פרק 1
את המכות אני לא באמת זוכר.
אני חושב שגם אצל אחרים, לפעמים הזיכרון נתפס לתפל במקום לעיקר.
ואולי זה בגלל שאחר כך באו עלי מכות הרבה יותר כואבות, אז את הקלות שבהן שכחתי.
אולי.
אני לא באמת יודע.
אני רק יודע שאני זוכר את האצבע שהייתה חסרה לו בכף היד, ולא זוכר בדיוק את המכות שחטפתי מאותה יד.
אז, כשהייתי בן שבע, ידעתי היטב את טעמן של המכות. הוא היה המלמד שלי, ואני שנאתי אותו שנאה תהומית כל כך, עד שבלב שלי ממש שמחתי, שחסרה לו אצבע. עם יד כזו הוא ידע להרביץ, כמעט על כל מעשה שלנו, הילדים. שמו היה רבי מוטל אברהם יענקל. הוא דרש מאתנו לקרוא לו בכל שלושת השמות, ואוי למי שהיה שוכח להוסיף את התואר 'רבי' לפני שמותיו.
בחיידר שלו שררה על פי רוב אפלה כמעט גמורה. הוא מעולם לא פתח תריס או הדליק את העששית, שעמדה על השולחן. היו לו משקפיים עבי-זגוגיות, אותם היה מרכיב על קצה אפו, וככה, בקול רם וצורמני, מלמד אותנו, בלי טיפה אחת של חיבה. אילו הייתי יודע אז כמה הוא אומלל, אולי הייתי משתולל פחות, ומשתדל שלא להפריע לו כל כך, אבל הייתי ילד, בן שבע בסך הכול. לא יכולתי אז לדעת שרבי מוטל אברהם יענקל הוא אדם מר נפש, שאיבד את האצבע שלו ואת בנו יחידו בתאונה מחרידה, ונותר רק עם רעייתו אסתר'ל, שאותות הכיעור בפניה הלכו והחריפו מיום ליום. ראשה היה מכוסה בשביס, ורק שערות אפורות בודדות הציצו מבעד לכיסוי. השמועות אמרו שמעט השערות המציצות האלה, הן כל שערותיה. את השיער החסר על ראשה השלימה פלומת שיער שצמחה מסנטרה הכפול.
אסתר'ל הייתה נכנסת מפעם לפעם אל חדר הלימוד, בידה דלי ריק, והייתה מצווה בצעקה על אחד מאתנו לצאת אל הבאר ולמלא מים בדלי. שנאתי את המטלה הזו מטעמים רבים, בעיקר בשל הקור העז ששרר בחוץ כמעט בכל ימות השנה. עיירת הולדתי, קורוסטישב שבאוקראינה, לא ראתה הרבה ימי שמש. שלג כבד ירד בחודשי החורף, שלג שלא נמס גם בחודשי הקיץ, והפך מחליק וטובעני. היציאה אל הבאר הייתה מסתיימת לא פעם בנפילה על האחוריים, ובקול צחוקם של הילדים ששמעו את החבטה. שאלתי אותם פעם למה הם צוחקים על כך, הלא כמעט אין ילד שלא נפל באותה צורה. הם טענו שאני היחיד שנופל כך והדבר לא רק שגרר פרצי צחוק, אלא אף גרם למוטל אברהם יענקל להניף עליי את ידו הפצועה. אבל, כפי שכבר אמרתי, רק את היד המוזרה שלו, שהתעופפה באוויר מול פניי, גידמת וחסרה, אני זוכר. את טעם המכה פשוט שכחתי.
אולי כי באו אחריה עוד הרבה מכות, וככה זה. האדם זוכר דווקא את הנדיר, ולא את התדיר.
יד גידמת כזו ליוותה את ילדותי לא רק אצל המלמד שלי, אלא גם אצל דודי שמואל, שחזר מן המלחמה. בן עשר הייתי כשפרצה המלחמה, ובן ארבע עשרה כשהסתיימה, ולמרות שעיירת הולדתי קורוסטישב הייתה רחוקה מאוד משדות הקרב, דאג דודי חסר המצפון להלעיט אותי בסיפורי הגבורה שלו, שבמשך שנים ארוכות האמנתי שהיו אמת לאמיתה. אפילו לאחר ששמעתי שנפטר, עדיין רציתי להאמין, שהיה גיבור עשוי ללא חת.
"ככה, כמו שאני, בלי שתי אצבעות, הרגתי לפחות עשרה הונגרים וחמישה עשר גרמנים," היה מספר לי, "בעצם מה אני מקשקש, לפחות עשרים הונגרים ושלושים גרמנים," היה מתקן, ויורק טבק על הרצפה. "יימח שמם," היה מוסיף, ושואף מלוא הריאות עשן מן המקטרת שלו. המקטרת הזו הייתה חומה, ענקית, והוא היה אוחז בה ביד התרנגולת שלו, ומעבר לתדהמה שחשתי מהעוצמה שקרנה ממנו, תהיתי איך הוא מצליח להחזיק אותה בלי שתיפול. עקבתי בעיניי אחר העשן הסגלגל המיתמר מעל ראשו של הדוד, והמילים הפנטו אותי.
"היינו כמה אלפים של חיילים בבסיס ליד לודז', והחיילים לא יכלו להתקדם. ומה אתה חושב שקרה?" שאל אותי הדוד.
"אין לי מושג," לעלעתי בנשימה עצורה. הדוד צחק צחוק רועם: "אינגלה," קרא לי בחיבה, "כשאני הייתי בסביבה, הכול הסתדר, מה אתה חושב!... בידיים האלה, פחות שתי אצבעות, בניתי לבד מסילת רכבת! בלעדי זה לא היה קורה," הוא הוסיף, והביט בי בעניין כדי לראות אם דבריו עשו עלי את הרושם הרצוי.
"אתה היית חייל רוסי?" שאלתי בתמימות. הדוד שתק רגע, וענה: "קצין. זה מה שהייתי."
בפועל הגיעו שמועות אחרות משדה הקרב. כילד לא יכולתי לדעת את העובדות, ורק שנים אחר כך, כשרציתי לדעת עוד על ילדותי האבודה וקראתי את מכתביו של אבא, הבנתי שהאימפריה הרוסית הייתה במשבר כלכלי, חברתי ובינלאומי. הצאר ראה בקיסרות הגרמנית את האויב הגדול, ורוסיה הצטרפה לברית עם בריטניה וצרפת נגד גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה, אולם מספר הנפגעים בצבא האימפריאלי הרוסי היה גדול מאוד, ובקרבות סביב לודז', בהם התפאר דודי, ספג הצבא הרוסי אלפי אבדות בנפש.
אבא היה מספר לאימא מדי ערב מה היה כתוב בעיתון. אבא ידע לקרוא בתנ"ך, אבל התקשה לפענח את האותיות בעיתון. הוא היה מבקש ממישה השכן שיקריא לו, ואז היה רץ ומספר לאימא מה ששמע. אבל העובדות לא הפריעו לדוד להמשיך ולהתפאר: "לא היה נשק כמו היום, מה אתה חושב, אינגלה." הוא המשיך לכנות אותי אינגלה במקום לקרוא לי בשמי. "היו לנו מעט פצצות וזהו. אם לא אני, החיילים שלי היו זורקים את הפצצות האלה תיכף בהתחלה, ונשארים בלי כלום. מזל שהייתי יותר חכם מהם!"
הכינוי אינגלה שהדביק לי הדוד נבע מחיבה עמוקה. היום, כשאני נזכר בכך, עולות דמעות בעיניי. הדוד קרא לי אינגלה, כי ילדים משלו לא נולדו לו. הייתי היחיד שהיה מוכן להקשיב לסיפורי הגבורה המופרכים שלו, ובגלל זה הוא אהב אותי יותר מאשר את האחרים. במחשבה לאחור, בהקשבה שלי ובעיניים המעריצות שתליתי בו, ריפדתי מעט את בדידותו. אני לא מצטער. עם השנים לימדתי את עצמי לא להצטער על שום דבר שעשיתי. זה היה מביך לעתים, אפילו מביך מאוד, אבל ההחלטה להיות שלם עם מעשיי הייתה אולי ההחלטה הנבונה ביותר שעשיתי בחיי.
אחרי שנים הבנתי שהדוד שלי לא היה קצין רוסי. הוא היה יהודי, וכמו אלפי יהודים אחרים, שירת בצבא. אולי לקח את סיפורי הגבורה ששמע בצבא וניכס אותם לעצמו. אולי אימץ את סיפורי הגבורה שסופרו על יוסף טרומפלדור, שלמרות שאיבד את ידו כבר בשנת 1904, התעקש לחזור לחזית, ואף קיבל דרגת רב סמל. אני לא יכול לומר בוודאות, אבל אני נוטה להאמין שסיפורי הגבורה ההם, יחד עם מה ששמעתי על יוסף טרומפלדור היו, לפחות באופן חלקי, הבסיס לסיפוריו של הדוד.
כילד שלהבו הסיפורים האלה את דמיוני. הייתי רץ אחרי כל סיפור לחדרי, לוקח את מעט אבני המשחק שהיו לי, ובונה צבא חזק שנלחם ברעים. אהבתי גם לצייר אבירים וקרבות. אבא אמר שכשאגדל אהיה צייר, אבל אימא כעסה על כך. "צייר זה לא מקצוע," היא אמרה, "זה לופט-גשעפט, זה מה שזה." כילד לא הבנתי מה זה לופט-גשעפט, ועד שהבנתי כבר הייתי נשוי, ומזל גדול היה לי שהבנתי, שמאהבת הציור באמת לא אתפרנס.
סיפוריו של הדוד שמואל כללו, בין היתר, אזכורים רבים של ארץ האבות, הארץ המובטחת, והוא נהג לצטט את יוסף טרומפלדור. לא ידעתי אז, כמובן, שהדוד מצטט מישהו אחר, אבל הוא היה מסעיר את דמיוני עוד ועוד באמירות שלא יכולתי להישאר אדיש אליהן.
"אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי אהיה שם קצין, רק מה, אינגלה, אתה יודע מה? בארץ ישראל אני מוכן לשרת גם כחייל פשוט."
"איפה זה ארץ ישראל?" שאלתי את הדוד, והוא, מבטו זוהר, סיפר על ארץ שיש בה שמש עשרה חודשים בשנה, וגמלים ונאקות מסתובבים בה ברחובות. אני חושב שהדוד סיפר אפילו שהנאקות משקות בחלבן את העוברים והשבים, ככה, חינם אין כסף.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.