50 סיבות למה לא ניו יורק

גיל הארבעים וניו יורק

זה קרה פתאום, בבוקר יום ההולדת שלי. כן, בגיל ארבעים הבנתי שאני פשוט אוהב את מנהטן ולא יכול להסביר למה.

היום שבו הפסקתי לראות וגם לשמוע היה יום יפה. חודש אפריל, הרצלייה, הפרדסים ממלאים את הנוף בירוק כהה. שעת בוקר מוקדמת, באוויר עומדת צינת הבוקר שתלך ותתפוגג לנוכח השמש שעושה דרכה לאמצע הרקיע. אני עומד במרפסת הרחבה, נושם נשימה עמוקה, ממלא את ריאותיי בניחוח הדרים מתוק, וחושב: איזה יום מדהים היום! מי צריך יותר מזה... אני לא עובר לניו יורק. הכול בסדר, העבודה שלי היא הכי טובה בעולם. אני המנהל של עצמי. המשכורת מצוינת. יש לי מכונית חדשה, תנאים מעולים, הדירה שלי נהדרת, אני בזוגיות – לא חסר לי דבר. יש לי הכול כאן, אפילו פיסת טבע ושקט מבורך. בשביל מה אני צריך את הלחץ המטורף? ניו יורק היא עיר יקרה. מה אני אעשה בניו יורק? ניו יורק רחוקה ואני שייך לכאן.

סיימתי לשתות קפה ולאכול ארוחת בוקר. יום ראשון. השעה 8:00 בבוקר. אני יוצא לעבודה.

בכביש, אני מזדחל באטיות לכיוון תל אביב, לפגישה במשרד החינוך, ופנטזיית הבוקר נמוגה כלא הייתה. הנהג במכונית הסמוכה מסמן לי בתנועות רחבות לפתוח את החלון, הוא רוצה לדעת איך מגיעים לאיילון. את ניחוח הפרדסים מחליף עשן האוטובוס שעומד לידי וממלא את חלל המכונית, את ציוץ הציפורים מחליף טרטור המכוניות וסירנת הניידת שדוהרת במהירות בשולי הכביש ואחריה אמבולנס צופר בעוצמה כפולה כאומר: פנו לי דרך...

זהו! אני עובר לניו יורק! הקול בתוכי זועק. אני יודע שאני מת על מנהטן ואני מת על המולת העיר. במראת המכונית אני פתאום רואה אותו, את האיש הקטן שיושב על הכתף הימנית, ממש קרוב לאוזן, מחזיק בידו מגפון קטן. הוא כל כך קטן שלרגע נדמה לי שזה יתוש או יבחוש. מה הוא עושה שם עם המגפון ביד?

הוא מרים את המגפון וצועק לתוכו:

 

הכול בסדר! העבודה שלי הכי טובה בעולם. אני המנהל של עצמי. המשכורת מצוינת. יש לי מכונית חדשה, תנאים מעולים. הדירה שלי נהדרת, אני בזוגיות – לא חסר לי דבר. יש לי הכול כאן, אפילו פיסת טבע ושקט מבורך. בשביל מה אני צריך את הלחץ המטורף? ניו יורק היא עיר יקרה. מה אני אעשה בניו יורק? ניו יורק רחוקה ואני שייך לכאן.

 

פתאום הגיחה מכונית מאחור והתנגשה בכוח אדיר ברכב שלי. השמשה האחורית התנפצה בקול רעש נורא, ואני עפתי לתוך השמשה הקדמית. שקט.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי במיטה, לבדי בחדר סגור, גופי מכוסה בחבורות סגולות וחתכים, מיוסר מעוצמת החבטה. זה היה ממש לפנות בוקר, מבעד לחלון ראיתי את השמש מגיחה במזרח לקראת יום חדש.

ניגשתי למראה שעמדה בחדר, הבטתי בפניי ואמרתי לעצמי: אני עובר לניו יורק! פתאום זה קרה: האיש הקטן עם המגפון פשוט נעלם. לא שמעתי אותו יותר. לא ראיתי אותו יותר. היום שבו הפסקתי לראות ולשמוע היה פשוט יום יפה.

******

ישנם מצבים שבהם האדם, חרף היותו מוצלח מבחינה כלכלית, מרגיש תסכול וחוסר סיפוק. חוסר הסיפוק והתסכול נובעים במקרים רבים מתחושת החמצה ואכזבה, ויוצרים מציאות שלילית. האכזבה נוצרת כאשר משהו שמאוד רצית שיקרה – לא קרה, או להפך, משהו שמאוד רצית שלא יקרה – קרה.

רציתי לגור בניו יורק ולחוות את התחושה של מגורים בעיר הגדולה: אנרגיה מטורפת, שפה זרה ועוד... רק מה, זה לא קרה. אדם שחווה חוויה של פספוס, בזבוז וחוסר סיפוק ברמה ערכית, ינסה לפצות על כך בהיבט חומרי ויספר לעצמו סיפורים למה הוא לא מאושר. זהו אותו קול פנימי שמשכנע את האדם להימנע מתענוגות.

אדם שחווה תסכול והחמצה מתמודד עם כאב ונמנע מהאפשרות להתענג כי הוא מורגל בהימנעות. הימנעות היא סוג של הרגל – מה שהופך אותה להרגל מקדם או להרגל מעכב הן התוצאות. האדם, על פי התוצאות שלו, יכול לדעת מהו הרגל מקדם ומהו הרגל מעכב.

אם אני נמנע (ואני רגיל להיות במקום הזה), ישנן שתי אפשרויות:

אני משיג את מטרותיי. איני משיג את מטרותיי.

אימון אישי / עסקי עוסק בעיקר בהקניית הרגלים חדשים. לכולנו יש הרגלים: חלקם הרגלים מקדמים וחלקם הרגלים מעכבים. התוצאה שאני רוצה להשיג היא שתקבע את האופן שבו יבוצע תהליך האימון.

האימון אינו בא לשנות או לבטל את ההרגלים הקיימים. האימון יקנה למתאמן הרגלים חדשים, שכאשר המתאמן יטמיע ויאמץ, הם יהפכו להיות, במידה רבה, הרגליו החדשים. אמנם, ישנם מקרים שבהם האדם יחזור להרגליו הישנים, עם זאת, תהיה לו אפשרות להשתמש גם בהרגלים החדשים שרכש בתהליך האימון.

ההכרה ש"ככה אי אפשר להמשיך" יכולה להתרחש בשני אופנים:

"סטירת לחי חיצונית" – אדם שחווה אירוע, אירוע מכונן, שבעקבותיו התחולל בו שינוי התנהגותי, וכתוצאה מכך ניעורה בו הכרה מסוימת והוא מתחיל לפועל באופן שונה ממה שפעל עד כה. למשל אדם שחווה התקף לב, חלילה, יכול לשנות באופן קיצוני את הרגלי התזונה שלו ולהתחיל, או להוסיף, פעילות גופנית לסדר היום שלו. להביא את ההכרה – ליצור מעין סטירת לחי באופן טכני ומכני, ולעורר אצל המתאמן את ההכרה שהיציאה מהמצב השלילי שאליו נקלע בעצם תלויה בו.

הישארות במצבי חוסר סיפוק, אכזבה ותסכול יכולה להימשך שנים. ישנם אנשים שמבלים חיים שלמים בתוך האזורים הללו. במצב כזה, הנטייה של האדם היא להאשים אחרים ואפילו את עצמו במצב שנוצר. עם ההאשמות מתחילים להגיע גם התירוצים: מה רע לי כאן? יש לי משכורת טובה ועוד... ולאחר מכן האדם עובר לשלב ההמתנה, הוא מחכה שמשהו חיצוני יקרה: זכייה בלוטו, פיטורים וכדומה.

האימון יכול לגרום לאדם להגיע להכרה. ההכרה היא תהליך שמתרחש באלפית השנייה והופך את הקערה על פיה. אדם שמגיע להכרה בתהליך האימון, חוסך לעצמו את המחיר (היקר בדרך כלל) שהוא עשוי לשלם אם יגיע חלילה לסטירת לחי חיצונית.

כאשר ההכרה מגיעה, היא מביאה עמה את ההבנה שהיכולת לחוות את הסיפוק והאושר תלויה בעצם באדם עצמו.

אם כך, כיצד הופכים את ההכרה לעניין מעשי שמביא את האדם להשיג את התוצאות שהוא חפץ בהן? פשוט מאוד, בוחרים!