VIP: 1 VIP

פרולוג

ההתחלה - נקודה בזמן או בחלל שבה משהו מתחיל.

* * *

זה אינו סיפור אהבה אלא סיפור על אודות אהבה. עניתי במהלך השנים על כמה שאלות; השאלה שאני נשאלת לעתים הכי קרובות היא: האם כל זה היה שווה? אני עונה תמיד באותו אופן: אם זה כל מה שאת מכירה, את פשוט לא יודעת למה לצפות. בכנות, כדי להבין את האושר שלי אתם צריכים להכיר את העצב שלי.

אז הנה, הסיפור שלי מתחיל... קוראים לי איזבל טֶל.

* * *

העולם כולו מלא באינספור אבחנות. מול כל מילה שתעלה בדעתכם יש מילה אחרת בעלת משמעות מנוגדת; אושר ועצב, עונג וכאב, שמחה ואומללות, חברות ובדידות, חיים ומוות, אהבה ושנאה. הרשימה אינסופית. חוויתי כל אחד מהרגשות האלה בעוצמה כפולה ומכופלת.

אז הנה, הסיפור שלי מתחיל... קוראים לי סבסטיאן ואנוול.

פרק 1 *** א ***

רוב הילדים, ובעיקר ילדות קטנות, רוצים שיהיו להם אחים. הם רוצים מישהו שאתו יוכלו לחלוק את הסודות שלהם, מישהו שיהיה החבר הכי טוב שלהם; הם רוצים שיהיה להם תמיד עם מי לדבר. שילכו לעזאזל. אני לא.

מספיק שבן אדם אחד נאלץ לגדול בשכונה המזוויעה שבה גדלתי. לא יכולתי אפילו לדמיין עוד מישהו שילך גם הוא לישון רעב, כשבקושי הצלחתי לדאוג לעצמי. וזה בדיוק מה שהיה קורה: אני הייתי צריכה לדאוג לעוד אדם קטן. הדאגה לעצמי הייתה לי טבעית. מתוך אינסטינקט של לברוח או להילחם, במקום שבו רק החזק שורד; להרוג או להיהרג בעצמך. כל החרא הזה. אימא שלי הייתה דפוקה לגמרי, ואני הייתי חייבת לשרוד. נקודה.

זיכרונות הילדות שלי לא לגמרי רציפים, אבל ברורים - למרות שזה לא נשמע ממש הגיוני. אבל ככה זה, אלה היו חיי ואין לי מושג למה, או מאיזו סיבה דפוקה, זו הייתה המציאות שלי.

לא חייתי בפרברים, ברחוב הכוכבים הנופלים. חייתי לא רחוק מנברסקה, בטמפה, פלורידה, בגטו שבו גברים הסתובבו בחוץ חסרי מעש עם פחית בירה ביד, ונשים צרחו והרביצו לילדים שלהן בלי להניד עפעף. הו... החיים היפים בבלוק 8 בשכונה. ילדה בת חמש, משוטטת לבדה ברחובות. זה היה מראה יומיומי נפוץ, ולמרות זאת מזעזע. אימא שלי אף פעם לא חשבה על מה טוב בשבילי. לעזאזל, היא אף פעם לא חשבה עליי. ולמרות זאת, בואו ניתן לה ליהנות מהספק ונגיד שהיא לא חשבה בכלל. היא תמיד הייתה מסטולית מדי, מסמים או מאלכוהול.

הייתי שמחה להגיד שרק כששוטטתי ברחובות הייתי מבוהלת, אבל זה יהיה קשקוש. אני חושבת שנולדתי מבוהלת. ובכל זאת, גיל חמש נשמע גיל שבו הגיוני לפחד... לא? פחדתי עוד הרבה קודם. מאז שאני זוכרת את עצמי, אימא שלי אהבה להשאיר אותי מדי פעם לבד.

לילה אחד נחרט בזיכרוני במיוחד. התעוררתי באמצע הלילה כי שמעתי המון רעש. רצתי לחדר של אימא שלי, והיא לא הייתה שם. אני זוכרת שהבטתי מבעד לחלון, לכיוון שממנו שמעתי את הרעש, מלמטה, וראיתי מכוניות עם אורות אדומים וכחולים מהבהבים משתקפים מכל הבתים.

הלב שלי צנח מטה. חשתי, לראשונה בחיי, חרדה טהורה. מוקדם יותר באותו היום גנבתי חטיף מתחנת הדלק כשאימא שלי גררה אותי אתה לשם כדי לקנות סיגריות מחורבנות. חשבתי שהשוטרים באים לקחת אותי. רצתי הכי מהר שיכולתי לחדר שלי, והתחבאתי מתחת למיטה עד ששמעתי את אימא שלי מתנודדת פנימה בחברת איזה בחור אקראי. רק אז הרגשתי מספיק בטוחה כדי לצאת משם. האמת היא שעכשיו זה נשמע לי מצחיק, שהרגשתי בטוחה ליד אימא שלי - בדיחה ממש. באותו הלילה לא עצמתי עין, וקיוויתי שאימא שלי תיכנס לחדר ותבדוק שהכול בסדר אתי, למרות שהיא אף פעם לא עשתה את זה. מדהים...

השכן שלנו, שכולנו הכרנו בשם "סבא'לה," גר במרחק שתי דירות. הוא תמיד היה נורא נחמד אליי והציע לי עזרה. בלנעול נעליים כזה, ובלא לשוטט ברחובות. אני זוכרת שפעם הוא צעק עליי בגלל שנכנסתי לסמטה צדדית. הוא ממש התעצבן. הייתי קטנה מכדי להבין למה הוא כועס כל כך. עכשיו אני יודעת שזה היה בגלל האיש שישן שם, בין שני פחי אשפה, או בגלל המחטים שבהן הוא בעט כשבא ולקח אותי אליו הביתה והאכיל אותי. ואני בסך הכול רציתי ללטף את החתול השחור שכל הזמן ברח ממני. גם הוא היה בטח רעב.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את "סבא'לה." שמעתי אנשים מדברים על זה שהשוטרים באו ולקחו אותו. אף פעם לא הבנתי מה קרה. אני בטוחה שאם אחקור את העניין לעומק אוכל למצוא את הסיבה אבל אני מעדיפה לא לדעת. אני רוצה לזכור משהו טוב מהילדות שלי, ו"סבא'לה" היה טוב אליי.

הנסיעה באוטובוס לבית הספר הייתה אחד הזמנים היותר אהובים עליי במהלך היום. יכולתי להתבונן בילדים אחרים ובהורים האוהבים שלהם. העמדתי פנים שגם לי יש הורים כאלה. באוטובוס בדרך לבית הספר הרגשתי שאני יכולה להיות מי שרק ארצה. יכולתי להיות כמו כל הילדים האחרים, שלהם היו בגדים חדשים, נעליים חדשות ותרמילי גב ממש מדליקים. תרמיל ותיק אוכל היו רק שניים מהדברים שמעולם לא היו לי בילדותי. רציתי נורא תרמיל, כמו שהיה לנטלי ג'ונסון. תרמיל ורוד שכולו מכוסה בנצנצים זוהרים. לנטלי היה כל מה שרציתי שיהיה לי. אותה אספו בתחנה האחרונה במסלול הנסיעה שלנו. היא גרה בבית שהיה צבוע בצהוב בהיר, עם תריסים לבנים ופרחים יפים. הייתה לה אפילו נדנדה מעץ על המרפסת הקדמית.

לנטלי היו שני הורים, אימא ואבא. הם תמיד חיכו לה בקצה שביל הגישה לבית שלהם. לפני שהיא עלתה לאוטובוס, היא תמיד קיבלה משניהם נשיקת פרידה. ברגע שהיא הייתה עולה לאוטובוס, אני הייתי מפנה את הראש כדי לראות את אבא שלה נושק לאימא שלה ואז נכנס למכונית שלו ונוסע לעבודה. ככה לפחות חשבתי. אפילו בגיל ההוא ידעתי שהוא לא מנשק אותה באותה צורה שבה הבחורים היו מנשקים את אימא שלי. הוא אהב אותה. כבר בגילי המתקדם, בגיל חמש, הבנתי את זה.

עכשיו אני יודעת שנטלי לא הייתה מה שקוראים "עשירה." היו באזור מפרץ טמפה בתים הרבה יותר מפוארים משלה אבל בעיניי היא הייתה עשירה. השיער הבלונדיני שלה היה תמיד יפה. הוא היה מבריק. אולי "מבריק" אינה המילה המדויקת. בואו נהיה כנים לגמרי - השיער שלה היה נקי. הקוקיות שלה תמיד התאימו לבגדים שהיא לבשה, וכך גם הגרביונים ונעלי הבובה.

זה אולי הדבר הטיפשי ביותר שיכולתי לזכור מהנסיעות האלה לבית הספר. אחר צהריים אחד, בדרך הביתה, נטלי ענדה את הצמיד הכי מבריק שראיתי בחיים. הצמיד משך כל כך את תשומת לבי, שכשהיא לא הסתכלה, הושטתי יד ונגעתי בו. היא בטח הרגישה את קצות האצבעות שלי, כי היא מיד הסתכלה בי בגועל. היא נצמדה אל החלון, ומלמלה בלחש שאסור לה לדבר אתי, ושאניח לה. לא הבנתי למה. ילדים יכולים להיות אכזריים כל כך. לא הייתי ילדה רעה. הרי המורים שלי תמיד אמרו לי שאני ילדה מתוקה.

די מהר למדתי לנהל עם בית הספר יחסי אהבה־שנאה. כשהייתי שם, ידעתי לפחות שאקבל ארוחת צהריים בחינם. הילדים לא היו נחמדים אליי. למעשה, הם היו מרושעים מאוד. חוץ מאוסטין. הוא תמיד היה נחמד אליי והתנהג אליי בחביבות. עד אמצע כיתה ד' הייתה לנו אותה מורה. ישבנו תמיד יחד בארוחות הצהריים ובהפסקות שיחקנו יחד.

אני זוכרת שפעם הוא הסתבך בגלל שהוא הגן עליי כשנת'ן בלק קרא לי "הכינה בלה," כשאיכשהו נדבקתי בכינים. אוסטין דחף והפיל אותו ונת'ן נשרט במרפק. אוסטין נענש ונאלץ לשבת בכיתה בשלושת הימים שאחר כך, כשכולנו יצאנו להפסקה. ניסיתי להסביר למיס אלן שאוסטין הגן עליי, אבל היא אמרה שהוא צריך ללמוד להשתמש במילים. "זונה מטומטמת." מה דעתך על המילים האלה?

באותו היום, כל הכיתה עמדה בתור למרפאה, והאחות בדקה את כל הראשים וחיפשה כינים בגלל המגפה שהחלה באדיבותי הרבה. זאת הפעם הראשונה שבה הרגשתי בושה. בושה עמוקה מאוד. נקראתי הצידה והופרדתי משאר התלמידים. בית הספר, כמובן, לא הצליח להתקשר לאימא שלי ולבקש שהיא תבוא לקחת אותי הביתה. הטלפון שלנו נותק... שוב. בית הספר שלח אתי מכתב הביתה, ואימא שלי התעצבנה נורא. היא מיד חטפה את המספריים וקצצה את כל השיער שלי. לא הפסקתי לבכות והתחננתי שתפסיק והבטחתי לה שאהיה זהירה יותר.

למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר בתספורת של בן וכולם צחקו עליי. הם החליפו את הכינוי "הכינה בלה" בכינוי "בלה היא בן." אוסטין היה החבר האמתי היחיד שלי. הוא החזיק בידי לאורך כל היום, ואפילו נתן לי לאכול את המעדן שלו.

עד אמצע כיתה ד', אוסטין היה חלק מחיי. יום אחד הוא נעדר מהכיתה, וכך ארבעה ימים ברציפות. בסופו של דבר שאלתי את המורה שלנו איפה הוא ולמה הוא לא בבית הספר. היא הסבירה לי שאוסטין נמצא עכשיו "במערכת" ושיש לו בית חדש. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. היה ברור לי שאני גם רוצה להיות חלק מ"המערכת." חודש שלם אחרי שהוא נעלם עוד המשכתי לבכות. עד אז הייתי לבד, ועכשיו הייתי לבד ובלתי נראית.

כשאימא שלי רצתה, היא ידעה להיות בת זונה חכמה ביותר. היו אמורים לקחת אותי ממנה ביום שנולדתי, אבל לא לקחו. בפעם האחת והיחידה שבה עובדת סוציאלית באה לבדוק מה קורה אתי, אימא שלי הייתה חדה לגמרי. אין מצב שהיא הייתה מוותרת על קצבת הילדים שקיבלה בזכותי או על תלושי המזון, שאותם נהגה להחליף תמורת סמים ואלכוהול. באותו היום היא התנהגה נורא יפה והעמידה פנים שהיא האימא האידיאלית, כמו בטלוויזיה. היא שיחדה אותי בבובה חדשה, כי היא ידעה שאין לי הרבה צעצועים. היא גם ידעה שאני מספיק תמימה, ושזה יקנה אותי. אימא שלי הייתה חתיכת חרא. פשוט מאוד.

כשהגעתי לכיתה ה' העבירו אותי לכיתה "מיוחדת." אז, כמובן, לא ידעתי מה זה אומר. היום אני יודעת ששוב הוציאו אותי מהכלל. מר מיור הסביר לי שאלה כיתות שנועדו לתלמידים שצריכים עוד קצת עזרה. מצד אחד הוא אמר לי שאני מיוחדת ומצד שני הוא אמר לי שאני צריכה להיות בכיתה מיוחדת. לא הבנתי איך אפשר להשתמש באותה מילה בשתי משמעויות שונות.

נזכרתי שוב באוסטין במהלך הקיץ. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים. היה יכול להיות נחמד אילו היה לי חבר אחד שאתו הייתי מגיעה לבית הספר החדש. בטקס הסיום של כיתה ה', אולם ההתעמלות היה מלא אימהות ואבות, חוץ מאימא שלי, כמובן. הזמנתי אותה אבל היא אמרה שאין לה זמן. ידעתי למה היא מתכוונת. היא תכננה לישון כדי להתאושש מהלילה הקודם. לפני שיצאתי מהבית ראיתי את המחטים על הדלפק, ליד בקבוק הוויסקי הריק, ואת הקונדום המשומש על הרצפה.

ישבתי לבדי וחיכיתי שיקראו בשמי. העמדתי פנים שאימא שלי שם ושהיא רואה אותי וגאה בי. כשהגיעו לאות טי"ת ידעתי שתכף יקראו בשמי.

"איזבל טל," הכריז המנהל שלי, שהיה גם היחיד שמחא לי כפיים. שאר הנוכחים היו שקועים בענייניהם ובשיחות שלהם, בזמן שהילדה הלא חשובה קיבלה את תעודת הגמר שלה.

שלא תעזו לרחם עליי. אני לא כותבת את זה כדי שתבכו. הסיפור שלי עמוק הרבה יותר מזה, ואני ממש לא מעוניינת ברחמים. התרגלתי. חיבקתי את כל החרא שקיבלתי ואת מה שעוד אקבל בחיים. זה מה שאני עושה.

ידעתי מה אימא שלי עושה כדי להתפרנס. לפרנסתה שלה, יש לציין. בחיים לא היה אכפת לה ממני. אני מניחה שבתוך תוכי ידעתי במה היא עוסקת. אי אפשר להאשים אותי. גרנו באותו הבית. אני הייתי זאת שנאלצה ברוב המקרים לאסוף את הקונדומים המשומשים, שהיו מפוזרים בכל הבית המחורבן, ולא בחדר שלה. זה לא היה מפריע לי כל כך אם היא הייתה מקפידה שכל החרא הזה יישאר בחדר שלה, אבל אימא שלי אהבה לעשות את זה בכל רחבי הבית. לא היו לה סייגים מוסריים והיא לא האמינה בהתחשבות.

בקיץ שמלאו לי 12 ועמדתי לעלות לכיתה ז', הפכתי לאישה. ככה אימא שלי קוראת לזה. תאמינו לי, לא היה לנו רגע של קרבה בין אם לבת. זה לא היה בילוי אינטימי של אחר הצהריים. היא פשוט הגישה לי גליל קרטון צר שממנו השתלשל חוט, ולי לא היה מושג מה לעשות אתו. בסופו של דבר דחסתי נייר טואלט בתחתונים והלכתי למרפאה כדי לבקש מהאחות תחבושת היגיינית. היא הסבירה לי שגליל הקרטון היה טמפון ושהוא אמור להיכנס לנרתיק שלי. היא אפילו הדגימה איך מכניסים אותו. טוב, היא לא ממש הדגימה, היא רק הסבירה לי שאני צריכה להרים רגל אחת על האסלה ואז לרכון קדימה, כדי שזה ייכנס בקלות. הייתי מבועתת, בלשון המעטה.

הייתי אמורה לדעת שזה יגיע. הייתי אמורה להרגיש את זה או משהו. הייתי צריכה להיות מוכנה, אם אפשר בכלל להתכונן. לא הייתי מוכנה. בגיל 12 נאנסתי על ידי אחד מהלקוחות של אימא שלי... כן... אמרתי לקוח. אין לי אפילו מושג איך הלקוח הזה נראה או איך קוראים לו, כל מה שאני יודעת זה שהתעוררתי באמצע הלילה ועל הפה שלי הייתה מונחת יד, וגוף היה מונח בין רגלי. ככה איבדתי את הבתולים המזוינים שלי. רומנטי, נכון?

הוא בכלל לא היה עדין. הבנזונה לא הוריד את היד מהפה שלי, בזמן שהיד השנייה שלו התעסקה לי בשדיים. לא יכולתי לעשות כלום. פשוט שכבתי שם בהלם. אפילו לא בכיתי וגם לא ניסיתי להיאבק בו. בהיתי בתקרה וחיכיתי שזה ייגמר. בכל פעם שהוא הדף את עצמו פנימה והחוצה, העמדתי פנים שלא הרגשתי את הכאב הצורב בין רגליי. העמדתי פנים שלא הרחתי את המריחואנה ואת הסיגריות בהבל פיו. העמדתי פנים שלא טעמתי את הטקילה בכף ידו. העמדתי פנים שלא שמעתי את הנהמות והגניחות ואת החרא המלוכלך שהוא לחש לי באוזן על כמה שהכוס שלי הדוק. אחר כך גיליתי שאימא שלי קיבלה מהלקוח הזה תשלום גדול מהרגיל, כדי "להשתמש" בבת שלה.

אני יודעת מה כולכם חושבים, איזה מין אימא עושה דבר כזה לבת שלה, עצמה ובשרה. למרות שיכול להיות שהיא חשבה שהיא עושה לי טובה. בעולם שלה ובמחשבה שלה, כל הגברים היו זבל. חוויתי הרבה חוויות לא צפויות כאלה בחיים. חוויות שלא היו אמורות להתרחש. אבל בסופו של דבר למדתי לקבל את כולן ולהשלים אתן. הן הפכו לחלק ממני, כמו איבר בגוף. החיים בבית שלי התנהלו בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם. בית מטונף, אף פעם לא היה אוכל, בגדים ישנים ומשומשים ודלת מסתובבת של לקוחות של אימא שלי, שיצאו ונכנסו בלי הפסקה.

אחרי המפגש הראשוני שהיה לי עם הלקוח שלה למדתי די מהר לא להתבלט, ושככל שאהיה בלתי נראית, כך אהיה בטוחה יותר. בשלב זה לא יכולתי לסמוך אפילו על אימא שלי שתשמור עליי, לא שאי פעם יכולתי. התחלתי לבלות בבית כמה שפחות, ואפילו למדתי מאימא שלי כמה דברים על צורת המחשבה של גברים. תופתעו לשמוע אילו דברים בנים מוכנים לעשות בשבילך כדי שתאונני להם, איך הם מוכנים להגניב אותך מבעד לחלון שלהם בלילה או להשאיר לך מדי פעם צלחת אוכל נוספת. כשנזקקתי למשהו רציני, הייתי שולפת את התותחים הכבדים, מציצה למשל, או אפילו נותנת להם למזמז אותי קלות.

אבל לא זיינתי אותם. המפגש הראשון שלי עם סקס גרם לי לא לרצות לעשות את זה שוב. לילה אחר לילה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי לחמוק מהלקוחות של אימא שלי. המוטו שלי ואורח החיים שלי היו לדאוג לעצמי. ראיתי את אימא שלי לעתים רחוקות בלבד. לעתים קרובות אני תוהה אם היא בכלל שמה לב שנעלמתי. אני מנסה לא לחשוב על זה. יש הרבה דברים שאני מנסה לא לחשוב עליהם. מלבד בלילה, כשאני במיטה, והאורות כבים, וכל מה שנותר לי זה המחשבות והזיכרונות, ואני לא יכולה להפסיק לתהות... מה היה אילו?

*** ס ***

כל החיים - משהו שנותר או נמשך לאורך החיים כולם. זה מה שג'וליה הייתה עבורי. ידעתי שהיא תמיד תהיה בחיי. ידעתי את זה תמיד. אני אפילו לא יודע להסביר את זה. פשוט ידעתי.

אפשר לומר שלגדול כילד יחיד זה קשה, בעיקר אם אתה בן. אתה צריך מישהו להשתולל אתו, לשחק אתו משחקי מחשב, לדבר על בנות, לטפס על עצים ולבנות דברים. אתם יודעים, דברים שבנים עושים.

ההורים שלי לא ממש רצו ילדים, ואימא שלי תמיד אומרת שאני הייתי הפתעה אדירה. זה לא נכון. אני יודע שהייתי תקלה. אל תבינו אותי לא נכון, הם הורים נפלאים. הם תמיד נתנו לי כל מה שרציתי, תמכו בי מאוד, אהבו ודאגו מאוד. החיים בבית היו נהדרים. אימא שלי הייתה אחות מוסמכת, וברגע שהיא ילדה אותי היא התפטרה והפכה לאם במשרה מלאה. אבא שלי היה רופא. למעשה, הם נפגשו בקולג'. אבא שלי היה בשנת הלימודים האחרונה, ממש לפני שהתחיל את לימודי הרפואה, ואימא שלי תלמידת שנה א'. אימא שלי הבינה שהיא אוהבת לרפא אנשים כשהיא פגשה את אבא שלי. הם עבדו יחד שנתיים, עד ש"הפתעתי" אותם.

היו להם הרבה חברים, משום שאבא שלי היה חבר פעיל בקהילה. הוא היה אחד הקרדיולוגים הנחשבים במיאמי, ואנשים נהגו לטוס אליו לבדיקה ממדינות שונות. חיצונית אני דומה מאוד לאבא שלי. לשנינו יש שיער בלונדיני, תספורת מבולגנת, עיניים כחולות, פנים רזות אבל מכובדות וחיוך נערי של דוגמנים למשחות שיניים. ככה אימא שלי קוראת לזה. החברים הכי טובים של ההורים שלי גרו באותה שכונה. בת' ואימא שלי מכירות עוד מהתיכון. בעלה, דיוויד, הוא גם רופא, ואבא שלי הוא זה שהכיר לדיוויד את בת' כשהוא ואימא שלי התחילו לצאת יחד.

לדיוויד ובת' יש בת בשם ג'וליה. בת' הפסיקה כמובן לעבוד כשג'וליה נולדה. בת' ואימא שלי תמיד שידרו על אותו גל. אני מבוגר מג'וליה בשנתיים, והכרתי אותה מהיום שנולדה. אני, כמובן, לא זוכר את היום הזה, אבל ההורים שלי אמרו שהייתי אחד האנשים הראשונים שהחזיקו אותה, ושנתתי לה את הנשיקה הראשונה ממש על השפתיים. קראתי לה הילדונת שלי, ומאז כולם כינו אותה בשם "ילדונת."

השם שלי היה אחת המילים הראשונות שיצאו מפיה של ג'וליה. היא לא הצליחה לומר "סבסטיאן," ולכן מלמלה "סֶבּי." מאז היא קראה לי כך. ג'וליה ואני עשינו הכול יחד, וכשאני אומר הכול, אני מתכוון לכול. החל באמבטיות משותפות, שינה זה אצל זה, מכירת לימונדה בדוכנים של ילדים, לימודי יום א' בכנסייה, משחקים באימא ואבא (היא התעקשה), מחנות קיץ, שחייה, משחקי לוח, בנייה בלגו. כל מה שאתם יכולים להעלות על הדעת - עשינו יחד. היא הייתה כמו בן, אבל היה לה ריח טוב ושיער ארוך. היא הייתה יִין ואני הייתי יאנג, היא הייתה חמאת הבוטנים ואני הריבה, היא הייתה החלב ואני העוגיות, היא הייתה הסירופ המתוק ואני הגלידה.

אני אוהב לומר שאני לימדתי את ג'וליה כל מה שהיא יודעת. ברצינות... אני לימדתי אותה ללכת, לרכוב על אופניים, לשחות, לצבוע בתוך הקווים, לקרוא, לתפוס חרקים, להכין פצצות בוץ ולקלל. מה? הרי אני בן. היא אהבה לומר שבזכותה אני מבין, רגיש, אוהב, חכם, שנון ומצחיק. לילדונת יש הרבה תכונות טובות, אבל היא ממש לא שנונה ומצחיקה ואני תמיד צוחק עליה כשהיא מנסה להיות. היא עדיין לא מבינה שאני צוחק עליה ולא אִתה.

גידלו אותנו בצורה רגילה למדי. כמו שכבר אמרתי, ההורים שלי הסתפקו בי. אבל ההורים של ג'וליה - זה כבר סיפור אחר. אחרי שילדו את ג'וליה, הם מיד ניסו ללדת ילד נוסף. הייתי קטן מאוד ולא הבנתי מה בדיוק קרה שם. כשהתבגרתי, שמעתי במקרה את בת' בוכה לאימא שלי ש"החבר" שלה שוב בא לבקר. אז לא ממש הבנתי במה מדובר, אבל ידעתי שזה קורה אחת לחודש.

העובדה שגדלנו יחד נראתה לי טבעית לגמרי. ההורים שלנו תמיד עשו דברים יחד: ברביקיו, חופשות, ארוחות ערב, ימי הולדת, כל חגיגה הייתה משותפת. ראיתי את ג'וליה כמעט בכל יום. ההורים שלה היו לי כמו הורים שניים ולהפך. ההורים שלנו לא הפסיקו להגיד שבסופו של דבר נהיה יחד. האימהות שלנו ממש תכננו את החתונה שלנו מהיום שג'וליה נולדה.

כשהיא הייתה בת שש ואני בן שמונה, האבות שלנו בנו לנו בית על העץ בחצר האחורית שלה. זה לקח להם כמעט חודש עד שהושלמה הבנייה. אחר צהריים אחד הבאתי לשם הרבה צעצועים ומשחקים כדי שנוכל לשחק יחד. בדיוק טיפסתי את המדרגה האחרונה בסולם כשנעצרתי פתאום, בהלם מוחלט מכל הוורוד והנצנצים שמילאו את המקום. בפינה היו מוטלות שמיכה ורדרדה וכריות נוי ורדרדות. שולחן עם מפה סגולה ומערכת כוסות תה ניצבו ממול, באמצע היה מטבח צעצוע ובכניסה שטיח שעיר ומוזר למראה. היא אפילו סידרה את הבובות שלה ואת חיות הפרווה בכל רחבי הבית.

"הפתעה!" קראה ג'וליה. "אתה אוהב את זה?"

"וואו, זה את עשית?" שאלתי.

"הכנתי לנו בית. נכון שזה מקסים?" היא נאנחה בסיפוק. "למה אתה מביט בי ככה?"

"ילדונת... למה עשית את זה?"

"למה אתה מתכוון...? אני מקננת."

"מה זאת אומרת?"

"אני לא יודעת. אימא שלי אמרה שזה מה שאני עושה, וחשבתי שאתה תדע."

הבחנתי עד כמה היא נרגשת ולא רציתי לקלקל לה, אבל זה לא היה מה שדמיינתי.

"חשבתי שנעשה את זה יחד," הצעתי.

"אני יודעת. לכן אמרתי 'הפתעה!'" צעקה ונופפה בזרועותיה. "זה לא מוצא חן בעיניך?" לחשה והרכינה את ראשה.

"זה לא מה שאמרתי. פשוט, חשבתי שזה יהיה דומה יותר למבצר. את יודעת, מקום שבו נוכל לבלות ולשחק. עם הרבה פחות כזה," הסברתי והצבעתי סביב.

"אנחנו עדיין יכולים לבלות ולשחק אם נסלק חלק מהדברים הצידה. אנחנו יכולים לפנות מקום לדברים שלך ושלי. ברור לך שאחלוק אתך."

"טוב... אז בואי נעשה את זה עכשיו. וגם, נוסיף קצת שחור וכחול?" התחננתי.

היא משכה בכתפיה. "בסדר."

בילינו את השעה הבאה בהזזת דברים כדי לפנות מקום לחפצים שלי. סיכמנו שהשמיכה והשטיח יישארו שם, אבל המטבח ומערכת התה יעופו.

"את כועסת עלי?" שאלתי.

"לא, אני לא כועסת. רק שלפעמים הייתי רוצה שתהיה לי אחות," היא החמיצה פנים.

"אני יודע." שנאתי לראות את ג'וליה עצובה. לא התכוונתי לפגוע ברגשותיה. ידעתי שהיא השקיעה הרבה זמן ומאמץ כדי להפוך את המבצר שלנו למקום מיוחד. שימחתי אותה באותו אחר הצהריים כששיחקנו באבא ואימא. ג'וליה אהבה לשחק בזה. היא תמיד הייתה האימא ואני תמיד הייתי האבא, והבובות שלה היו הילדים שלנו. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכול, אפילו בגילי המוקדם - גיל שמונה.

אפשר להגיד שזה מוזר שהחבר הכי טוב שלי היה ילדה. זאת אומרת, אני הייתי בן, ורציתי לבלות גם עם בנים אחרים. לפעמים ביליתי עם אנדרו ג'ונס, אבל רק כשג'וליה נסעה עם המשפחה שלה. בפעמים הנדירות שבהן לא הייתי אתה, ביליתי עם אנדרו.

החברות שלי ושל אנדרו הסתיימה במפתיע באחר צהריים אחד, כשדחפתי את ג'וליה על הנדנדה שלה בחצר האחורית. בטעות קראתי לג'וליה "ילדונת" בפניו. הוא צחק עליה בגלל זה. ככל שהתבגרתי כך הקפדתי יותר לא לכנות אותה בשם זה בפני אנשים אחרים. אבל לא הצלחתי. היא הייתה הילדונת שלי, תמיד ולנצח.

הזמנים הכי טובים והכי בלתי נשכחים שלנו היו כשהיא חייכה. אהבתי את החיוכים של ג'וליה. היא יפהפייה. העיניים הכחולות שלה, השיער הבלונדיני הגלי, הריסים העבים ועצמות הלחיים הגבוהות עם תווי הפנים העדינים. יש לה כתם לידה זעיר בחלק הימני של אפה, והשפה התחתונה שלה עבה יותר מהעליונה.

ראו על ג'וליה בבירור שהחבר הכי טוב שלה הוא בן. היא הייתה ילדה קשוחה. היא לעולם לא בכתה בלי סיבה טובה. היא בכתה, למשל, כשכאב לה, כמו בפעם ההיא כשדרכה על דבורה, או כשירדה במדרגות בריצה מהירה מדי ונפלה ושברה את הזרוע. זה היה אירוע מוצלח. היא חלבה את הפציעה הזו כמיטב יכולתה. ביליתי חודש שלם בטיפול בה ובכל צרכיה. החל במשחק בבובות ברבי וכלה במשחקי תחפושות.

אבל אל תחשבו שהילדונת שלי ואני לא רבנו אף פעם. היא הייתה מסוגלת להתעצבן משטויות. אני זוכר פעם אחת, כשהיא הייתה בערך בת שמונה ואני הייתי בן עשר. הייתי אצלה בבית, בגלל שלא רציתי ללכת עם אימא שלי למכולת. היא רצתה שנצפה ב"בת הים הקטנה" בפעם העשירית, ואני רציתי לצפות ב"אקס מן." אני צחקתי, העברתי ערוץ ל"אקס מן" והיא צרחה בקולי קולות.

אבא שלה נכנס לחדר ושאל מה קרה. ג'וליה שיקרה. היא אמרה לו שדחפתי אותה, ונאלצתי לשבת עשר דקות על המדרגות. בכל פעם שהבטתי בה, היא הוציאה לי לשון וגיחכה. החלטתי לא להיות חבר שלה יותר. החלטתי למצוא חבר טוב חדש.

ברגע שאבא שלה גמר להרצות לי על האיסור להכות ילדות קטנות ואמר לי שאני יכול לחזור לשחק, דיווחתי לה על ההחלטות שלי.

"אני כבר לא חבר שלך. את ילדה טיפשה. אני שונא אותך," אמרתי בשקט, כי לא רציתי שאבא שלה ישמע אותי מכנה אותה "ילדה טיפשה." הוא בטח היה שולח אותי שוב לפסק זמן.

השפה התחתונה של ג'וליה נרעדה, ובעקבותיה באו דמעות גדולות ורטובות.

"אני מצטער, ילדונת. את עדיין חברה שלי," שיניתי מיד את דעתי והבטחתי. שנאתי לראות אותה בוכה. זה גרם לי לתחושה שלא הצלחתי להבין.

"אני החברה הכי טובה שלך?" היא שאלה.

"כן, ותמיד תהיי החברה הכי טובה שלי."

רבנו גם על דברים אחרים, רובם טיפשיים, כמו אם לשחק באבא ואימא או בשוטרים וגנבים, באיקס מיקס דריקס או בנחשים וסולמות, או אם ללכת לשחות או לרכוב על אופניים. ברור שג'וליה תמיד ניצחה. היה לי קשה לסרב לה.

במשך רוב שנות הילדות שלנו, ההורים שלה ניסו ללדת עוד תינוק. כמה שבועות אחרי יום הולדתה התשיעי של ג'וליה, היא הודיעה לי שההורים שלה הולכים להביא לה אחות ממקום מיוחד, שאליו הורים הולכים כדי לקחת ילדים חסרי בית.

"אני לא מבין איך זה יכול להיות, ילדונת. האם הם קונים תינוק או תינוקת כמו שקונים מצרכים?" שאלתי בסקרנות.

"זה לא מה שאבא שלי אמר, זה יותר כמו להגיש בקשה לקבל ילד. קוראים לזה אימוץ. אני מתארת לעצמי שהם צריכים למלא כל מיני מסמכים, ואז צריכים לחכות שמישהו יתקשר אלינו או משהו כזה," היא ענתה.

"כמה זמן לוקח עד שהם מתקשרים אליכם?"

"אני לא יודעת, הוא אמר שזה לוקח יותר זמן כי הם רוצים תינוק בן יומו. אני אמרתי להם שאני לא רוצה תינוק. אני רוצה מישהו קרוב יותר לגיל שלנו, כדי שהוא יוכל לשחק אתנו. מה נעשה עם תינוק, סבי? זה יהיה משעמם. הו, ואני רוצה אחות."

"כן, זה נשמע הגיוני. מה הם אמרו?"

"הם אמרו שזאת גם החלטה שלי, ושגם הם רוצים ילד בגיל קרוב יותר לגיל שלנו, ושעכשיו רק צריכים לחכות."

בשנה שלאחר מכן, ג'וליה ואני המשכנו בחיי השגרה שלנו. ג'וליה והוריה היו נרגשים מאוד. הם עברו בכל מיני סוכנויות כדי לחפש ילד מושלם ובסופו של דבר מצאו.

"סבי!" צעקה ג'וליה. "סבסטיאן... סבסטיאן... חכה לי! אתה רוכב מהר מדי ואני לא מסוגלת לעמוד בקצב!" קראה. האטתי את קצב הדיווש וחיכיתי לה.

"את כזאת בטטה איטית, ג'ולז," הקנטתי אותה. "לימדתי אותך לרכוב מהר יותר. את צריכה להקפיד שהטוסיק שלך יהיה באוויר ולדחוף בכוח ברגליים. אני לא יכול להתאים את עצמי לקצב שלך, כי הרגליים שלי ארוכות מדי," הסברתי.

היא הטתה את ראשה הצידה. "תראה... זה לא הוגן, סבי. אתה בן ואני בת. אני לעולם לא אהיה גדולה כמוך. מה נעשה כשבחודש הבא תהיה בן שתיים עשרה? אני אהיה רק בת עשר, ואתה רק תלך ותגדל עוד ועוד," מלמלה. "אבא שלך כזה ענק, שבכל פעם שאני מנסה להביט בו נתפס לי הצוואר."

"ילדונת, את יודעת שאני שונא שאת מייללת ככה. נמצא פתרון, כמו תמיד, תפסיקי לדאוג."

היא נאנחה. "אני לא מייללת. אתה פשוט לא מבין מה זה להיות ילדה, סבי," היא טענה והוציאה לי לשון. אני נשבע לכם, אין לי מושג כמה פעמים הילדה הזאת כבר הוציאה לי לשון.

"את צודקת. אני לא מבין," הסכמתי אתה. "ובגלל זה תקבלי אחות קטנה. עכשיו יהיו לי שתי תינוקות שאצטרך לדאוג להן." חייכתי והבטתי שוב בפניה. היא נראתה עצובה. אאוץ'. לא התכוונתי להכאיב לה. רציתי רק להקניט אותה.

"את יודעת שתמיד תהיי הילדונת מספר אחת שלי, ג'ולז," הבהרתי. היא העניקה לי חיוך ענק. אני שונא לראות את הילדונת שלי עצובה.

"מה בכלל קורה עם תהליך האימוץ הזה? חשבתי שהיא הייתה אמורה כבר להיות כאן," שאלתי.

"אני לא יודעת... אימא אומרת שבשביל דברים טובים מוכרחים לחכות, סבי. אז אני מחכה..." היא השיבה בענייניות.

"לאן אנחנו רוכבים בכלל?" שאלה.

"תמשיכי לדווש, זאת הפתעה!" צעקתי והגברתי את הקצב.

"הו, אלוהים... אתה שוב רוכב מהר מדי!" היא קראה בקול.

ראיתי אותה מרימה את הישבן באוויר ומדוושת ברגליה הקטנטנות מהר ככל יכולתה. נורא רציתי כבר להפתיע אותה. היא תאהב את זה. אני אוהב כל כך את הצחוק ואת החיוכים של ג'וליה. ניסיתי לגרום לה לצחוק ולחייך ככל יכולתי. ידעתי שאנחנו מתרחקים קצת מהבית, אבל זה היה בסדר. אני אדאג לג'וליה. לעולם לא אניח שמשהו רע יקרה לה. הגעתי למקום החדש שגיליתי לפניה והשענתי את האופניים שלי על עץ, ואז הסתובבתי, בדיוק כשג'וליה הגיעה, כולה מיוזעת וסמוקה.

"פפפו! לכל הרוחות, סבי, זה נמשך לנצח. אני לא יודעת אם בכלל נשאר לי כוח לרכוב בחזרה," אמרה בדאגה.

הסטתי את כל קווצות השיער שלה, שנפלו וכיסו את פניה. "זה בסדר, ילדונת, את יכולה לשבת מאחוריי על האופניים שלי ואני אסיע אותנו בחזרה."

"ומה עם האופניים שלי?" שאלה. היא בדיוק קיבלה זוג אופניים חדשים, בוורוד בוהק, עם עיטורים ורודים עוד יותר. ידעתי שהיא לא מוכנה עדיין להיפרד מהם.

עזרתי לה לרדת מהאופניים ולהשעין אותם על שלי. "נקשור אותם לעץ. אני אבקש מאבא שלי שיבוא לכאן וייקח אותם. או ש... אנחנו יכולים להשאיר אותם פה, ולחזור לכאן מחר. יש לי תחושה שתרצי לבוא לכאן לעתים קרובות הקיץ." היא הנהנה בהסכמה וחייכה קלות.

אחזתי בידה והובלתי אותה אל ההפתעה שלי. הקפדתי ללכת לפניה. השביל היה קצת קשה עבור ג'וליה. ידעתי שהיא תעמוד בזה. ג'וליה אף פעם לא סירבה לאתגרים.

"תיזהרי, ילדונת. תדרכי בדיוק במקום שבו אני הלכתי, טוב?" הזהרתי והובלתי אותה בדרך הפתלתלה.

כשהתקרבנו להפתעה שלי, הבטתי לאחור, לעבר ג'וליה. רציתי נורא לראות את פניה. העיניים שלה נצצו, והפנים שלה הבהיקו בחיוך עצום.

"הו, אלוהים, סבי!" צווחה. "מצאת לנו מאגר מים טבעי? איך הצלחת?"

זה יכול להיות לא נעים לגדול בפורט לודרדייל, משום שקשה למצוא מקומות ידידותיים לילדים.

"גיליתי אותו בסוף השבוע שעבר, כשהיית עם ההורים שלך במקום ההוא של האימוץ. לא ראיתי כאן ילדים אחרים, אז אני חושב שזה יכול להיות רק שלנו. הכנתי לך נדנדת צמיג," השווצתי בגאווה גדולה.

"זה עמוק מאוד? אתה יודע שאני שחיינית פחות מצוינת ממך!" היא מחתה. הכרתי את ג'וליה יותר טוב משאני מכיר את עצמי.

"את שחיינית לא גרועה, למרות שאת ננסית כזאת," צחקתי.

היא שילבה את זרועותיה על החזה. חכו רגע, חכו רגע. הנה זה בא. עוד פעם הלשון.

"היי, אני לא כזאת ננסית, אתה פשוט לולב!" היא צחקה. זאת לא הייתה בדיחה מצחיקה כמו שהיה נדמה לה. התשובה שלה לא הצחיקה אותי. צחקתי בגלל שהיא צחקה מזה כל כך, ונדמה לי שהיא הייתה משוכנעת שמדובר בתשובה ניצחת מעולה במיוחד. כאילו היא הצליחה להביס אותי.

ניגשתי לתרמיל שלי ושלפתי משם מצוף ורוד עם עיגולים סגולים. נופפתי בו באוויר, בהתגרות.

"הבאת לי מצוף!" צעקה, רצה לעברי וקפצה עליי כמו עלוקה. "אני אוהבת אותך, סבי!"

"גם אני אוהב אותך, ילדונת!"

ברור לי שגם זה היה משונה למדי. אבל לא היה לי אכפת. אהבתי אותה, והיא אהבה אותי. ידעתי זאת בוודאות. למרות שגם את זה נזהרתי מלומר, ולא רציתי שהאנשים הלא נכונים ישמעו אותי ואת ג'וליה אומרים שאנחנו אוהבים זה את זה. הם לא יבינו.