אבאל’ה

על מה שקרה מיד אחר כך הדעות חלוקות. אשתי אומרת שהמילה הראשונה שאמרתי הייתה "פאק". אני משום־מה זוכר דווקא "וואוּ". בכל מקרה, אני מתכוון להתבצר מהיום והלאה מאחורי הטענה שדיברתי מתוך שינה.

זה היה אחד מהרגעים האלה שאתה מעביר חיים שלמים בתרגילי דמיון מודרך, מהסוג של "מעניין, איך אני אגיב כשזה יקרה?" איך תגיב כשיתקשרו אליך ממפעל הפיס כדי להודיע לך חגיגית שאתה הזוכה היחיד בפרס הגדול של השבוע? או, להבדיל, איך תגיב כשתבין שמשאית הבטון הגדולה שדוהרת לעברך על הכביש הרטוב בשום פנים ואופן לא תצליח לעצור בזמן?

ודאות מחליאה — נדמה לי שאין ביטוי ממצה יותר. זו תחושה כפולה: כמו שקודם נשמע הקול ואחריו מכה ההד. הבטן מגיבה ראשונה במין התכווצות מעיים תהומית, והרבה אחריה מתחיל הראש לתקתק באופן אוטומטי תמונות ממאגר אסוציאטיבי שחיכה שם שנים רק כדי להתפרץ עכשיו, בבליל עכור ולא נשלט של דימויים: חדר לידה, חלוקים ירוקים, פתיחה של שתי אצבעות, בכי, לא ישנים, לחמם את הבקבוק, לסייד את החדר, לקנות עגלה, את הכביסה שלהם צריך לעשות בנפרד — מה, לא ידעת? — ורגע, עוד לא הספקנו לדבר על מה בכלל אתה רוצה: בן או בת? אני לא שולח אותו לצבא, את שומעת? ואותה, אותה אנחנו נשלח ללמוד בחו"ל...

שתי דקות לפני זה אשתי עמדה מעליי, כשהיא אוחזת בידה את המקלון הלבן הזה של בדיקת ההיריון שקנינו רק לפני שבוע בסופר־פארם. האמת היא שהלכנו רק בשביל הטיול. אחרי איחור של שבוע עושים בדיקת היריון? תגידו, אתם עושים צחוק? אנשים הרי מנסים שנים ולא הולך להם. אבל היא הרגישה משהו. משהו אחר. חדש. אני אמרתי, לא יכול להיות שזה תפס כל־כך מהר, והיא אמרה בטח שלא. אין סיכוי. אבל כשעמדנו על מעבר החצייה באלנבי, בדרך לבית־המרקחת, פתאום התחבקנו באמצע הרחוב מין חיבוק קודח שכזה, של שני אנשים שלא ראו זה את זה לפחות חמש שנים. ופתאום גם לא יכולנו להביט זה בזה. כאילו המבט הזה נטען ביותר מדי משמעויות חדשות שעוד מוקדם מדי להתמודד איתן. נחכה ונראה. וממילא זה לא יכול להיות, והרי אין סיכוי, אז למה סתם להתחיל להילחץ עכשיו בגלל דברים ש... די. די.

אז בעצם ישנתי. יותר נכון, נאבקתי מתחת לפוך בניסיון נואש להיאחז בשרידים אחרונים של איזו הזיה פתיינית. בחדר אחורי מוכחש ומודחק של מוחי שמעתי שמתחוללת איזו תכונה באזור חדר האמבטיה. התגובה שלי הייתה זכרית קלאסית: התחפרתי בשמיכה עוד יותר וחיכיתי שהכול יחזור להיות כמו קודם. והרי דווקא כשחייבים לקום, השינה המאוימת היא הכי מתוקה.

ואז צץ מעליי המקלון הזה, ובחלון הקטן שבקצהו הקובע נחים להם בבטחה שני פסים אדומים, זוהרים, ברורים ובלתי ניתנים להכחשה, כמו ירח מלא בליל עלטה. פס אחד אומר אין היריון. שני פסים אומרים — יש. בואו נחזור על זה שוב לרגע, כדי לוודא שאנחנו מבינים אחד את השני. אחד זה לא. שניים זה כן. כן? כן!

זהו. אשתי בהיריון. היא תהיה אימא. אני אהיה אבא. אנחנו נהיה הורים.

פאק. וואוּ.