אולטריס

"הלשון היא נשקהּ של האישה" — קנטרברי

ספרה של אנאיס נין אולטריס: ארוטיקה כולל שני סיפורים: "החיים בפרובינסטאון" ו"מרסל", והוא נדפס לראשונה באמריקה בשנת 2016. על השאלה כיצד ייתכן שהספר לא פורסם עד כה ניסה להשיב פול הרון (Paul Herron), שכתב את ההקדמה למהדורה האמריקאית: בשנת 1985 קיבל ג'ון פרון (John Ferrone), מי שהיה העורך של נין, מכתב מגלריית האריס בבוליטמור ובו התבשר על קיומו של העותק אולטריס: ארוטיקה. את הסיפור "מרסל", אחד משני הסיפורים בקובץ, הכיר פרון היטב כיוון שערך וכינס אותו בקובץ הדלתה של ונוס שראה אור מיד לאחר מותה של נין; את הסיפור "החיים בפרובינסטאון" לא הכיר פרון ואף לא שמע עליו מעולם, מה שהכה אותו בתדהמה. ובכל זאת, עוד שלושה עשורים צריכים היו לחלוף לפני שפורסם הספר בסופו של דבר. הרון טוען שההחלטה של עורכה של נין שלא לפרסם את אולטריס: ארוטיקה נבעה ככל הנראה משיקולים ענייניים: "מרסל", על אף שקוצץ בכשני שלישים על ידו, כבר פורסם בעבר, ואילו פרסום הסיפור "החיים בפרובינסטאון" כשהוא לבדו, אינו יכול לפרנס ספר. והנה, בעקבות הפרסום באמריקה, מתפרסמים כעת לראשונה שני הסיפורים הללו גם בעברית; "מרסל" מופיע כאן בגרסתו המלאה.

אנאיס נין נולדה בפרבר של פריז בשנת 1903; ילדותה המוקדמת אופיינה במעברים תכופים ממקום למקום בעקבות אביה הפסנתרן, חואקין נין. לאחר שהלה עזב את הבית לטובת אישה צעירה ממנו, מבוגרת מאנאיס רק בשש שנים, החליטה רוזה, אמה של נין, לעבור לברצלונה עם שלושת ילדיה. בשנת 1914, כשהייתה נין בת 11, עזבה האם את אירופה ועברה עם ילדיה לניו־יורק. נין, שהייתה שבורה לגמרי בעקבות נטישת האב, החלה לכתוב כבר באנייה לניו־יורק יומן מכתבים שהיה ממוען אליו. מאותו רגע ואילך היא לא פסקה מכתיבת יומנים, עד לקיץ 1974, כשנתיים וחצי לפני מותה בינואר 1977. יומניה של נין, שנראה כאילו נכתבו מלכתחילה למען קהל קוראים, נחשבים ליצירת ספרות מודרניסטית ופמיניסטית ולהישג גדול בז'אנר כתיבת היומן; בין היתר, משום התפרשותם רחבת ההיקף על פני שישה עשורים של חיים. היומן הראשון של נין ראה אור בשנת 1966, ואילו שאר חלקיו החלו להתפרסם בזה אחר זה על ידי בן זוגה של נין והאפוטרופוס של כתביה, רופרט פול (Rupert Pole), אתו חיה עד מותה.

לצד כתיבת היומנים, שאותה החשיבה לכתיבתה הספרותית הרצינית, סיפקה נין בשנים 1942-1940 850 עמודים ארוטיים עבור אספן אנונימי תמורת דולר אחד לעמוד. ביומנה מספרת נין כי היא נזקקה לכסף על מנת לסייע למאהבה הנרי מילר — נין ניהלה עם מילר ועם אשתו ג'ון מערכת יחסים משולשת שתוארה בספרה הנרי וג'ון ואף עובדה לסרט ידוע באותו שם (1990) — לממן את הוצאות הנסיעה שלו לטובת קידום ספרו האחרון, וכן כדי לממן טיפול שיניים ולרכוש מראה לסטודיו לריקודים עבור שניים מחבריה.

בשנת 1970 ניסה רופרט פול, בן זוגה של נין, לשכנע אותה להעביר את כתביה הארוטיים לג'ון פרון לשם קבלת חוות דעת מקצועית. בתחילה סירבה נין כיוון שחששה למעמדה בקהילייה הספרותית; היא זלזלה בכתיבה הארוטית שלה וטענה שזו חסרת ערך ספרותי בהיותה חיקוי של פורנוגרפיה גברית. פול התעקש. פרון קרא וקבע שכתיבתה הארוטית של נין כלל וכלל אינה חיקוי של פורנוגרפיה גברית; להפך, הוא טען שמדובר בכתיבה שניכר בה הייחוד הנשי, ושהיא מלאה ועשירה. נין הסכימה לפרסום וספרה הארוטי הראשון הדלתה של ונוס ראה אור, כאמור, רק לאחר מותה. יחד עם זאת, היא עוד הספיקה לכתוב את ההקדמה לספר המבוססת ברובה על קטעים מיומנה. הקדמה זאת, כך נראה, יכולה להעיד רבות לא רק על המוטיבציה הפרקטית של נין שהביאה אותה לכתוב מלכתחילה את העמודים הארוטיים הללו, אלא גם על תפיסת הספרות שלה ועל התגרויותיה המתוחכמות באספן שאליו שלחה את העמודים המדוברים.

בקטע מתוך יומנה שנכתב בדצמבר 1940 ושאותו מביאה נין בהקדמה לדלתה של ונוס היא מספרת כי מעולם לא פגשה את האספן האנונימי. לאחר שקרא את העמודים הראשונים ששלחה אליו צלצל ואמר שהם בסדר אבל ביקש שתנקה אותם משירה ומתיאורים ושתשאיר בהם רק את הסקס. נין מספרת כי החלה לכתוב באופן כה מוזר, מומצא ומוגזם עד שחששה שהאספן יבחין כי זוהי בעצם קריקטורה של סקס. היא אף בילתה ימים שלמים בספרייה כדי ללמוד את הקאמה סוטרה והקשיבה להרפתקאות הקיצוניות ביותר של חבריה. ושוב, מעבר לקו הטלפון ביקש קולו של האספן מנין שתסיג מכתיבתה את השירה ושתהיה ספציפית יותר. בשלב הזה תוהה נין: האם מישהו חווה אי פעם עונג מתיאורים קליניים של סקס? האם האספן הזקן אינו יודע כיצד נושאות על גבן המילים את הצבעים ואת הקולות פנימה אל תוך הגוף?

מכאן ואילך מתחיל מה שנין מתארת כ"מגפה ארוטית"; היא עורכת עם חבריה שיחות קומיות והם מספרים סיפורים זה לזה תוך שהם נדרשים לזהות אם מדובר בסיפורים אמיתיים או מומצאים. חבריה של נין התאמצו לשלוף עבורה עוד ועוד סיפורים כיוון שסייעה להם כלכלית, ואולם הזלזול, הן שלה והן של חבריה, באותו אספן רק הלך וגבר. העובדה שדרש מנין ללא הרף לנקות את כתביה מרגשות, כמעט גרמה לחבריה לאבד עניין ולהפסיק לספר את סיפוריהם, ולה — להפסיק לכתוב. לולא הכסף שהיו כה זקוקים לו, אולי היו עושים זאת.

האם אכן הצליחה נין לנקות את כתביה הארוטיים מכל רגש, מצבע ומקול, ובהכללה ממה שהאספן כינה בשם "שירה"? כל שורה באולטריס: ארוטיקה, כך נדמה, תוכל להעיד שלפי קנה המידה של האספן אכן נכשלה נין, אבל בקנה מידה ספרותי או "שירי" היא הצליחה בגדול. ובכל זאת, כיצד נוכל לדעת שקביעה זו אינה אלא קביעה ריקה? אומברטו אקו במסתו "כיצד לזהות סרט פורנוגרפי" מציע נוסחה פשוטה: אם הצופה סבור/ה שלדמות בסרט נדרש זמן רב מדי על מנת להגיע מנקודה אחת לאחרת, הרי שהסרט שאת/ה צופה בו הוא פורנוגרפי. אם נפעיל את הנוסחה הזאת על כתביה הארוטיים של נין ובכללם על אולטריס: ארוטיקה, נגלה שלא נרצה לוותר בקריאה גם על הקטעים ועל התמונות שבהם לא מתוארים קטעי סקס, ואולם לא מהטעמים הספרותיים "הרגילים"; נראה כי ספרה של נין ממלא את תפקידה של אמנות טובה, גם זו הפורנוגרפית, לפי סוזן סונטאג. במסה "The Pornographic Imagination" טוענת סונטאג כי בניגוד לחיינו המציאותיים, ההיסטוריים, הפסיכיאטריים או ההומניים שדוחים מצבי תודעה קיצוניים שהולכים ומתרחקים מגבולותיהם, הרי האמנות מאפשרת ואף מחייבת את פרישתם של מצבי תודעה אלה.

באולטריס: ארוטיקה אכן נפרשים מצבי תודעה קיצוניים שמקבלים פנים ממשיים בטקסט. בסוף שנות ה־70, כשפורסם ספר הארוטיקה הראשון של נין, ניתן לשער שסצנות המתארות אונס ופדופיליה התקבלו ב"טבעיות" ואף בהבנה; ואמנם, כמעט קשה לתפוס כיצד בשנת 1977 [!] קראו אנשי רוח צרפתים לאפשר קיום של יחסי מין בהסכמה עם ילדים מתחת לגיל 15. על העצומה היו חתומים, בין היתר, סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר, מישל פוקו ורולאן בארת. היום, למרות ההמשגה החשובה של סוזן סונטאג, אנו מתעמתים/ות עם שאלת הלגיטימציה של אלה גם בתחומי האמנות והספרות.

ובכל זאת, נדמה שקוראי אולטריס: ארוטיקה יוכלו להיווכח שאנאיס נין מספרת את סיפוריה כדרך שחרזאדה ב"אלף לילה ולילה", אורגת סיפור לתוך סיפור כדי להשאיר את הגבר־האספן עֵר, סוחטת ממנו דולר ועוד דולר כשהיא שולטת בו באמצעות תיאורים חושניים שחלקם שמים אותו ללעג תוך שהיא קורצת לקורא/ת מעל ראשו, ואף מעניקה את כוח התמרון וההובלה לנשים ולבנות הצעירות שאותן היא טווה בסיפוריה.