אהבתי לאהוב

במרוצת גלותה במערבא שמעה שהקימו תחנת רכבת בעיירת הולדתה. היא תיכננה לנסוע אליה היישר משדה התעופה. בטיסה התעוררו דחפים אחרים, תמונות רעועות, מלהיבות, של ישיבות ארוכות עם חברות על מרפסות. שכרות איטית, עליצה, אל תוך לילות חמימים. תבוסות שהשנים הפכו לשעשוע, וזימונן אל ההווה יביא פורקן.

אבל בעיר המרכזית לא נקרו לה פרצופים מזוהים. גם לא כאלה שהיתה בהם יד הזמן. להוציא פרצופו של שף חסר מעוף שנשקף משלטי חוצות ענקיים. שיבה קפצה עליו עם התהילה. אולי היא, בתוספת משקפיים מעוצבים, העטו אשליית תבונה על הבעותיו מוכות הטמטום. מסימני התקופה שבינוניים שלקו בשאפתנות גדולה ממידתם ייעשו לגיבורים. ודאי שלא תצוץ לקראתה אישה מחברותיה. וכי מה חשבה, שהחיים ייעצרו בהיעדרה, ועם שובה ישובו לתקתק השעונים שחדלו כשעלתה על הטיסה. שכולן כמוה, שבויות ברגע המסוים של פעולת העזיבה הבהולה. משעה שנעשתה, הקיום מוגדר על פיה. מפץ גדול. הקיום הוא מילוט מתמיד מפני קיום.

מאהבים, דירות שכורות, דלתות שננעלו מאחורי הגב, שמשות ברקיעים בקועות, ממאנות להתנפץ או להחלים, כלים בכיורים, ברזים דולפים שהוחלפו, מחול האיברים הנבללים, פצעים וארוכות, קימות מיוזעות באמצע חושך, אל תוך חמסין, גלים של להט מפויח, נשוב על עור, טירות כלואות בסבך של יערות, שבילי עפר, תאים נושרים, שיער, פקעות פקעות בפתחי ניקוז, בצנרות, מטואטא במספרות, גזירי ציפורניים מוטלים אל שטף מים, אסלות, בכייה והפרשות, תשוקה להימזג אל השלגים, פנים קפואים מציצים לַחוץ מתוך שכבות בגדים, תגי מחיר בחנויות, ראיונות ופיטורים, קרירות המטבעות כנגד אצבעות בסתיו, פרֵדה, כמה פרדה, אביב.

טוב עשתה שהחליטה להתמהמה בעיר המרכזית. זו נבנתה למהמוהים. לא בקלות יגרסו אותה לסתות העשורים. בתי הקפה שרדניים מהיושבים בהם. דורות שהם בובות בשר. ארשות וגוף מהונדסים עם האופנה, לוטשים עיניים מבעד זגוגיות מצוחצחות. גם היא ישבה פה, ישבה שם, נופפה באצבעה למלצרים, למלצריות. גם הם רק הבהובים, אפשרויות היות של מישהם, שורות של מועדי תפוגה. קמה, הלכה, צפתה, נכנסה. בחלק מהשכונות הבניינים בני המאה צימחו גיבובים כסופים על חזיתות הטיח, לוחות סולאריים. היא דימתה לשמוע את המיית החשמל החדש תחת לקרטועי המנועים הרגילים. האור העשֵן שאפף את המטוס הנוחת הצטלל. מזוככים עמדו בו העצים, הזוהר הנפיץ של תפרחות תכולות מתריס נגדו. בשיטוטיה חצתה גושי אדם והתגודדויות, כמעט תמהה על כך שהם מדברים בשפתה הנשכחת, שפתה השתוקה. לכל מחשבה ושם נוכחות פנימית גדולה מזו שהסתגלה לה, רשת של תחושות ההולכת אל אי־אן, אל לידתן העלומה. המוכר מוכר יותר בה והנוכרי על כן נוכרי מאוד.

היא שוטטה בלא כוונה. כבר העריב. מוקדם. מתוך הנהר טיפסה האפלולית. ובכל זאת חשה בכוח המנחה את צעדיה, כוח שהצטבר בהליכות, בגידי שוק וירך, דבק בעצמות. הנה חצתה את השוק הגדול, נדחקה בין בני אדם. שביבי הבעות שקלטה הותכו לסידור אדיש של תווים. מיאוסם של אלה התבטל ברוממות רוחם של אלה, זעמו של האחד נמחה בשלוותה של האחרת. גם כנסת הקולות ומקהלת הריח, רעש מלפני זמרה, צחנה מלפני בושם, מרווה מלפני יסמין, המולה מלפני לחש.

מעברהּ השני של תעלת האנוש הכבירה נפלטה במאמץ. מימינה התעקלה בחדות גדת הנהר. אצה להתחבר אל הים. היא פסעה, כמעט בלא שליטה, אל לב קדומים, עם סמטאותיו המסתיידות ואחוזות האבן והגנים המוגפים. פתאום ידעה לאן היא הולכת. בית המרחץ. שם תוכל להסיר את ענן המרחק האסוף סביבה, תוכל לקרצף מעליה את חלקיקי הזמן.

לא היו מתרחצות רבות בשעה הזאת. הן שכבו פזורות בחלל המקושת, טבלו בהבל. רק רחשוש האד ושקשוק המצקות. היא נשכבה גם היא, על משטח צדדי, והסירה את המגבת שלחצה על שדיה. חום השיש חילחל אט אל הגב. היא עקבה אחרי הרפיון שבא בה, הכובד שנוסף לאיברים. כמעט היתה נכונה לשעות לו. שתי הברות צנחו מגובה אינסופי וריסקו את מובלעת הדמדומים, נת-חיל.

היא הינהנה. הפנים החמורים שגהרו לעומתה, הגוון השחום, בוהק העיניים, אפילו בתאורה העמומה, קלסתרם הסתיר קלסתר פנים קדום יותר. והיא חשה, לראשונה באותו יום, התכווצות בגרונה, טבעת אפר סוגרת על קנה הנשימה. שפתיה החלו לנוע. אבל הבלנית השפילה את מבטה. כשנשאה אותו שוב, נעלמה החומרה, ואיתה כל הבעה שעשויה היתה להוות פתח. ידה האוחזת במצקת של הבלנית הורמה, והיא חשה את קילוח המים החמים, מלבן אותה, ומצנן. שלוש פעמים יצקה הבלנית מהמים, על ראשה, על שדיה ועל ערוותה. אחר תפסה ליפה וסבון והחלה משפשפת אותה, משייפת ושוטפת. הבלנית היפכה אותה, מתחה את רגליה, וקיפלה, את הזרועות עוד מעט וקרעה מתושבותיהן. פוקקה את הגפיים, את הסחוסים. גאות כאב והקלה. היא שכבה והאזינה למוזיקה העדינה, אקסון נקשר בדנדריט, סינפסות חברו לנוירונים, תאי עצב נאספו לחוט שדרה, גזע מוח, אונות. שלוחות התפרשו עד קצווי הגוף, כלי דם אחר כלי דם נמלא מוחשות.

תנועותיה של הבלנית, המפרקות ומרכיבות, פסקו ללא התראה. רק כשפקחה את עיניה הבינה שכל העת היו עצומות. חלל בית המרחץ ריצד לשניות, וראייתה התמקדה. היא סקרה את סביבותיה. המקום התרוקן. היא התיישבה ביגיעה על משטח השיש, וחשה יד נחה על קודקודה. המהום התלווה לרכות המגע. אצבעות פישפשו, עיסו את הגולגולת, מתחו מטה את שערה. האצבעות התגלגלו במסרק קשה. שיניו גירו את הקרקפת, נאבקו בקישחות, בקשרים. לחן קלוש התמשך מפיה של הבלנית. מכוחו נחתמו עפעפיה מחדש. והיא הרגישה בו, גרגיר נושן של צער. רסיס מתכת שרקמות צמחו סביבו, כיסו אותו בכסות החי, והאיבר שבו שרה במבטחים נקלע אל תהודה מגנטית. או אולי בא מן החוץ, קליע תועה של ידע. לא זיכרון, לא נבואת לב. היא ישבה על מרפסת רחבה, בערב שבת קיצית, למול אישה מבוגרת. ראשה כוסה במטפחת. גילה היה חרוץ בפניה, על מצחה, באישונים המורחבים שהותירו מגלגל העין מעגל דבש חרוך, באפה הארוך, בסנטרה המרוכך, בלחיים המעובות. בת שבעים שנה. הבוהק הענברי של בין השמשות דעך סביבן. לא. כי פני האישה נהרו, גברו עליו, היו למקורו. והשמיים, המתנפלים מטה אל ברוש מאובק ששורשיו חותרים עד ערש הימים, שיור חיוור שלו. הדרת הפנים המבצבצים מתוך בלואים, אותות האנושיות שלה. מעודה לא ראתה אישה יפה כל כך.

דְרַרָה, שאלה האישה, מה זאת דררה.

המילים עלו בגרונה שלה, פרצו מאליהן, תוכי קטן, ירוק, זה עוף לא מקומי, עוף פולש, כמו המַיְינוֹת.

מיינות, אמרה האישה, אלה ציפורים שיש לנו באזור?

אפילו לכאן הם הגיעו, אמרה היא, ציפורים חומות שחורות, עם מקור צהוב, ופס לבן בכנפיים, שרואים רק כשהם עפות, ציפורים ממש חכמות, אומרים שאפשר ללמד אותם לדבר.

אני חושבת שראיתי אותם אצלי בגינה מאחורה, אמרה האישה, העורבים שלי סילקו אותם, פעם כל החיות ידעו לדבר, אבל הם שכחו, אנחנו החיה האחרונה.

המשפט התעכב באוויר. האישה חייכה אליה. מחצית משיניה חסרה, אבל הפה הריק רק הוסיף על יופייה.

היא התרוממה באחת, לנוס. שערה נחטף מבין ידיה הסורקות של הבלנית. עם היופי בא כאב היופי. תמיד כאב, אף לא פעם באותה מתכונת. איך ידעה את זה. בקיטון ההלבשה ריחרחה את בגדיה. כנגד בשרה הרחוץ, עלתה מהם באשת המסע. כותלי הקיטון היו שקופים. היא עמדה בתוכם עירומה, יד על מבושיה, זרוע על החזה. וצפתה בבלנית מתקדמת אליה. אגנה היטלטל בכל פסיעה. על כתפה התנודדה צמתה העבותה. ארשתה החמירה בשנית כשבחנה אותה מבעד למחיצה ביניהן. דקות ספורות ניצבו זו מול זו בדממה. אם ימשיכו כך, חשבה, יתהפך כותל הקיטון למראה, אבל מי מהן תהיה בת הדמות ומי הממש, מי העיוורת ומי הרואה.

ב.

הרכבת התאחרה. היא עמדה בפרץ השמש על הרציף באיברים מתוחים. לא היו נוסעים רבים בשעה הזאת. סדרן צעיר עמד לא הרחק ממנה, בוהה אל פלח האופק שממנו תגיח הרכבת. מכשיר הקשר אחוז בידו ברישול, שמוט. היא הסתכלה במועד ההגעה המשוער של הרכבת. הדקות הכתומות נצברו בלוח הזמנים, ציון המועד שָמַן, תפח, התעגל. היא הביטה בסדרן, שלא נע ממקומו. הוא היה נאה, שערו מסופר בקפידה, קפידה רבה מדי, של שחקן קולנוע. הוא השגיח במבטה לבסוף והבזיק אליה חיוך חטוף. טורי שיניו נחשפו להרף עין, מושלמים. אבל החיוך לא ממש נשלח אליה. חיוך כללי, עווית עצבנית. היא הרגישה שגופה נוטה אליו. והכריחה את עצמה להשתקע בלוח הספרתי.

אוף, כמה זמן, רטן אחד הממתינים, מאז שפתחתם את התחנות בכל היישובים הנידחים האלה, הרכבות מתעכבות, אני לא מאשים את הנהגים, מי רוצה להגיע לחורים האלה.

הסדרן גחן קמעה. היא שוב הסתכלה בו מרותקת. שרק ימשיך לעמוד בתנוחתו הזו, בכפיפה הזו, כשהבטן הבולטת פתע נושקת לחולצה. אצבעות ידיו היו עירומות, לופתות את מכשיר הקשר. אוושה מתכתית עלתה ממנו, ואחריה פצפוצים, ואחרי הפצפוצים קול מקוטע, מקרטע. הממתין הנרגן חדל מדיבורו, הנוסעים המעטים פסקו משיחותיהם. מבטים שוקקים, דרוכים, נלטשו אל הסדרן הצעיר. הוא עצמו הביט בהשתוממות במכשיר הקשר. היא חשה בהילות ללקט את ההברות הבודדות, לחטוף אותן מהאוויר, בטרם יגיעו לנוסעים האחרים. כל שמיעה, אמרה לעצמה, תשׁחק אותן. היעד… שגוי… לא… לשם… אין… בשורה… בינתיים.

מה אמרו בקשר, מה אמרו בקשר, נשאל הסדרן. הנוסעים נקבצו אליו, התוו מעגל סביב לו. היא הביטה בצג. הספרות התנוונו אל הקווים והנקודות המרכיבים אותן. הבלחיהם צרו אותיות באלף־בית נוכרי. לרגע נדמה לה שהיא מצליחה לקרוא את הכתוב. תעתוק של שברי המילים שהרכיבה מההברות. אבל לא בדיוק, מילה אחת, מילה בלתי מפוענחת, אולי שֵם.

מה אמרו בקשר, מה אמרו בקשר.

שום דבר, אמר הסדרן הצעיר, רק רעש סטטי.

היא אמרה, לא נכון, אמרו משהו, אמרו משהו.

כן, כן, אמרו, הידהדו הנוסעים האחרים.

רק נדמה לכם, אמר הסדרן הצעיר.

לא, לא, אמרו, אמרו, קראה אישה גבוהה אחת, אמרו שהרכבת תגיע בעוד עשר דקות.

לא, אמרה אישה אחרת, בגובה ממוצע, קרתה תקלה במערכות ההנעה, הרכבת תתעכב לפחות חצי שעה.

מה פתאום, אמר הנרגן, האוזניים שלכם בתחת, מישהו קפץ למסילה, נו, ברור, מה יש לכל האנשים האלה לעשות בחורים שלהם, כאילו היו צריכים את הפיתוי הזה להתאבד.

מצחו של הסדרן התלחלח. היא ראתה את אִבי הזיעה מתעצבים על העור. הוא לחש משפטים קצרים אל תוך המכשיר.

מה אומרים, מה אומרים, שאלו הנוסעים.

תתקשר למוקד, אמר הנרגן, לנו לא יגידו כלום, אבל לך, בתור סדרן.

אני חדש בעבודה, אמר הסדרן הצעיר, סיימתי את הקורס לפני שבועיים.

בכל זאת, בכל זאת, אמרו הנוסעים, בכל זאת, לך יגידו מה שלנו לא מספרים.

כן, כן, אמר האיש הנרגן, יגידו לך.

ידו של הסדרן רעדה כששלף את הלוּאַחַי מכיסו. מעגל הנוסעים סביבו התהדק. פרץ השמש שאפף אותם נגה עוד, נהדף מהאריגים המבהיקים שמהם נגזרו מלבושיהם, זינק חזרה מהבעותיהם. אם תידחק ביניהם תחמיץ את מראה הצג. האלף־בית הנוכרי שעליו התפורר אל תוהו הנקודות והקווים, ואלה התאמצו לשוב ולחבור אל סימנים. המאמצים היו מוחשיים לא פחות מהקשב על הרציף. כן, אמר הסדרן, העיצורים גושישיים בין השפתיים. בתעתוע של האור או מכוח ראייתה שהתחדדה הבחינה בשערה ארוכה, צנופה בסלסולים, על גרוגרתו. היא עקבה אחרי תנודותיה עם תנודות הגרוגרת. אה, אה, אמר הסדרן הצעיר, כן, בוודאי. לא, לא הודיעו.

מה אמרו במוקד, מה אמרו במוקד, שאלו הנוסעים.

התחנה הזאת נותקה מהרשת, אמר הסדרן הצעיר.

בגלל זה העובש בשירותים, שאלה האישה הגבוהה.

ובגלל זה סימני הנמק בלוחות המודעות, שאלה האישה הממוצעת.

והאיש הנרגן אמר, אז זה מה שהיה חסר לי ולא קלטתי עד עכשיו, השאון המטורף הזה של הדם.

לא הוגן, אמר בחור אחד שדיבר עד כה רק כשדיברו היתר, איברי החישה בוודאי עוד מחוברים.

אבל שום אותות לא מגיעים למוח, אמר הסדרן הצעיר, באמת לא הוגן, איך תקעו אותי במשמרת הזאת בלי להזהיר.

היא פנתה לעלות במדרגות הנעות, ששבתו מפעולתן.

לאן את הולכת, שאל הסדרן הצעיר, במוקד אמרו שהם שולחים הסעה לתחנה הפעילה הקרובה.

שאר הנוסעים נעצו בה עיניים. היא זיהתה בהן לגלוג, זעף, תחינה.

אני לא יודעת, ענתה, אין לי מושג.

הכי חשוב שנישאר ביחד עכשיו, אמר הסדרן הצעיר, תחנות מנותקות יכולות להשתנות פתאום, את הולכת במסדרון והוא לא מוביל לאן שחשבת, אבל מאוחר לך, מה שנדמה לך שהוא חדר, הוא חלל שנרקב, חתיכת זמן מקולקלת, אבל את לא רוצה להיקלע אליהם בטעות.

היא הינהנה.

האיש הנרגן הוסיף, אתם מנתקים פה תחנות מאספקת החיים, ופותחים במקומות שאף אחד לא צריך אותם, ובמקום שהחורים יישארו חורים, חלקים מהעיר הזאת נהיים חור.

הסדרן הצעיר אמר, הבנו אותך, אחינו, תכף תגיע הסעה, אני מבקש מכולכם להירגע.

האישה הגבוהה לחשה דבר מה לאישה הממוצעת, וזו פרצה בצחוק מקורטע, שחינק אותה ככל שהתגבר והפך שיעול לבסוף, ודיבק את הנוסעים האחרים. ישות אחת מחרחרת. להוציא את הסדרן הצעיר ואותה. היא חיכתה למרגלות גרם המדרגות המושבת עד שיעלו הנוסעים האחרים, והוא חיכה לצדה. אחרון עלה הנוסע הנרגן וכשהיה במחצית העפלתו, גחן אליה הסדרן הצעיר. גוון משכר היה בקשתיות, אפרפרות מפרפרת על סף הירוק. הוא שאל בשפל קול אם תרצה לשבת איתו לקפה, או משקה אחר, אם היא לא ממהרת, זאת אומרת, יש לו שעתיים עד המשמרת הבאה, כלומר, הוא ישמח. היא חיפשה בעיניים, בדוֹק התימהון שהיה מתוח עליהן, ואז, להשתברות שנייה נבקע האפור וגילה פראות עתיקה, רעב שפרק מעליו דורות של עידונים. הוא, הצלם הזה לפניה, היה רק נשא שלו, אמצעי להימסר הלאה. היא חשבה שהיא יודעת איך להגות את צביר האותיות הסתום על הצג. הגרון והחך נחרכו ממעבר הצליל כשעברו בם העיצורים, אבל הסדרן הצעיר אמר רק, אה, בניגון שטוח שאפילו נסיקת הקול של השאלה נפקדה ממנו.

לכן לא הופתעה. לא הופתעה כשהוליך אותה לדירתו השכורה, דירת חדר עגמומית במבנה תעשייתי עגמומי, לא הרחק מתחנת הרכבת. הוא הורה לה על נמקי הניתוק שכבר החלו ניכרים בסמטאות וברחובונים של שכונתו. כתמים שמתארם פרחוני, טיפות שמן הנושרות על עפר. בקע ושלוחות הנתז היוצאות ממנו. הוא אמר, אולי עכשיו יורידו את שכר הדירה.

מחיצת גבס עשויה בחובבנות הסיגה בפיתולים את מתחם השינה והבדילה כוך מטבח. אולי תכליתה היתה ניצול מרבי של שטח הדירה. במקום זה הקנתה לחלל תחושת מערה. הקירות מתקמרים והתקרה גוהרת. המקרר הפסיק לעבוד, אמר, חם בדירה ותמצית הסויה מחמיצה במהירות, אז הוא מקפיא אותה ומפשיר, הוא אמר. הוא יכין לה קפה, אם תמחל על האבנית שהצטברה בקומקום. בדרך כלל בתי העסק בקומות התחתונות פעילים, מסגרייה יש ובית דפוס, וסדנת בורסקאים, לעיבוד עורות של זוחלים, לפעמים הוא צריך לבחור את הרע במיעוטו, לפתוח חלון ולסבול את הסירחון או להשאיר את הדירה סגורה ולהתבשל. אבל היום משום מה שקט, כפי ששמה לב. הוא דפק כמה פעמים על מנגנון הנעילה של החלונות, עד שהתרצה לו. כן, שקט באופן בלתי רגיל, גם התנועה נוראית, בטח זיהום אוויר מטורף יש מסביב. טינופת שהיא לא מתארת לה. הוא תולה כביסה על החבלים בחוץ, אבל לא משאיר אותה בלילה, מצטבר פיח, מדהים שדווקא בלילה האוויר ספוג יותר בפיח, יש לפליטים היהודים מין טקס שהם עושים שכולל הרתחת זפת, אז אולי מזה, או שהלילה, החומר של הלילה, נדבק לבגדים. הוא המשיך והאריך בפירוט פגמי הדירה, וחשף את שיניו בבת צחוק ככל שהצטברו. ידו שוטטה על גופו, נגעה בזרועו האחרת, בצוואר, בסנטר, בלחי. היא תפסה כמה חלק היה. מלבד השערה הסוררת על גרוגרתו, היה עורו נטול שיער. וידו העפילה, כאילו בתגובה למחשבתה, והסירה אניץ בלתי נראה מתספורתו המוקפדת. הוא דיבר ודיבר ובעיניו נסדק אט דוק החפות. היא הניחה יד על שפתיו.

היא לא הופתעה כששכבו בתום הזיון על המזרן. רוח קלה ציננה את עורם, שהזיעה התיכה לעור אחד. הוא התעקש לחבוק את כתפיה ולהצמיד את ראשה לחזהו. היא נעתרה לו. היא האזינה לפעימות השוככות בהדרגה, התרפקה על הנשימה הנרגעת. היא התחילה לשדל אותו, אבל השידול היה זר לו. הוא היה מאהב קשוב מדי, להוט לרצות. נגע בהיסוס, בציפייה לתגובה, לומד אותה, כאילו היתה מכשיר מכני. אולי בזה הסתכם הניסיון שלו, ביקורים אצל חִישָניות. היא יכלה לומר לו קודם, כשפיתחה את כפתורי חולצתו, כשהשילה מעליו את סדרנותו והשיבה אותו אל קיום הבחור, יכלה לומר לו שהמאהבים הטובים ביותר הם אלה הרודפים אחר העונג של עצמם. לעונג עצמי לא דרוש אדם נוסף, ועינוג של אחר הוא לפרקים מטלה מייגעת. אבל עונגים המזינים אחד את השני, ההתענגות על עינוג שנולד מחקירת אפשרויות העונג שמציע עוד אדם, שאינו גוף, שהוא נפש שהשערים אליה עשויים בשר ובלוטות ועצבובים וקולטנים, וכל מפתחותיהם עונג, עונג, עונג.

היא מצדה טעמה אותו. גופו הדיף ניחוח נקי, של אבקת כביסה. מתחת למרירות הסבונית, שדה בּשָׁרָב לא קרוא, לא בעונתו, הרעננות עוד שמורה בו, אבל מן הצמחייה מתבעבעים רמזי אמוניה ומתקתקות בשלה. מי אמרה לה, מתי, שאת הלשון הנשית אפשר לאמן להבחין בכל המטען התורשתי של בן זוג או בת זוג, שבמרוצת המשגל הוא מקודד כתזמורת טעמים. בוודאי הפיתוי להפעיל שיטה שגבלה באיסור תרבותי היה גדול. איכשהו עמדה בו, או לא גילתה עניין, משהו קרה. יהיה מטופש לבחון את השיטה עכשיו. אמירה לא מיתרגמת למיומנות בלא תרגול. בוודאי לא במקרה של הסדרן הצעיר. אולי תגיד לו כשייפרדו. היה נוח לה כנגד גרמיותו, כנגד השרירים הקשים גם ברפיונם.

היא לא הופתעה כשהגיעה השאלה. היא נשאה את מבטה, דוק התימהון הסתלק לגמרי ואפרוריות הפרא מילאה את שטח העיניים. ברק נחוש, עצבני. היא ליטפה, כמעט בבדיחות, את הבטן השטוחה, שהיתה שעירה בדלילות, דווקא היא שעירה. ונישקה אותה, נישקה את הטבור. המליחות הנוזלית שנקוותה בפיתוחיו מחתה את זכרי הצופן החושי. הוא ציחקק בתגובה, ומשך אותה אליו. שפתיה רחפו על שפתיו. היא התרוממה מעט, להיטיב להבחין בארשתו. מתח או שקיקה, מה כינוי יש להיערכות הפנימית שמסגירים כיווץ הגבות, צמצום האישונים, התרחבות קלה של הנחיריים. לא, היא אמרה, עד שהסכמי הילודה לא ישתנו, אין לה מה לחשוב על צאצאים.

ג.

אני לא מבינה מה החיפזון. מה נשך אותךָ?

אמרתי לךְ שיש לי שעתיים עד המשמרת צהריים.

תסדר את החולצה, פיספסת לולאה אחת בכִפתוּר.

לא, תני לבד, אל תיגעי בי. מה נשך אותך, אמא שלי אומרת את זה, כאילו, איזה עתיקוּת, פרהיסטוריה... תני לסדר לבד.

רק פה, הכפתור של המכנסיים.

את אוהבת את המדים האלה, מה.

הם יושבים עליך יפה, במיוחד בכתפיים וסביב האגן.

היה לי מזל.

מצד אבא שלך או מצד השחלנית?

לא בדיוק… לא הכרתי את… אני לא יודע מי אבא…

אתה דו־אימהי?

לא. את אומרת דו־אימהי בקלות כזאת, כאילו אין חוקים במדינה. אבל הלוואי. יותר גרוע.

אתה רָכוּש…

אל תגידי רכוש, אף אחד לא משתמש במילה הזאת, זה מעלי —

אז משם הרגישות המוגברת לעניין הילדים, תיארתי לי שלא מדובר ברגשנות הגברית הרגילה. אתם כאלה לחוצים.

לא, אמרתי לך שאני ממהר לעבודה, אני חדש ו —

זה לא אמור להיות כל כך נדיר בדור שלך, המחשבה שהיולדת תבחר את הזרע. די, מספיק עם השעבוד ליד המקרה.

גורל.

תקרא לזה איך שתקרא.

וזה נדיר מאוד במקום שגדלתי.

לא גדלת כאן?

לא. בשדות פלשת.

איפה זה?

בדיוק. איפה זה.

מושב של מתוכננות?

כן, רק מתוכננות.

אני מרחמת על האימהות.

דווקא הם היו מאושרות. אחותי, זזנו.

יש לך כתם קטן על הצווארון כאן.

איזה גועל, למה עם רוק.

קודם לא נגעלת.

אבל על הבגדים?

מאושרות, כן, בטח.

אושר פירושו לקבל באהבה את הגורל שלך.

והגורל שלך הוא השחלה שמגרילים לך?

לא. השחלה שמתאימה לך. מכל השחלות במאגרים העולמיים יש שלוש־ארבע שמתאימות לתאי הזרע של הבן זוג שלך. יש יד מכוונת.

קשה לי להבין מהטון שלך אם אתה ציני או פנאט.

פנאט, פנאט, את מה זה מיושנת. בטח עברת את גיל ההתעברות, בגלל זה את ככה. למה את לא מתלבשת?

אני צריכה להתקלח.

מה להתקלח עכשיו, אני —

אני לא יוצאת עם כל הנוזלים שלך עלי.

עכשיו את נגעלת —

תתקשר לעבודה שלך, תגיד שאתה מאחר —

אני לא רוצה לעשות בעיות, בקושי —

בחייך, רק הבוקר נשלחת לתחנה לא פעילה ואף אחד לא עידכן אותך.

יכול להיות שעידכנו.

מה?

שכחתי את הג׳וּקָה על שקט, וכשהוצאתי אותו להתקשר למוקד, היתה הודע —

את מה?

את הג׳וקה.

ככה אתה קורא ללוּאַחַי?

וואו, שכחתי את השם הזה משנת גויאבה, לוח חי, מה חי בו, בקושי רקמת מוח אפילפטית.

אתה באמת ילד —

את נכנסת או לא?

אתה יכול לתת לי מגבת? ואולי חולצה, החולצה שלי קצת… אתה יודע.

באמת קצת מסריחה, ישנת בה?

ישנתי בה?

כן, יש ריח של שינה, זיעה חנוקה כזאת, וגם של רטיבות, כמו של טל.

יש לך לתת לי?

הטישרט הזה יעלה עלייך?

המידה נראית לי מתאימה.

הראשון שקניתי בכסף שלי.

בן כמה היית? שתים־עשרה?

ארבע־עשרה. צמחתי מאז.

כבוד. ליידי פטימה. היית קרנף באופנה.

קרנף ואופנה, לא יודע, לא הכי.

———

זה מה שכולם קנו. חסכתי יותר מחצי שנה.

יש לך מגבת אחרת, זאת נראית מלוכלכת.

כן, מהפיח של הלילה. חזרתי מאוחר שלשום ושכחתי להכניס את הכביסה לפני —

את מסיימת?

עוד כמה רגעים. מה אמרו לך בעבודה?

אני לא שומע. שומעת? דיברתי עם ידידה שלי סנסין. היא תישאר עד שאני אגיע.

מתי הרכבת שלי יוצאת?

מה, אני לא שומע, תסגרי את המים.

מתי הרכבת שלי יוצאת?

לבשת לי את החלוק?

אפשר לחשוב.

יש לנו איזו שעה, אולי ננצל —

הבטחת לי קפה.

אני יכול להכין פה, את יודעת, אפשר —

אני אוהבת איך שהעיניים שלך נפתחות כשאתה חושב על מין.

איך?

משהו בגוון האפור משתלהב, כמו ענן שנשרף בשקיעה. טוב שאתה עוד לא כבוי.

אז —

אבל בטח בתור ילד עמדת ליד המראה ושאלת את עצמך מאין הוא, האפור הזה —

אין לך גרם של טקט.

בחייך.

היה פרויקט כזה בבית ספר —

מקור עלום, מקור מוכר?

כן, גם לכם היה?

למה שלא יהיה?

חשבתי שזה משהו חדש.

בת כמה אתה חושב שאני?

את נראית בת עשרים ומשהו, אבל השפה שלך, כאילו את מהדור של אמא שלי. מה את אומרת, נחזור למיטה?

לא, לא, בוא נצא. כמה זמן ייקח להגיע לשם?

התחנה בקצה השני של העיר, חצי שעה באוטובוס לפחות.

למה אנחנו מחכים?

איזה יופי הטישרט נראה עלייך.

איזה כינוי אתה מעדיף על רָכוּש?

עצמוני.

צליל דוחה. אני מעדיפה את הצליל של רכוש.

זה שהצליל מוצא חן בעינייך לא הופך את המשמעות לפחות מעליבה.

אנשים נפגעים מהכינוי באופן כללי, או שרק אתה?

———

עצמוני, עצמוני, היתה תנועה כזאת, בעיר, לפני שנים, עצמוניות.

———

אל תעשה את עצמך. הנשים האלו שתבעו לשנות את חוק הרישום. הם צדקו, אתה יודע, השחלות שלנו הם רכושנו, הם חלק מהגוף שלנו.

הם הורגות אתכם.

אז מה. הם עדיין —

עדיין מה? אל תגידי לי שאת מאלה שמרגישות אותם.

נראה לך כל כך לא סביר שנמשיך להרגיש באיבר שנכרת?

מאוד לא סביר, אם כרתו לך אותו מיד כשנולדת. עוד לא הספקת להתרגל להרגיש אותו. גם כן המצאה, שחלות רפאים. את מתכוונת להמשיך לעמוד שם?

שנייה, שנייה, נראה לי ששכחתי משהו.

אולי את זה?

כן, התיק.

הוא ממש קל, מה יש בו?

מה זה עניינך?

———

אתה לא נועל?

לא. אין מה לגנוב.

אני לא מרגישה אותם, רק שתדע. מבחינתי הטענה עקרונית.

אם הייתי נולד עם איבר שהורג אותי, הייתי שמח להיפטר ממנו.

איפה היד המכוונת שלך? לְמה היא מכוונת עם התכנון הלקוי של האנטומיה שלנו?

נראה לי שכדאי לפנות שמאלה, אני אף פעם לא יודע איזו תחנה קרובה יותר. כשאני הולך ימינה, התחנה משמאל נדמית לי פתאום —

תאט, הרגליים שלי יותר קצרות משלך, ואני לא הכי בכושר.

האוטובוס מאחורינו. אם לא נספיק לעלות, נתייבש לפחות עשרים דקות עד האוטובוס הבא.

אז רוץ קדימה, תעכב אותו בשבילי.

את כועסת עלי?

לא. למה?

את מסתכלת כבר עשרים דקות החוצה ושותקת.

אני חושבת.

על מה, על היד המכוונת?

לא. על כמה העיר השתנתה.

אני פה רק שנתיים. בשבילי היא אותה עיר. את במקור מכאן?

לא.

מאיפה?

תנחש.

נראה שאת בכל זאת כועסת.

למה, התשובה לא ברורה לך?

אם את כועסת או לא?

לא, מאין אני.

זאת שאלה מכשילה?

מכשילה?

שאני אגיד משהו שיעליב אותך, וייתן לך סיבה להוציא את הכעס.

מה זה שם?

איפה?

שם, שם, ממש ליד שפך הנהר. המבנים ההרוסים האלה, הם נראים כאילו לקחו אבנים מלב קדומים וניסו לבנות מהם מתחם.

מצחיק מאוד.

מה?

אני לא מבין למה תמיד צריך לנסח אמירות פוליטיות בהפוכות האלה… בעוקצנות כזאת. מה? מה? מה יכאב לך אם תגידי ישר, איזה ברברים האנשים כאן, אין להם שום ערך לעולם שעבר.

נכון, אנחנו נמצאים בתקופה ברברית, אבל לא דיברתי עליה. לב קדומים צריך להיות ב—, ליד השוק, איפה אנחנו?

עברנו את השוק הגדול לפני חמש דקות, אי אפשר לראות אותו מכאן, אנחנו נוסעים על הציר המזרחי של סובב העיר.

בכל זאת, לב קדומים… לא הגיוני, הייתי שם אתמול בערב.

הסתובבת בלב קדומים?

כן. אזור מקסים. ממש מפליא שמזניחים אותו ככה —

טיילת לבדך בלב קדומים?

לבדי? לא. היו עוד נשים, לפחות בבית המרחץ —

איזה דבש אכלת? הכול שם חורבות.

על מה אתה מדבר… אתמול…

את משוגעת על כל הראש, אבל את זה הבנתי כבר בבוקר.

אני בטוחה.

כן, לא קשה לקלוט.

———

אנחנו יורדים בתחנה הבאה. הפעם עיצבנתי אותךְ.

חשוב לך שאתרגז?

לא במיוחד.

אבל נראה שאתה בודק כל הזמן, אתה נהנה מהמחשבה שתרגיז אותי. מה בי מרגיז אותך?

עזבי. רק לא השיחות האלה.

איך שאתה רוצה.

בואי נעבור מכאן, יותר קרוב לקופות. אחד הקופאים חבר שלי.

יש לי אישור נסיעה.

יש לך אישור נסיעה לרכבת של הבוקר, מתחנה שלא פעילה. לא הייתי מתגרה ברשות הרכבות.

מה שתגיד.

חכי לי פה, אני תכף חוזר.

ניחשתי נכון?

כן. תודה. אין תחליף לקפה המקומי.

לא מגדלים אותו כאן.

לא הפולים. הקלייה, והטחינה, והמים, ותמצית האורז, נוצר שילוב מיוחד. התגעגעתי אליו.

זה כמו שאנשים שהיו בארצות אחרות אומרים שאין על המהבולים שלנו.

מה זה מהבולים?

את לא יודעת? חטיף לוביה, הסלילים האלה מאבקת לוביה, לא היה לכם כשהייתם ילדים?

———

יש בכל מיני טעמים. הכי אהבתי בטעם טוסט שרוף.

לא נשמע לי מלהיב.

זה היה הטעם הכי פופולרי במסיבות כיתה. לפעמים כשאין לי כלום בדירה אני קונה כמה שקיות במקום ארוחת ערב.

אין דבר שערב לחך כמו הילדות.

גזרת, אחותי, אני מה זה נגזר.

המשמרת שלך לא התחילה?

סנסין תחליף אותי עד שהרכבת שלך תצא.

שמתי לב שאתה לא מרכיב משקפי שמש.

איבדתי לפני שבוע את הזוג שלי, ואין לי כרגע — אלה שלך?

שלך. מתנה.

מתי הספקת?

כשהלכת לשנות את אישור הנסיעה. תמדוד.

איך?

הפנים שלך צרים ממה שהנחתי. אבל צורת העדשות מחמיאה לך. תראה מהפרופיל.

———

יפה לך.

מאיפה קנית?

מהדוכן ההוא.

אפשר להחליף.

לא. אין סיבה. תעלה קצת בשר והם יהיו בדיוק.

להעלות לאן?

אל תשב איתם מולי. הם בשביל הרציף. ייתנו לך יותר כבוד כשהעיניים שלך מוסתרות. הם מצעירות אותך, העיניים.

בגלל הצבע?

גם. אתה —

הם היו כמעט כסופות עד לפני כמה שנים. כל הזמן פינטזתי שבא לבקר את אמא שלי מישהו, ויש לו בדיוק אותו צבע.

מה עוד?

מה עוד מה?

מה עוד דמיינת לגבי אבא שלך?

אמא שלי שנאה שאני מדבר על אבא שלי. כשהייתי צריך לעשות את הפרויקט הזה, מקור עלום, מקור מוכר, היא הגיעה עם המלחמות שלה עד למפקחת האזורית. היא אמרה שהמורה ידע שאני עצמוני, וניסה להשפיל אותי.

יכולת להמציא.

זה לא היה סוד, אמא שלי סיפרה לכולם שאני עצמוני. אז מה, הייתי מדמיין כאילו אני מכיר את אבא שלי ואומר איזה תכונות הוא הוריש לי, ומה התכונות שאני מנחש שהיו לשחלנית שלי. הילדים היו נקרעים עלי.

אמא שלך השתייכה לתנועה ההיא?

כן, העצמוניות התימהוניות.

ואיך היא הגיעה ל —

שדות פלשת? מה זה הגיעה. רימתה אותם. היא באה לראיונות הקבלה עם זוגן ורישומים לתכנון ילודה. אחרי שאישרו לה להצטרף, נעלם הזוגן. עד היום היא לא מוכנה להגיד מי הוא היה. רק שהוא בהחלט לא אבא שלי. כשהייתי בן שנתיים, כבר יידעה את כל התושבים שהיא אם עצמונית. לא ברור למה היתה צריכה את החרא הזה, לדחוף את אורח החיים שלה לגרון של הצדקנים האלה.

נשמעת לי אישה אמיצה.

כן, אמיצה פחד.

תתנתק קצת מהאומללות שלך.

———

אה, קלטתי. אמיצה פחד. מצחיק.

———

למה בעצם אנחנו נכנעות לשיטה המטופשת הזאת? למה שבמאגר הפריון לא יהיה רישום של השחלניות, ככה שכל אישה תוכל לבחור אם להכיר את הצאצאים הביולוגיים שלה או לא? ממילא אנחנו לא יכולות להרות באופן טבעי —

יש סיפורים על נשים שכן.

שטויות. מישהי ששרדה כנגד כל הסיכויים את העקרות החרמשית פוגשת במקרה גבר שתאי הזרע שלו יכולים להפרות את הביציות הבריאות שנשארו לה. באיזה עולם?

לא יודע. יש כל מיני טקסים. קורים נסים. לא הייתי מזלזל בכוח של האמו —

נדמה לי שהרכבת שלי עומדת להיכנס לתחנה.

אהה.

אתה מלווה אותי לרציף?

לא תיפטרי ממני בכזאת קלות.

אם זה ליווי רשמי, לפחות תרכיב את המשקפיים.

תעמדי כאן כמה רגעים.

כאן?

כן. אַיְיוָוה.

למי אתה מנופף?

מוכנה?

למה?

אל תיבהלי, רק נשיקה.

———

תמיד רציתי לעשות את זה.

להתנשק על הרציף?

כשהרכבת נכנסת.

ילד מפגר.

איפה הג׳וקה שלך?

אין לי לואחי.

רציתי להעביר לך את הצילום. ביקשתי מסנסין שתצלם אותנו. הנה, שופי.

צילום מעניין. יש לה עין טובה לסנסין.

יותר נכון יש לה ג׳וקת עַל עם רשתית של חסילון גמל שלמה.

הגזמה. בכל זאת תמונה מוצלחת. לא הייתי מזהה אותך.

אני הייתי מזהה אותך.

למה אתה והיא לא —

יש לך נייר ועט?

בשביל מה?

באמת למה.

אין לי.

גם לא בתיק?

מפתחות וספר.

מה?

בתיק. שאלת מה יש בו. רק מפתחות וספר.

סליחה, אדוני, יש לך עט? תודה. וחתיכת נייר? חבל. שנייה. תני את הספר.

מה אתה עושה?

מספר הזיהוי התורשתי שלי.

אבל להשחית ככה עמוד?

נראה לי הספר הזה עבר הרבה, עוד כמה כתמים לא יזיקו לו.

אני לא בטוחה שאצור קשר. אני לא בהתחברות. אני לא טובה ב —

אי אפשר לדעת.

אבל יש פגישות מסוג אחר.

כמו מה?

תאר לך שבתוך שנה תכיר מישהי, ותרצו ילד, ותלכו לתכנון הורות, והשחלה שתתאים לגנטיקה שלכם תהיה השחלה שלי.

ואיך נדע את זה?

הילדה שתיוולד לכם, היא תהיה העתק שלי.

הלכת רחוק, אחותנו, בָּאי שפיות הלכת… הֵיי, זהירות עם הספר. מה זה, תביאי לראות… אלה מפתחות?

———

וואוו. צורה מדהימה. חשבתי מַפְתֵּאַחַי ישן. אבל אלה מפתחות מהאֵיאַז… תיזהרי שלא ישדדו אותך.

למי הם יועילו?

ממש יצירת אמנות. אני מהמר שהם שווים הון.

בלי דלתות ובלי בריחים הם חסרי ערך.

של מה הם?

של הבית שלי. לא תפסת? אני נוסעת הביתה.

ד.

לא רק תחנת רכבת הקימו בעיירת הולדתה, גם טרקלין קניות תאום, מבנה עצום. וגם אליו הגיע פרצוף תפוח האדמה של השף מיודעה. הוא גהר מעל מגדל מגורים, חפן אותו בין שתי כפות ידיים שמנמנות. אולי פירסם סגנון נינוח, רצוף תענוגות קלים, שאין בו מאימת ההתעלות, ולא מכישופו של הכאב. כבר הערב המשיי, המתרפק, של האביב הארוך. בין היום ובין הלילה נפרשת ממשלה שלישית, שבשׂורתה נרמזת להרפי עין בעונות האחרות. התבהקות של כוכבים זנוחים נמתחת לכדי זריחה פרטית. זמן העליונים התגלגל בזמן אחר, זמן החילופים המואט, בין אפֵלה וזוהר. השם רקיעים אינו יאה להוויית העומק שלהם. פשתן עדין שאור חיצון נוהר בעדו סמוך לאופק, אטימות הקובלט מתגבבת מעליו. אבל הצבע שנמצא לה להביט בהם הוא קירוב, תרגום גס לשפת הראייה של החומק מכל ראות. בחלל לא משוער מושעים אורות קטנים, גרמים שאימתי חזתה בם קודם.

אצלה, הרחק משליטתה, מהישג מכבש המחשבה, התקוממות חושים. מיאון להסתפק בפשטות של הנגלֶה. לא רק חוג עצים שלא ביקרה שנים, אלא תנועה תפוסה בצמרות, בין העלים המלוהטים בכוח מתחדש, הנפש המריחה, טועמת, בעוד היא סובבת בריצה, וצחוק נשמע, צחוק מפרפר בפה שלא שלה, צלצול פגום. לא רק לשון אספלט המשתפלת אל כיכר, אלא מגע, כף יד נסגרת על כף יד, והיא בטוחה, הבית מחכה ובתוכו הערב, מילים שנועדו רק לה, שכיבה יגעה על מיטה, שמורות עיניים מכבידות לכבות, וההרהור עוד מבקש להילפת אל קורות היום. לא רק ספסל תחת פנס חיוור, המתעקש לא בעתו, אלא שעת האוהבים הדורשים מסתור, התנשמות, שפתיים, שיניים ניקשות במבוכה, גישוש, גיחוך והתקרבות שנייה. וכל זה, כל זה ממתין להיעשות למציאות, אם רק תניח לו, לעבר המתאווה להתלבש בלבוש עכשיו. כל רצונה לעבור בעדו, לחתוך.

היא פנתה לשביל שחיבר בין המבנים. במחציתו התקשת גשר. לנוי, כנראה. הנוסעים שירדו בתחנה חלפו על פניה נחושים כולם, מי בפסיעות מדודות ומי בצעדים נמרצים. היא המתינה עליו עד שהתרוקן. מהעבר האחד תחנת הרכבת, הסוכרת בפני הכביש המהיר ותנועתו הדלילה. מהעבר השני כיפתו הרפודה במשטח סולארי של הקניון וקירותיו המבזיקים מסרים ופיתויים.

אי אפשר היה שלא להתפעל מהתואם בין השדרים, הזרימה המחושבת, התזמור של קצביהם המרובים. את טרקלין הקניות ניהל מארג חיישני. במערבא ראתה את הניצנים של התיעוש־חַי, החַיְרוֹשֶת. בזהירות הגיחו יצירי כלאיים אדריכליים בערים רחבות הידיים שלהם. איך כינו אותם, עֵירניים. השפה לא עומדת בתאוצת העשייה האנושית. מישהו סיפר לה, מי סיפר, אחד המאהבים, מה היה שמו, מה צלם הפנים שנשא לעומתה, היכן ישבו, מה היה המועד. הם מגדלים במעבדות גזעי מוחות, אוסף גנגליונים, מחומר גנטי אנושי עתיק. תחום אפור, הוא אמר. מחברים אליהם את מערכות הניהול הממוחשבות הנפרדות של מדורי התפעול, ניטור אקלים פנימי, שירותי ניקיון, תזרימי מכירות בחנויות, כלכלת האנרגיה, וגם את המעטפת, המידע שמוצג בהתאם לדפוסי הצריכה. כמו איברים שחווטו למערכת עצבים. הוא אמר, או שמחשבה הבליחה בה, על הגשר, השערתה שלה, רושם דהוי שהיא התפיחה להסבר. היא הידקה את אצבעותיה על המעקה, לשאוב מוצקות מקרירות המתכת. אבל לא ממתכת חושל, או לא ממתכת לבדה, סגסוגת שמושבות חיידקים נזרעו בה, ומסרו מידע מוצפן מתחנת הרכבת, הפועמת מזה, אל טרקלין הקניות מזה. שני לבבות הושתלו בכניסה לעיירת ההולדת. ומחשבה נוספת, מחשבה שגם אליה נלוותה תמונה עמומה, מישהי אמרה, על צג, איפשהו, מתישהו, אנחנו רוצים יקום חי.

ברחבה שמתחת לגשר נפרש גן. עלי כותרת של פרחים ששמם חמק ממנה השיבו לה את האור המשתהה בעליונים. סגול לכוד בשוליים צהובים, ארגמן בוער. רפרוף מבועת של רהב. לא, מַבּוּעִים ערמומיים שלו, כי אינם אלא יחידות עיבוד קטנות, למניית לחץ השמש, לשקלול תנודות הרוח, והלאה, בצינורותיהם החשוכים, האילמים, עד למוקד הבינני. היא לא מצאה שביל גישה אל הגן. לרגע תהתה, מה יקרה אם תקפוץ אליו, שני מטרים גובה, כמה נזק ייגרם. וצריבה חלשה, אך מוחשית, עלתה באצבעותיה. היא משכה אותן בחטף מהמעקה. אדמומית פשטה בהן. את בסדר, שאל קול, יש עמדה לעזרה ראשונה בטרקלין. היא נפנתה אל מקורו. האישה שאולי הגתה את העצה היתה בגבה אליה, בדרכה אל דלתות הזכוכית העצלות. היא הלכה בעקבותיה. כמה שלא החישה את הליכתה, נותרה האישה במרחק קבוע. כמה פעמים קראה לה קריאות כלליות, היי, גברתי, חכי שנייה, את, היי, את את. אך קולה לא השיג את האישה, כך חשה, שמתוח ביניהן קרום דק, שהקול נחבט בו ונעצר. האישה היתה לבושה מכנסי ג׳ינס וחולצת כותנה מפוספסת. העדר הגינונים של הלבוש עמד בניגוד לחומר, לגזרה. מישהי כזאת לא תיבלע גם בתוך קהל רב. אבל היא אבדה לה כשעברה בדלתות.

עיצוב הפנים של הטרקלין העירני היה חדש לה. הקומה התחתונה היתה סדרת מעגלים החבורים במסדרונות, ובהיקפם בתי ממכר, דלפקי פיתוי. מדרגות צמחו בלא שיטה, בנועזות ארכיטקטונית, פרעו את הסדר המוקפד, שהתייצב בקומה מעל, התגשם בסדרת מעגלים נוספת. המון המבקרים המם אותה. לא היה לה מושג כמה השתפר מצבם הכלכלי של תושבי העיירה. בשעת ערב משותקת זו, נדמה שכל התושבים יוצאים ומתקבצים בטרקלין, זורמים בעורקיו, פנימה, החוצה, מהחנויות, עמוסים בשקיות. אולי לא מצבם הכלכלי שופר, אלא הערכה שגויה של כוח הקנייה שלהם, והדחף לרכוש, להיות בעלים, של מה בעצם. מה. בוודאי בנחיל האנושי הזה יהיה מי שיעצור אותה, מי שתעצור, ותהגה את שמה, בהפתעה, שאחריה תגובה נוספת, התלהבות, חיבה, חנק בגרון. תלוי.

היא עמדה משיטוטיה מול חלון ראווה של מכון כושר. להק זכרים עמל על חיזוק וחיטוב קבוצת שרירים זו או אחרת. את ההתנשפות, את הוראות המדריכה, את השירים שהתנגנו, הדמימה הזגוגית המחוסמת. נוגה ערפילי מילא את החלל, לרכך ולטשטש את המראות. אבל גם בעמימות הזאת יכלה לברור את הפרטים, הצלילים חזרו ונבראו בתודעתה. היא צפתה ברגליים נמתחות בתואם, בגווים נכפפים לרצפה, בזרועות נמתחות הצידה ולמעלה, באלכסון, בעכוזים המורמים בחן, בצווארים מתארכים. המבוגרים בהם לבשו מכנסונים רפויים על חיפוי הטייץ הצמוד לעור. הצעירים חיזקו את חלציהם בתחתונים הדוקים. אך כך או כך, עם טלטולי האיברים קיפצו במחסיהם הזיינים והאשכים, מטענם היקר מכול. ויש שיגידו, הגיון הביולוגיה שלהם. היא נעצה בהם עיניים, עד שהחלה לחוש במבטים השבים אליה, מבעד המחסום השקוף. היא ניתקה והסבה את ראשה. לא בשלהם, כמובן. בזווית העין נרשמה תנועה מוכרת, שהעצבים הלא רצוניים הגיבו לה בטרם יתפוס המוח. האישה מהגשר, אותו גב שגזרת החולצה מפארת בהסתירה. האישה נבלעה בפתח חנות בצד השני.

קפיץ נדרך בלסתו של המוכר כשנכנסה. שפתיים נפערו, נגלו שיניים. יתר שרירי הפנים נותרו במנוחתם. חסכוני. הוא נע לעומתה גמיש. לא, ספק החליק ספק זרם. היא התעלמה ממנו, גם כששאל במה יוכל לעזור. תשומת לִבה היתה ממוקדת באישה. רגע. הצדודית, סוף סוף, הצדודית. גזורה ממגזין. צמה דקה, זהובה, יצאה מרום המצח הגבוה והשתלבה ברעמה הפזורה על כתפיה. היא שוחחה עם מוכרת ליד הדלפק, הצביעה על ארונות תצוגה מאחוריה. כפות ידיים רזות, אצבעות ארוכות. גחלת אש של אבן יקרה על האמה שרטה את האוויר כשהורתה לאן שהורתה.

במה אני יכול לעזור לך הערב, גברתי, שאל המוכר. החיוך התפוגג ומיאוס שתוויו המאומנים לא הסגירו התנוצץ בכל זאת בעיניו. גברתי, שאלה. היא ניסתה לשטח את נעימת קולה, אבל ידעה שמשהו מסתנן תמיד, משהו דולף. לא ידעתי שנעשינו פה גבירות ואדונים, אמרה, אני רק מסתכלת, מותר, נכון.

אם תרצי לראות את האווירים, תקראי לי. הוא זרם הלאה לקראת לקוח אחר. היא התבוננה סביב. מרחב לבן, טהור, רחוץ תאורה אחידה שאת מקורה לא ניתן לאתר, כה שווה, שהיא נדמית לחשֵכה שחומצנה, והפרודות הניזונות מאור שבה פורקו לאטומיהן. מהמסד עד הטפחות הקירות חופו בארונות. על המדפים הוצבו בקבוקונים. גון תוויותיהם השתנה מטור ארונות לטור. היא עקבה אחריהם, מנעד הצבעים על פי אורך גליו, פרוט לבני גוונים. מימין לדלפק המוכרים נחלץ מבולענות השחור, ומתבהר בהדרגה עד תהום הלבן, משמאל לו.

האישה המשיכה להצביע ולשאול. כמעט קלטה את דיוקנה, כששלחה את אמתה בכיוונה. אחת הצמות שהחזיקה את תסרוקתה בעדינות תקיפה התרופפה, ועננת שיער אפפה את הפנים. על הדלפק נערכו כמה בקבוקונים. האישה הרימה אותם אחד אחד ובחנה.

היא נופפה למוכר. הוא החליק לעבר תחום השחור, שעתה תפסה שהוא דלת מואפלת במסך. אחריו הלך לקוח, שאחז בבקבוק. הוא שילח אותו בעד הדלת במחווה מופרזת, כמעט קידה. גולגולתו התנודדה על עורף דק.

כן, הוא אמר, לפתע, סמוך אליה, בארשת סתומה, במה אני יכול לעזור לך.

היא אמרה, מה אתם מוכרים? מה המקום הזה?

אותו זיק מיאוס שב והתנוצץ, מבעד למבע התדהמה המעושה. את לא יודעת מה אנחנו מוכרים בעסקי אוויר, שאל.

היא הידהדה אותו בעל כורחה, עסקי אוויר.

זאת רשת עולמית, חברת בת של רשת האופנה ליידי פטימה. על רשת האופנה ליידי פטימה שמעת, אני מקווה.

במעורפל, אמרה.

הוא אמר, אבל גברתי לובשת טישרט שלה, אמנם בעיצוב מיושן, אבל בכל זאת.

זאת האירוניה של הטישרטים, אמרה.

סליחה, שאל.

באמת, אמרה, לא שמת לב. חשבתי שהבדיחה כבר ידועה.

בדיחה על טישרטים, שאל.

כן, אמרה, בדיחה בעל כורחה, חברות הביגוד מייצרות טישרטים עם כתובות שנועדו ליצור דימוי, נניח, אל תורידו את העיניים, אני יודע שאני יפה. טישרטים מתחכמים לנערים מתבגרים, טישרטים למדעניות בכירות עם שנינויות שרק עמיתות שלהם מבינות.

מה האירוניה, אמר המוכר.

שבסוף לובשים אותם אנשים שהם ההפך הגמור מהדימוי, עובדת ניקיון יהודייה בטרקלין הזה למשל, עם הכיתוב, הגשמתי את החלום שלכם קודם, או קבצן סכיזופרן שעל החולצה שלו מצוירת אישה ממושקפת שאומרת לסימן פאי, בחייך, תהיה רציונלי.

המוכר כבר התחיל לסגת בצעדים קטנים, אבל הפגנתיים.

היא הרימה את קולה, אז מה בכל זאת, מה הבקבוקונים האלה, נראים לי קשקוש.

ששש, אמר המוכר, דברי יותר בשקט. אחר כך פצח בדקלום. בעסקי אוויר הם מציעים את המגוון העצום ביותר של חוויות, את מבחר האווירים המשובח ביותר מכל קצוות תבל, מכל העידנים והתקופות, אלה שחלפו ואלה שניתן רק לשער. שאיפות ונשיפות שנלכדו, נשמת הדברים עצמם. יש לך הזדמנות להכניס אותם למחזור הנשימה שלך. הנה למשל אנחת היקיצה של ילדה בוליביאנית מחלום על השחלנית שלה, או קצה השאגה של ניצול משדות הדם של לוּשָׁט–נַגֻּר, הנה פיסה מהשתנקות של אוּם סַקִיר תחת שמי אנקלדוס, עם טבעות שבתאי המתלקחות לרוחבם, או גניחת הייסורים של קדוש במערבא, שבשרו נוקב בחניתות לפני אלף שמונה מאות ומשהו שנה. היא יכולה לקחת את האוויר הביתה, אם יש לה מתקן נישום, אבל בסניף הזה, כמו בכל סניף של עסקי אוויר, יש תאים שתוכננו במיוחד להתנסות המיטבית באוויר שנרכש, עם כִוונון גנטי, בתוספת מחיר, כמובן.

כוונון גנטי למה, שאלה.

לביולוגיה שלך, ענה המוכר, כבר הוכח שאופני ההיקשרות של מולקולות אוויר בריאות מושפעים גם הם מהמטען התורשתי שלך.

מגוחך, אמרה.

מגוחך, קשקוש, את חוצפנית, יותר מגוחך לשפוט משהו שמיליון אנשים נהנים ממנו ואת בכלל לא ניסית.

היא חגה לראות מנין הגיע הקול הסיכתי שדקר את אוזניה. האישה. חשופה כולה. בעומק הפרצוף הזוויתי, המנותח ומורעב עד שידפון, קבור היה הפרצוף הירחי שלוטש בדי עמל באיפור בבחרותה, לשוות לו מתאר של עצמות לחיים. הירקוּת החדשה של גלגלי העין לא הסתירה את העכירות המימית של המבט מאז. היא למדה בכיתה עִם. לא. הידע שבא אליה, רפלקס הקאה שאצבע חיטטה בו, שאצבע גירתה. וזעזוע ההכרה. שמה של האישה התגלגל אל לשונה. היא הגתה אותו. שירית, שירית מרדכי. אמרו עליה שהיא יפה, אפילו זכתה בתחרות יופי מקומית, שאף שהיתה ביסודה חיקוי נלעג, מודע, של תחרויות היופי הגבריות, המשתתפות התייחסו אליה ברצינות. לרגל הזכייה אמרה שהחלה ללמוד הנדסה סולארית. אחותה צחקה כששמעה. אחותה. צחוק שחשבה עליו תמיד כצליל היוצא מפעמון סדוק המחלים מסדקיו. ראשית העמימות המחוספסת, על סף נביחה, ואז מעלות הזיקוק, עד מתכת צלולה. בעיניה שירית לא היתה כלל יפה. יופי היה בה, אבל רק במאמץ להידמות לדגם שנחשב יפה, צללית הנעריוּת הא־מינית של כוכבנים, לא בתוצאה.

כן, אמרה שירית, היא שילבה את זרועותיה, אנחנו מכירות, ההברה האחרונה של שאלתה לוותה בנעילת שיניים, כאילו ניסתה לנשוך את ההברה בטרם תימלט.

מכירות, אמרה, את לא —

לא, אמרה שירית, אני לא מזהה.

היא הביטה אל המוכר, אל הלקוח שיצא מתא הנישום, והאזין לשיחה בחיוך מתרחב, מסופק. היא לא תגיד, היא לא תהגה את שמה. הסגרה של שם משמעה קבלת עול, כניעה לכללים שלא היתה לה יד בניסוחם. היא אמרה, אני נוריאה. נוריאה חזן.

פניה של שירית זעו. היא לא ידעה לפרש מה המבע המתעצב בהם, עד שתפסה שטלטלת הקרביים שהיא דיכאה אצלה בקושי נרשמה על הפנים לשבריר שנייה, ונדחתה, וכפתה את עצמה, והובסה ותקפה שוב.

מה את חושבת שאת עושה, אה, מי את, אמרה שירית, מי את חושבת, ודחפה אותה בכתפה, איך את מעזה, איך את.

בבקשה לכי, אמר המוכר, המדיניות שלנו היא שירות אדיב לכול, אפילו ל— והקיף אותה במחווה, מכף רגל עד קודקוד, אבל לא במחיר הטרדה של לקוחות קבועים.

היא נשארה נטועה על מקומה. הוא נד בראשו. מאחוריה שמעה את המוכרת ממלמלת משהו.

שירית, אמרה לה. היא לא תתחנן, גם ככה היא לא רוצה את זה. שירית, בבקשה, את בטוח —

שירית השפילה את מבטה וסבה על עקביה. היא מיהרה אחריה, תפסה במפרק היד. שירית, את לא, היא לא תבטא את הפועל הזה, היא לא תעניק לו שליטה, אפילו פתח. היא אמרה, זוכרת —

שירית הביטה בה, ממש בה, לא ברושם, בקִטלוּג החטוף. כי דבר מה בהבעתה התרכך, מתיחת השפתיים רפתה, או זיעוף האף התפייס. לא, לא. העיניים, שנדמו לה כדורוני בדולח שהחוץ מתהפך בהם ונעצר, מלאו ברק לח, אולי דמעות. תעופי ממני, יא זבל, צעקה אליה, עופי, חלאה, עופי, למה אתם מחכות, תעיפו אותה כבר.

שתי מאבטחות עטו עליה ועקרו את שירית מאחיזתה.