0.
גיא נברון חטף את הנבואה הקדושה של האינסוף־ברוך־הוא בגיל עשרים וחמש, וסיים בכך אלפיים שנים של שתיקה נבואית.
בשלוש ועשרים בלילה, בשבעה באפריל 2010, האינסוף־ברוך־הוא, בכבודו ובעצמו, בורא העולם הקדוש, בחר לרדת מספירותיו הבין־ממדיות, הזוהרות, שמחוץ לחלל ולזמן, ולשלוח חתיכה מעצמו שתתפלש בממדי הגשמיות של העולם הזה ותפרוץ אל עובייה של הפיזיות, ספציפית לתוך השירותים של הדירה שגיא חלק עם מירה ברחוב יבנאל בנווה צדק, אל הסדק שנוצר לגיא בראש בשנייה הזאת שבה מכבים את המחשבה כדי להשתין. זאת הייתה תחילתה של תוכנית אלהית נרחבת. ניצוץ של טכנולוגיה אלהית שירדה לתקן את הביולוגיה. זרע קדושה שנטמן לו במוח, קובץ זיפ שייפתח לאיטו, מרקיד את גלגל השיניים הקטן שהוא גיא נברון, ומסובב דרכו את שאר גלגלי השיניים של העולם, ולאט־לאט משנה אותם.
1.
ככה, בערך, גיא נברון היה פותח את הספר שהיה כותב על חייו, אם היה כותב ספר על עצמו. אבל בגלל שלא הוא כותב, אלא אני, אני איאלץ להתחיל שנה לפני כן. באופן מדויק, בתקופה שבה גיא שקע בחובות. כדי שלא יהיו פה אשליות. או כדי שמספר האשליות יגדל, על מנת לייצג באופן נאמן יותר את מפולת האשליות שמרכיבה מציאות –
גיא היה כבר איזה זמן בתקופה לא פשוטה.
2.
לילה אחד הוא התעורר, בדירה ברחוב העלייה, ולא הרגיש את רגל ימין. הוא פקח את העיניים והסתכל שמאלה אל עבר המראה הגדולה שעל דלתות הארון, ששיקפה חושך כפול, ואז למטה, על עצמו, ובאור הקלוש, הכחול, שבקע מהחלון, ראה את הבליטה האפלה של הברך מתחת לשמיכת הפּוך ואת החוד של האצבעות של הרגל בקצה. הרגל הייתה רדומה כל כך שלא היה בה אפילו דגדוג של נימול. כאילו מעולם לא עברו בה עצבים. הוא נגע ברגל דרך השמיכה והזדעזע לגלות שהוא מרגיש את הבליטה של הרגל בכפות הידיים, אבל עדיין, דרך הרגל, כלום. הוא הסתכל בבהלה מסביב. הוא תפס את המצית מהשידה ליד המיטה, העיף את השמיכה מהרגל, תפס את השוק המשותקת, הקרה, והרים אותה בחושך. הוא הדליק את המצית וראה את העור החלק והזיז את המצית מתחת לרגל ולא הרגיש את הלהבה וכיבה אותה והדליק שוב ועדיין לא הרגיש כלום, אבל תוך שנייה חטף כאפה על האוזן ושמע ״מה אתה עושהההה?״ וקלט שזאת הרגל של ניבי.
״סליחה סליחה וואי אני לא מאמין סליחה.״
״מה פאקינג חשבת?!״
״לא יודע,״ הוא אמר. ״נראה לי התבלבלתי בינינו.״
3.
הוא תלה את הבלבול בעובדה שהם רק עברו לדירה הזאת. השינה שלו הייתה לא סדירה מאז שהגיעו. הדירה לא הייתה מאורגנת, והיה יותר קשה לסדר את המחשבה בתוכה. מה גם שהוא הלך לישון מאוד שיכור. הוא עבד כל היום על כתבה על שימוש במוזיקת פופ בעינויי אסירים בגואנטנמו ביי, אבל במקביל גם על כתבה משעממת שהוטלה עליו, על פֶרגי מהבּלאק אַייד פּיז, והיה מותש מהזגזוג בין האונות. בערב שיחק שש בש עם ניבי בסלון. ניבי לבשה חולצה ארוכה ישנה ותחתוני בוקסר של גיא וגרבה גרב אלסטי, לאחות חוטים אחרונים של נקע בקרסול. האש לא השאירה סימן על העור שלה, אבל גיא אכל את עצמו כל היום על זה שהוא היה כל כך קרוב לפגוע בה. הוא ישב מולה לבוש בטרנינג וחולצה ארוכה, 'גאטקעס' בצבע ירוק שהייתה לו מהתיכון, חצי־מרוכז במשחק. הדלת למרפסת הייתה פתוחה והקור מבחוץ נשב פנימה. גיא הוביל 2-5, מספיק כדי להרגיש קצת אשם על זה שהוא מנצח, אבל דווקא כשהוא ניסה לצמצם את הניצחון, הקוביות התמרדו ונתנו לו סדרה עולה, לא אמינה, של דאבלים. ארבע ארבע, חמש חמש, שש שש. אחרי הדאבל השלישי הוא הרגיש בחילה ונשען אחורה.
״מה קרה?״
״לא יודע,״ הוא אמר. הוא קלט שהוא אומר את זה מלא לאחרונה, אז הוסיף, ״הבטן שלי וִוירְד.״
״איפה יואלה?״
הוא הסתכל מסביב, משתמש בתנועה כדי לחפש קנאק בגב העליון. ״וואלה, אין לי מושג.״
4.
ניבי מצאה את יואלה בבאר שבע שנתיים קודם לכן, כשעוד גרה שם, והביאה אותה לדירה הישנה של גיא ברחוב פרנקל. היא הייתה רבע פרסית. חתולה שמנמונת, נעימת הליכות, עם פרווה ארוכה, לבנה־חומה־שחורה, עיניים צהובות ושפם בלונדיני. כשהייתה גורה הוא היה משמיע לה צלילים מוזרים עם הפה, והיא הייתה מטה את הראש בכל פעם שהשמיע קול שעדיין לא שמעה, מחפשת זווית ראייה על העולם שבה הקול הזה יהיה הגיוני. הם נהיו חברים טובים והייתה ביניהם הבנה. יואלה מילאה את הבית בנוכחות רכה ונחושה, פועמת מהספה לשטיח ולמיטה באדישות של שעון. היא ישנה עם גיא כל יום, מצונפת לו ליד החזה.
אחרי זה גם ניבי עברה לתל אביב והם מצאו דירה ביחד, ברחוב העלייה. שני חדרים, סלון וחדר שינה, בקומה שמינית בבניין חדש עם מעלית ושומר וחדר כושר ופרקטים וריח של צבע. גיא התנגד למעבר, אבל ניבי אמרה שהיא רוצה דירה עם שומר. למה? הם רבו סביב זה. למה לפחד כל כך? היא סיימה את הדיון במשפט: ״כי אני בת.״ הוא ויתר כי האווירה הייתה של ויתורים. לקח להם זמן להתרגל לדירה הזאת, לריח של הסיד, לקשיחות של הרגליים הגרובות על הפרקט, לסאונד של העצם על העץ, לשירותים שהיה צריך לחיות בהם לפחות עוד שנה שנתיים כדי שיאבדו את ארומת בית המלון הסטרילית שאפפה אותם, לשתי דלתות המראה הגדולות של ארון הבגדים שניצב ליד המיטה ושגיא לימד את עצמו להימנע ממבט ישיר בהן מהרגע שנכנסו. אבל הדבר שהכי קשה היה להתרגל אליו בדירה החדשה היה המחבואים החדשים של יואלה. בשבועיים שחלפו מאז שהם עברו יואלה נעלמה כבר כמה פעמים. בכל פעם הם חיפשו אותה ברחבי הדירה, קוראים לה, ״יואלה! איפה את?״ ובסוף מוצאים אותה מצונפת באיזו פינה שאיכשהו לא חשבו עליה, מאחורי קפל בהרגלים שלהם, כי הם עדיין לא מיפו את כל מקומות המחבוא שהיא החליטה שהיא אוהבת: מתחת לכיור או בתוך ערמת בגדים או דחוקה בין הארון של חדר השינה לקיר. בחוץ היה חשוך וירד גשם והדלת למרפסת הייתה פתוחה. הם המשיכו לחפש עד שגיא אמר, ״טוב, אני יורד לבדוק,״ וניבי הנהנה.
5.
גיא יצא מהדירה וירד שמונה קומות במעלית. הלובי הדיף ריח אלים של סיד וחומרי ניקוי. הוא חלף מהר על פני השומר בכניסה, יצא לרחוב והסתכל על המדרכה והכביש השחורים מהגשם. הוא חיפש אותה מתחת למכוניות שחנו ליד הבניין. בסוף הוא ראה אותה שעוּנה על הקיר של הבניין, יושבת כמו איש, עם הרגליים על הרצפה והידיים נחות על הבטן. היא נראתה בסדר, רק עייפה מאוד, והכפות שלה היו מלוכלכות בשחור. הוא התכופף אליה וליטף אותה בעדינות ושאל אותה אם היא בסדר. היא עצמה את העיניים ופקחה אותן באיטיות. הוא הרים אותה בזהירות, מהעור הרפוי של העורף. היא לא הצליחה ליילל ורק נהמה קרועה עלתה לה מהבטן. הוא חיבק אותה בזהירות. במעלית הופתע לגלות שכל העצב שלו נותב לעידוד עוד לפני שהוא עצמו חווה אותו: הוא היה כל כך עסוק במזימות איך לרומם את רוחה של ניבי לנוכח החדשות הרעות — הוא ישכנע אותה להביא חתול חדש מהר, לפני שהאֵבל מחמיץ — שלא היה לו מקום להרגיש כלום משל עצמו. מה שקורה עכשיו לא קיים. כשהוא הגיע לדירה ניבי עמדה שם עם הידיים על הפה ודמעות בעיניים. הם חיפשו בגוגל בית חולים לחיות והתקשרו ליחיד שהיה פתוח, בהרצליה. ניבי החזיקה את הטלפון ליד האוזן שלו כשהוא דיבר, כי יואלה עדיין הייתה אצלו בידיים.
״החתולה שלנו נפלה מהמרפסת,״ גיא אמר. ״אפשר להביא אותה אליכם?״
״מאיזו קומה?״ אמרה אישה מעבר לקו.
״שמינית.״
״אוי לא.״
״אפשר להגיע?״
״אני אגיד לך למה אני אומרת 'אוי לא', פשוט כשהם —״
״אתם פתוחים או לא?״
״— נופלים מקומה אחת או שתיים זה ממש מסוכן, כי הם לא מספיקים להתהפך ונופלים על הראש, ובין קומות שתיים ושש הם די סֵייף, כי הם מצליחים להתהפך באוויר והרגליים שלהם בולמות את זה טוב. אבל מעל קומה שישית, גם אם הם בולמים יש נזק לאיברים הפנימיים כי זה חתיכת נפילה.״
״אוקיי. מה הכתובת —״
״קומה שמינית זה אללה יוסתור.״
6.
דרך הגשם שניתך על החלונות של המונית אפשר היה לראות ירח חד מפכפך בשמיים. יואלה שכבה בתוך סווטשרט ישן של ניבי, על הברכיים של גיא, ולא הצליחה ליילל. הם לא יכלו ללטף אותה כי בכל פעם שהם ניסו היא עצמה את העיניים מכאב. בהרצליה הם העבירו אותה לרופאה בלונדינית גבוהה שהכניסה אותה לתא שקוף עם חמצן. בשש ועשרה בבוקר היא מתה. שבוע אחרי זה הם לקחו את אליחדק, חתול שחור ושמן בלי רגל, וכמה ימים אחר כך נפרדו.
7.
בהתחלה גיא נשאר לבד לגור בדירה בהעלייה. זה היה בלתי נסבל, אז הוא שכר דירה חדשה. ניבי הייתה בדיוק בין עבודות, אז במשך חודשיים הוא שילם לבד ששת אלפים שקל על הדירה הזאת, ועוד שלושה וחצי על הדירה החדשה שמיהר לשכור, חדר אחד שהיה כולו ממ״ד בכרם התימנים. חלון אחד בכל הדירה, עשרים סנטימטר עובי של ברזל משוריין צבוע אוף־ווייט מתקלף, שצריך לפתוח בעזרת ידית עגולה, כמו ברז. אבל זה היה על גג שראו ממנו ריס של ים. הוא לא הצליח למצוא דיירים לדירה הגדולה, אז החוזה נשאר על שמו, והמשכורת שלו מ'ידיעות אחרונות' לא עמדה בזה. הוא הרוויח שבעת אלפים ארבע מאות בחודש, אבל היה צריך לשלם תשעת אלפים חמש מאות שכר דירה. הוא פרסם את הדירה ב'הומלס' וב'יד 2' ובפייסבוק ובא כל יום אחרי הצהריים להעלייה כדי להראות אותה לדיירים, עדיין המום מהכובד והקלילות של הפרידה, מחזיק את הרווקות הטרייה בכיס, גאדג'ט שרוב קסמו תלוי בעובדה שעדיין לא יודעים להפעיל אותו.
בבוקר התקשר קול עדין של גבר ושאל אם הדירה עדיין רלוונטית. ״כן.״ האיש שאל אם מותר בדירה חתול. גיא אמר שכן. הוא הכניס יד אל כיס הז'קט שלו ומישש כרטיס ישן של אוטובוס.
״מושלם מושלם מושלם,״ אמר הקול בצד השני. ״חמש ככה, נוח שנבוא לראות?״
״מושלם,״ גיא חזר אחריו.
״יופי, אז תרשום, שתזכור,״ אמר הקול בצד השני, ״בחמש — הזוג החמוד עם החתול.״
״רשמתי.״
״רשמת?״
״קעקעתי את זה על המצח.״
8.
ראשונות הגיעו לראות את הדירה זוג אחיות. הן ישבו על הספה וסקרו משם את הפינות השונות של הסלון. אחת מהן הביטה בגיא כאילו היא מכירה אותו ממקום כלשהו או כאילו יש להם איזה סוד משותף. היא אמרה, "חדר שינה אחד?"
גיא הנהן.
היא הסתכלה על אחותה – אולי זו לא הייתה אחותה? – ואמרה לה, "סתווי, שוב נצטרך לישון באותה מיטה." גיא דימה לשמוע התגרות מינית בקול שלה, אבל זה רק גרם לו לרצות מאוד שהן ילכו. אחריהן הגיע זוג גברים, אחד מהם חבש כיפה. "לאן אתה עובר?" הוא שאל את גיא, בזמן שהשותף שלו סקר את השירותים. ״לכרם התימנים,״ גיא אמר.
״קטע,״ הוא אמר. ״אנחנו בדיוק עוזבים שם.״
גיא ניסה לחייך. בני אדם ימצאו צירוף מקרים זוהר בכל גרגר של הרעש הלבן, אם הם רוצים להשיג משהו.
9.
אחרי זה נכנס בחור שמן עם בלקברי, כובע קאובוי ומשקפי שמש תחובים בצווארון של החולצה. היה לו חשוב מאוד להדגיש שהוא מחפש דירה לאמא שלו, ושיהיה ברור שהוא לא אוהב אותה. "זה לא לי, זה לאמא שלי," הוא חזר ואמר, כשגיא הסביר לו על הרהיטים שנשארו. בחלון התקוטטו עננים שריריים. הוא העיר, ספק לעצמו ספק לגיא, על כל חדר ודבר: "יש דוד שמש?" "לא." "חרא, הכלבה רוצה דוד שמש." ואז, "חַתְכַת מטבח יש לך פה." "א־הה." "הכלבה תהיה מרוצה." ואז, "זהו? זה החדר שינה היחיד?" "כן." "טוב, נראה לי זה יספיק לַכלבה." גיא אמר: ״אחי,״ והוא הפסיק.
כשהוא הלך השעה כבר הייתה עשרים דקות לחמש, וגיא נשאר פתאום שוב לבדו בדירה הריקה, מבוהל מעשרים הדקות של הוואקום בלו״ז - כאילו זה לא היה חור בזמן אלא בחלל. הוא נכנס בלפטופ לפורנו ודפדף אבל לא בא לו, אז הוא סגר ומחק את ההיסטוריה, ורק אחרי שמחק הבין שבעצם כבר אין לו ממי להסתיר את זה. אפשר להפסיק למחוק היסטוריות. הטלפון שלו צלצל ממספר חסוי. הקול בצד השני לא טרח להזדהות. הקול אמר: ״מה זה 'שסק'?״
״מי זה?״
״זה מהבנק.״
״אני באמצע משהו.״
״מה זה 'שסק'?״
״סליחה?״
״אני רואה שרוב ההוצאות שלך השבוע היו בבית עסק שנקרא 'שסק'.״
״זה ספרייה.״
״זה בר?״
״לא. זאת ספריית צדקה לתינוקות חרדיות עיוורות.״
״לפי המצב של החשבון שלך, אולי כדאי שתיקח הלוואה.״
״אני לא חושב. אני צריך לקבל משכורת בשבוע הבא. זה יהיה בסדר.״
״אפשר לעשות את זה צ'יק צ'ק אונליין ולפרוס את זה.״
״תודה. אני חייב לזוז.״
״האמת היא שאם לא תיקח הלוואה אתה לא תוכל —״
״אחי, אמא שלי מתה, אני בהלוויה, עזוב אותי.״
/div>
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.