אבק השטן 4: השקרים שבינינו

1 צ‘רי

הראש שלי סחרחר וגופי כבד. אני נתקלת בדברים, בקושי מצליחה לעמוד, וכשאני מלקקת את השפתיים הן מעקצצות. אני מצחקקת ומועדת על נעלי העקב, נופלת על השידה ומרסקת את המרפק שלי עליה, אבל זה לא כואב. מעניין אם זה עדיין לא יכאב בבוקר.

"אני שיכורה כל־כך," אני בולעת מילים. שתיתי יותר מדי. עישנתי יותר מדי. סמים ואלכוהול הם לא שילוב מומלץ. זו המסיבה של אחי, טיילר, החוגג את עבודת הדי־ג'יי הראשונה שלו. הוא הזמין את כל מי שהוא מכיר.

"כמה שתית?"

אני מסתכלת לאחור ורואה שני אריק. אלוהים, שניים ממנו עדיפים על אחד. אני ממצמצת במהירות והוא נכנס למיקוד, וגם כל יתר החפצים בחדר. אני בחדר שינה.

איך הגעתי לפה?

זרועותיו שריריות כל־כך מהפוטבול שהוא משחק בקולג'. הוא משחק מאז התיכון, רק שאז הוא התנהג כלפיי בבריונות, תמיד הקניט אותי וקרא לי בשמות. עכשיו הוא רוצה אותי, הוא מפלרטט איתי כל הלילה. הוא סוגר את המרווח בינינו ואני מפסיקה לצחקק.

"רוצה להתמזמז?" הוא לוחש באוזני, נשימתו מריחה מאלכוהול. אני מניפה את הראש לאחור וצוחקת.

"למה שארצה לעשות זאת? אתה נהגת..." אני משתהה בניסיון לאסוף את מחשבותיי. "נהגת ללעוג לי בתיכון." אני מתנדנדת על נעלי העקב. הסמים והאלכוהול עושים שמות בשיווי המשקל שלי. הוא מטה את ראשו הצידה ושערו הבלונדיני והארוך נופל על סנטרו.

"באמת?"

קולו רך כמשי, עוטף אותי במעטפת חמימה. "לינדזי קול היא ג'ינג'ית קלבסה, בתחת יש לה חסה." אני מנידה בראשי. המילים שיוצאות לי מהפה נשמעות מגוחכות, בדיוק כמו שנשמעו אז.

הוא צוחק ומשפשף את הסנטר. "כן, טוב, זה היה בתיכון." הוא מתקרב אליי ואוחז במותניי. המגע שולח ניצוצות בגופי ואני מייללת בתגובה. ללינדזי השיכורה אין שום שליטה על התגובות המיניות שלה, ככל הנראה. "היית רק ילדה." הוא מכווץ גבות. "גדלת יפה מאז." הוא מטה את ראשו לאחור ובוחן אותי. "את עדיין ילדה, לינדזי? או שאיזה גבר בר מזל הפך אותך לאישה?"

גופי מתפכח וירכיי מתכווצות מתחת לשמלה הוורודה. "מ־מה?" אני מגמגמת ופוקחת עיניים לרווחה. אריק מחייך ומתרחק ממני. הוא סוגר את הדלת בבעיטה והמוזיקה מהמסיבה מתפוגגת מייד.

"התגובה שלך אומרת שאת עדיין בתולה."

הוא מסתובב ומרים את החולצה מעל ראשו, חושף את השרירים המופלאים שלו. אני מתנדנדת ורוכנת קדימה, מנסה לגרום לעיניי הארורות להתמקד בגופו. "וואו," אני ממלמלת. הוא מתקרב ואוחז במותניי, מצעיד אותי לאחור עד שאני פוגעת במיטה.

"אני הולך להפוך אותך לאישה הלילה, לינדזי קול," הוא לוחש כשגבי נצמד למזרן. אני עוצמת עיניים ונאנחת.

סוף־סוף. אריק מק'קורמיק רוצה אותי. אני מרגישה שהשגתי את כל מה שאי פעם רציתי להשיג כבת תשע־עשרה תמימה.

שמונה שבועות לאחר מכן

אני רוכנת מעל האסלה, משתעלת ונחנקת מהליחה הסמיכה שלי. אני חולה כבר שבועיים ולא מצליחה להיפטר מהשפעת המסריחה הזאת. טיילר כנראה הדביק אותי, בגלל שהוא מבלה במועדונים מטופשים.

אני נעמדת ומנגבת את הפה, מרגישה שנכשלתי במשימה להקיא בפעם החמישית הבוקר. כשאראה את טיילר אני מתכוונת להרוג אותו על שהדביק אותי ואז לדרוש שיכין לי טוסט גבינה ומרק עוף ואטריות. אני הולכת כמו זומבי לסלון, הלשון שלי נפוחה, רפלקס ההקאה שלי מתעורר, ואני שוב מרגישה צורך להקיא.

אני עוצמת עיניים ובולעת בכבדות, מנסה להתעשת. אני פוקחת עיניים לאט ומבחינה בטיילר מסדר מצרכים בארונות.

אני לא חיה פה, אך מבקרת לעיתים תכופות. עזבתי את הבית כשהייתי צעירה. לא יכולתי להמשיך לספוג אגרופים בפרצוף מאבא אז אמרתי 'על הזין שלי' וברחתי כל עוד נפשי בי.

למדתי להתמודד לבד עם דברים ולא לצפות מאחרים לעשות בשבילי דברים. טיילר הציע את הקרוון הישן שלנו ברגע שאבא מצא איזו נהגת משאית גברית וברח איתה. ברוך שפטרנו. לקחתי את הקרוון כי החיים בבית המחסה היו נוראיים ונמאס לי להעביר לילות לוהטים ברכב. אני שונאת את הקרוון הזה. הוא מעלה בי יותר מדי זיכרונות.

"לעזאזל, לינדזי, את נראית נורא," טיילר מציין כשהוא מכניס את הקורנפלקס לארון.

"אני מרגישה נורא." אני נאנחת ומתיישבת על הספה. אני שונאת את הספה הזאת. הבד העשוי חוטי צמר ישנים וגסים מגרד את עורי.

"כמה זמן את כבר חולה?" טיילר שואל.

אני מסתובבת ומסתכלת עליו. שערו שחור ויש בו פסים אדומים וכחולים. טבעות הפירסינג שבגבתו ובאפו מנצנצות באור השמש החודר מבעד לתריסים. הוא נראה כמו פנקיסט. "שבועיים בערך."

טיילר מניד בראשו. "יש לך חום?"

"לא, אין חום. פשוט עייפה ובא לי להקיא. אני גם לא מסוגלת לאכול בכלל." אני מניחה את הראש על הספה ומפהקת.

"את בהיריון?"

עיניי נפקחות בפאניקה. אני מתיישבת ונועצת מבט חד בטיילר.

"כדאי שתלכי לבדוק. ואז תספרי לי מי הבן־זונה שזיין אותך כדי שאתלוש לו את הביצים."

"פאק," אני לוחשת ומניחה את הראש בין הידיים.

"יש לי ערכה לבדיקת היריון באמבטיה. לכי תשתיני עליה. עכשיו!" טיילר מצביע לעבר חדר האמבטיה הפרטי שבחדר השינה שלו.

אני מטה את הראש הצידה וממצמצת. "למה יש לך – "

"איזו בחורה שזיינתי חשבה שהיא בהיריון. קניתי את כל מה שהיה על המדף הארור," הוא מעדכן אותי. אני מגלגלת עיניים. זה לא מפתיע אותי. טיילר הוא פלייבוי.

אני מוצאת את הערכה מתחת לכיור ומשתינה עליה. אני מניחה אותה על הדלפק, מסתובבת ומחכה שתציג סימן כלשהו.

"מה זה מראה?" טיילר שואל מעברה השני של הדלת.

"אני לא יכולה להסתכל," אני ממלמלת, לא בטוחה אם הוא שמע אותי. אני לא יכולה להסתכל על זה כי אני יודעת מה זה יראה. זה יראה שאני בהיריון. בהיריון מאריק מק'קורמיק.

טיילר נכנס לחדר האמבטיה. אני עומדת עם הגב לדלת, הבדיקה מונחת על הכיור מאחוריי. אני שומעת אותו נאנח, וליבי צונח. "את בהיריון."

לא," אני לוחשת, דמעות ממלאות את עיניי. הוא עוטף אותי בחיבוק. אני מתייפחת כי אני צעירה מדי מכדי להיות אימא. אני בוכה כי אריק מק'קורמיק יהיה אבא מחורבן יותר מכפי שאני אהיה כאימא.

"ששש. זה בסדר. את יכולה לעשות את זה, לינדזי," אחי מנחם אותי. זו הסיבה שאני אוהבת אותו. ברור שכשגדלנו הצקנו זה לזה. הוא היה הורס את בובות הברבי שלי ואני הצקתי לו ולחברים שלו, אבל תמיד היינו שם זה עבור זה. אימי עזבה כשהייתי תינוקת. להיות אימא לא היה הצד החזק שלה, כנראה. אבינו נעשה שתיין כשהייתי בערך בת שש ולא היה קיים בכלל אלא אם כן הוא יצא לשתות בירה, ואז הוא היה הכי גרוע. רק הנוכחות שלי הספיקה כדי להכעיס אותו, אולי הזכרתי לו את אימא. טיילר נעמד מול אבא כמה פעמים, כשהוא היה אלים כלפיי. זה הותיר אותו עם יד שבורה פעם.

"ספרי לי, מי האבא?" טיילר מרחיק אותי מעט ומחפש את התשובה בפניי. אני נושכת את השפה התחתונה כשדמעות זולגות על לחיי.

"אריק," אני ממלמלת, משפילה את עיניי לרצפה.

"ברצינות, לינדזי?" טיילר יודע שאריק אמלל אותי בתיכון.

"מה אני יכולה להגיד, אני אוהבת אתגרים. הוא ילד רע." אני מושכת בכתפיי.

"ילד זו ההגדרה הנכונה!" טיילר צועק. הוא מסתובב בכעס, מכניס ידיים בשערו ומרכין את ראשו. "תעשי לעצמך טובה ותתרחקי מילדים רעים, לינדזי. הם חלאות שרק יכאיבו לך." אני משלבת ידיים כדרך להגן על עצמי. כואב לראות את טיילר מאוכזב. "לא השתמשת בשום..." הוא משתהה, עדיין לא מסתכל עליי, "בשום אמצעי מניעה או משהו?"

וואו, זה לגמרי מביך.

"היינו ממש שיכורים," אני מסבירה. טיילר נרתע, כאילו פתאום בגללי הוא ראה את זה בדמיונו.

"תקשיבי רגע," טיילר מרים את עיניו השחורות אליי, "לכי ותמצאי את הזבל הזה, ותספרי לו. אולי הוא ייקח אחריות." אני מגלגלת עיניים ונוחרת בבוז. "תעשי את זה, לינדזי." קולו של טיילר נשמע מריר.

אני מגלגלת עיניים שוב ומרימה את בדיקת ההיריון מהדלפק. איך אני אמורה לספר למישהו ששכבתי איתו פעם אחת שאני בהיריון?

***

אני עומדת בכניסה לביתו של אריק וגופי רועד. חרדה מרעידה את ברכיי ואצבעותיי אוחזות בחוזקה בבדיקת ההיריון שבידי.

אריק גר באותו אתר קרוונים שבו גדלתי, כך שהוא בעצם שכן שלי. אביו בנה בית בן שתי קומות בקצה האתר ולאחרונה נתן אותו לאריק, כדי שישגיח על אתר הקרוונים בזמן שהוא נסע עם אימו החורגת לטייל בעולם. בקיצור, הוא בעל הבית שלי.

זיעה זולגת במורד גבי כשאני מרימה את היד ודופקת על הדלת. היא נפתחת ואני משתנקת. "אר־אריק," אני מגמגמת, המילים נתקעות בגרוני. באותו לילה, אחרי שאריק ביתק את בתוליי, התעלפתי והתעוררתי כשאני לבד ובין רגליי דם קרוש.

הוא מתעלם ממני מאז. הנחתי שזה היה זיון חד־פעמי והתנערתי מזה. הייתי שתויה כל־כך שגם ככה בקושי זכרתי משהו מזה. מדכא לדעת שהפעם הראשונה שלי הייתה זיון חד־פעמי ולא רגע מאוהב כמו שרואים בטלוויזיה, אבל מספיק לראות איפה גדלתי כדי להבין שדברים כאלה לא קורים פה.

"מה את רוצה?" הוא שואל, נשען על המשקוף ומניח את הזרוע מעל ראשו. הוא לא לובש חולצה, ושרירי הבטן שלפני שבועות חשבתי שיש לו, אינם שרירים בכלל. מדהים איך בגלל האלכוהול מדמיינים דברים.

"אני חייבת לדבר איתך," אני עונה במבוכה. אני מסתכלת פנימה ורואה את החברים שלו מסתכלים עליי. חברים שנהגו להצטרף אליו להצקות שלו כשהיינו בתיכון. חוסר ביטחון מציף אותי ואני בולעת רוק בכבדות.

הוא מסתכל לאחור ואז בחזרה אליי, חיוכו עקום. הוא יודע שאני לחוצה ונהנה מזה. מנוול.

"תגידי כבר מה שרצית לומר ועופי מהמרפסת שלי."

מילותיו פוגעות בליבי. הדם שלי הופך מורעל ושפתיי מתעוותות. בן־זונה! "אני בהיריון!" אני אומרת בכעס.

עיניו נפקחות בהלם וחבריו משתתקים. אריק מביט לאחור במבט נבוך, יוצא מהבית וטורק את הדלת אחריו. "למה את מתכוונת? את לא לוקחת גלולות?" הוא מתקרב אליי, עומד קרוב מדי.

אני דוחפת אותו ממני. "לא, אני לא לוקחת גלולות. הייתי בתולה, אידיוט." אני זורקת עליו את בדיקת ההיריון.

"אני לא רוצה שום קשר לזה – שום קשר אלייך." הוא מרים ידיים וצועד אחורנית כאילו התינוק שצומח בבטני עלול לקפוץ החוצה בכל רגע.

"אני יכולה לעשות הפלה או משהו," אני ממלמלת בלי לחשוב. המוח שלי דחוס, כאילו הוא במקסימום תפוסה ונלחץ אל הגולגולת. אני מצמידה את כף היד למצח בניסיון להקל על הכאב ועל המחשבות המשתוללות.

"מה? אלוהים, לינדזי. אני מניח שאת יכולה לרשום אותי כראשון ברשימה ארוכה שתבוא אחריי, הא? אני מוכן להתערב שהרבה יכירו אותך באופן אישי תוך כמה שנים." הוא מצחקק, חוזר להישמע כמו הבריון שהוא היה בתיכון. ידיי נסגרות לאגרופים ומתחשק לי להחטיף לו אגרוף. אני לא רוצה להפיל או ללדת ולמסור את התינוק לאימוץ, אני פשוט עצבנית ופלטתי שטויות לפני שהיה לי זמן לחשוב על מה שאני אומרת. בתינוק הזה יש חלק ממני ולעולם לא אפגע בו. "אבל כנראה זה עדיף, כשמסתכלים על אימא שלו," אריק מוסיף.

ליבי צונח, בידיעה שהוא ירצה לפגוע בתינוק שלנו רק בגללי. "כן? יודע מה? אשמור אותו ואתבע אותך על כל סנט שיש לך."

אני מסתובבת לרדת במדרגות והוא תופס בזרועי. "את לא תעזי." על פניו מבט רצחני, אך אני לא נבהלת. אימו של אריק עזבה את אביו כשאריק היה צעיר, לאחר שמצצה לו את הדם במשך שנים. כולם באתר הקרוונים שמעו את המריבות הקולניות שלהם בלילות. ידעתי שאם אגיד לאריק שאקח את כל הכסף שלו זה ידליק אותו.

"תנסה אותי, חלאה." אני חורקת שיניים. הוא אוחז בי חזק יותר ואני מייבבת.

"את לא רוצה להתעסק איתי. אני מכיר אנשים, לינדזי קול," הוא מאיים. אני מרימה את הברך ומטיחה אותה בביצים שלו. הוא משחרר את זרועי מייד ונופל על הרצפה. אם יש משהו שלמדתי מאבי הזבל, זה שהביצים הן הבחירה הטובה ביותר שלך אם את מנסה להימלט.

"אתה לא רוצה להתעסק איתי. אני לא צריכה אנשים שיעשו את העבודה השחורה בשבילי, אריק. אקרע אותך לגזרים בעצמי." אני עוברת מעליו עם חיוך גאה על הפנים.

"אני לא מפחד ממך, לינדזי המחוצ'קנת." קולו נשמע מיוסר.

אני יורדת במדרגות ומרימה כלפיו אצבע משולשת. "אז אתה חתיכת בן־זונה מטומטם!"

***

עשרה חודשים לאחר מכן

"כבוד השופט, מר מק'קורמיק איננו אפוטרופוס מתאים לילדה. הוא – "

"אדוני הסנגור,״ השופט קלהון מתפרץ, ״אני מסתכל על התיק של מיס קול פה ואני חייב לחלוק עליך."

אני בולעת את הגוש שבגרוני, הלשון שלי דבוקה לחיכי ומצחי מתכסה זיעה. השופט קלהון מבוגר, שערו מתולתל ולבן ברובו, רק כמה פסים של שחור מציצים מאחור. המשקפיים שעל גשר האף שלו ללא מסגרת ועל פניו הבעה שאומרת 'אל תנסו לעבוד עליי'.

"כבוד השופט, אם אוכל רק..." עורך הדין שלי מגמגם, ואני מסתכלת עליו מהצד. לא היה לי כסף לעורך דין יקר יותר אז שכרתי את הטמבל הזה, שלא נראה שהוא יודע מה הוא עושה. קשה לי להחליט אם הוא מנסה להיות גרוע בזה, או שהוא פשוט גרוע.

"לא, אתה לא יכול," השופט קוטע אותו. הוא מרים פיסת נייר ומטה את ראשו לאחור כדי להסתכל עליה דרך המשקפיים. "לינדזי קול, אישומים בגניבה, שימוש בחומרים אסורים ותקיפה," השופט קלהון מברבר. מאיפה יש לו את כל החרא הזה עליי? הוא נאנח ומסיר את המשקפיים, מסתכל עליי כאילו אני השטן בכבודו ובעצמו. "יש לה גיליון הרשעות ארוך מאוד והאבא צח כשלג. נראה לי שאעשה טובה לילדה אם אוציא את האימא מהתמונה."

אני משתנקת בבעתה ומושכת בזרועו של עורך הדין שלי. אוזניי מצלצלות ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף. "איך הוא יודע את כל הדברים האלה? כל זה קרה כשהייתי קטינה," אני לוחשת בהלם, "אתה חייב לעשות משהו!"

עורך הדין שלי עומד ונראה חסר אונים, כאילו זה יותר מדי בשבילו. פי נפער לרווחה. אני בהלם מעד כמה הוא מטומטם יחסית לפאקינג עורך דין.

אני מפנה את מבטי מעורך הדין שלי לאריק, שיושב בכיסא שלו, חיוך יהיר על פניו, חסר דאגות לחלוטין. הוא חושב שהוא עומד לנצח בזה, ולפי איך שזה נראה הוא כנראה צודק.

אוף! בא לי להטיח את ראשו בשולחן. אצבעותיי מתחפרות בכיסא מהדחף המכריע לעשות את זה. הוא לא רוצה את פייפר, הוא רק עושה את זה כדי שלא אוכל להכפיש את שמו. הוא רוצה להוכיח משהו שאביו לא הצליח להוכיח עם אימו. הוא רוצה לפגוע בי כי הוא יודע שהוא יכול. זה מי שהוא, אחרי הכול. הוא בריון והוא לא ישתנה. ילד קטן עם זכוכית מגדלת, ואני הנמלה שהייתה מטומטמת מספיק להיכנס לטווח הראייה שלו. הפטיש מכה במשטח העץ ואני קופצת בבהלה.

"הגעתי להחלטה. לינדזי קול, אני מסרב להעניק לך משמורת על פייפר קול. משמורת מלאה ניתנת למר אריק מק'קורמיק."

האוויר נשאב מגופי. "לא!" אני מזנקת מהמקום, נועצת מבט זועם באריק, שמחייך בגאווה. אני פוסעת קדימה, יותר ממוכנה לפצות את עצמי בלהטיח את ראשו בשולחן. עורך הדין שלי אוחז בזרועותיי ועוצר אותי.

"תואשמי בביזיון בית המשפט אם תיגעי בו," הוא מזהיר.

"לא. הוא לא יכול לעשות את זה!" אני צורחת.

עיניי מתמלאות דמעות וליבי מתרוקן. סחבתי את פייפר במשך תשעה חודשים, ילדתי אותה בלידה טבעית, לבד. ואז הוא הופיע בבית החולים ומשם הכול התדרדר. הוא ראה כמה אושר היא העניקה לי, וידע שהוא יכול לקחת את זה ממני.

וזה בדיוק מה שהוא עשה. זה משחק מבחינתו. דו־קרב על שליטה, ואני נפלתי על הישבן עכשיו, והפסדתי.

***

אולם בית המשפט ריק, אך אני לא מצליחה להרים את עצמי מהכיסא. הכול רץ במוחי, מהרגע שבו ראיתי את תמונת האולטרסאונד של פייפר ושמעתי את ליבה פועם ועד לרגע זה.

אני מתייפחת. איך השופט הזה ידע את כל הדברים האלה עליי? חשבתי שהדברים האלה נמחקים ברגע שאת בת שמונה־עשרה.

למה עורך הדין שלי לא נלחם עבורי?

אני חייבת לדעת. אני דורשת לדעת. אני נעמדת על רגליים רועדות וניגשת למקום שבו השופט ישב. הוא נכנס לחדר שמאחורי הדוכן. שמעתי קולות עמומים דרך הדלת בחצי השעה האחרונה כך שאני יודעת שהוא עדיין שם.

אני עוצמת עיניים ונושפת לאט. אולי כשהוא יראה כמה נחושה אני, הוא ישקול שנית את החלטתו. אני פותחת את הדלת.

השופט עומד מאחורי השולחן שלו. עורך הדין שלי עומד לידו ואריק ועורך הדין שלו עומדים בצד השני של השולחן. עורך דינו של אריק מושיט לשופט קלהון ולעורך הדין שלי ערמה גדולה של שטרות.

אני ממצמצת. לא יכול להיות שזה אמיתי. "שיחדת אותו?" אני לוחשת ומביטה בחבורה בהלם. זו הסיבה שעורך הדין שלי לא נלחם עבורי. זו הסיבה שלשופט לא היה אכפת בכלל שילדה צריכה את אימא שלה. הוא קיבל שוחד מאריק ומעורך הדין שלו. זעם שוטף את גופי. השופט נאנח וחוטף את המזומן מעורך הדין.

"שבי, מיס קול," השופט דורש.

"לא!" אני עונה בקול קשוח.

"כדאי לך לשבת," הוא מתעקש וסופר את הכסף שלו. נחיריי מתנפחים. "מה את רוצה? כסף? רוצה לראות את הבת שלך בסופי שבוע? מה צריך כדי שתשכחי את מה שראית?" השופט מניח את ערמת המזומנים על השולחן וצובט את גשר האף שלו.

פניי מתכווצות כששפתיי מתחילות לרעוד מצחוק. אני צוחקת חזק כל־כך, שחבורת הזבלים המושחתים מסתכלת עליי כאילו השתגעתי. אולי השתגעתי באמת. "אוי, אלוהים." אני ממלמלת כשהצחוק נעלם וקולי נשבר מרגש. אני מעבירה יד בשיער ומניחה את השנייה על המותניים. איך זה יכול להיות? כרגע תפסתי את אביה של בתי משחד את עורך הדין שלי ואת השופט.

כמה פעמים שיחדו את השופט ואת חבורת עורכי הדין הזאת? כמה אימהות איבדו את ילדיהן? כמה אנשים הפסידו משפטים שלא בצדק?

עיניי מתמקדות בהם ודמי קופא בעורקיי עד לנקודה שבה צמרמורות מתפשטות במעלה זרועותיי. "אתה יודע מה? לא."

"לא?" השופט מטה את ראשו לצד, מבולבל.

"לא. אני לוקחת את זה גבוה יותר. אקבל את הבת שלי בדרך הצודקת ואתם תישרפו על מה שעשיתם. אדאג לקבור את כולכם עמוק באדמה." אני מצביעה על כל אחד מהם כשאני צועדת לאחור עם הגב לדלת. "זה לא נגמר, אריק," אני מבטיחה ובורחת משם כל עוד נפשי בי.

***

יומיים לאחר מכן

אני משלמת על חפיסת מסטיק ויוצאת מתחנת הדלק בחזרה לרכב. דיווחתי על השופט ועל עורכי הדין ואני מחכה שיחזרו אליי כדי לפתוח את התיק מחדש בבית המשפט.

אמרו שיחזרו אליי ויגידו לי מה הצעד הבא, אך לפי ההתנהלות עד עכשיו פקפקתי בכך. אולי כדאי שאחזור ואדרוש לדבר עם מישהו אחר. השערות שעל עורפי סומרות כשאני מכניסה מסטיק לפה.

מבטי עובר באיטיות לכביש, בניסיון למצוא מה גרם לי להידרך. טנדר מוזנח וירוק מגיע לתחנת הדלק. גברים עומדים בתא המטען שלו ובידיהם רובים. הנשימה שלי מאיטה ואנשים מתחילים לצרוח.

פופ־פופ־פופ נשמע באוויר הלילה ואני קופאת.

"תתכופפי!" גבר צועק ומוריד אותי לרצפה. אני מביטה מעלה בזמן שאני שוכבת מתחת לגבר הזר ומבחינה בטנדר הירוק נעצר.

"פגעת בה?" שואל אחד הגברים שיושב בקדמת הטנדר. סירנות נשמעות מרחוק ואש נאחזת באחת ממשאבות הדלק.

"זה לא משנה. יש לנו אורחים. נלך לקרוון שלה ונחכה לה שם!"

ברגע שאני שומעת את המילים האלה, אני יודעת שהם נשלחו על ידי השופט ועורכי הדין, ואולי אפילו על ידי אריק. ליבי נעצר. התקווה לזכות בבתי בחזרה מתפוגגת לאפר, עם חלק מליבי שכרגע מת.

אני לא יכולה ללכת הביתה.

אני לא יכולה ללכת למשטרה.

נדפקתי.

אני לבד. וכל זה מפני שרציתי את תשומת הלב של אריק מק'קורמיק. עכשיו יש לי אותה, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.

***

הרכב לוהט ומתפקד כמחסום נגד הרוח. טוב, מה שאפשר לקרוא לו 'רוח' באמצע הקיץ באל־איי. אני מסיטה את השיער מפניי המזיעות ומנופפת בידיי כדי להצטנן.

הצלחתי לעצור גבר אחד אתמול, ואני מקווה שאוכל לעצור עוד אחד היום. אני חיה במכונית שלי כבר יומיים. לא יצרתי קשר עם אחי כי אני לא רוצה שמי שמנסה להרוג אותי יקשר בינינו משום שזה יסכן את טיילר. אם לא העמדתי אותו בסכנה כבר עכשיו.

בכל יום אני עוצרת בצד הכביש, במרחק של קילומטרים מהבית, ומעמידה פנים שהרכב התקלקל. אני מרמה גברים, נשים... למען האמת, אני מרמה את כל מי שעוצר. זה לא משהו שאני גאה בו, אבל איזו ברירה יש לי? אני נמלטת, ואני מיואשת.

אני יוצאת מהרכב, הצד האחורי של רגליי מזיע מהחום. אני פותחת את מכסה המנוע ונשענת על המתכת החמה. עיניי מתמלאות דמעות על כך שהגעתי למצב הזה. אני מרימה את הראש ועוצמת עיניים תחת השמש הלוהטת.

"אלוהים, תן לי סימן שאתה שם ושאתה יכול לראות את מה שאני עוברת," אני לוחשת לעצמי. המשפחה שלי מעולם לא הייתה דתית, אך כשאת נואשת, כשאת מגיעה לנקודה שבה אף אחד על כדור הארץ לא מתכוון לעזור לך, את מתפללת לכוח עליון, למשהו שיכול לשלוף אותך מהתהום שאת נמצאת בה. את מקווה בכל הכוח שהדברים ישתפרו. אחרת, מה, לעזאזל, אנחנו עושים פה בכלל?

טרטור רועם נשמע במורד הכביש. אני נבהלת ורואה אופנוע נעצר ליד הרכב שלי. "נראה שיש לך בעיות עם הרכב." הגבר מחייך ויורד מהאופנוע. אני לא יכולה לענות כי אני המומה. הוא סקסי, מחוספס לגמרי ושווה. שערו קצר וחום עם רמז קל לנחושת כשהשמש מאירה עליו. זרועותיו מקועקעות ויש לו פירסינג בשפה. הוא לובש וסט מעור ומכנסי ג'ינס כחולים וקרועים. הוא נראה חזק, גברי ומסוכן.

אני בוהה בו וגופי מתעורר בחמימות שלא הרגשתי מאז אותו ערב של שכרות עם אריק. רק שהחמימות הזאת הרבה יותר עוצמתית.

"את בסדר?" הוא שואל בקשיחות. כתפיו רחבות וצעדיו ארוכים וגבריים. הוא נראה מסיבי, וטעים ביותר. אני ממצמצת.

"אה... כן. כן. אני ל־לא בטוחה מה לא בסדר עם ז־זה." אני מגמגמת, מנסה לשכנע את עצמי להפסיק לנעוץ בו מבטי זימה ולנופף בידי לכיוון המכונית.

זו מכונית משפחתית, גרוטאה שראתה ימים טובים יותר. מכסה המנוע פתוח ועשן מיתמר מהמנוע באופן קבוע כך שקל לי להעמיד פנים שהרכב התקלקל.

הוא מתכופף כדי לבחון את המנוע ואני מנצלת את ההזדמנות לבחון את גבו השרירי ואת שרירי הזרוע המקועקעים והמפותחים, המותחים את שרוולי החולצה הלבנה שהוא לובש מתחת לווסט העור. הישבן שלו נראה בכושר ושרירי. איך שהוא נראה במכנסי הג'ינס האלה... צריך להוציא את זה מחוץ לחוק.

הוא מתעסק עם המנוע ואני ממשיכה לבחון את גופו השרירי ומדמיינת איך זה יהיה להרגיש אותו מעליי.

כן, כי בפעם האחרונה שזה קרה הכול עבד נפלא. אני עוצמת עיניים ומנידה בראש אך לא מתאפקת ופוקחת אותן שוב כדי להסתכל על גופו. כשמבטי נוחת על הארנק שלו אני נזכרת מה אני באמת רוצה.

כסף.

אוכל.

דלק.

אני ניגשת אליו ומעבירה את היד על גבו באופן מפתה. הוא מסובב לאט את ראשו ומסתכל על היד שלי. זה המפתח, לגרום לו להתמקד ביד הזאת ולא במקום שאליו אני עומדת לדחוף את ידי השנייה.

"אני לא בטוחה מה לא בסדר איתה," אני משקרת, מנסה להסיח את דעתו. הוא מסתכל עליי מזווית העין ומחייך לפני שהוא מחליק את הלשון על השפה התחתונה שלו. לשונו משחקת בטבעת השפה שלו ואני כמעט שוכחת שרציתי לגנוב לו את הארנק. כמעט. אני מחליקה את האצבע לתוך הכיס ומשחררת את הארנק בעדינות ובה בעת מורידה את היד מגבו.

אני דוחפת את הארנק למכנסיי הקצרים כשהוא ממשיך להסתכל על המנוע. "אנסה להתניע שוב," אני מציעה. אני עוקפת אותו, מתיישבת מאחורי ההגה ומתניעה בקלות. "נראה לי שהמנוע פשוט התחמם מדי או משהו כזה." אני מושכת בכתפי. הוא מעניק לי מבט מבולבל ומעביר את ידיו בשערו.

"כן, כנראה," הוא עונה בעדינות.

"להתראות." אני מנופפת לו ומתבוננת בו עולה על האופנוע. הוא מביט לאחור ונועץ בי מבט שלא אשכח לעולם. מבט שאומר אלף דברים. כאילו הוא לא רוצה ללכת, כאילו הוא רוצה להגיד משהו.

גם אני לא רוצה שילך, אך אני לא יכולה להיות עם מישהו כרגע, ולא משנה כמה הוא חתיך. אני מפנה את עיניי ממנו ומסתכלת על המושב לידי.

לאחר שהוא עוזב אני פותחת את הארנק שלו וקוראת את פרטיו. "פיליפ דה־לוקה." אני טועמת את שמו על שפתיי כשאני עוברת עם האצבע על התמונה שלו. הוא נאה מאוד. מסוג הטיפוסים שרוב האנשים נבהלים מהם, אבל לא אני. אני רוצה להכיר אותו.

דלת הרכב נפתחת כשאני שקועה בחלומות בהקיץ. "איפה הארנק המזוין, כלבה?"

"מה?" אני צווחת כשהוא מושך אותי מהרכב ומטיח אותי על מכסה המנוע החם. "אין לי שום דבר!" אני מנסה להשתחרר. הוא דוחף אותי שוב על מכסה המנוע וידו תופסת בשערי.

"שלא תעזי לזוז," הוא יורק בזעם. אני מגלגלת עיניים וממשיכה לשכב על מכסה המנוע. ליבי פועם בחוזקה וידיי רועדות. הוא מתרחק ורוכן לתוך המכונית. תוך שניות הוא מוצא את הארנק שלו. שיט.

הוא מסתכל עליי ואני רואה בעיניו אנרגיה אכזרית. אני מתרוממת לאט ממכסה המנוע, מבועתת.

"יש לך ביצים של יען," הוא ממלמל ודוחף את הארנק לכיס. קולו רך ועדין לפתע.

"לך תזדיין." אני משלבת זרועות ונשענת על המכונית, נשמעת הרבה יותר בטוחה בעצמי מכפי שאני מרגישה.

הוא ניגש אליי ואוחז בחוזקה במותניי. עורי בוער ופי נפער. עיניו החומות מוצאות את עיניי וידיו מושכות את גופי קרוב יותר אליו. אני מרגישה שכל האוויר מתרוקן מגופי כשאני מסתכלת לתוך עיניו השחורות. אני מניחה את ידיי על החזה המוצק שלו וכפות ידיי מעקצצות.

"היית רוצה את זה, הא?" הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ומתקרב אליי. "היית רוצה שאדחוף אותך על מכסה המנוע ואזיין אותך עד שתיפלי מהרגליים."

אני חשה את מילותיו על שפתיי מרוב שהוא קרוב. אני עוצרת את הנשימה ומנסה לשכנע את עצמי להתרחק, אך לא זזה. בדיוק כשאני חושבת שהוא עומד לנשק אותי, הוא תופס את ידי ומרים אותה. אני מכווצת גבות ומתבוננת בו מוציא עט מכיסו האחורי ומסיר את המכסה בשיניים. הוא כותב את מספר הטלפון שלו ואת המילה 'ליפ' לידו. "תתקשרי אליי. אל תכריחי אותי לבוא למצוא אותך, צ'רי."

"צ'רי?"

"בגד הים שלך," הוא צועק מעבר לכתפו לפני שהוא מתניע את האופנוע. אני מביטה מטה על החולצה הלבנה שלי ורואה שהביקיני בצבע הדובדבן שאני לובשת מציץ מהמחשוף. חיוך עולה על פניי. אני יודעת שאני לא אמורה לחבב אותו, אבל אני מחבבת. הוא חולף על פניי וקורץ, ואני נשבעת שאני נאנחת כמו טיפשה גמורה.