פרק 1
איימי
אני לא מאמינה שסבב הטיפולים הכימותרפיים של סבתא מתחיל היום, לא הצלחתי להירדם לדקה בלילה ואני סחוטה מעייפות.
"הינה, זה כאן." אימי שולפת אותי ממחשבותיי ומצביעה לעבר דלת בצבע קרם שמעליה שלט באותיות גדולות: "אונקולוגיה". מבטי צד מייד את עיניה של סבתי ומשם נודד אל הרעד שבכפות ידיה.
"סבתוש, תפסיקי לדאוג, זה לא טוב לקמטים. עוד מעט נחזור הביתה ואני מבטיחה לך טיפול יופי מפנק," אני מנסה לעודד אותה, ולמרות שזוויות שפתיה נמתחות לחיוך, העיניים שלה מספרות את כל הפחדים. היא מפנה את מבטה ונעצרת בנקודה מסוימת. אני מסובבת את ראשי, סורקת בעיניי, מחפשת את הנקודה שבה היא מתמקדת וקולטת אישה צעירה, בשנות השלושים המוקדמות לחייה, יושבת על כורסה, בזרועה נעוצה מחט ונוזל בשקית בצבע כהה מועבר לוורידה. 'כימו', צמרמורת חולפת בגופי, ואני מחזירה את מבטי אל סבתא, שהחווירה.
"סבתא?" אני לוחשת והיא מושכת את ידי אליה, מחזיקה אותה קרוב לליבה.
"היא צעירה כל כך," המילים יוצאות מפיה כמעט ללא קול, ולמרות שפי נפתח ונסגר כמה פעמים, הוא לא מפיק אף לא מילה אחת.
"בוקר טוב, הגענו ל..." אימי מניחה על הדלפק דף ובו ההזמנה לטיפול, ונראה כי למרות שהיא מנסה לעבוד על אוטומט, גם לה קשה להוציא את המילים.
"בוקר אור, אתן לחדר חמש. איך את מרגישה היום, גברת תומפסון?" האחות שואלת בחביבות ומובילה אותנו אל פתחו של חדר מספר חמש.
"את יודעת..." סבתא לא מכבירה במילים.
"זה טבעי להיות לחוצה," היא מניחה יד מנחמת על כתפה של סבתי, ואנחנו נכנסות אל החדר. להבדיל מהחדר שבו שהתה האישה הצעירה, החדר הזה גדול ומרווח, ובעודי סורקת את החדר, מבטי צד עיניים ירוקות גדולות ומלוכסנות, שמחייכות — תמיד ידעתי שקיימות עיניים שמחייכות, אך זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בכאלה. שערה החום דליל, ככל הנראה מהטיפולים שהיא עוברת, ולחייה גבוהות וחיוורות, ואף שברור כי עברה ימים טובים מאלה, מדובר באישה יפיפייה. לצידה יושבות שתי נשים נוספות שמחייכות לעברנו. אנו מחזירות להן חיוך וממשיכות ללכת אחרי האחות, שמובילה אותנו אל המיטה הריקה שמיועדת לסבתא, ליד האישה, ואימא מניחה לצידה את התיק שהכינה לה.
סבתא נשכבת באיטיות על מיטת בית החולים, ואימי מושיטה לה כוס מים, שהיא גומעת במהירות. אני מפנה את ראשי לכיוון קולות המגיעים מדלת הכניסה לחדר, ומבטי נעצר על שתי הנשים היושבות צמוד למיטתה של החולה. פניהן, הדומות לשלה, מסגירות באופן ברור כי הן בנות משפחה. הן קולטות את מבטי ומהנהנות, עיניהן משדרות חמלה טהורה. הן יודעות. יודעות את מה שאנחנו עתידות לדעת.
"איך היא?" אני מסתובבת למשמע קול מאחוריי ורואה את האחות.
"כמו שאת רואה, היא ישנה," אני משיבה לה באותו הטון. היא בודקת את השקית ויוצאת אל מעבר לווילון.
נשימותיה של סבתא רגועות כעת, אבל לעומתה שלי כבדות. אני עדיין לא מאמינה שהגענו למצב הזה, אני דואגת ובאותה הנשימה כועסת כל כך. כועסת על שלא טיפלה בעצמה מוקדם יותר, שלא בדקה את עצמה, שאימא הייתה צריכה ללחוץ עליה כדי לבדוק את נקודת החן מאחורי הירך, והיא עוד התווכחה ואמרה לאימא שזה שום דבר.
מזל. מזל שאימא עקשנית ממנה ולא ויתרה לה.
הרופא הבין מייד שלא מדובר בנקודת חן רגילה ושלח אותה לביופסיה ולכמה בדיקות נוספות, ואחרי בקושי שבועיים, הוא הושיב את הוריי וסבתא מולו והסביר להם שמדובר במלנומה ממארת שלב שלישי. אימא שיתפה אותי שלמרות שסבתא ישבה איתם, והוא הסביר לאט־לאט, היא לא הבינה דבר וזה שימח אותה. היא לא רצתה שהיא תתעסק בלדאוג, אלא רק בהחלמה.
את אחי ואותי הוריי הושיבו לשיחה, והסבירו לנו ברוגע על הממצאים ועל תוכנית הטיפולים העתידית. ברגע שבו הם הגיעו בהסברם לשלב שסבתא תעבור ניתוח להסרת נקודת החן והגידול המקומי, ולאחר מכן תתחיל טיפולי כימותרפיה והקרנות, נשימתי נעצרה והדמעות החלו לגלוש מעיניי.
אימא הסתכלה עליי, היא הבינה שכל הנושא הזה קשה לי מדי ולכן כשאמרתי שאני חייבת לקום כי אן מחפשת אותי בטלפון, היא לא עיכבה אותי.
עליתי לחדרי במהירות שיא, ושם התפרקתי עד הבוקר שלמחרת. למעשה, לאורך כל התקופה שלפני הניתוח, ועוד יותר לאחריו — כשהתגלה כי לסבתא יש כמה גושים סרטניים, וכי למרות ניסיונם להרחיב את אזור הניתוח הם לא הצליחו להיפטר מהכול — הפכתי לאחוזת תזזית. לא הצלחתי לתפקד במאה אחוז כי ידענו עד כמה ההחלמה תהיה קשה.
עכשיו, כשהיא ישנה במיטה הזו לאחר שהנוזל הכימי זרם לוורידיה, אני יודעת עד כמה היא חזקה. לא שלא ידעתי זאת קודם, אבל עכשיו, כשהיא ממש במצוקה, אני מבינה את הכוח שלה הרבה יותר. זה היה הטיפול הראשון מבין טיפולים רבים שנקבעו לה, ולאחר שאלה ייגמרו יהיה עליה להמשיך בסבב הקרנות ואני כבר מותשת. הדאגה והפחד מכלים אותי מבפנים.
"אימא הלכה לעבודה?" סבתא פוקחת את עיניה ומביטה לעברי.
"בוקר טוב, היפהפייה הנרדמת," אני נושקת לראשה, והיא מגחכת. "כן, אימא כבר הלכה לעבודה, את מעדיפה שהיא הייתה נשארת?" אני משרבבת את שפתיי והיא צוחקת בקול.
"בשום פנים ואופן לא," היא משיבה ושתינו צוחקות. "את ילדה טובה, אם," היא מרצינה, ואני מכווצת את עיניי.
"את יודעת שאת העולם שלי, וחוץ מזה לא היה לי משהו טוב יותר לעשות, ואימא צריכה לעבוד," אני קורצת לה והיא נדה בראשה.
סבתא יודעת עד כמה היא חשובה לי, וכל עוד זה תלוי בי אני לא מתכוונת לזוז ממיטתה, לפחות לא עד הערב, כשדודה סנדי תגיע להחליף אותי. אני בכלל לא מבינה איך היא מתכוונת לעשות את זה, הרי זוג התאומים המתוקים שלה, אלי ובן בני הארבע, מתעוררים מוקדם בבוקר. מתי היא עצמה תנוח הלילה? אני בהחלט מתכוונת להציע לה שאישאר כאן. כך היא תוכל לנוח בלילה ואני לא אצטרך לעזוב את סבתא כאן.
"איימי שלי, אולי תלכי הביתה?" סבתא מציעה ואני נדה בראשי לשלילה ומציגה בפניה דגמים של אפודות לסריגה. "אני לא רוצה שתתעייפי, ילדתי. מהבוקר את כאן, ויש לך לימודים ועבודה על הראש," היא ממשיכה.
"אני בחופש היום, הסירי דאגה מליבך, אין שום דבר בעולם שחשוב יותר ממך כרגע. בואי נדבר על משהו אחר," אני נושקת לידה ושולחת לה נשיקה באוויר, ולמרות שאני רואה שיש לה מה לומר, היא שותקת. היא יודעת מתי המלחמה אבודה.
"איזו נכדה חמודה יש לך, היא שמעה את הנחירות שלך ולא ברחה," האחות צוחקת ומחליפה את השקית הריקה באחת חדשה.
"היא אוהבת אותי יותר מדי בשביל לעזוב בגלל דבר זניח כמו נחירות," סבתא משתפת איתה פעולה ושתיהן מסתכלות עליי אבל אני לא מצליחה לצחוק, עצם השקית החדשה המלאה בנוזל שיחדור לגופה של סבתא מעלה את רף הדאגה שלי.
"בינתיים הכול הולך מצוין, אני מאמינה שמחר הרופא ישחרר אותך. לרוב אנחנו נוהגים לשחרר באותו היום אך במקרה שלך הרופא העדיף שתישארי להשגחה," האחות מחייכת לסבתי.
"תודה רבה," אני עונה לה וחוזרת להסתכל על סבתא, מקווה שהבשורה המשמחת מעודדת אותה אולם זה לא נראה כך, נראה שהיא סובלת מכאב פיזי. עם השנים שבהן היא מתגוררת איתנו, למדתי לזהות מתי היא סובלת על פי השינויים הקטנים בפניה והקמטים הקטנים בצידי עיניה שמתכווצים. אך מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת על הכאב, ולא משנה עד כמה הוא היה עוצמתי, ואני יודעת שלפחות אחרי הניתוח האחרון היא סבלה מכאבי תופת, אבל גם אז לא התלוננה.
"פעם החיים היו שונים..." היא מתחילה לספר לי על חייה בצעירותה, על האהבה לסבא, על ההריונות ועל אימא כשהייתה קטנה. אני צוחקת למשמע מעלליה של אימי כילדה ומחשבותיי נודדות לימים הטובים שבהם שיחקתי עם סבתא ופתחנו מכון יופי, או היום ההוא שבו ההורים חזרו הביתה מחופשה והבינו שהיא נתנה לנו לעשות כל מה שרצינו.
"איימי שלי, אני פה כי ככה רצה הגורל, זה לא סתם, לכל דבר יש משמעות בחיים. אל תדאגי, יקירה שלי," היא עוצרת את הסיפור ומלטפת את ידי. "אני כבר מבוגרת ומקבלת הכול באהבה," היא ממשיכה ואני שואפת אוויר.
"סבתא, את לא מבוגרת מספיק בשביל למות!" אני נוזפת בה, ומניחה את ידי על פי ברגע שבו המילים עוזבות אותו. היא שואפת אוויר בהבנה. היא יודעת עד כמה הפחד שיקרה לה משהו בועט לי בבטן.
"איימי, זכיתי במשפחה מיוחדת כל כך, באהבה ענקית לסבא שלך, בילדיי היקרים, בנכדים מדהימים, וגם אם לא אזכה לפגוש את הנינים שלי פיזית, אהיה שם ברוחי," היא מניחה את ידה על ברכיי.
"ששש... סבתא אל תדברי ככה," אני מהסה אותה. יש גבול למה שאני מסוגלת לשמוע.
"אני מאחלת לך, ילדתי, שתזכי לכל זה גם את... את יודעת מה? אני יודעת שתזכי לכל אלה," היא אומרת בנחישות.
"סבתא, הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו זאת את, ואת בשבילי לוחמת אמיתית, ועוד אם תתנהגי יפה, כשתשתחררי אולי אני ארשה לך כמו פעם למרוח לי לק סגול," אני נושקת לידה.
"לא... עכשיו כשאת גדולה אני אמרח לך לק אדום כמו שאת אוהבת," היא משתפת איתי פעולה, ואני כבר רואה את האור בעיניה.
אני מסתכלת על האישה המדהימה הזאת. אחת מאבני הדרך אם לא כל האבנים במהלך חיי, והיא מדברת ומדברת על סבא, כמה היא מדברת עליו. כשאני מסתכלת עליה ורואה גם היום, חמש שנים אחרי שהלך לעולמו, את אהבתה הגדולה אליו, אני מאחלת לעצמי לזכות באהבה כזאת, שאוכל להתגאות בה ולספר עליה לילדיי ולנכדיי.
"את מיוחדת, איימי, אני מבטיחה לך שסיפור האהבה שלך יהיה מיוחד אפילו יותר." המילים נפלטות מפיה כאילו הקשיבה להצהרה שבליבי, וגורמות לי להתמקד בה. לפעמים נדמה לי שהיא קוראת את מחשבותיי, ולא אתפלא אם היא החביאה עבורי בן זוג, ומחכה לרגע הנכון כדי לחבר בינינו.
"את אומרת את זה רק בגלל שאת אוהבת אותי הכי בעולם," אני קורצת לה, בניסיון לשחרר את המועקה שבבטני.
היא פורצת בצחוק ומבטלת אותי בהינף יד, משעינה את ראשה על הכר ושוקעת שוב בשינה.
"יופי, סבתא, ככל שתישני יותר, כך ההחלמה תהיה מהירה יותר," אני לוחשת, נושקת למצחה בעדינות ואוחזת בבטני המקרקרת.
אני מביטה שוב בפניה של סבתא, מוודאת שהיא ישנה חזק מספיק כך שאוכל ללכת להביא שוקולד וקפוצ'ינו מהמכונה ויוצאת מהחדר, מחפשת את היציאה מהמחלקה. אני זוכרת שראיתי כמה מכונות מחוץ למחלקה.
"לקח לו רגע להבין שמה שנוטף לו על החולצה זה הקרם של העוגה, והוא התפקע מצחוק..." אני שומעת את המילים סמוך לדלת היציאה ונעצרת. אני רואה שעל הספסלים יושבים מספר רב של אנשים.
אני סורקת את פניהם ומזהה ביניהם את שתי הנשים שישבו מוקדם יותר לצד המטופלת בחדר של סבתא. תמיד חלמתי על משפחה גדולה ומאוחדת, אומנם לאימי יש שני אחים נוספים אבל מפאת המרחק לא יצא לנו להיפגש הרבה. אני תוהה אם עכשיו, כשסבתא חולה, אראה אותם יותר.
אני שואפת אוויר והולכת במהרה לכיוון המכונה, קונה את הקפה והשוקולד שאליהם השתוקקתי וצועדת לכיוון המרפסת הגדולה והמרווחת, המיועדת לכל המבקרים שרוצים לעשן או לשנות אווירה. המרפסת ריקה למעט זוג מבוגרים שיושבים על הספסל ואוחזים ידיים.
אני מפנה את מבטי, משאירה אותם בתוך העולם הפרטי שיצרו לעצמם ומתיישבת במרחק מה מהם. מזג האוויר נעים, רוח נושבת על פניי ומסייעת לאוויר להיכנס ולצאת. אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות כעת זה מקלחת חמה עם סבון בריח וניל, ולהיכנס למיטה ולישון.
אני עוצמת את עיניי ומקשיבה לרוחות שמשתפות פעולה עם הרצון שלי לשקט. פוני הבובה השחור שלי נע עם משב הרוח, נדמה לי שעברו שעות מאז התיישבתי כאן. אני מסתכלת על השעה במסך הטלפון הנייד ומגלה שחלפו בקושי עשר דקות מאז החל הדייט שלי עם הקפוצ'ינו והשוקולד. אני נעמדת, מסדרת את הפוני כדי שלא איראה כמו מרי מ'משתגעים על מרי', רק בגרסה כהת השיער, ומחישה את צעדיי למחלקה, מקווה שסבתא לא התעוררה.
"איזו בחורה מקסימה, סבלנית ורגועה כל כך, ראית כמה שעות היא יושבת ליד סבתא שלה בלי להתלונן?" אחת משתי הנשים שראיתי קודם לוחשת, או לפחות מנסה ללחוש.
"הלוואי שג'ונתן היה זוכה בבחורה כזאת," עונה לה השנייה מביניהן, ושפתיי מתעקלות לחיוך.
איזה שם יפה זה ג'ונתן.
חרף ניסיונותיי לשכנע את דודתי סנדי להישאר בביתה עם הילדים ושאני אישאר עם סבתא, היא מגיעה להחליף אותי. אני נושקת לסבתי שעדיין ישנה ויוצאת מהמחלקה.
"היי, סליחה..." אני מסתובבת למשמע קול נשי. אישה שאני מזהה כמי שישבה עם שותפתה לחדר של סבתי ולא הפסיקה להסתכל עליי, מתקדמת לעברי כשחיוך מרוח על פניה. "אחותי מאושפזת עם סבתא שלך," היא מסבירה ואני מהנהנת לאישור, מחכה שהיא תמשיך לדבר. "אני בטוחה שסבתך גאה בך כל כך. כמה סבלנות ומסירות יש בך. רואים את הקשר המיוחד שיש לך איתה, ממש מעורר הערצה." אני מרגישה חום זורם ללחיי.
"תודה רבה לך, שתדעי שזה כלום לעומת כל מה היא עשתה עבורי כל חיי. בשבילי להיות פה לצידה, זו זכות מבורכת," אני משיבה לה בחיוך.
היא מהנהנת ועיניה מבריקות. "מתוקה אמיתית. את נראית צעירונת. את יודעת, יש לי בן בערך בגילך," היא מציינת בהרמת גבה.
"אה, מהמם," אני משיבה ומנתקת את מבטי ממנה במבוכה.
היא בוחנת אותי במבטה וקצב ליבי עולה.
"טוב, אני חייבת לצאת, ממתינים לי למטה. שיהיה לכם לילה טוב," אני שוברת את השקט המביך.
"לילה טוב, חמודה," היא משיבה, ואני צועדת במהירות לעבר היציאה ויורדת במעלית. אבי ואחי שון מחכים לי בחניה.
במהלך הנסיעה הביתה המחשבות בראשי נודדות אל אותה אישה. אני לא מאמינה שהייתי נבוכה כל כך רק מעצם האזכור שיש לה בן בגילי. אני מניחה את כפות ידיי על פניי, מסתירה אותן. אבי מסתכל עליי מבעד לראי ברכב ומכווץ את עיניו. "הכול בסדר, נזכרתי במשהו," אני מבטלת את חשדותיו בהינף יד.
אנחנו יוצאים מהרכב ונכנסים אל הבית החשוך מעט. אימא עדיין בעבודה. בחודשים האחרונים, לאור הבדיקות המרובות של סבתא וזמן ההחלמה מהניתוח, היא החסירה המון ימי עבודה וכעת היא מנסה להפחית מהעומס שהצטבר. אימי היא רואת חשבון במפעל לטקסטיל שהקימו הוריו של אבי, שכיום הוא מנהל ביד רמה. אני מביטה באבי, שנכנס אל המטבח, פותח את המקרר ומוציא ממנו קופסאות עמוסות באוכל שאימי נוהגת להכין לנו למשך השבוע, ומחייכת.
"היי, יפה שלי," אני מורידה את עיניי לרגליי ומסתכלת על סנואו, כלבת הקינג פודל שקיבלתי מסבתא כמתנה ליום הולדתי האחת־עשרה, שקופצת עליי. אני מרימה אותה מהרצפה ונושקת לאפה. נזכרת בתגובות המשפחה לכך שאימא שלי, חולת הניקיון, הסכימה שידרוך בביתה כלב. סנואו מלקקת את פניי בהתלהבות יתרה. "גם אני התגעגעתי אלייך, מהממת שלי," אני מצחקקת למגע לשונה ומורידה אותה אל הרצפה. "בואי, אפתח לך את הוויטרינה לגינה," אני הולכת לכיוון. סנואו מחכה בסבלנות שאפתח לה את הדלת ויוצאת החוצה.
ריח בית החולים עולה באפי ובחילה מטפסת במעלה גרוני. 'אני לא מאמינה שהריח נדבק אליי.' אני מרחיקה את בד החולצה מגופי ועולה להתקלח. כשזרם המים החמים מכה בגופי, אני מתמסרת לריח הווניל של הסבון שממלא את החלל ועוצמת את עיניי. 'הגיע הזמן לצאת,' הקול בראשי מנער אותי, ואני סוגרת את המים, מתעטפת במגבת ויוצאת אל חדר השינה. סנואו מחכה לי על המיטה. אני לובשת פיג'מה, נשכבת על המיטה ומלטפת את פרוותה.
אני מחייגת לאן ושתינו משלימות פערים עד שאני מרגישה את עיניי נעצמות. אנחנו מנתקות את השיחה ואני שוקעת בשינה.
שני פזי דדון (בעלים מאומתים) –
ספר קסום!