Addicted_for_Now-6
1 לילי
מכל הימים בחודש, דווקא ביום הכי חשוב לי אני תקועה בפקק. אני משתדלת לא להציק לנולה, נהגת המשפחה, בשאלות מתי כבר נגיע לבית שאני חולקת עם רוז, ובמקום זה אני שולחת הודעה לאחותי.
אני: הוא כבר שם?
בבקשה, תגידי שלא. בבקשה אל תגידי שפספסתי את החזרה שלו הביתה. אני אמורה לחכות על מרפסת ביתנו המבודד בפרינסטון, ניו ג'רזי: דונמים על גבי דונמים של אדמה ירוקה, בריכה כחולה, תריסים שחורים. הדבר היחיד שחסר זו גדר כלונסאות לבנה. אני אמורה לעשות לו סיור בסלון הנעים ובמטבח הגרניט ולהוביל אותו למעלה, אל חדר השינה שבו אני ישנה. הוא לא ישהה באחד משני חדרי האירוח. לא, הוא יחלוק איתי את חדרי, לראשונה אי פעם.
אולי המבוכה תישאר תקועה ברעיון של לחלוק מיטה וחדר אמבטיה, של חיים משותפים מעבר למטבח. מערכת היחסים שלנו תהיה אמיתית במאה אחוז, ולא יהיו כוסות של בורבון או ויסקי באמצע הלילה. אוכל להגיד לו 'אל תעשה את זה'. והוא יוכל לתפוס בידיי ולשלוט באורגזמה שלי עד שאתעלף.
אנחנו אמורים לעזור זה לזה. בשלושת החודשים האחרונים זה מה שתכננו ואם לא אהיה שם כדי לברך אותו, אז כבר איכשהו כבר דפקתי את זה. מעבר לרצון הנואש לגעת בו, אני מרגישה גל פתאומי של אשמה. 'בבקשה שאתה מאחר כמוני', זה כל מה שאני חושבת עליו. הנייד שלי מצלצל. אני פותחת את ההודעה ובטני מתהפכת.
רוז: הוא פורק.
גרוני מתהדק. אני יכולה רק לדמיין את הבעת פניו כשפתח את דלת המכונית וציפה שאקפוץ עליו, שאעטוף אותו בזרועותיי ואתחיל לבכות על כתפו.
אני: הוא כעס?
אני כוססת את ציפורניי והעור סביב הזרת מתחיל לדמם קצת. ההרגל הזה גרם לאצבעותיי להיראות נורא בחודשים האחרונים.
רוז: הוא נראה בסדר. מתי תגיעי?
היא בטח שונאת להיות לבד איתו. הם אף פעם לא היו חברים כי בחרתי לבלות יותר זמן איתו מאשר איתה, אבל היא הייתה אדיבה מספיק כדי לאפשר ללורן לגור איתנו.
אני: בעוד עשר דקות בערך.
אני גוללת בין אנשי הקשר שלי ונוחתת על לורן, מהססת לפני שאני מקלידה עוד הודעה.
אני: אני מצטערת. אגיע בקרוב.
חמש דקות איטיות עוברות בלי תגובה ואני מתפתלת על המושב עד שנולה שואלת אם היא צריכה לעצור איפשהו לשירותים. אני מסרבת. אני לחוצה עד ששלפוחית השתן שלי כנראה לא תתפקד כמו שצריך בכל מקרה. הטלפון שלי מזמזם, מקפיץ את ליבי.
לוֹ: איך היה אצל הרופא?
רוז כנראה סיפרה לו למה איחרתי. קבעתי תור לרופאת נשים לפני ארבעה חודשים כי היא בתפוסה מטורפת, והייתי מבטלת אם הייתי חושבת שאצליח לקבוע תור מתישהו בקרוב. לא עזר שהרופאה נמצאת ליד אוניברסיטת פנסילבניה, אפילו לא קרוב לפרינסטון. הנסיעה חזרה אכלה את כל הזמן שלי.
אני: הייתי צריכה לחכות בערך שעה. היא הייתה בפיגור.
אחרי רגע ארוך, הודעה חדשה מהבהבת.
לו: אבל הכול בסדר?
אני: כן, הכול נראה טוב.
אני מתכווצת ותוהה אם זו תשובה מוזרה. בעיקרון אמרתי שהנרתיק שלי נראה טוב, וזה די מוזר.
לו: נתראה בקרוב.
הוא תמיד כותב הודעות קצרות וכרגע אני מקללת אותו על זה. הלחץ שלי גובר. אני אוחזת בידית, מוכנה להוציא את הראש מהרכב הנוסע ולהקיא. דרמטית, אני יודעת, אבל עם המצב שלנו, אלכוהוליסט בגמילה ומכורה למין, אנחנו הכול חוץ משגרתיים.
תשעים ימים שלמים חלפו ונשארתי נאמנה ללו. הלכתי לפסיכולוגית, אבל לסקס עדיין יש דרך לגרום לי להרגיש טוב יותר, להסוות רגשות אחרים ולמלא חלל עמוק בתוכי. אני מנסה למצוא סקס מהסוג הבריא ולא מהסוג הכפייתי של 'אני חייבת זיון כל יום'. עדיין לא נוח לי לדבר על זה, אבל לפחות התקדמתי כמו שלורן התקדם בגמילה.
מחשבותיי ממשיכות להסתחרר עד שנולה נכנסת לחניה. אני אומרת תודה בהיסח הדעת ויוצאת מהמכונית. צמח מטפס בעל פרחים סגולים עוטף את הבית בן שלוש הקומות, כיסאות נדנדה מסודרים בשורה על המרפסת ודגל אמריקאי מושחל על עמוד מתכת ליד עץ הערבה. אני מנסה לשאוף את השלווה ולקבור את החרדה, אבל רק נחנקת מהאבקנים שמרחפים באוויר האביבי ומשתעלת לתוך כף היד. למה העונה הכי יפה חייבת להיות גם הכי מצחינה?
עדיף שלא אמשיך להסס בחצר הקדמית. אני צריכה למהר פנימה ולגעת סוף־סוף בגבר שרודף את הפנטזיות שלי. אני תוהה כמה שונה הוא ייראה. אני חוששת מהמבוכה שתבוא אחרי שלא התראינו כל־כך הרבה זמן. האם נתאים כמו פעם? האם ארגיש אותו הדבר בזרועותיו, או שהכול יהיה שונה ולעולם לא נוכל לחזור?
אני אוזרת אומץ לצעוד קדימה וכשאני מסיימת לטפס אל המרפסת הדלת נפתחת. אני קופאת על המדרגה האחרונה ואז הוא מגיח מהפתח, לבוש בזוג מכנסי ג'ינס כהים ובחולצה קצרה ושחורה, ועונד את שרשרת ראש החץ שנתתי לו ליום הולדתו העשרים ואחת.
אני לא יכולה לעצור את עיניי מלבלוע כל סנטימטר ממנו. איך השיער החום הבהיר שלו מעוצב, ארוך למעלה, קצר יותר בצדדים. איך עצמות לחייו מתחדדות וגורמות לו להיראות מהמם. איך הוא מושיט יד ומשפשף את שפתיו, כאילו מקווה שהן ייגעו בשלי. ואז ראשו נוטה הצידה ועינינו סוף־סוף נפגשות.
״היי,״ הוא אומר בחיוך עוצר נשימה.
״היי,״ אני לוחשת. מרחק גדול מפריד בינינו. להרים רגל ולסגור את הפער נראה לי כמו לזחול למעלה בזווית של תשעים מעלות. אני צריכה שהוא יעזור לי להגיע לפסגה.
הוא צועד אליי ומנפץ את המתח. אני אוהבת אותו. התגעגעתי אליו כל־כך. במשך שלושה חודשים הרגשתי את כאב הפרידה מהחבר הכי טוב שלי בזמן שניסיתי להילחם באובססיה המינית שלי. הייתי צריכה שהוא יגיד לי שהכול יהיה בסדר. הייתי זקוקה לו לצידי, אבל לעולם לא הייתי מונעת ממנו ללכת לגמילה רק בשבילי. אני רוצה שהוא יהיה בריא. אני רוצה שהוא יהיה מאושר.
״חזרתי,״ הוא ממלמל.
אני מנסה לרסן את הדמעות, אבל הן זולגות, מחליקות מעיניי. אני זו שאמורה לצאת מפתח הבית כדי לקבל את פניו והוא צריך להיות זה שעומד על מדרגות המרפסת. למה אנחנו הפוכים תמיד?
״אני מצטערת,״ אני אומרת, מנגבת את עיניי, ״הייתי אמורה להיות כאן לפני שעה.״ הוא מניד בראשו בביטול. ״אתה נראה טוב.״ הוא לא איבד את המבט הזה בעיניים, זה שכאילו מנשק את נשמתי ולוכד אותי לגמרי, אבל הוא לא נראה מסכן, נבול או כחוש. האמת, הוא שרירי בטירוף.
אני מחכה שהוא יגיד 'גם את', אבל עיניו עוברות עליי שוב ופניו מתעוותות בכאב. אני ממצמצת. ״מה קרה?״ אני משפילה מבט אל גופי. אני לובשת מכנסי ג'ינס וחולצת טי רפויה, שום דבר יוצא דופן. אני תוהה אם שפכתי קפה על המכנסיים או משהו, אבל במקום לספר לי מה מדאיג אותו, הוא רץ קדימה, הכאב העמוק בעיניו מפחיד אותי. מה עשיתי לא בסדר? אני נרתעת, תגובה שלא חשבתי שתהיה לי היום, וכמעט מועדת במורד המדרגות, אבל זרועו תופסת במותניי ומושכת אותי אל החזה שלו, מצילה אותי מלצנוח אל העשב.
החום שלו לוכד אותי ואני אוחזת בזרועותיו, מפחדת להרפות. הוא מביט בי בעוצמה לפני שמבטו נודד אל זרועותיי. אצבעותיו מרפרפות על אצבעותיי, מוציאות את האוויר מריאותיי. הוא מרים את ידי בינינו והחזה שלי שוקע.
״מה נסגר, ליל?״
גירדתי את הזרוע בגסות במהלך הטיפול אתמול והשארתי פצע מכוער שסביר להניח שמחר כבר יגליד. אפילו עם ציפורניים מכוססות הצלחתי לגרד את העור. לו בוחן את ציפורניי. ״אני בסדר. פשוט הייתי לחוצה אתמול. היה קשה אצל הפסיכולוגית. אתה היית בדרך חזרה.״ אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. אני רוצה שהוא יחבק אותי. אני רוצה שהאיחוד שלנו יהיה אפי, משהו ראוי לכתיבה במחברת, והחרדה המטופשת שלי והרגליי הרעים הרסו את הסצנה המושלמת שדמיינתי. אני מושכת את ידי מאחיזתו ונוגעת בלסתו, מכריחה אותו להפסיק להתמקד בבעיות שלי. ״אני בסדר.״
המילים קצת שקריות. אני לא במאה אחוז בסדר. שלושת החודשים האחרונים היו מבחן שיכולתי להיכשל בו בקלות. לפעמים חשבתי שעדיף לוותר מאשר להילחם, אבל הצלחתי. אני פה. לורן כאן. זה כל מה שחשוב.
זרועותיו מחליקות סביב גבי ושפתיו מברישות את אוזני, שולחות צמרמורת על צווארי כשהוא לוחש, ״בבקשה, אל תשקרי לי.״
״אני לא.״ הדמעות מתחילות לזלוג, בוערות בדרכן למטה. אני אוחזת בכתפיו, חוששת שהוא מתכוון לעזוב ולהשאיר אותי שבורה על המרפסת. ״אני מצטערת, אל תלך.״
הוא נע לאחור ואני אוחזת חזק יותר. הוא חבל הצלה שאני לא יכולה לתאר. אני תלויה בו יותר ממה שכל בחורה צריכה להיות תלויה בבחור, אבל הוא היה עמוד השדרה של החיים שלי ובלעדיו אפול.
״היי.״ הוא אוסף את פניי בידיו. עיניו המזוגגות מחזירות אותי למציאות, לעובדה שהוא מרגיש את הכאב שלי בדיוק כמו שאני מרגישה את שלו. זאת הבעיה, כואב לנו כל־כך זה על זה, שקשה להגיד לא. קשה להימנע מהחטא שיקהה את ייסורי היום. ״אני כאן,״ הוא אומר, ״אנחנו נעבור את זה יחד.״
״אתה יכול לנשק אותי?״ אני שואלת, תוהה אם זה מותר. הפסיכולוגית נתנה לי מסמך מלא במה מותר ומה אסור לי לעשות. היא המליצה לי לא לקרוא אותו ובמקום זה לתת אותו ללורן. מכיוון שאני אמורה לשאוף לאינטימיות ולא לפרישות, אני צריכה לוותר על השליטה במיטה. הוא יקבע את ההנחיות ויגיד לי מתי להפסיק.
אתמול מסרתי את המעטפה עם המסמך לרוז ואמרתי לה להעביר אותה ללורן, למקרה שאני אפחד לעשות את זה. עם כמה שרוז הייתה מודאגת מתהליך ההחלמה שלי, אני בטוחה שזה היה הדבר הראשון שעשתה כשלורן נכנס.
אין לי מושג כמה פעמים מותר לי לנשק אותו. כמה פעמים מותר לי לגמור, או אם מותר לי סקס בכל מקום אחר מלבד חדר שינה.
אגודלו מנגב את דמעותיי ואני מוחה את שלו. אני מחכה לתשובה, עיניי דבוקות לשפתיו, שאני רוצה לנשק עד שיתנפחו. עיניו נשמטות אל עיניי ואני נעשית מודעת לאופן שבו אצבעותיו לוחצות על מותניי. אני חייבת שהוא יסגור את הפער בינינו. אני צריכה שהוא ימלא אותי, שיעשה אותי שלמה.
אני מצמידה את שפתיי לשפתיו ומצפה שהוא ירים אותי, שיכניס את הלשון לפי ויטיח אותי בגבי לצד הבית, אבל הוא לא נכנע לתשוקותיי. הוא קוטע את הנשיקה תוך שניות.
בטני צונחת. לורן כמעט לא אומר לי לא כשזה מגיע לסקס. הוא ישחק בתשוקותיי עד שאהיה רטובה לגמרי.
״אני מחליט,״ הוא לוחש, קולו צרוד ועמוק.
כל גופי כבר פועם מהקרבה שלו אליי. ״בבקשה,״ אני מתחננת, ״לא נגעתי בך כל־כך הרבה זמן.״ אני רוצה לשלוח את ידיי לטייל על כל כולו, אני רוצה שהוא יידחף לתוכי חזק עד שאבכה. אני מדמיינת את זה שוב ושוב, מענה את עצמי במחשבות האלה, אבל אני גם רוצה להיות חזקה ולא לזרוק את עצמי עליו כאילו הוא רק גוף שהתגעגעתי אליו. הוא הרבה יותר חשוב לי מזה. אולי הוא נפגע מההתעקשות שלי לנשק אותו? אולי הוא חושב שזה סימן רע?
״אני מצטערת,״ אני מתנצלת שוב, ״זה לא שאני רוצה אותך בשביל סקס. כלומר, אני כן רוצה סקס, אבל אני רוצה אותך כי אני מתגעגעת אליך, ואני אוהבת אותך, ואני צריכה...״ אני מנידה בראשי. המילים שלי נשמעות מטופשות ונואשות.
״ליל,״ הוא אומר, ״תירגעי, בסדר?״ הוא תוחב קווצת שיער מאחורי האוזן שלי. ״את לא חושבת שאני יודע שקשה לך? ידעתי שאנחנו הולכים להגיע לרגע הזה.״ עיניו נופלות אל שפתיי. ״ידעתי שתרצי לנשק אותי ושאקח אותך מהר וחזק, אבל זה לא יקרה היום.״
אני מהנהנת במהירות, שונאת את המילים האלה, אבל מנסה לקבל אותן. דמעות מתחילות לזלוג כי אני חוששת שלא אצליח לרסן את האובססיה שלי. חשבתי שהמרחק מלורן יהיה החלק הקשה, אבל ללמוד איך לנהל איתו מערכת יחסים בריאה ואינטימית פתאום נראה בלתי אפשרי. הוא גבר שאני רוצה לנצל כל דקה מהיום. אם אני לא עושה את זה, אני מפנטזת על זה. איך אני אמורה להפסיק?
אצבעותיו חופרות חזק יותר במותניי, כאילו מזכירות לי שהוא כאן. ״מה שהולך לקרות עכשיו זה שאני הולך לסחוב אותך דרך הדלת הזאת. אני הולך למשוך כל רגע עד שתהיי מותשת, ואני הולך לזוז כל־כך לאט, שמה שקרה לפני שלושה חודשים ייראה כאילו קרה אתמול, ומחר ייראה כאילו הוא היום, ואף אחד ביקום המזדיין הזה לא יוכל להגיד את השם שלך בלי להגיד את השם שלי.״
ואז הוא מנשק אותי בדחיפות, בלהט, והריאות שלי נחנקות. לשונו מחליקה בעדינות לתוך פי, ואני מתענגת על כל תנועה. הוא מעסה את הראש שלי, אוחז בשערי ומושך, מעיף את עצביי להילוך גבוה.
ידיו נופלות לישבני והוא מרים אותי בלי שום מאמץ. אני כורכת את רגליי סביב מותניו ולוחצת בחוזקה. הוא לוקח אותי פנימה, בדיוק כפי שהבטיח, ואני כורכת סביבו את זרועותיי ומצמידה את לחיי לחזה הקשה שלו, מקשיבה לפעימות ליבו הלא יציבות. אנחנו קרובים, אבל אני רוצה להיות קרובה יותר.
הוא מנשק את קודקודי כשהוא נושא אותי לחדר השינה שלי, בקומה השנייה. בעצם זה חדר השינה שלנו. הווילונות סביב המיטה משוכים לאחור, השמיכה שחורה־לבנה והסדינים אדומים. לו משכיב אותי על המזרן ואני תופסת בחולצתו ומושכת אותו אליי, אבל הוא פוסע לאחור ומניד בראשו.
אני נשענת על המרפקים בזמן שהוא עומד מולי. ״אני שלך,״ הוא אומר. ״תמיד אהיה שלך, לילי, אבל עכשיו הגיע הזמן שאת תגידי את זה.״
אני מתיישבת. הוא מעולם לא אמר לי 'את שלי'. הוא מעולם לא לקח אותי כמו שאני לקחתי אותו, הוא נתן לי את עצמו. אני מבינה שזה הזמן שלי לעשות את זה כמו שצריך ולמסור את עצמי אליו. ״אני שלך,״ אני לוחשת.
שרירי הלסת שלו מתעוותים. ״אאמין לך כשאוכל לראות את זה.״
אני ממצמצת. ״אז למה אתה אומר לי להגיד את זה?״ הוא רוכן קדימה, מניח את כפות ידיו משני צידי גופי ומכריח אותי ליפול לאחור. אני מהססת אם לנשק אותו, חושבת שהוא בוחן אותי.
״כי אני אוהב את המילים האלה.״
שפתיי נפרדות. ״אני שלך,״ אני לוחשת.
עיניו מתבוננות בי, מאריכות את הרגע. הנקודה שבין רגליי פועמת. אני רוצה את הלחץ של גופו, שינוע נגדי, ימלא אותי בזמן שהוא יגיד את השם שלי שוב ושוב. ״אני שלך.״
ואז הוא מוצץ את השפה התחתונה שלי, נושך אותה, מתגרה, מניע את האגן שלו בין רגליי. אני מרימה את מותניי כדי לפגוש אותו, והוא נותן לי.
הוא תופס בשולי חולצתו ומושך אותה מעל ראשו לפני שהוא משליך אותה הצידה. לפני שיש לי הזדמנות להעביר את כפות ידיי על החזה המתוח ועל שרירי הבטן שלו, הוא שוזר את אצבעותיו באצבעותיי ומניח את הברך על המזרן, מושך אותי גבוה יותר על המיטה עד שהראש שלי מוצא את הכרית.
הוא מטפס ומשאיר את ידיי כלואות בידיו, ואז הוא מותח את זרועותיי גבוה עד שמפרקי אצבעותינו נוגעים בראש המיטה.
גופו מרחף מעליי, אני מתפתלת בחלל הריק הזה שאני שונאת מאוד, ליבי פועם מתוך רצון להיות עוד יותר קרובה אליו. ״לו.״ אני לא יכולה לשאת את זה יותר. גבי מתקמר מעט כשאני מנסה לפגוש שוב בגופו. הוא מטה את הראש, מאוכזב, אז אני נשארת שקטה, מנסה לתת לו להשתלט. אני צריכה לקחת את זה לאט.
הוא שומר על מרחק כשהוא משחרר יד אחת ופותח את כפתורי הג'ינס שלי, משתמש בידו האחרת כדי להנחות את כף ידי אל הרוכסן שלו. עוברות שניות ספורות עד שאני פותחת את הרוכסן ואת הכפתורים, ומורידה את מכנסי הג'ינס שלו בתנועה מוכרת. אני פושטת את שלי והוא מרים את החולצה מעל ראשי, מותיר אותי בסט של חזייה ותחתונים שחורים. בכל זאת, ידעתי שהוא חוזר הביתה היום.
הוא מביט בי בקדחתנות ומתחיל להסיר את פריט הלבוש האחרון שלו. ״עיניים עליי,״ הוא אומר בצחוק, אבל הן צמודות לבליטה שבתחתוני הבוקסר שלו.
״הן עליך,״ אני ממלמלת. טכנית זה נכון.
״על עיניי, מותק, לא על הזין שלי,״ הוא אומר בחיוך. אני מרימה את מבטי כשהוא מסיר את תחתוני הבוקסר ובולעת את הרוק. אלוהים אדירים, אני צריכה אותו עכשיו. הוא זקוף, מוכן בדיוק כמוני, אבל הוא יכול להתאפק. אני לא.
הוא יכול בקלות לנצל את הלהיטות שלי, רוב הגברים היו עושים את זה, אבל כדי לעזור לי הוא צריך לשלוט בחוסר הסבלנות שלי ובדחף הכפייתי שלי לעשות את זה שוב ושוב כי ההתמכרות שלי לא לגמרי חד־סטרית כמו שלו. אני צריכה את גופו כדי לספק את התשוקות הלא בריאות האלה, אז הוא חייב להגיד לא בשלב מסוים. אני פשוט לא רוצה שזה יהיה בקרוב.
הוא רוכן קדימה שוב ושפתיו מתחילות לרדת מצווארי אל הטבור, מוצצות, מכרסמות, מתגרות. ידיי אוחזות בגבו בזמן שאני גונחת.
הוא מנשק את עצם הירך שלי ומחליק את התחתונים ממני בעדינות, האוויר הקר נוגס במקומות הרגישים ביותר שלי. אני מצפה ששפתיו יחממו את המקום הזה, אבל הוא נרתע ופותח את החזייה, מחליק את הרצועות מכתפיי.
המגע הקליל מתגרה בעצביי ובשפיותי. לשונו עוברת בין שדיי ואז חוזרת אל פי. זרועותיו עוטפות ומרימות אותי בחיבוק הדוק ורגליי נכרכות סביב מותניו. אני רק רוצה להכניס אותו לתוכי, אבל הוא משאיר את זרועותיו נעולות סביבי, מכריח אותי להישאר בחיקו.
״שבי על הברכיים,״ הוא אומר.
״אבל — ״
הוא מנשק אותי קלות וזז לאחור בזמן שאני מנסה לחזור לנשיקה חזקה יותר. ״שבי על הברכיים, ליל, או שאושיב אותך בעצמי.״
זה נשמע טוב יותר. הוא רואה את הניצוץ בעיניי, אז הוא מרים את רגלי ומכופף את הברך כך שהעקב נמצא מתחת לישבן. הוא עובר לרגל האחרת וכשהוא עושה את זה ידו מרפרפת במעלה ירכי ועל ישבני. אלוהים.
או־קיי, אני יושבת עכשיו על עקביי ומנסה לא לגמור עוד לפני שהוא נכנס לתוכי. מה אם הפסיכולוגית כתבה שאני יכולה להגיע לשיא רק פעם אחת? זה נשמע כמו עינוי. חוץ מזה, אני מקווה לסקס עם לו היום, אני לא מתכוונת להרוס את זה אם אשתגע עם משחק מקדים.
״תנשמי,״ הוא אומר. ״רק תזכרי לנשום.״
הוא משכיב אותי לאט על הגב, מרים את ברכיי לחזי ולאט־לאט מתחיל להיכנס לתוכי. התנוחה מאפשרת כניסה עמוקה כל־כך, שאני זועקת ותופסת בכתפיו לתמיכה.
הוא מנשק אותי בכוח, בדיוק כמו שאני אוהבת, לפני שהוא מתחיל לנוע באיטיות מייסרת. אני מייבבת. ידו מעסה את השד שלי, עיניו לא עוזבות את עיניי. דמעות חמות זולגות, העוצמה והרגש דוחפים אותי להרגיש כאילו הוא מחזיק אותי בחיים ברגע הזה. אני נמסה לתוך התנועה האיטית שלו, אל האופן שבו הוא נעלם בתוכי, בקצב שגורם לגופי להתלקח.
״אל תפסיק,״ אני זועקת, ״לו!״ אני רועדת. זרועותיו מחליקות שוב סביבי, מחזיקות אותי חזק יותר. הוא מאיץ קצת, ואני מרגישה את ראש הגבעה. אני רואה אותנו מטפסים יחד. הוא דוחף פנימה ונשאר בתוכי. אני גוררת את ציפורניי על הגב שלו, כל גופי פועם, ליבי פועם. אני שלו.
אני מתמוטטת על המיטה, מותשת מכדי להרים יד או רגל. הוא מיישר את ברכיי ומותח את רגליי מהתנוחה האחרונה ואז רוכן קדימה כדי לנשק אותי שוב. אני טועמת את המלח מהזיעה שלנו ומרימה את היד כדי לתפוס בשערו, הלהיטות מחליפה פתאום את העייפות, אבל הוא שוזר את אצבעותיו באצבעותיי ועוצר אותי. אני מזעיפה פנים. ״לא?״ רק פעם אחת?
הוא מניד בראשו ומנשק את הרקה שלי. ״אני אוהב אותך,״ הוא לוחש, הנשימה שלו מדגדגת את אוזני.
״גם אני אוהבת אותך,״ אני אומרת. אני רוצה לכרוך את רגליי סביבו בחוזקה, לא לתת לו ברירה אלא לקחת אותי שוב.
עיניו מצטמצמות. ״לא עכשיו.״
אני נושכת את השפה. ״אתה מתכוון להגיד לי מה היה כתוב במסמך שבמעטפה?״ מה המגבלות של הפסיכולוגית? הרצון לדעת הורג אותי.
״לא. את פשוט תרצי את זה עוד יותר אם תדעי שזה אסור.״
אני ממצמצת. ״אתה חכם מדי.״
הוא מחייך ומנשק את צד שפתיי. אני אוהבת ושונאת כשהוא עושה את זה. ״רק שתדעי,״ הוא לוחש, ״אין שום דבר שהייתי רוצה יותר מאשר למלא אותך שוב. הייתי עושה את זה מיליון פעמים ביום אם הייתי יכול.״
״אני יודעת,״ אני ממלמלת.
הוא מסיר מפניי את שערי המיוזע ואני שואפת נשימה עמוקה. ״אני פשוט שמחה שאתה בבית.״ יש לי את לו בחזרה. זה כל מה שאמור להיות חשוב כרגע. לא סיבוב שני או שלישי, אלא רק הנוכחות שלו, בדרך להיות בריא, ומאוהב בי. זה כל מה שאני צריכה. אני לא יכולה לחכות להגיע למקום הזה. אני רק מקווה שזה אפשרי.
הוא נרגע לידי ואני מניחה את הראש על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו בזמן שהוא מעביר את ידו בשערי. זה נחמד. אני כמעט נרדמת, אבל צלצול של טלפון פוקח את עיניי. ״של מי זה?״
הוא מושיט יד אל השידה. ״שלי.״ הוא הופך את הטלפון בכף ידו ואני מותחת את הצוואר על כתפו, רואה הודעה.
לא ידוע: אני יודע את הסוד של החברה שלך.
אני מזדקפת, פחד מקרר אותי. קראתי את זה נכון? אני חוטפת את הטלפון מידו והוא תופס אותו בחזרה.
״ליל, תירגעי,״ הוא אומר, מנסה להסתיר ממני את המסך בזמן שהוא מקליד תשובה.
״מי זה?״ הייתי זהירה. אנחנו גרים כעת בעיר אחרת. לא סיפרתי לאף אחד על ההתמכרות שלי למין מלבד רוז, קונור ורייק. הם שיתפו את הסוד שלי עם מישהו אחר?
אני כוססת ציפורן ולו מחזיק בידי ומקליד בעזרת אצבעות היד האחרת. עיניו מרצדות אליי, מצטמצמות במורת רוח. כשהצליל נשמע שוב, אני כמעט מטפסת עליו כדי שלא יוכל להסתיר את ההודעה.
לו: פאקינג מי אתה?
לא ידוע: מישהו שאתה שונא.
או־קיי, זה לא עוזר בכלל. האויבים של לו מבית הספר ומהקולג' רבים מאוד. זה מפני שהוא נקם בכל האנשים שחשבו שהם יכולים להציק לו.
לו מנסה להדוף אותי מעליו, אבל זרועי כרוכה סביב צווארו וכמעט חונקת אותו, אז הוא מניח לי. אנחנו עדיין עירומים, אבל אני תזזיתית מכדי להיות חרמנית.
לו: לך תזדיין.
״זאת התגובה שלך?״ אני שואלת בעיניים פעורות, ״אתה מתגרה בו!״
״אם את לא אוהבת את זה, אז את לא צריכה לקרוא את ההודעות האישיות שלי או לטפס עליי כמו דוב קואלה.״
אמת.
לא ידוע: ולהפסיד את כל הכסף שהצהובונים ישלמו לי אם אספר להם שלילי קאלוויי מכורה למין? אין מצב.
אני ממצמצת ונחנקת. לא.
״ליל.״ לו מכבה את הטלפון. ״זה בסדר, זה לא יקרה. תסתכלי עליי.״ הוא מחזיק את פניי בידיו. ״זה לא יקרה. לא אתן לזה לקרות. אשכור מישהו שימצא את השמוק הזה. אשלם לו יותר ממה שהוא יקבל מהצהובונים.״
הוא שוכח משהו. ״אתה מרושש,״ אני אומרת. אבא שלו לקח ממנו את קרן הנאמנות כי הוא נשר מהקולג'. לו לא דיבר איתו מאז יצא לגמילה. הוא לבד ועני, וכל הכסף שלי קשור למשפחה שלי, ומלבד אחותי גם הם לא יודעים על ההתמכרות שלי. אני מעדיפה לא לספר להם. אי פעם.
פניו מתקדרות. ״אז אחשוב על משהו אחר.״
הבושה שהמשפחה שלי תחווה אם יגלו את זה. הכאב, האכזבה. אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה. מכורה למין? זונה. מכור למין? גיבור. עד כמה אכתים את החברה של אבא שלי עם החדשות? נכון, לא הרבה אנשים מחוץ למעגל החברתי שלנו יודעים מה שמי או מי אני, אבל אם זה יגיע לכותרות בצהובונים? לילי קאלוויי, בתו של מייסד 'פיזל', מכורה למין וזונה... זה עסיסי מספיק כדי להשביע את מדורי הרכילות. ״לו,״ אני אומרת, הדמעות מאיימות לזלוג, ״אני מפחדת.״
הוא מחבק אותי. ״הכול יהיה בסדר, אני לא הולך לשום מקום.״
אני אוחזת בדבריו ומקווה שזה באמת יספיק.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.