אופל – סיפורו של כריסטיאן

 יום חמישי, 9 ביוני, 2011

אני יושב. מחכה. הלב שלי הולם בכוח. השעה 17:36 ואני נועץ מבט בדלת הכניסה לבניין שלה מבעד לזגוגית הכהה של האאודי שלי. אני יודע שהקדמתי, אבל חיכיתי כל היום לרגע הזה.

אני הולך לראות אותה.

אני זז במושב המכונית. האוויר פה מחניק, ולמרות כל הניסיונות שלי להישאר רגוע, הציפייה והחרדה מכווצות לי את הקיבה ולוחצות לי בחזה. טיילור יושב בשקט בכיסא הנהג, מבטו נעוץ היישר נכחו, והוא נראה נינוח ומאופק כמו תמיד, בעוד שאני בקושי נושם. זה מעצבן.

לכל הרוחות. איפה היא?

היא בפנים - במערכת של הוצאת "סיאטל אינדיפנדנט פבלישינג". הבניין, שניצב מעבר למדרכה רחבה, מיושן וזקוק לשיפוץ. שם החברה חרוט ברישול על חלון הזכוכית, שהציפוי החלבי שלה מתקלף. זה היה יכול להיות בקלות גם משרד של חברת ביטוח או רואי חשבון, מאחורי הדלתות הסגורות האלה. הם לא מציגים שום דבר בחלון. טוב, זה משהו שאני יכול לתקן כשאקח את העניינים לידיים. אני הבעלים של הוצאת סא"פ. כמעט. כבר חתמתי על זיכרון הדברים המתוקן.

טיילור מכחכח בגרונו ומבטו מזנק אלי במראה הפנימית. "אני אחכה בחוץ, אדוני," הוא אומר לי במפתיע ויוצא מהמכונית לפני שאני מצליח לעצור בעדו.

אולי המתח שלי משפיע עליו יותר משחשבתי. עד כדי כך אני שקוף? אולי הוא מתוח. אבל מדוע? מלבד העובדה שהוא נאלץ להתמודד עם מצבי הרוח המשתנים שלי במהלך השבוע האחרון, ואני יודע שלא הייתי קל.

אבל היום היה אחרת. יום מבטיח, מלא תקווה. היום הפורה הראשון שלי מאז שהיא עזבה אותי, או שלפחות ככה הרגשתי. האופטימיות דרבנה אותי במהלך הישיבות שקיימתי והפיחה בי התלהבות, שהדבר היחידי שהצליח שהעיב עליה היה הצורך המתמיד שלי לבדוק מה השעה. עשר שעות עד שאראה אותה. תשע. שמונה. שבע… עם כל תקתוק של השעון הסבלנות שלי פקעה עוד, ככל שהלך והתקרב הרגע לפגישת האיחוד שלי עם מיס אנסטסיה סטיל.

ועכשיו, כשאני יושב כאן, הנחישות והביטחון שעליהם התענגתי כל היום הולכים ומתפוגגים.

אולי היא שינתה את דעתה.

זו תהיה פגישת איחוד? או שאני רק טרמפ לפורטלנד?

אני שוב מציץ בשעון שלי.

17:38.

שיט. למה הזמן זז כל כך לאט?

אני שוקל לשלוח לה מייל ולהודיע לה שאני בחוץ, אבל בזמן שאני מגשש למצוא את הטלפון אני קולט שאני לא רוצה להסיר את העיניים מדלת הכניסה. אני נשען לאחור, עובר במחשבתי על המיילים האחרונים שלה. אני יודע אותם בעל פה. כולם ידידותיים וקצרים, אבל אין בהם שום רמז לכך שהיא התגעגעה אלי.

אולי אני באמת רק טרמפ נוח.

אני מסלק את המחשבה הזאת ומסתכל על הדלת, מצווה עליה בלבי שתופיע.

אנסטסיה סטיל, אני מחכה.

הדלת נפתחת והלב שלי נוסק בטורבו, אבל אז, מהר מאוד, הוא מתחיל לגמגם באכזבה. זאת לא היא.

לעזאזל.

היא תמיד אילצה אותי לחכות לה. חיוך חסר הומור עולה על שפתי: חיכיתי לה בחנות של קלייטון, במלון היתמן אחרי הצילומים, ושוב אחרי ששלחתי לה את הספרים של תומאס הרדי.

"טֶס"…

אני תוהה אם הם עדיין אצלה. היא רצתה להחזיר לי אותם. היא רצתה לתרום אותם לצדקה.

אני לא רוצָה שום דבר שיזכיר לי אותךָ.

תמונתה של אנה העוזבת צפה ועולה בעיני רוחי: פניה העצובות, המאפירות מרוב יגון, מוכות עלבון ובלבול. אני לא רוצה את הזיכרון הזה. הוא מכאיב.

אני הייתי זה שאמלל אותה עד כדי כך. הרחקתי לכת יותר מדי, מהר מדי. וזה מעורר בי ייסורי מצפון. הייאוש נעשה מוכר כל כך מאז שעזבה. אני עוצם עיניים ומנסה להתעשת, אבל מה שעולה בי הוא הפחד העמוק ביותר, האפל ביותר שלי: היא פגשה מישהו אחר. היא חולקת את מיטתה הקטנה והלבנה ואת גופה היפהפה עם איזה זר מזורגג.

לעזאזל, גריי, תישאר חיובי.

אל תלך לשם. לא הכול אבוד. בקרוב תראה אותה. יש לך תוכנית מסודרת ומגובשת. אתה הולך לכבוש את לבה מחדש. אני פוקח את עיני, נועץ מבט בדלת החזית מבעד לזגוגית הכהה של האאודי, שהגוון שלה משקף את מצב הרוח הנוכחי שלי. עוד כמה אנשים יוצאים מהבניין, אבל עדיין אין סימן לאנה.

איפה היא?

טיילור פוסע הלוך ושוב בחוץ ומציץ לעבר דלת החזית. אלוהים, הוא נראה עצבני ממש כמו שאני מרגיש. מה זה בכלל נוגע לו, לכל הרוחות?

השעון שלי מראה 17:43. היא תצא בעוד רגע. אני שואף שאיפה עמוקה ומושך בחפתים של שרוולי החולצה שלי, ואז מנסה ליישר את העניבה, רק כדי לגלות שאני בכלל לא עונב עניבה. לעזאזל. אני גורף את שׂערי באצבעותי, מנסה לפזר את הספקות שלי, אבל הם ממשיכים להציק לי. האם אני רק טרמפ בשבילה? האם יתברר שהיא התגעגעה אלי? היא תרצה לחזור אלי? יש לה מישהו אחר? אין לי מושג. זה יותר גרוע מלחכות לה בבר של מלון היתמן, ואני בהחלט מבין את האירוניה שבכך. אז חשבתי שזו העסקה הכי מרחיקת לכת שעליה אכנס למשא ומתן איתה. אני מזעיף פנים - בסוף זה לא יָצא כמו שציפיתי. שום דבר עם מיס אנסטסיה סטיל לא יוצא כמו שאני מצפה שהוא יֵצא. ושוב הקיבה שלי מתכווצת בפאניקה. היום יש לי הזדמנות לשאת ולתת על עסקה מרחיקת לכת עוד יותר.

אני רוצה שהיא תחזור אלי.

היא אמרה שהיא אוהבת אותי.

האדרנלין מציף את גופי והדופק שלי מאיץ.

לא. לא. אל תחשוב על זה. לא ייתכן שזה מה שהיא מרגישה כלפי.

תרגיע, גריי. תתרכז.

אני חוזר ומציץ בכניסה של הוצאת "סיאטל אינדיפנדנט פבלישינג" והנה היא שם, פוסעת לכיוון שלי.

פאק.

אנה.

ההלם יונק את האוויר מגופי, כמו בעיטה במרכז הבטן. מתחת לז'קט שחור היא לובשת את אחת השמלות החביבות עלי, הסגולה, ונועלת מגפיים שחורים עם עקבים גבוהים. השיער שלה מבהיק באור השמש השוקעת בשעה זו של תחילת בין הערביים, מתנופף עם תנועותיה ברוח הקלה. אבל לא הבגדים או השיער שלה הם שלוכדים את תשומת לבי. פניה חיוורות, כמעט שקופות. יש עיגולים שחורים מתחת לעיניה והיא רזתה.

רזתה.

כאב ותחושת אשמה מפלחים אותי כמדקרת חרב.

אלוהים אדירים.

גם היא היתה אומללה.

הדאגה שההופעה החיצונית שלה מעוררת בי הופכת לכעס.

לא. זעם.

היא לא אכלה. היא ירדה במשקל בימים האחרונים, בכמה - שני קילו, שלושה? היא מציצה באיזה טיפוס מזדמן מעבר לכתפה והוא שולח אליה חיוך רחב. הוא נראה טוב, הבן זונה, מלא מעצמו. חתיכת חרא קטן. חילופי הדברים הקלילים ביניהם רק מלבּים את השתוללות הזעם בתוכי. הוא מתבונן בה בהערכה גברית חסרת בושה בזמן שהיא פוסעת אל המכונית, ועם כל צעד נוסף שלה הכעס שלי גובר.

טיילור פותח את הדלת ומושיט לה את ידו כדי לעזור לה לטפס פנימה. ופתאום היא יושבת לצדי.

"מתי אכלת בפעם האחרונה?" אני מטיח, משתדל לא לצאת מהכלים. העיניים הכחולות שלה מציצות אלי מלמטה למעלה, מסירות את המסכה מעל פני, מפשיטות אותי ומותירות אותי במערומי, חשוף כמו בפעם הראשונה שפגשתי בה.

"שלום, כריסטיאן. כן, גם אני שמחה לראות אותך."

וואט. דה. פאק.

"אני לא רוצה לשמוע עכשיו את ההתחכמויות של הפה הגדול שלך," אני נוהם. "תעני לי."

היא נועצת מבט בידיה המונחות בחיקה, ככה שאין לי מושג מה היא חושבת, ואז מגרדת איזה סיפור צולע על איך שהיא אכלה יוגורט ובננה.

זה לא נקרא לאכול!

אני משתדל, באמת משתדל, לא לצאת מהכלים.

"מתי אכלת ארוחה אמיתית?" אני לוחץ, אבל היא מתעלמת ממני, משקיפה מבעד לחלון. טיילור יוצא מהחניה, ואנה מנופפת לטינופת שיצא מהבניין בעקבותיה.

"מי זה?"

"הבוס שלי."

אז זהו ג'ק הַייד. אני נזכר בפרטים מרשימת העובדים שעברתי עליה הבוקר: הוא במקור מדטרויט, קיבל מלגה לפרינסטון, טיפס והתקדם יפה בבית הוצאה לאור בניו יורק, אבל החליף מקומות עבודה כל כמה שנים, עבר מערבה יותר בכל פעם. העוזרות האישיות שלו לא מחזיקות מעמד בתפקיד - אף אחת מהן לא נשארת אצלו יותר משלושה חודשים. הוא ברשימת המעקב שלי, ובקרוב, וֵלץ' יברר פרטים נוספים.

תתמקד בעניין שעל הפרק, גריי.

"אז? הארוחה האחרונה שלך?"

"כריסטיאן, זה ממש לא עניינך," היא לוחשת.

ואני צולל לתהום בצניחה חופשית.

אני רק הטרמפ שלה.

"כל מה שאת עושה מעניין אותי. תגידי לי." אל תמחקי אותי, אנה. בבקשה.

היא נאנחת בתסכול ומגלגלת עיניים בשביל לעצבן אותי. ואני רואה את זה - חיוך רך מציץ בזווית פיה. היא מנסה לא לפרוץ בצחוק. היא מנסה לא לצחוק עלי. זה כל כך מרענן, אחרי כל כאבי הלב שסבלתי, עד שזה מצליח להגיע אלי מבעד לכעס. זה כל כך אנה. אני תופס את עצמי מחקה אותה, וכמו בתמונת ראי, גם אני מנסה להסתיר את החיוך שלי.

"אז?" אני שואל, ונימת קולי רכה הרבה יותר.

"פסטה עם צדפות וונגולי, יום שישי שעבר," היא עונה, וקולה מבויש.

ג'יזֶס ואלוהים שבמרומים, היא לא אכלה מאז הארוחה המשותפת האחרונה שלנו! אני רוצה להשכיב אותה אצלי על הברכיים ולהפליק לה, כאן ועכשיו, במושב האחורי של הג'יפ - אבל אני יודע שאסור לי לגעת בה שוב בצורה הזאת, לעולם.

מה אני אעשה איתה עכשיו?

היא משפילה את מבטה, בוחנת את ידיה, פניה חיוורות ועצובות יותר משהיו תחילה. ואני לוגם אותה אל תוכי, מנסה לפצח את החידה של מה עושים עכשיו. רגש לא רצוי מתלבלב לי בחזה, מאיים להכניע ולהציף אותי כליל, אבל אני מתעלם ממנו. אני בוחן אותה במבטי, ובתוך כך מתברר לי, בבהירות צלולה עד כאב, שלפחד הגדול ביותר שלי אין בסיס. אני יודע שהיא לא השתכרה ופגשה מישהו. לפי איך שהיא נראית עכשיו, אני יודע שהיא היתה לבדה, מכורבלת במיטה, בוכה בשיברון לב. המחשבה מנחמת ומלחיצה בו-זמנית. אני האחראי לאומללות שלה.

אני.

אני המפלצת. אני עשיתי לה את זה. איך אוכל לזכות בלבה מחדש?

"אני מבין," אני ממלמל ומשתדל להחניק את רגשותי. המשימה נראית פתאום חסרת סיכוי. היא אף פעם לא תסכים לחזור אלי.

תרגיע, גריי.

אני נוטש את החרדות ומנסה שוב. "את נראית כאילו ירדת מאז שני קילו, אולי אפילו יותר. אני מבקש שתאכלי, אנסטסיה." אני מרגיש שהמילים האלה לא במקום. מה עוד אני יכול להגיד?

היא לא מסתכלת עלי, אז יש לי זמן לבחון את הצדודית שלה. היא שובבית ומתוקה ויפהפייה בדיוק כמו שזכרתי. אני רוצה לשלוח יד וללטף לה את הלחי. להרגיש כמה העור שלה רך… לבדוק אם היא אמיתית. אני מפנה את גופי אליה, משתוקק לגעת בה.

"מה שלומך?" אני שואל, כי אני רוצה לשמוע את הקול שלה.

"אילו אמרתי לך שאני מרגישה מצוין, זה היה שקר."

לעזאזל. אני צודק. עברה עליה תקופה של סבל - והכול באשמתי. אבל המילים שלה גם נוטעות בי מעט תקווה. אולי היא התגעגעה אלי. יכול להיות? אני נאחז נואשות במחשבה הזאת.

"גם אני. אני מתגעגע אלייך," אני מתוודה ומושיט יד לאחוז בידה כי אני לא מסוגל לחיות רגע נוסף בלי לגעת בה. היד שלה קטנה ומגעה קר כקרח כשהיא מוקפת בחום של היד שלי.

"כריסטיאן, אני -" היא משתתקת, קולה נשבר, אבל היא לא מושכת את ידה מידי.

"אנה, אני מבקש. אנחנו צריכים לדבר."

"כריסטיאן, אני... בבקשה... בכיתי כל כך הרבה," היא לוחשת, והמילים שלה, והמראה שלה כשהיא נאבקת לעצור בעד דמעותיה, מפלחים את מה שעוד נותר מהלב שלי.

"אוי, מתוקה, לא." אני מושך בידה ולפני שתוכל למחות אני מרים אותה אל חיקי, עוטף אותה בזרועותי.

אוי, להרגיש אותה.

היא קלה מדי, שברירית מדי, ואני רוצה לצעוק מרוב תסכול, אבל במקום זה אני נובר בשׂערה באפי, מתמסר לחלוטין לניחוח אנה המשכר שלה. זה מזכיר לי ימים מאושרים יותר: תפוחים בסתיו. צחוק בבית. עיניים מאירות, מלאות הומור ושובבות… ותשוקה. אנה המתוקה, אנה המתוקה שלי.

שלי.

תחילה היא נוקשה ומתנגדת, אבל כעבור רגע היא מתרככת, ראשה מונח על כתפי. אני מתעודד, לוקח סיכון, עוצם את העיניים ומנשק לה את השיער. היא לא נאבקת להיחלץ מאחיזתי, ואני נושם לרווחה. השתוקקתי אל האישה הזאת. אבל אני חייב להיזהר. אני לא רוצה שהיא תברח ממני שוב. אני מחזיק בה, נהנה להרגיש אותה בזרועותי ומרגע השלווה הפשוט הזה.

אבל זו רק הפוגת ביניים קצרה - טיילור מגיע בזמן שיא למנחת המסוקים שבמרכז סיאטל.

"בואי." אני מרים אותה באי-רצון מחיקי. "הגענו."

עיניים נבוכות חוקרות את עיני.

"המנחת - על גג הבניין," אני מסביר. איך היא חשבה שאנחנו נגיע לפורטלנד? במכונית זה ייקח לפחות שלוש שעות. טיילור פותח את הדלת ואני יוצא מהצד שלי.

"אני צריכה להחזיר לך את הממחטה," היא אומרת לטיילור בחיוך מתחנחן.

"תשאירי אותה אצלך, מיס סטיל. בצירוף מיטב איחולי."

מה לעזאזל קורה ביניהם?

"בתשע?" אני קוטע אותם, לא רק בשביל להזכיר לו באיזו שעה הוא אמור לאסוף אותנו מפורטלנד, אלא כדי שיפסיק לדבר עם אנה.

"כן, אדוני," הוא אומר בשקט.

בדיוק ככה. היא הבחורה שלי. ממחטות זה הג'וב שלי. לא שלו.

הבזקים שלה מתרוצצים לי בראש, כשהיא מקיאה על הארץ, בעוד אני מסלק את השיער מפניה ומחזיק לה אותו. נתתי לה את הממחטה שלי אז. ובהמשך אותו לילה ראיתי אותה ישנה לצדי.

תפסיק. עכשיו. גריי.

אני אוחז בידה - הצינה המקפיאה נעלמה, אבל היד שלה עדיין קרה - ומוביל אותה אל תוך הבניין. כשאנחנו מגיעים למעלית, אני נזכר במפגש שלנו במלון היתמן. הנשיקה הראשונה ההיא.

כן. הנשיקה הראשונה ההיא.

המחשבה הזאת מעוררת את הגוף שלי.

אבל הדלתות נפתחות ומסיחות את דעתי, ואני משחרר אותה באי-רצון ומוביל אותה פנימה.

המעלית קטנה, ואנחנו כבר לא נוגעים זה בזה. אבל אני מרגיש אותה. את כולה. כאן.

עכשיו.

שיט. אני בולע רוק.

האם זה מפני שהיא כל כך קרובה? עיניים מאפילות מביטות בי מלמטה למעלה.

אוי, אנה.

הקרבה שלה מגרה. היא שואפת אוויר בחדות ומשפילה את מבטה לרצפה.

"גם אני מרגיש את זה," אני לוחש, ושוב מושיט את ידי לאחוז בידה ומלטף באגודל שלי את פרקי אצבעותיה. היא מציצה אלי מלמטה למעלה, ועיניה הכחולות העמוקות עד אינסוף מצטעפות בתשוקה.

פאק. אני רוצה אותה.

היא נושכת את השפה.

"בבקשה אל תנשכי את השפה שלך, אנסטסיה." הקול שלי נמוך, מלא ערגה. תמיד זה יהיה ככה איתה? אני רוצה לנשק אותה, להצמיד אותה אל דופן המעלית כמו שעשיתי בנשיקה הראשונה שלנו. אני רוצה לזיין אותה, כאן, ולעשות אותה שוב שלי. היא מעפעפת, שפתיה פשוקות מעט, ואני מחניק גניחה. איך היא עושה את זה? מורידה אותי מהפסים במבט אחד? אני רגיל להיות בשליטה - והנה אני כמעט מרייר עליה בגלל שהשיניים שלה נעוצות לה בשפה.

"את יודעת מה זה עושה לי," אני ממלמל. וברגע זה, מתוקה, אני רוצה לבעול אותך כאן במעלית, אבל אני לא חושב שאת תיתני לי לעשות את זה.

הדלתות מחליקות ונפתחות ופרץ האוויר הקר מחזיר אותי להווה. אנחנו על הגג, ואף שהיום היה חמים, כבר מרגישים את צינת הרוח. אנסטסיה רועדת לצדי. אני מחבק אותה בזרועי והיא מתכרבלת בי. אני מרגיש אותה רזה וקלה מדי לצדי, אבל גופה הקטן מתאים בדיוק לשקע שמתחת לזרועי.

רואָה? אנחנו כל כך מתאימים, אנה.

אנחנו עולים אל המנחת ופוסעים לעבר צ'ארלי טנגו. להבי המדחף מסתובבים קלות - הוא מוכן להמראה. סטיבן, הטייס שלי, רץ לעברנו. אנחנו לוחצים ידיים, ואני ממשיך להחזיק באנסטסיה חבוקה תחת זרועי.

"מוכן לטיסה, אדוני. כולו שלך!" הוא שואג מעל לקול המנוע של המסוק.

"כל הבדיקות בוצעו?"

"כן, אדוני."

"תאסוף אותו בערך בשמונה וחצי?"

"כן, אדוני."

"טיילור מחכה לך בחזית."

"תודה, מר גריי. טיסה נעימה לפורטלנד, גברתי." הוא מצדיע לאנסטסיה והולך אל המעלית הממתינה לו. אנחנו מתכופפים אל מתחת ללהבי המדחף, ואני פותח את הדלת ואוחז בידה לעזור לה לטפס פנימה.

אני רותם אותה למושב, והיא משתנקת לרגע. הצליל הזה זורם לי ישר אל בין הרגליים.

אני מהדק את הרצועות חזק במיוחד, מנסה להתעלם מהתגובה של הגוף שלי אליה.

"זה יחזיק אותך במקום," אני ממלמל. "אני חייב להודות שאני אוהב שהרתמה הזאת עלייך. אל תיגעי בכלום."

היא מסמיקה. סוף-סוף עולה איזה צבע בפניה החיוורות - ואני לא מצליח להתאפק. אני מעביר את גב האצבע המורה שלי במורד לחייה, מצייר כך את קו ההסמקה שלה.

אלוהים, אני רוצה את האישה הזאת.

היא מזעיפה פנים, ואני יודע שזה בגלל שהיא לא יכולה לזוז. אני מושיט לה אוזניות, מתיישב וחוגר את עצמי למושב.

אני עובר על בדיקות הטרום-טיסה שלי. כל המכשירים בירוק ובלי אורות חיווי. אני מעלה את המצערות למצב טיסה, מקבע את הקוד של הטרנספונדר ומוודא שהאור נגד התנגשות דולק. הכול נראה בסדר. אני חובש את האוזניות שלי, מדליק את מכשירי הרדיו ובודק את מד הסל"ד של המדחף.

כשאני פונה אל אנה, אני רואה שהיא עוקבת אחרי בדריכות. "מוכנה, מתוקה?"

"כן."

היא פעורת עיניים ונרגשת. אני לא מצליח להתאפק ומחייך חיוך זאבי תוך שאני מתקשר למגדל במכשיר הרדיו כדי לוודא שהם ערים ומקשיבים שם.

אחרי שאני מקבל רשות להמריא אני בודק את הטמפרטורה של השמן ואת שאר השעונים. כולם בטווח פעולה נורמלי, אז אני מעלה את מוט הקולקטיב, וצ'ארלי טנגו מתרומם באוויר בתנועה חלקה של ציפור אלגנטית, כי זה מה שהוא.

אוי, אני אוהב את זה.

אנחנו צוברים גובה, ואני מרגיש יותר בטוח ומציץ במיס סטיל שלצדי.

הגיע הזמן לעשות עליה רושם.

ההצגה מתחילה, גריי.

"שיחקנו תופסת עם הזריחה, אנסטסיה. ועכשיו נשחק עם השקיעה." אני מחייך, ובתמורה אני זוכה בפרס בצורת חיוך ביישני שמאיר את פניה. כשאני רואה את ההבעה שלה, התקווה מתעוררת לי בחזה. הנה יש לי אותה, כאן, איתי, אחרי שחשבתי שהכול אבוד. נדמה לי שהיא נהנית, והיא נראית שמחה יותר משנראתה כשיצאה מהעבודה שלה. אולי זה רק טרמפ, אבל לכל הרוחות, אני מתכוון ליהנות מכל רגע של הטיסה הזאת איתה.

ד"ר פלין בטח היה גאה בי.

אני חי את הרגע. ואני אופטימי.

אני יכול לעשות את זה. אני יכול להחזיר אותה אלי.

לאט-לאט, גריי. אל תקדים את המאוחר.

"וחוץ מהשמש השוקעת, יש הרבה יותר מה לראות הפעם," אני אומר. "הנה, שם אֶסקאלָה. שם מפעל בואינג, ואפשר אפילו לראות את מחט החלל."

היא מותחת את צווארה הדק בשביל לראות, סקרנית כמו תמיד. "אף פעם לא ביקרתי שם."

"אני אקח אותך. נוכל לאכול שם."

"כריסטיאן, אנחנו נפרדנו," היא מכריזה, וייאוש נשמע בקולה.

זה לא מה שאני רוצה לשמוע, אבל אני משתדל לא להגזים בתגובה. "אני יודע. ובכל זאת אני יכול לקחת אותך לשם ולהזמין אותך לארוחה." אני שולח בה מבט רב-משמעי והיא מסמיקה ועוטה צבע ורוד מקסים.

"מאוד יפה כאן למעלה, תודה על הטיול," היא אומרת, ואני מציין לעצמי שהיא שינתה את הנושא.

"מרשים, מה?" הנוף הזה אף פעם לא נמאס עלי.

"מרשים שאתה יודע לעשות את זה." המחמאה שלה מפתיעה אותי.

"לקבל מחמאות ממך, מיס סטיל? אני הרי גבר בעל כישרונות רבים ומגוונים," אני מקנטר אותה.

"אני בהחלט מודעת לכך, מר גריי," היא אומרת בעוקצנות, ואני יכול לדמיין למה היא מתכוונת. אני מחניק חיוך זחוח. זה הדבר שהתגעגעתי אליו: השנינות החצופה שלה, שמפרקת אותי מנשקי בכל הזדמנות.

תגרום לה להמשיך לדבר, גריי.

"איך העבודה החדשה?"

"בסדר גמור, תודה. מעניינת."

"איך הבוס שלך?"

"אה, הוא בסדר." היא לא נשמעת מי יודע מה מתלהבת מג'ק הייד, ורעד קל של חשש חולף בי. הוא ניסה להתחיל איתה?

"מה קרה?" אני שואל. אני רוצה לדעת - הטינופת הזה עשה משהו לא בסדר? אם כן, אני אקרע לו את הצורה ואפטר אותו.

"הכול בסדר, חוץ ממה שלא."

"ומה לא בסדר?"

"אה, כריסטיאן, אתה באמת קשה תפיסה לפעמים." היא מתבוננת בי בלגלוג שובבי.

"קשה תפיסה? אני? אני לא בטוח שאני מתלהב במיוחד מנימת הדיבור שלך, מיס סטיל."

"אז אל תתלהב, מה לעשות," היא מקנטרת, מרוצה מעצמה, ומעלה אצלי חיוך רחב. אני אוהב כשהיא מלגלגת עלי ועושה ממני צחוק. היא מסוגלת לגרום לי להרגיש גמד או ענק רק במבט אחד או בחיוך אחד שלה - זה מרענן, ולא דומה לשום דבר שחוויתי אי פעם בעבר.

"התגעגעתי לפה הגדול והחצוף שלך, אנסטסיה." תמונה שלה כורעת על ברכיה לפנַי עולה מול עיני, ואני זז במושב.

שיט, תתרכז, גריי. היא מסיטה את מבטה ממני, מסתירה את חיוכה ומסתכלת בפרברים החולפים למטה בעוד אני בודק את הכיוונים - הכול בסדר. אנחנו בדרך לפורטלנד.

היא שקטה, ומדי פעם אני מגניב לעברה מבט. פניה מוארות מסקרנות ומפליאה והיא משקיפה החוצה על הנוף החולף ועל השמים שיש להם גוון של אבן לֶשֶם. לחייה רכות וזורחות באור הערב. ולמרות החיוורון והעיגולים השחורים שתחת עיניה - עדות לסבל שגרמתי לה - היא מדהימה. איך יכולתי להניח לה להסתלק מחיי?

מה לעזאזל עבר לי בראש?

כשאנחנו דוהרים כך בתוך הבועה שלנו מעל לעננים, גבוה בשמים, האופטימיות שלי גוברת והתוהו ובוהו של השבוע האחרון מתכווץ. לאט-לאט אני מתחיל להירגע, להתענג - עכשיו כשהיא כאן איתי - על השלווה שלא חשתי מאז שעזבה.

אבל כאשר אנחנו מתקרבים ליעד שלנו, הביטחון שלי מתערער. אני כל כך מקווה שהתוכנית שלי תצליח. אני חייב לקחת אותה לאיזה מקום שקט. אולי לארוחת ערב. לעזאזל. הייתי צריך להזמין מקום איפשהו.

צריך להאכיל אותה. אם אצליח להוציא אותה לארוחת ערב, אז כל מה שיישאר לי לעשות יהיה רק למצוא את המילים הנכונות. הימים האחרונים היו ההוכחה שאני זקוק למישהי - אני זקוק לה. אני רוצה אותה, אבל האם היא תיעתר לי? האם אוכל לשכנע אותה לתת לי הזדמנות שנייה?

לַזְמן פתרונים, גריי - פשוט קח את זה בקלות. אל תבריח אותה שוב.

כעבור רבע שעה אנחנו נוחתים במנחת המסוקים היחיד של פורטלנד. אני מדמים את המנוע של צ'ארלי טנגו ומנתק את הטרנספונדר, הדלק ומכשירי הרדיו, ושוב צף ועולה בי חוסר הביטחון שחשתי מאז הגעתי להחלטה לזכות בלבה מחדש. אני צריך להגיד לה מה אני מרגיש, וזה יהיה קשה - מכיוון שאני עצמי לא מבין את הרגשות שלי כלפיה. אני יודע שהתגעגעתי אליה, שהייתי אומלל בלעדיה, ושאני מוכן לנסות מערכת יחסים בסגנון שמקובל עליה. אבל האם זה יספיק לה? האם זה יספיק לי?

לזמן פתרונים, גריי.

אחרי שאני פותח את הרתמה שלי, אני מתכופף אליה לשחרר גם את שלה וקולט רמז לניחוח המתוק שלה. יש לה ריח טוב. עיניה נלכדות בעיני במבט חשאי קצרצר, כאילו עברה בראשה איזו מחשבה לא ראויה, וכרגיל הייתי מת לדעת מה היא חושבת.

"איך היתה הטיסה, מיס סטיל?" אני שואל, מתעלם מהמבט שלה.

"נעימה, תודה רבה, מר גריי."

"טוב, אז בואי נלך ונראה את הצילומים של הבחור." אני פותח את הדלת, קופץ למטה ומושיט לה את ידי.

ג'ו, מנהל המנחת, מחכה לקבל את פנינו. הוא ענתיקה, ממש מוצג מוזיאוני: ותיק מלחמת קוריאה, אבל עדיין זריז ונמרץ וצלול כמו אדם בשנות החמישים לחייו. עיניו המלאות חיים לא מחמיצות דבר. הן נדלקות והוא שולח אלי מבט קשוח, עתיר קמטים.

"ג'ו, תשמור אותו בשביל סטיבן. הוא יהיה פה בסביבות שמונה או תשע."

"סגור, מר גריי. גברתי. המכונית שלך מחכה למטה, אדוני. אה, והמעלית מקולקלת. תצטרכו לרדת במדרגות."

"תודה, ג'ו."

אנחנו הולכים אל גרם מדרגות החירום, ואני מתבונן בעקבים הגבוהים של אנסטסיה ונזכר בנפילה הגמלונית שלה אל תוך המשרד שלי.

"מזל שיש רק שלוש קומות, עם העקבים האלה שלך," אני מסתיר חיוך.

"לא מוצאים חן בעיניך המגפיים האלה?" היא שואלת ומשפילה מבט אל כפות רגליה. במחשבתי עולה מחזה מענג שלהם, כשהם כרוכים לי על הכתפיים.

"מוצאים חן בעיני מאוד, אנסטסיה," אני ממלמל, כולי תקווה שהבעת פני איננה מסגירה את מחשבותי המגונות. "בואי. נתקדם לאט. אני לא רוצה שתיפלי לי ותשברי את המפרקת."

אני כורך את זרועי סביב מותניה, אסיר תודה על התקלה במעלית - כך יש תירוץ משכנע לצורך שלי לחבק אותה. אני מושך אותה לצדי ואנחנו יורדים במדרגות.

במכונית, בדרכנו לגלריה, החרדה שלי כפולה ומכופלת: אנחנו עומדים להגיע לתערוכה של הידיד ההוא שלה. הגבר שבפעם האחרונה שראיתי אותו ניסה לדחוף את הלשון שלו לתוך הפה שלה. אולי הם דיברו בימים האחרונים, אולי זה מפגש רומנטי ששניהם מצפים לו זה זמן רב.

פאק. לא הבאתי את זה בחשבון קודם. לכל הרוחות, אני ממש מקווה שזה לא.

"חוזה הוא בסך הכול ידיד שלי," אומרת אנה בשקט.

מה? היא יודעת על מה אני חושב? אני כל כך שקוף? ממתי?

מאז שהיא פירקה ממני את כל המגננות שלי. מאז שגיליתי שאני זקוק לה.

היא נועצת בי מבט והקיבה שלי מתכווצת. "העיניים היפות האלה נראות גדולות מדי בפנים שלך, אנסטסיה. בבקשה תבטיחי לי שתאכלי."

"כן, כריסטיאן, אני אוכל," היא עונה, וקולה מלא תסכול.

"אני מתכוון לזה."

"אה, באמת?" נימת קולה לעגנית, ואני כמעט נאלץ לקשור לעצמי את הידיים מאחור. הגיע הזמן להצהרת כוונות גלויה מצדי.

"אני לא רוצה לריב איתך, אנסטסיה. אני רוצה שתחזרי אלי, ואני רוצה שתהיי בריאה ושלמה." אני זוכה לכבוד של מבט מזועזע, פעור עיניים, מצדה.

"אבל שום דבר לא השתנה," היא אומרת, והבעת פניה מתקדרת.

אוי, אנה, דברים כן השתנו - התחוללה בתוכי רעידת אדמה. אנחנו עוצרים לפני הגלריה ואין לי זמן להסביר לפני תחילת הביקור בתערוכה.

"בואי נדבר בדרך חזרה. הגענו."

לפני שהיא מספיקה להגיד שהיא לא מעוניינת, אני יוצא מהמכונית, מגיע לצד שלה ופותח את הדלת. כשהיא יוצאת היא נראית נרגזת.

"למה אתה עושה את זה?" היא קוראת, רותחת מכעס.

"עושה מה?" פאק - מה קרה עכשיו?

"אומר משהו כזה ואז פשוט משתתק."

זהו זה? בגלל זה את כועסת כל כך?

"אנסטסיה, הגענו. לאן שאת רצית להגיע. אז בואי נעשה את זה, ואחר כך נדבר. אני לא ממש מעוניין בסצנה באמצע הרחוב עכשיו."

היא משרבבת את השפתיים ועושה פרצוף קצר רוח, ואז תורמת לי "אוקיי" קמצני.

אני לוקח את ידה ונכנס במהירות לגלריה, והיא נגררת בעקבותי.

המקום רחב ידיים ומואר בעוצמה. אחד מהמבנים התעשייתיים האלה שהוסבו לחלל תצוגה בהתאם לאופנה הנוכחית - רצפות עץ, קירות לבֵנים חשופות. חובבי האמנות של פורטלנד לוגמים יין לבן זול ומפטפטים בלחש, תוך שהם מתבוננים בהערכה במוצגים.

אישה צעירה מקבלת את פנינו. "ערב טוב וברוכים הבאים לתערוכה של חוזה רודריגז." היא לוטשת אלי מבט.

אני חתיך, מותק, אבל תחפשי לך מישהו אחר.

היא מתבלבלת אבל מתעשתת אחרי שהיא מבחינה באנסטסיה. "אה, זו את, אנה. נרצה לשמוע גם את דעתך על כל זה." היא נותנת לה עלון ומכוונת אותי לעבר הבר המאולתר. מצחה של אנה נחרש קמטים, וקמט ה-V הקטן שאני אוהב מופיע לה מעל האף. אני רוצה לנשק אותו, כמו פעם.

"את מכירה אותה?" אני שואל. היא מנידה בראשה לשלילה, ומצחה מתקמט עוד יותר. אני מושך בכתפי. טוב, זאת פורטלנד. "מה תרצי לשתות?"

"אני אשתה כוס יין לבן, תודה."

כשאני ניגש לבר, אני שומע צעקה מלאת התלהבות. "אנה!"

כשאני מסתובב, אני רואה את הבחור ההוא עם הזרועות שלו כרוכות סביב הבחורה שלי.

לכל הרוחות.

אני לא יכול לשמוע מה הם אומרים, אבל אנה עוצמת את העיניים, ולרגע מחריד אחד נדמה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי. אבל היא נשארת רגועה בעוד הוא מרחיק אותה ומחזיק בה בכתפיה, בזרועות מתוחות, בוחן את גופה.

כן, היא רזתה כל כך בגללי.

אני נאבק ברגשי האשמה שלי - אם כי נדמה לי שהיא מנסה להרגיע אותו. הוא מצדו נראה פאקינג מעוניין בה. יותר מדי מעוניין. זעם נדלק לי בחזה. היא אומרת שהוא רק ידיד, אבל ברור לגמרי שזה לא מה שהוא חושב. הוא רוצה יותר מזה.

שמור מרחק, חבר. היא שלי.

"העבודות כאן מאוד מרשימות, נכון?" בחור מקריח בחולצה צעקנית מסיח את דעתי.

"עוד לא הספקתי לעבור על כולן," אני עונה ופונה אל הברמן. "זה כל מה שיש לכם?"

"אהה. אדום או לבן?" הוא אומר ונשמע משועמם.

"שתי כוסות יין לבן," אני נוהם.

"אני חושב שהוא ירשים אותך. לרודריגז יש עין יוצאת מן הכלל," אומר לי האידיוט המעצבן בחולצה המעצבנת. אני ממסך אותו ומציץ באנה. היא נועצת בי מבט, ועיניה גדולות וזוהרות. הדם שלי מסמיך ואני לא מצליח להוריד ממנה את העיניים. היא כמו מגדלור בתוך הקהל ואני אבוד בתוך המבט שלה. היא מרהיבה. השיער ממסגר לה את הפנים וגולש באשד עשיר ומסתלסל על השדיים שלה. השמלה שלה רפויה יותר ממה שזכור לי, אבל עדיין חובקת את חמוקיה. אולי היא לבשה אותה בכוונה תחילה. היא יודעת שזאת השמלה שאני אוהב. לא? שמלה מדליקה, מגפיים מדליקים.

פאק - תשלוט בעצמך, גריי.

רודריגז שואל את אנה משהו והיא נאלצת לנתק את קשר העין איתי. אני מרגיש שאין לה חשק לעשות את זה וזו הרגשה נעימה. אבל לעזאזל, איזה שיניים מושלמות יש לילד הזה, איזה כתפיים רחבות ואיזו חליפה אלגנטית. בשביל סתם סטלן קטן הוא נראה ממש טוב, הבן זונה, מוכרחים להודות. היא מהנהנת למשמע משהו שהוא אומר ושולחת אליו חיוך חם, חסר דאגות.

הייתי רוצה שהיא תחייך אלי ככה. הוא רוכן ונותן לה נשיקה בלחי. חתיכת מזדיין.

אני לוטש עיני זעם אל הברמן.

קדימה, בנאדם. לוקח לו נצח למזוג את היין, אידיוט עם שתי ידיים שמאליות.

סוף-סוף הוא גומר. אני תופס את הכוסות, מפנה עורף לבחור שלידי, שמדבר על איזה צלם אחר או איזה בולשיט מהסוג הזה, ופוסע בחזרה אל אנה.

לפחות רודריגז עזב אותה במנוחה. היא מהורהרת, שקועה באחד הצילומים. זו תמונת נוף של אגם, והיא לא רעה, יש להודות. היא מרימה אלי את עיניה בהבעה זהירה כשאני מגיש לה את אחת הכוסות. אני לוגם לגימה מהירה מהכוס שלי. אלוהים, איזה זבל, שרדונה פושר עם טעם מוגזם של חבית עץ אלון.

"זה עומד בסטנדרטים שלך?" היא נשמעת משועשעת, אבל אין לי מושג למה היא מתכוונת - התערוכה, הגלריה? "היין," היא מבהירה.

"לא. נדיר שזה קורה באירועים כאלה." אני משנה את הנושא. "הבחור ממש מוכשר, מה?"

"ולמה אתה חושב שביקשתי ממנו לצלם אותך?" ניכר בעליל עד כמה היא גאה בעבודה שלו. זה מעצבן אותי. רגש מכוער, שמסתיר עוקץ מריר, גואה לי בחזה. זוהי קנאה, הרגשה חדשה, שכמוה לא הרגשתי מעולם, חוץ מאשר איתה - ואני לא אוהב את זה.

"כריסטיאן גריי?" טיפוס שלבוש כמו הומלס דוחף לי מצלמה לפנים, קוטע את המחשבות האפלות שלי. "אפשר לצלם אותך, אדוני?"

פפראצי מזוינים. אני רוצה להגיד לו שילך להזדיין אבל מחליט להתנהג בנימוס. אני לא רוצה שסאם, היחצן שלי, יצטרך להתעסק עם תלונות מהתקשורת.

"בבקשה." אני מושיט יד ומושך את אנה שתעמוד לצדי. אני רוצה שכולם יֵדעו שהיא שלי. אם היא תסכים לקבל אותי.

תרגיע, גריי, אל תתרגש.

הצלם מצלם כמה תמונות. "מר גריי, תודה." לפחות הוא נשמע אסיר תודה. "מיס...?" הוא שואל, רוצה לדעת מה שמה.

"אנה סטיל," היא עונה בביישנות.

"תודה, מיס סטיל." הוא חומק ומסתלק במהירות ואנסטסיה משתחררת מאחיזתי. אני מאוכזב שעלי לשחרר אותה ומאגרף את כפות ידי כדי להשתלט על הדחף לגעת בה שוב.

היא מציצה בי. "חיפשתי תמונות שלך עם דייטים באינטרנט. אין בכלל. זו הסיבה שקייט חשבה שאתה הומו."

"זה מסביר את השאלה ההיא שלך, שבאמת לא היתה במקום." קשה לי להתאפק ולא לחייך כשאני נזכר בפגישה הראשונה המביכה שלנו: חוסר הניסיון שלה כמראיינת, השאלות שלה. אתה הומו, מר גריי? ואיך שזה עיצבן אותי.

נדמה שזה היה לפני כל כך הרבה זמן. אני מניד את ראשי וממשיך. "לא - דייטים זה לא הסגנון שלי, אנסטסיה, חוץ ממך. אבל אֶת זה אַת כבר יודעת."

והייתי רוצה עוד הרבה, הרבה דייטים איתך.

"אז אתה אף פעם" - היא מנמיכה את קולה ומציצה מעבר לכתפה, לבדוק שאף אחד לא שומע - "לא יצאת לבלות עם השפחות הנשלטות שלך?" היא מחווירה במבוכה כשהיא אומרת את המילים האלה.

"לפעמים. אבל לא לדייטים. לשופינג ודברים כאלה, את יודעת." היציאות ההן, פה ושם, היו סתם הסחות דעת, אולי פרס על התנהגות נשלטת טובה מצד השפחה. האישה היחידה שאיתה רציתי לחלוק יותר מזה היתה… אנה. "רק איתך, אנסטסיה," אני לוחש, ואני רוצה להסביר את עצמי, לשאול אותה על ההצעה שלי, לראות איך היא מרגישה לגביה ואם היא תסכים לקבל אותי בחזרה.

אבל הגלריה היא מקום פומבי מדי. בלחיים שלה עולה אותו גוון ורוד מענג שאני אוהב, והיא משפילה את מבטה אל ידיה. אני מקווה שזה בגלל שהדברים שאני אומר מוצאים חן בעיניה, אבל אני לא יכול להיות בטוח בזה. אני מוכרח להוציא אותה מכאן ולהיות לבד איתה. אז נוכל לדבר ברצינות ולאכול. כדאי שנראה כבר את העבודות של הבחור וניפטר מזה, ואז נוכל ללכת.

"הידיד הזה שלך, נראה לי שהוא טוב יותר בנופים, לא בצילומי דיוקן. בואי נסתובב קצת ונסתכל." אני מושיט לה את ידי, ולשמחתי, היא שמה את ידה בידי.

אנחנו פוסעים בגלריה, עוצרים לרגע ליד כל אחד מהצילומים. אמנם אני חש טינה כלפי הבחור הזה והרגשות שהוא מעורר באנה, אבל אני חייב להודות שהוא בכלל-בכלל לא רע. אנחנו מגיעים לפינה ומסתובבים - ועוצרים במקומנו.

הנה היא. שבעה צילומי דיוקן, מוגדלים לממדי ענק, של אנסטסיה סטיל. היא כל כך יפהפייה שהפה נפער בתדהמה, והיא טבעית ונינוחה - צוחקת, זועפת, משרבבת שפתיים בפינוק, מהורהרת, משועשעת, ובאחד מהם עגמומית ומלאה געגועים. אני חוקר את הפרטים בכל תצלום ותצלום בתורו, ובתוך כך אני יודע, בלי שום צל של ספק, שהוא רוצה להיות הרבה יותר מאשר ידיד שלה. "נראה לי שאני לא היחיד," אני ממלמל. התצלומים הם המחווה שלו כלפיה - מכתבי האהבה שלו - והם פזורים כאן על כל קירות הגלריה, וכל זבל קטן יכול לתקוע בה את העיניים שלו ולהתחרמן עליה.

אנה נועצת עיניים בצילומים בדממה, מופתעת לראות אותם בדיוק כמוני. טוב, אין מצב שמישהו אחר ישים עליהם יד. אני רוצה את התמונות האלה. אני מקווה שהן למכירה.

"תסלחי לי לרגע." אני עוזב את אנה וניגש אל דלפק הקבלה.

"אפשר לעזור לך?" שואלת האישה שקיבלה את פנינו כשהגענו.

אני מתעלם מהעפעפיים המרפרפים ומהחיוך הפרובוקטיבי, האדום מדי שלה, ושואל, "שבעת צילומי הדיוקן שתלויים שם על הקיר האחורי, הם למכירה?"

הבעה של אכזבה חולפת לרגע על פניה אבל נמסה לחיוך רחב. "האוסף של אנסטסיה? עבודה מהממת."

דוגמנית מהממת.

"ברור שהם למכירה. תן לי לבדוק את המחירים," היא משתפכת בהתלהבות.

"אני רוצה את כולם." ואני עומד לשלוף את הארנק.

"את כולם?" היא נשמעת מופתעת.

"כן." אישה מעצבנת.

"כל האוסף עולה ארבעה-עשר אלף דולר."

"אני מבקש שהאספקה תהיה בהקדם האפשרי."

"אבל הם אמורים להיות תלויים כאן עד סגירת התערוכה," היא אומרת.

לא מקובל עלי.

אני שולח אליה את חיוך הטורבו העוצמתי שלי, והיא מוסיפה, מבולבלת, "אבל אני בטוחה שנוכל לארגן משהו?" היא מסתבכת עם כרטיס האשראי שלי.

כשאני חוזר אל אנה, אני מוצא איזה טיפוס בלונדיני מקשקש איתה, מנסה את מזלו. "מקסימות, התמונות האלה," הוא אומר. אני מניח יד שתלטנית על המרפק שלה ונועץ בו את מבט התעוף-מפה הכי מרשים שלי. "אתה בחור עם מזל," הוא מוסיף ונסוג לאחור.

"מה שנכון נכון," אני עונה, פוטר אותו במבט ומושך את אנה אל הקיר.

"קנית אחד מהם?" אנה מחווה בראשה אל צילומי הדיוקן.

"אחד מהם?" אני מגחך. אחד מהם? את רצינית?

"קנית יותר מאחד?"

"קניתי את כולם, אנסטסיה." ואני יודע שאני נשמע מתרברב, אבל המחשבה על מישהו אחר שיחזיק בהם וייהנה מהם היא בלתי-נסבלת. שפתיה נפתחות בתדהמה, ואני משתדל שזה לא יסיח את דעתי. "אני לא רוצה שגברים זרים יתחרמנו עלייך אצלם בבית."

"אתה מעדיף להיות זה שמתחרמן?" היא מטיחה בחזרה.

התשובה שלה, ככל שהיא בלתי-צפויה, גם משעשעת. היא נוזפת בי. "האמת שכן," אני משיב לה כגמולה.

"סוטה," היא אומרת לי בלי קול ונושכת את השפה, ואני חושד שהיא מחניקה חיוך.

אלוהים, היא מאתגרת ומצחיקה וצודקת. "לא יכול להתווכח עם זה, אנסטסיה."

"הייתי דנה איתך בנושא הזה, אבל אני חתומה על הסכם סודיות." במבט אצילי ויהיר היא פונה לבחון שוב את התצלומים.

והיא עושה את זה שוב: צוחקת עלי ומזלזלת בסגנון החיים שלי. אלוהים, הייתי רוצה לשים אותה במקום - רצוי מתחתַי או על הברכיים. אני רוכן קרוב אליה ולוחש לה באוזן, "מה שבא לי לעשות לפה החצוף הזה שלך."

"אתה ממש גס רוח." היא מזועזעת, ההבעה שלה צדקנית ומתחסדת, וקצות אוזניה לובשים גוון ורוד שובה לב.

אוי, מתוקה, ספרי לי משהו שאני לא יודע.

אני מציץ שוב בתמונות. "את נראית מאוד נינוחה בתמונות האלה, אנסטסיה. אני לא ראיתי אותך ככה לעתים קרובות."

היא שבה ובוחנת את אצבעותיה, מהססת, כמו חושבת מה להגיד. אני לא יודע מה עובר לה בראש, אז אני מושיט יד ומטה את ראשה לאחור. היא משתנקת למגע אצבעותי בסנטר שלה.

שוב הצליל הזה, אני מרגיש אותו בין הרגליים.

"אני רוצה שתהיי נינוחה איתי." אני נשמע מלא תקווה. לעזאזל. יותר מדי מלא תקווה.

"אם ככה, אתה חייב להפסיק להפחיד אותי," היא מטיחה בי בתשובה, ועומק הרגשות שלה מפתיע אותי.

"את חייבת ללמוד לתקשר איתי ולהגיד לי איך את מרגישה," אני מטיח בה בחזרה.

שיט, אז אנחנו עושים את זה כאן, עכשיו? אני רוצה לעשות את זה במקום פרטי. היא מכחכחת בגרונה ומזדקפת למלוא קומתה.

"כריסטיאן, רצית אותי בתור שפחה נשלטת," היא אומרת בקול נמוך. "זאת כל הבעיה. היא נעוצה בהגדרה של שפחה נשלטת - פעם שלחת לי מייל בעניין הזה." היא משתתקת, לוטשת בי מבט נזעם. "אני חושבת שהמילים הנרדפות שהשתמשת בהן היו 'כנועה, משועבדת, מושפלת, מתרפסת, צייתנית, נשמעת לאדונה בכול... התנהגות כנועה, צייתנות, השתעבדות, קבלת משמעת, ויתור, ענווה, צניעות'. אני לא הייתי אמורה להסתכל עליך, ולא לדבר אליך בלי שתיתן לי רשות לעשות את זה. אז למה אתה מצפה?"

אנחנו צריכים לנהל את הדיון הזה במקום פרטי. למה היא עושה את זה כאן?

"מאוד מבלבל להיות איתך," היא ממשיכה, ושום דבר לא יעצור אותה. "מצד אחד, אתה לא רוצה שאסרב להוראות שלך, אבל לעומת זאת, אתה אוהב את 'הפה הגדול והחצוף' שלי. אתה רוצה ממני צייתנות, חוץ ממתי שאתה לא, כדי שתוכל להעניש אותי. אז כשאני איתך אני פשוט לא יודעת איפה אני חיה."

אוקיי, אני מבין שזה יכול להיות מבלבל - אבל אני לא רוצה לנהל את הדיון הזה כאן. אנחנו חייבים ללכת.

"כרגיל, הבהרת יפה את הנקודה שלך, מיס סטיל." נימת הקול שלי קפואה כקרח. "קדימה, בואי נלך לאכול."

"אנחנו כאן רק חצי שעה."

"כבר ראית את התמונות, ודיברת עם הבחור."

"קוראים לו חוזה," היא מצהירה, והפעם בקול רם יותר.

"כבר דיברת עם חוזה - הגבר שבפעם האחרונה שראיתי אותו, ניסה לדחוף לך את הלשון לתוך הפה למרות שלא רצית, ולמרות שהיית שיכורה והרגשת רע." אני חורק שיניים.

"הוא אף פעם לא הרביץ לי," היא מחזירה, ועיניה בוערות מזעם.

מה זה צריך להיות? היא באמת רוצה לעשות את זה כאן ועכשיו.

אני לא מאמין. היא הרי שאלה אותי כמה גרוע זה יכול להיות! הכעס מתפרץ לי בחזה כמו בהר הגעש סנט הלנס המזורגג. "זאת מכה מתחת לחגורה, אנסטסיה." אני רותח. הפנים שלה מאדימות, ואני לא יודע אם זה מרוב מבוכה או כעס. אני מעביר את הידיים בשיער כדי לעצור את עצמי ולא לתפוס אותה ולגרור אותה החוצה כדי שנמשיך בוויכוח במקום פרטי. אני נושם נשימה עמוקה.

"אני לוקח אותך לאכול משהו. את פשוט נעלמת לי מול העיניים. תמצאי את הבחור ותגידי לו שלום." הטון שלי חותך ואני נאבק לשלוט בעצמי, אבל היא לא זזה.

"לא נוכל להישאר עוד קצת, בבקשה?"

"לא. לכי. עכשיו. תגידי. לו. שלום." אני מצליח לא לצעוק. אני מזהה את הכיווץ העיקש, המחושק, של שפתיה. הדם רותח בעורקיה, ולמרות כל מה שעבר עלי בימים האחרונים, לא אכפת לי בשיט. אנחנו יוצאים מפה גם אם אצטרך להרים אותה ולשאת אותה החוצה. היא שולחת בי מבט מאיים ופונה ומסתובבת בחדות, והשיער שלה מתעופף כך שהוא פוגע לי בכתף. היא מסתלקת ממני והולכת לחפש אותו.

כשהיא מתרחקת אני נאבק להחזיר לעצמי את השקט הפנימי. מה יש בה שמפעיל אצלי את כל הדברים הבעייתיים? אני רוצה לגעור בה, להפליק לה בתחת ולזיין אותה. כאן. עכשיו. ובסדר הזה.

אני סוקר את החדר. הבחור - לא, רודריגז - עומד עם להקה של מעריצות. הוא מבחין באנה, שוכח את המעריצות שלו ומברך אותה כאילו שהיא הפאקינג מרכז של כל הפאקינג יקום. הוא מאזין בריכוז לכל מה שיש לה להגיד לו, ואז גורף אותה בזרועותיו, מסחרר אותה באוויר.

תעיף את הידיים שלך מהבחורה שלי.

היא מציצה בי ואז משחילה את ידיה בשׂערו ומצמידה את לחייה אל לחיו ולוחשת לו משהו באוזן. הם ממשיכים לשוחח. מקרוב. הזרועות שלו סביבה. והוא פאקינג מתחמם לאורה.

לפני שאני אפילו קולט שאני עושה את זה, אני ניגש אליהם בצעד החלטי, מוכן ומזומן לקרוע אותו לגזרים. למזלו, כשאני מתקרב הוא מרפה ממנה.

"אל תיעלמי לי, אנה. אה, מר גריי, ערב טוב," ממלמל הבחור, מבויש וקצת חושש.

"מר רודריגז, מאוד מרשים. מצטער שאנחנו לא יכולים להישאר עוד, אבל אנחנו צריכים לחזור לסיאטל. אנסטסיה?" אני נוטל את ידה.

"ביי, חוזה. שיהיה בהצלחה." היא מתרחקת ממני, נותנת לחוזה נשיקה רכה על הלחי המסמיקה שלו, ואני הולך לחטוף דום לב. אני נאלץ לגייס את מלוא כוח הרצון שלי כדי לא להניף אותה ולהטיל אותה על כתפי. תחת זאת אני גורר אותה בידה אל דלת הכניסה והחוצה אל הרחוב. היא כושלת בעקבותי, מתקשה לעמוד בקצב שלי, אבל לא אכפת לי.

עכשיו, תכף ומיד. אני רק רוצה ל -

יש כאן סמטה. אני נחפז לפנות אל תוכה, ולפני שאני יודע מה אני עושה אני כבר מצמיד אותה אל הקיר. אני תופס לה את הפנים בשתי הידיים, מצמיד את הגוף שלה לשלי בזעם ובתשוקה שמתערבלים בתערובת נפיצה, משכרת. אני לוכד לה את השפתיים בשפתי והשיניים שלנו מתנגשות אלה באלה, אבל אז הלשון שלי בפה שלה. יש לה טעם של יין זול ושל אנה המענגת, המתוקה-מתוקה.

אוי, הפה הזה.

התגעגעתי לפה הזה.

היא ניצתת מסביבי. הידיים שלה מסתבכות לי בשיער, מושכות בו חזק. היא נאנקת אל תוך הפה שלי, מאפשרת לי יותר גישה, והיא מחזירה לי נשיקה, התשוקה שלה משתחררת מכבליה, הלשון שלה מסתבכת בשלי. טועמת. לוקחת. נותנת.

הרעב שלה בלתי-צפוי. פרץ של תשוקה חולף לי בגוף, כמו שריפת יער שמוזנת באבק שריפה יבש. אני כל כך מגורה - אני רוצה בה עכשיו, כאן, בסמטה הזאת. ומה שהתכוונתי שיהיה נשיקת עונשין של אני-מכריז-בעלות-עלייך הופך להיות משהו אחר.

גם היא רוצה את זה.

גם היא התגעגעה לזה.

וזה מגרה. יותר ממגרה.

אני גונח בתגובה, המום ומפורק לגמרי.

ביד אחת, בעוד אנחנו מתנשקים, אני אוחז לה בעורף. היד החופשית שלי מטיילת ויורדת לה על הגוף, ואני מחדש את ההיכרות עם החמוקיים שלה: החזה שלה, המותן שלה, התחת שלה, הירך שלה. היא נאנקת כשהיד שלי מוצאת את שולי השמלה שלה ומתחילה למשוך אותה למעלה. המטרה שלי היא להרים אותה בבת אחת, לזיין אותה כאן. לעשות אותה שוב שלי.

להרגיש אותה.

זה משכר, ואני רוצה אותה יותר משרציתי אותה אי פעם.

ממרחק, ומבעד לערפל התשוקה שלי, אני שומע יללת סירנה של ניידת משטרה.

לא! לא! גריי!

לא ככה. תתאפס על עצמך.

אני מתרחק, מתבונן בה מלמעלה למטה, ואני מתנשף ומלא זעם מטורף.

"את. שלי. את. שלי!" אני נוהם בזעף, מתרחק ממנה באחת, והצלילות חוזרת אלי. "בשם אלוהים, אנה." אני מתכופף, ידי על ברכי, מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה ולהרגיע את גופי הגועש. ברגע זה יש לי זקפה מכאיבה שמשתוקקת אליה.

מישהי אי פעם השפיעה עלי ככה? אי פעם?

אלוהים אדירים! כמעט זיינתי אותה בסמטה אפלה.

זאת קנאה. זאת ההרגשה: הקרביים שלי קרועים וחשופים, השליטה העצמית שלי נעלמה ואיננה. אני לא אוהב את זה. אני ממש-ממש לא אוהב את זה.

"אני מתנצלת," היא אומרת בקול צרוד.

"יש לך על מה. אני יודע בדיוק מה ניסית לעשות. אז מה, את רוצה את הצלם, אנסטסיה? רואים שלו יש רגשות כלפייך."

"לא." הקול שלה חנוק. "הוא רק ידיד מבחינתי." לפחות היא נשמעת כאילו היא מתחרטת, וזה מרגיע אותי, במידת מה.

"כל חיי הבוגרים אני משתדל להימנע מכל רגש קיצוני. והנה את... את מעוררת בי רגשות שלגמרי זרים לי. זה מאוד…" אין לי מילים. אני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות שיבטאו את מה שאני מרגיש. אני לא בשליטה ומבולבל. "מערער לי את הביטחון" זה הכי טוב שאני מצליח לגייס. "אני אוהב להיות בשליטה, אנה, וכשאת בסביבה, זה פשוט" - אני מתבונן בה מלמעלה למטה - "מתנדף ואיננו."

העיניים שלה פעורות ומלאות הבטחה לסקס, והשיער שלה פרוע ומגרה, גולש לה על השדיים. אני משפשף לעצמי את העורף, אסיר תודה על שהחזרתי לעצמי איזה סוג של שליטה עצמית.

תראי איך אני כשאת בסביבה, אנה. את מבינה?

אני מעביר את היד בשיער שלי ושואף שאיפה עמוקה שמנקה לי את הראש. אני תופס לה את היד. "בואי, אנחנו צריכים לדבר." לפני שאני מזיין אותך. "ואת צריכה לאכול."

יש מסעדה ליד הסמטה. זה לא המקום שהייתי בוחר לחגיגת האיחוד שלאחר ניתוק היחסים, אם זה מה שקורה כאן, אבל אפשר להסתפק בזה כרגע. אין לי הרבה זמן, וטיילור עוד מעט יגיע.

אני פותח לה את הדלת. "נצטרך להסתפק במקום הזה. אין לנו הרבה זמן."

המסעדה נראית כאילו היא מכוונת לשרת את קהל הלקוחות של מבקרי הגלריה ואולי גם סטודנטים. אירוני לראות שהקירות צבועים בצבע זהה לזה של חדר המשחקים שלי, אבל אני לא מתעכב יותר מדי על המחשבה הזאת.

המלצר המתרפס מוביל אותנו לשולחן מבודד, כולו חיוכים אל אנסטסיה. אני מציץ בתפריט שכתוב בגיר על הלוח התלוי על הקיר. אני מחליט להזמין לפני שהמלצר נסוג, אומר לו שזמננו קצר. "אז שנינו נאכל סטייק סינטה עשוי מדיום, עם רוטב בֶּיאָרנֶז, אם יש לכם, צ'יפס וירקות ירוקים - מה שיש לשף במטבח; ותביא לי את תפריט היינות."

"כמובן, אדוני." הוא אומר ונחפז להיעלם מעינינו.

אנה מכווצת את שפתיה, מעוצבנת.

מה עכשיו?

"ואם אני לא אוהבת סטייק?"

"אל תתחילי, אנסטסיה."

"אני לא ילדה קטנה, כריסטיאן."

"טוב, אז אולי תפסיקי להתנהג כאילו את כן."

"מה, אם אני לא אוהבת סטייק אז אני ילדה קטנה?" היא לא מנסה להסתיר את הרוגז.

לא!

"את ילדה קטנה כי את מנסה בכוונה לגרום לי לקנא. זה ילדותי לעשות דברים כאלה. אין לך שום כבוד לרגשות של הידיד הזה שלך, שאת מרשה לעצמך להשלות אותו ככה?"

הלחיים שלה נעשות ורודות והיא בוחנת את ידיה.

כן. יש לך במה להתבייש. את מבלבלת אותו. אפילו אני יכול לראות את זה.

זה גם מה שהיא מנסה לעשות לי? לגרום לי לחיות באשליות?

אולי, בזמן שלא היינו יחד, היא הבינה סוף-סוף שיש בידיה כוח. כוח שהיא יכולה להפעיל עלי.

המלצר חוזר עם תפריט היינות, מה שמאפשר לי להירגע. המבחר סתמי: יש רק יין אחד ראוי לשתייה בכל התפריט. אני מציץ באנסטסיה, שנראית כאילו היא עושה לי פרצוף של ברוגז. אני מכיר את ההבעה הזאת. אולי היא רצתה להחליט בעצמה מה לאכול. אני לא יכול להתאפק מלהשתעשע על חשבונה, הרי ברור לי שהיא ממש לא מתמצאת ביינות. "תרצי לבחור את היין?" אני שואל, ואני יודע שאני נשמע עוקצני ומזלזל.

"תבחר אתה." היא מהדקת את שפתיה.

ברור. אל תשחקי איתי משחקים, מתוקה.

"שתי כוסות שיראז עמק בּארוסָה, בבקשה," אני אומר למלצר, שאורב לנו בסביבה.

"אממ... אנחנו מוכרים את היין הזה רק בבקבוקים, אדוני."

"אז בקבוק." חתיכת אפס מטומטם.

"אדוני." הוא נסוג.

"אתה כזה מצוברח," היא אומרת, ואין לי ספק שהיא מרחמת על המלצר.

"ממש מעניין למה, אה?" אני מקפיד על הבעה מאופקת, אבל אפילו באוזני עצמי, אני הוא זה שנשמע ילדותי עכשיו.

"אהה, טוב ליצור אווירה חיובית כזו כשמנהלים דיון אינטימי וגלוי לב על העתיד שלנו, אתה לא חושב?" היא מחייכת אלי במתיקות מלאכותית.

אהה, מידה כנגד מידה, מיס סטיל. שוב היא קראה אותי לסדר ואני חייב להעריך את החוצפה והאומץ שלה. אני קולט שהקטנוניות ההדדית הזאת לא תוביל אותנו לשום מקום.

ואני מתנהג כמו אידיוט.

אל תדפוק את העסקה הזאת, גריי.

"סליחה," אני אומר, מפני שהיא צודקת.

"ההתנצלות מתקבלת. ואני שמחה להודיע לך שלא החלטתי להפוך לצמחונית מאז שאכלנו יחד בפעם האחרונה."

"מכיוון שזו היתה הפעם האחרונה שבכלל אכלת, אני חושב שהאמירה הזאת מיותרת."

"הנה שוב המילה הזאת, 'מיותר'."

"מיותר," אני אומר בתנועות שפתיים, בלי קול. באמת, המילה הזאת. אני נזכר שהשתמשתי בה בפעם האחרונה כשקיימנו דיון על ההסדר בינינו בשבת בבוקר. היום שבו כל עולמי קרס עלי.

"אנה, בפעם האחרונה שדיברנו, עזבת אותי. אני קצת בלחץ. אמרתי לך שאני רוצה שתחזרי אלי, ואת... לא אמרת כלום." היא נושכת את השפה שלה והצבע אוזל מפניה.

אוי לא.

"אתה חסרת לי... ממש-ממש חסרת לי, כריסטיאן. הימים האחרונים היו... קשים."

קשים זה לא מילה.

היא בולעת רוק ושואפת עמוק כדי להירגע. זה לא נשמע טוב. אולי ההתנהגות שלי בשעה האחרונה הרחיקה אותה ממני סופית. אני נלחץ. לאן היא חותרת עם הדברים האלה?

"אבל שום דבר לא השתנה. אני לא יכולה להיות מה שאתה רוצה שאהיה."

לא. לא. לא.

"את בדיוק מה שאני רוצה שתהיי." אַת כל מה שאני רוצה שתהיי.

"לא, כריסטיאן, אני לא."

אוי, מתוקה שלי, בבקשה תאמיני לי. "את פגועה בגלל מה שקרה בפעם האחרונה. אני התנהגתי ממש בטיפשות, ואת... גם את בעצם. למה לא אמרת את מילת הביטחון, אנסטסיה?"

היא נראית מופתעת, כאילו זה משהו שלא חשבה עליו.

"תעני לי," אני דוחק בה.

העניין הזה רדף אותי. למה לא השתמשת במילת הביטחון, אנה?

היא קמלה במושב שלה. עצובה. מובסת.

"אני לא יודעת," היא לוחשת.

מה?

מה?

אין לי מילים. עבר עלי גיהינום בגלל שהיא לא השתמשה במילת הביטחון. אבל עוד לפני שאני מצליח להתאושש, המילים מתגלגלות לה מהפה. רכות. שקטות, כאילו היא בתא הווידוי, כאילו היא מתביישת. "הייתי בהלם. ניסיתי להיות מה שרצית שאהיה, ניסיתי להתמודד עם הכאב, וזה פשוט ברח לי מהראש." המבט שלה חשוף, משיכת הכתפיים שלה קטנה ומתנצלת. "אתה יודע... שכחתי."

מה זה צריך להיות, לכל השדים והרוחות?

"שכחת!" אני נחרד. עברנו את כל החרא הזה בגלל שהיא שכחה?

אני לא מאמין. אני תופס בשולי השולחן כדי שמשהו ישמש לי עוגן במציאות, ותוך כדי כך אני מאפשר למידע המזעזע הזה לשקוע בי ולהיקלט.

האם הזכרתי לה את מילות הביטחון שלה? אלוהים. אני לא זוכר. עולה בדעתי המייל ששלחה לי אחרי הפעם הראשונה שהפלקתי לה.

היא לא הפסיקה אותי אז.

אני פשוט אידיוט.

הייתי צריך להזכיר לה.

רגע אחד. היא יודעת שיש לה מילות ביטחון. אני זוכר שאמרתי לה את זה יותר מפעם אחת.

"אין לנו הסכם חתום, אנסטסיה. אבל שוחחנו על הגבולות. ואני רוצה להדגיש שוב שיש לנו מילות ביטחון, אוקיי?"

היא ממצמצת כמה פעמים אבל לא עונה.

"מה הן מילות הביטחון?" אני דורש לדעת.

היא מהססת.

"מה הן מילות הביטחון, אנסטסיה?"

"צהוב."

"ו...?"

"אדום."

"אל תשכחי אותן."

היא זוקפת אחת מגבותיה בבוז גלוי ומתכוונת להגיד משהו.

"אל תתחילי עם הפה המתחכם שלך כשאת כאן, מיס סטיל. או שאני אזיין לך אותו כשאת עומדת על הברכיים. הבנת אותי?"

"איך אני אוכל, אי פעם בחיים, לתת בך אמון?" אם היא לא יכולה להיות גלוית לב איתי, איזו תקווה יש לנו? לא יכול להיות שהיא תגיד לי מה שהיא חושבת שאני רוצה לשמוע. איזה מין יחסים הם אלה? אני שוקע. זאת הבעיה כשאתה מתעסק עם מישהי שלא שייכת לסגנון החיים הזה. היא פשוט לא תופסת את העניין.

לא הייתי צריך לרדוף אחריה.

המלצר מגיע עם היין ואנחנו יושבים ולוטשים מבטים זה בזה ולא מאמינים.

אולי הייתי צריך להסביר לה יותר טוב.

לעזאזל, גריי. תפסיק לחשוב שלילי.

כן. זה כבר לא רלוונטי עכשיו. אני הולך לנסות מערכת יחסים בסגנון שלה, אם היא רק תיתן לי.

האידיוט המעצבן מבזבז זמן יקר בפתיחת בקבוק היין. אוף, אלוהים. מה הוא מנסה לעשות, לבדר אותנו? או שהוא רק מנסה להרשים את אנה? לבסוף הוא שולף את הפקק ומוזג לי מעט לטעימה. אני לוגם לגימה מהירה. היין צריך עוד לנשום אבל הוא מתקבל על הדעת.

"בסדר גמור." עכשיו לך מפה. בבקשה. הוא ממלא לנו את הכוסות והולך.

במשך כל הזמן הזה אנה ואני לא מסירים לרגע את העיניים זה מזה. כל אחד מאיתנו מנסה לנחש מה השני חושב. היא נשברת ראשונה, מנתקת את קשר העין, לוקחת לגימה מהיין, עוצמת את העיניים כאילו היא מחפשת השראה. כשהיא פוקחת אותן, אני רואה שהיא נואשת. "סליחה," היא לוחשת.

"סליחה על מה?" לעזאזל. זהו, נגמר לה ממני? אפסה כל תקווה?

"על שלא אמרתי את מילת הביטחון," היא אומרת.

אוי, תודה לאל. חשבתי שהכול נגמר.

"יכולנו לחסוך לעצמנו את כל הסבל הזה," אני ממלמל בתגובה, וגם בניסיון להסתיר את ההקלה שלי.

"אתה דווקא נראה כאילו אצלך הכול בסדר." יש רעד בקולה.

"אל תסתכלי בקנקן. אני ממש לא בסדר. אני מרגיש כאילו השמש שקעה ולא זרחה במשך חמישה ימים, אנה. אני נמצא כאן בתוך לילה נצחי."

היא משתנקת, בקול רם.

איך היא חשבה שאני ארגיש? היא עזבה אותי כשכמעט התחננתי שתישאר. "אמרת שלעולם לא תעזבי אותי, ובכל זאת, כשנהיה קצת קשה, את פשוט קמת וברחת."

"מתי אמרתי שלעולם לא אעזוב אותך?"

"מתוך שינה." לפני שיצאנו לדאות. "זה היה הדבר הכי מנחם ששמעתי זה זמן רב, אנסטסיה. זה הרגיע אותי."

היא שואפת שאיפת אוויר חדה. בפניה עולה החמלה הגלויה והכנה שלה, בשעה שהיא שולחת את ידה אל היין.

תשאל אותה, גריי.

תשאל אותה את השאלה האחת שלא הרשית לעצמך לחשוב עליה מפני שאתה יודע שאתה פוחד עד מוות מהתשובה, תהיה אשר תהיה. אבל אני מסוקרן. אני חייב לדעת.

"אמרת שאת אוהבת אותי," אני לוחש, כמעט נחנק מהמילים. לא ייתכן שהיא עדיין מרגישה ככה כלפי, מה? "צריך עכשיו להגיד את זה בזמן עבר? שאהבת?"

"לא, כריסטיאן, זה עדיין בזמן הווה," היא אומרת, כאילו היא שוב נמצאת בתא הווידוי. ההקלה שאני מרגיש תופסת אותי לא מוכן. אבל זאת הקלה שמעורבת בפחד. זו תערובת מבלבלת מפני שאני יודע שאסור לה לאהוב מפלצת.

"תאכלי," אני דורש. האישה הזאת צריכה שיאכילו אותה.

היא בוחנת בגועל את תוכן הצלחת שלה.

"שכה יעזור לי אלוהים, אנסטסיה, אם לא תאכלי, אני אשכיב אותך אצלי על הברכיים כאן במסעדה הזאת, ולא יהיה לזה שום קשר לסיפוק המיני שלי. תאכלי!"

"אוקיי, הנה, אני אוכלת. תחביא את היד המגרדת שלך במקום בטוח, בבקשה." היא מנסה להיות מצחיקה - אבל אני לא צוחק. היא ממש מידלדלת מרוב רזון. היא נוטלת את הסכו"ם שלה באי-רצון עיקש אבל לוקחת ביס, עוצמת את העיניים ומלקקת את השפתיים בסיפוק. די במראה הלשון שלה כדי לעורר בי תגובה גופנית - והגוף שלי הרי כבר נמצא במצב של עוררות-על אחרי הנשיקה שלנו בסמטה.

לעזאזל, אני לא רוצה את זה שוב! אני מפסיק את התגובה בכוח. יהיה לזה זמן אחר כך, אם היא תגיד כן. היא לוקחת עוד ביס ועוד אחד ואני יודע שהיא תמשיך לאכול. אני אסיר תודה על הסחת הדעת שהאוכל מספק לנו. אני חותך לי חתיכה מהסטייק ולוקח ביס. זה בכלל לא רע.

אנחנו ממשיכים לאכול, עוקבים זה אחר זה אבל לא אומרים דבר.

היא לא אמרה לי לעוף לה מהעיניים. זה כבר טוב. שעה שאני בוחן אותה אני קולט כמה אני נהנה פשוט להיות בחברתה. אוקיי, אז אני מסובך בכל מיני רגשות סותרים… אבל היא כאן. היא איתי והיא אוכלת. יש תקווה שאצליח לשכנע אותה לקבל את ההצעה שלי. התגובה שלה לנשיקה בסמטה באה… מהבטן. היא עדיין רוצה אותי. אני יודע שיכולתי לזיין אותה שם והיא לא היתה עוצרת אותי.

היא קוטעת את מחשבות הזימה שלי. "אתה יודע מי זאת הזמרת ששרה?" במערכת הסאונד של המסעדה נשמע קול רך ועצוב של אישה צעירה. אני לא יודע מי זאת, אבל שנינו מסכימים שהיא טובה מאוד.

ההאזנה לזמרת הזאת מזכירה לי את האייפד שיש לי בשביל אנה. אני מקווה שהיא תרשה לי לתת לה אותו במתנה ושהוא ימצא חן בעיניה. נוסף על המוזיקה שהורדתי בשבילה אתמול, השקעתי הבוקר עוד זמן בהעלאת כל מיני תכנים אחרים - תמונות של הדאון שעומד על שולחן העבודה שלי, ושל שנינו בטקס הסיום שלה באוניברסיטה, וגם כמה אפליקציות. זאת ההתנצלות שלי, ואני אופטימי כשאני חושב שהמסר הפשוט שחרטתי עליו יעביר לה את הרגשות שלי. אני מקווה שהיא לא תחשוב שהוא יותר מדי קיטשי ודוחה. אני פשוט חייב קודם כול לתת לה אותו, אבל אני לא יודע אם בכלל נגיע לשלב הזה. אני מבליע אנחה מפני שהיא תמיד עשתה בעיות עם הקטע של לקבל ממני מתנות.

"מה?" היא שואלת. היא יודעת שאני זומם משהו, וזו לא הפעם הראשונה שאני שואל את עצמי אם היא קוראת את המחשבות שלי.

אני מניד את ראשי. "תגמרי את האוכל."

עיניים תכולות נוצצות מתבוננות בי. “אני לא יכולה יותר. אכלתי מספיק בשביל לרצות את אדוני?"

היא מנסה להתגרות בי בכוונה? אני בוחן את פניה, אבל נראה שהיא מדברת בכנות, והיא אכלה יותר מחצי ממה שהיה לה בצלחת. אם היא לא אכלה כלום כל הימים האחרונים, יש להניח שמה שאכלה הערב הוא די והותר.

"אני ממש מלאה," היא מוסיפה ומדגישה.

בתזמון מושלם, הטלפון רוטט לי בכיס הז'קט, מאותת שהגיע סמס. זה בטח מטיילור, הוא כבר צריך להיות בקרבת הגלריה. אני מציץ בשעון.

“אנחנו חייבים ללכת עוד מעט. טיילור כאן, ואת חייבת לקום בבוקר לעבודה." לא חשבתי על זה קודם. היא עובדת עכשיו - היא צריכה לישון. אצטרך כנראה לשנות את התוכניות שלי ואת הציפיות של הגוף שלי. המחשבה שאצטרך לדחות את סיפוק התשוקות שלי לא משמחת אותי.

ואנה מזכירה לי שגם אני צריך לקום לעבודה.

"אני מתפקד על הרבה פחות שעות שינה ממך, אנסטסיה. לפחות אכלת משהו."

"אנחנו לא חוזרים בצ'ארלי טנגו?"

"לא, חשבתי שאשתה הערב - טיילור יאסוף אותנו. וחוץ מזה, ככה לפחות יש לי את כולך לעצמי לכמה שעות במכונית. מה נוכל לעשות בדרך חוץ מלדבר?" ואני אוכל להציע לך את ההצעה שלי.

אני זז בכיסא באי-נוחות. שלב שלוש בקמפיין לא התנהל בצורה חלקה כמו שציפיתי.

היא גרמה לי לקנא.

איבדתי שליטה.

כן, כרגיל, היא הורידה אותי מהפסים. אבל אני יכול להחזיר את העניינים למסלול ולסגור את העסקה במכונית.

אל ייאוש, גריי.

אני קורא למלצר, מבקש את החשבון ומטלפן לטיילור. הוא עונה בצלצול השני.

"מר גריי."

"אנחנו במסעדת 'לֶה פּיקוטין', השדרה השלישית, דרום-מערב," אני מיידע אותו ומנתק.

"אתה מדבר בצורה מאוד לא חביבה עם טיילור… ובכלל, עם רוב האנשים."

"אני פשוט ניגש ישר לעניין, אנסטסיה."

"לא ניגשת ישר לעניין הערב. שום דבר לא השתנה, כריסטיאן."

אחת-אפס לטובתך, מיס סטיל.

תגיד לה. תגיד לה, עכשיו, גריי.

"יש לי הצעה בשבילך."

"כל העניין הזה התחיל בהצעה... מגונה."

"הפעם יש לי הצעה אחרת," אני מבהיר.

היא קצת ספקנית, אני חושב, אבל אולי היא גם מסוקרנת. המלצר חוזר ואני מוסר לו את כרטיס האשראי אבל תשומת הלב שלי מרוכזת באנה. טוב, לפחות התעורר בה ניצוץ של סקרנות.

טוב מאוד.

הדופק שלי נעשה מהיר. אני מקווה שהיא תלך על זה. או שאני אבוד. המלצר מוסר לי את ספח האשראי לחתימה. אני מוסיף טיפ גבוה בטירוף וחותם את השם שלי בחתימה מסולסלת. המלצר אסיר תודה עד דמעות. וזה עדיין מעצבן.

הטלפון שלי מזמזם ואני מציץ בסמס. טיילור הגיע. המלצר מחזיר לי את הכרטיס ונעלם.

"בואי. טיילור בחוץ."

אנחנו קמים ואני אוחז בידה. "אני לא רוצה לאבד אותך, אנסטסיה," אני ממלמל, מרים את ידה ומנשק לה בעדינות את פרקי האצבעות. הנשימה שלה מואצת.

אוי, הצליל הזה.

אני מציץ בפניה. השפתיים שלה פשוקות, הלחיים שלה ורודות והעיניים שלה פקוחות לרווחה. המראה הזה ממלא אותי בתקווה ובתשוקה. אני מחניק את הדחפים שלי ומוביל אותה דרך המסעדה והחוצה, שם מחכה לנו טיילור ליד המדרכה באאודי קיו-7. עולה בדעתי שאנה לא תרצה לדבר כשהוא יושב מלפנים.

יש לי רעיון. אני פותח את הדלת האחורית, מכניס אותה וניגש מסביב אל צד הנהג. טיילור יוצא לפתוח לי את הדלת.

"ערב טוב, טיילור. יש לך אייפוד ואוזניות?"

"כן, אדוני, לא יוצא מהבית בלעדיהם."

"מצוין. תשתמש בהם בדרך הביתה."

"כמובן, אדוני."

"מה אתה מתכוון לשמוע?"

"פוצ'יני, אדוני."

"'טוֹסקָה'?"

"'לָה בּוהֶם'."

"בחירה מעולה." אני מחייך. כמו תמיד, הוא מפתיע אותי. תמיד הנחתי שהטעם המוזיקלי שלו נוטה יותר לקאנטרי ולרוק. אני שואף עמוקות ומטפס אל תוך המכונית. אני הולך להיכנס למשא ומתן על העסקה של חיי.

אני רוצה להחזיר אותה אלי.

טיילור לוחץ על "נגן" במערכת הסאונד של המכונית והצלילים המרגשים של רחמנינוב גואים בשקט ברקע. הוא מתבונן בי רגע במראה הפנימית ומשתלב בתנועת הערב הדלילה.

אנסטסיה מתבוננת בי כשאני פונה אליה. "כמו שאמרתי, אנסטסיה, יש לי הצעה בשבילך."

היא מציצה בטיילור, לחוצה, כמו שחשבתי.

"טיילור לא יכול לשמוע אותנו."

"למה?" היא נראית נבוכה.

"טיילור," אני קורא. טיילור לא מגיב. אני קורא לו שוב, ואז גוחן קדימה וטופח על כתפו. טיילור שולף אוזנייה מהאוזן.

"כן, אדוני?"

"תודה, טיילור. זה בסדר, תחזור למוזיקה שלך."

"אדוני."

"מרוצָה עכשיו? הוא מאזין לאייפוד שלו. פּוּצִ'ינִי. תשכחי שהוא פה. אני שוכח ממנו."

"בכוונה ביקשת ממנו שיעשה את זה?"

"כן."

היא ממצמצת בהפתעה. "אוקיי… אז ההצעה שלך," היא אומרת, מהוססת ומלאת חשש.

גם אני בלחץ, מתוקה. אז הנה, קדימה, נצא לדרך. אל תהרוס את זה, גריי.

איך מתחילים?

אני שואף שאיפה עמוקה. "תרשי לי קודם לשאול אותך משהו. מה שאת רוצה זה יחסי וָנילה רגילים, בלי שום זיוניוּנים קינקיים, בכלל?"

"זיוניונים קינקיים?" היא מצייצת כלא מאמינה.

"זיוניונים קינקיים."

"אני לא מאמינה שאמרת את זה." היא שוב שולחת מבט לחוץ אל טיילור.

"טוב, בהחלט אמרתי. תעני לי."

"אני דווקא אוהבת את הזיוניונים הקינקיים שלך," היא לוחשת.

אוי, מתוקה, גם אני.

הוקל לי. שלב אחד… אוקיי. תישאר קוּל, גריי.

“ככה חשבתי. אז אֶת מה אַת לא אוהבת?"

היא משתתקת לרגע, ואני יודע שהיא בוחנת אותי באורות המרצדים של פנסי הרחוב שאנחנו חולפים על פניהם. "את האיום ב'עונש אכזרי ובלתי-מקובל', כמו שאומר התיקון לחוקה…" היא אומרת.

"ולמה בדיוק את מתכוונת בזה?"

"טוב, יש לך בחדר המשחקים כל מיני -" היא משתתקת, מציצה שוב בטיילור ומנמיכה את קולה. "שוטים ופרגולים ומקלות וכל מיני, והם מפחידים אותי בטירוף. אני לא רוצה שתשתמש בהם עלי."

את זה הצלחתי לקלוט בעצמי.

"אוקיי, אז בלי שוטים ובלי מקלות - וגם בלי חגורות, אם אנחנו כבר מדברים," אני מוסיף, ולא מצליח למנוע את הלגלוג שמסתנן לקולי.

"אתה מנסה להגדיר מחדש את הגבולות הקשיחים?" היא שואלת.

"לא ממש, אני רק מנסה להבין אותך, לקבל תמונה ברורה יותר של מה את אוהבת ומה לא."

"בעיקרון, כריסטיאן, מה שקשה לי להתמודד איתו זה ההנאה שלך מלהכאיב לי. והרעיון שאתה עושה את זה כי עברתי איזה קו אדום שרירותי."

לעזאזל. היא ראתה אותי. היא מכירה את המפלצת. ואני לא הולך למקומות האלה, או שהעסקה הזאת תתפוצץ. אני מתעלם מההערה הראשונה שלה ומתמקד בנקודה השנייה שהעלתה. "אבל אין כאן שום דבר שרירותי. הכללים כתובים שחור על גבי לבן."

"אבל אני לא רוצה מערכת כללים."

"בכלל?"

פאק - היא עלולה לגעת בי. איך אגֵן על עצמי מפני אפשרות כזאת? ונניח שהיא תעשה איזה משהו מטופש ותכניס את עצמה למצב של סכנה?

"בלי כללים," היא קובעת ומנידה את ראשה לשלילה, להדגשת דבריה.

אוקיי, שאלת מיליון הדולר.

“אבל לא אכפת לך אם אני מפליק לך בתחת?"

"מפליק לי עם מה?"

"עם זה." אני מרים את ידי.

היא זזה במקום מושבה, ושמחה אילמת ומתוקה נפרשת ומתגלגלת לי עמוק בתוך הקרביים. אוי, מתוקה, אני אוהב כשאת מתפתלת.

"לא, לא ממש. בעיקר כשזה עם כדורי הכסף ההם..."

הזין שלי מתעורר למחשבה הזאת. לעזאזל. אני משלב רגל על רגל. "כן, זה היה כיף."

"לא סתם כיף," היא מוסיפה.

"אז זאת אומרת שאת מסוגלת להתמודד עם מידה מסוימת של כאב." אני לא מצליח למנוע ממידה מסוימת של תקווה להסתנן אל קולי.

"כן, אני חושבת שכן." היא מושכת בכתפיה.

אוקיי. אז אולי נצליח להקים איזה מבנה של יחסים סביב זה.

קח נשימה עמוקה, גריי, תן לה את התנאים.

"אנסטסיה, אני רוצה להתחיל מחדש. נעשה את עניין הוָונילה, ואז, אולי, אחרי שתיתני בי אמון ואני אתן בך אמון שתהיי גלוית לב איתי ותְתַקשרי איתי, נוכל להתקדם ולעשות גם כמה מהדברים שאני אוהב לעשות."

זהו זה.

פאק. קצב הלב שלי מסלים וגובר, הדם פועם לי במרחבי הגוף, זורם והולם על פני תופי האוזניים, ואני מחכה לתשובתה. שלומי מוטל על כף המאזניים. והיא אומרת… היא לא אומרת כלום! היא נועצת בי מבט כשאנחנו חולפים תחת פנס רחוב ואני רואה אותה בבירור. היא אומדת ובוחנת אותי. העיניים שלה עדיין גדולות בצורה בלתי-אפשרית בפניה היפהפיות, הרזות יותר, העצובות יותר מאשר בעבר.

אוי, אנה.

"אבל מה עם ענייני הענישה?" היא אומרת לבסוף.

אני עוצם עיניים. זו לא תשובה שלילית. "בלי עונשים. בכלל."

"והכללים?"

"בלי כללים."

"בכלל? אבל הרי יש לך צרכים…" קולה דועך.

"אבל הצורך שלי בך גדול יותר, אנסטסיה. הימים האחרונים היו גיהינום. כל האינסטינקטים שלי אומרים לי לתת לך ללכת, אומרים לי שאני לא ראוי לך... התמונות ההן שהבחור צילם... אני יכול לראות איך הוא רואה אותך. את נראית בהן יפהפייה וחסרת דאגות. לא שאת לא יפהפייה עכשיו, אבל הנה, את כאן, ואני רואה את הכאב שלך. זה קשה, לדעת שאני זה שגורם לך להרגיש ככה…"

זה פשוט הורג אותי, אנה.

"אבל אני אדם אנוכי. רציתי אותך מהרגע שנפלת לי לתוך המשרד. את מופלאה, ישרה, חמה, חזקה, חכמה, שנונה, תמימה בצורה מכשפת. הרשימה פשוט אינסופית. אני מלא יראת כבוד כלפייך. אני רוצה אותך, והמחשבה שתהיי של מישהו אחר היא כמו סכין שמתהפכת במעמקי הנשמה האפלה שלי."

פאקינג מרגש, גריי! ממש מרגש.

"כריסטיאן, למה אתה חושב שיש לך נשמה אפלה?" היא קוראת ותופסת אותי לא מוכן. "אני בשום אופן לא הייתי אומרת את זה עליך. אתה אולי עצוב, אבל אתה אדם טוב. אני רואה את זה... אתה נדיב, אתה טוב לב, ואף פעם לא שיקרת לי. ואני לא באמת השתדלתי. השבת האחרונה היתה ממש הלם בשבילי. זה היה צלצול ההשכמה שלי. הבנתי שעד עכשיו היית עדין איתי, ושאני לא מסוגלת להיות האדם שאתה רוצה שאהיה. ואחר כך, אחרי שעזבתי, קלטתי שהכאב הגופני שגרמת לי לא היה קשה כמו הכאב שבלאבד אותך. אני כן רוצה להשביע את כל רצונותיך, אבל זה קשה."

"את משביעה את רצוני כל הזמן." מתי היא תבין? "כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?"

"אני אף פעם לא יודעת מה אתה חושב."

לא? מתוקה, את קוראת אותי כמו ספר פתוח, כמו את אחד הספרים האלה שאת אוהבת. אלא שאני לא הגיבור. אני לעולם לא אהיה הגיבור.

"לפעמים אתה כל כך סגור, כמו אי מבוצר," היא ממשיכה. "אתה מפחיד אותי. זאת הסיבה שאני לא מדברת. אני לא יודעת איזה מצב רוח יצוץ לך פתאום. הוא עף אצלך מצפון לדרום ובחזרה בתוך אלפית השנייה. זה מבלבל. ואתה לא מרשה לי לגעת בך, ואני כל כך רוצה להראות לך עד כמה אני אוהבת אותך."

החרדה מתפרצת לי בחזה והלב שלי פוצח בהלמות פטישים כבדה. שוב היא אמרה את זה. שלוש המילים העוצמתיות שאני לא מסוגל לשאת. ולגעת. לא. לא. לא. אסור לה לגעת בי. אבל לפני שאני מצליח להגיב, לפני שהאופל משתלט, היא פותחת את חגורת הבטיחות וזוחלת על המושב ומתיישבת בחיקי, טומנת לי הפתעה מהמארב. היא מניחה את ידיה משני צדי ראשי, נועצת לי מבט בעיניים ואני מפסיק לנשום.

"אני אוהבת אותך, כריסטיאן גריי," היא אומרת. "והנה אתה מוכן לעשות את כל זה בשבילי. אני זאת שלא ראויה לך. ומה שבאמת חבל לי זה שאני לא יכולה לעשות את כל הדברים האלה בשבילך. אולי עם הזמן - אני לא יודעת - אבל כן, אני מקבלת את ההצעה שלך. איפה חותמים?"

אני לא מאמין למשמע אוזני.

החרדה הופכת לשמחה. היא מתנפחת לי בחזה, מאירה אותי מכף רגל ועד ראש, מפזרת חמימות בעקבותיה. היא תנסה. אני מקבל אותה בחזרה. אני לא ראוי לה, אבל אני מקבל אותה בחזרה. אני כורך את זרועותי סביבה כמו נחשים ומחבק אותה בחוזקה, טומן את אפי בשיער הריחני שלה, ותחושת ההקלה יחד עם קליידוסקופ צבעוני של רגשות אחרים ממלאים את הריק שנשאתי בתוכי מאז שעזבה.

"אוי, אנה," אני לוחש ומחבק אותה, המום מדי ו… מוצף מכדי שאצליח להגיד משהו אחר. היא מתכרבלת בזרועותי, ראשה על כתפי, ואנחנו מאזינים ליצירה של רחמנינוב. אני חושב על המילים שלה.

היא אוהבת אותי.

אני בוחן את המשפט הזה בראשי ובשאריות שנותרו מלבי, ובולע את פקעת הפחד שצומחת לי בגרון למשמע המילים האלה שמצטלצלות בתוכי.

אני יכול לעשות את זה.

אני יכול לחיות עם זה.

אני חייב. אני צריך להגן עליה ועל הלב הפגיע שלה.

אני שואף עמוקות.

אני יכול לעשות את זה.

חוץ מעניין המגע. לזה אני לא מסוגל. אני מוכרח שהיא תבין - שתארגן את הציפיות שלה בהתאם. אני מלטף לה את הגב בעדינות. "מגע הוא גבול קשיח מבחינתי, אנסטסיה."

"אני יודעת. הלוואי שהייתי מבינה למה." הנשימה שלה מדגדגת לי בצוואר.

לספר לה? למה שהיא תרצה לדעת את השיט הזה? השיט שלי? אולי אני יכול לרמוז משהו, לתת לה איזה מושג כללי.

"היתה לי ילדות מחרידה. אחד מהסרסורים של זונת הקראק ההיא…"

"הנה אתה, חתיכת חרא קטן."

לא. לא. לא. לא הכוויות.

"אמא'לה! אמא'לה!"

"היא לא יכולה לשמוע אותך, חתיכת תולעת מזדיינת." הוא תופס לי בשיער ומושך אותי מתחת לשולחן המטבח.

"אָיָה. איה. איה."

הוא מעשן. הרֵיח. סיגריות. זה ריח מלוכלך. ישָן וגועלי כזה. הוא מלוכלך. כמו אשפה. כמו ביוב. הוא שותה אַל-כּוֹל חום. מבקבוק.

"ואפילו אם היא היתה יכולה לשמוע אותך, לוֹ'כפַּת לה. למה אתה לא בזין שלה," הוא צועק. הוא תמיד צועק.

היד שלו פוגעת לי בפנים. ועוד פעם. ועוד פעם. לא. לא.

אני נאבק בו. אבל הוא צוחק. ולוקח שאכטה מהסיגריה. הקצה של הסיגריה זורח באדום בהיר וכתום.

"הכווייה," הוא אומר.

לא. לא.

הכאב. הכאב. הכאב. הריח.

כווייה. כווייה. כווייה.

כאב. לא. לא. לא.

אני צווח.

צְווחה.

"אמא'לה! אמא'לה!"

הוא צוחק וצוחק. חסרות לו שתי שיניים.

אני מצטמרר והזיכרונות והסיוטים שלי מרחפים וצפים יחדיו כמו העשן מהסיגריה הזרוקה שלו, מערפלים לי את המוח, גוררים אותי אל תקופה של פחד וחוסר אונים.

אני אומר לאנה שאני זוכר את כל זה והיא מהדקת את זרועותיה סביבי. הלחי שלה על צווארי. העור הרך והחמים שלה לעומת עורי מחזיר אותי אל מה שעכשיו.

"היא התעללה בך? אמא שלך?" הקול של אנה צרוד.

"לא שאני זוכר. היא כן הזניחה אותי. היא לא הגֵנה עלי מפני הסרסור שלה."

היא היתה אמא עלובה והוא היה חתיכת מזדיין חולה רוח.

"אני חושב שאני הייתי זה שטיפל בה. כשהיא התאבדה בסופו של דבר, עברו ארבעה ימים עד שמישהו שם לב ומצא אותנו... אני זוכר את זה." אני עוצם עיניים ורואה תמונות אילמות, מטושטשות, של אמא שלי רובצת על הרצפה, ואותי מכסה אותה בשמיכה שלי ומתכרבל לצדה.

אנסטסיה משתנקת. "זה סיפור די דפוק, אפשר להגיד."

"חמישים גוונים."

היא מנשקת את צווארי, לחץ רך, ענוג של שפתיה על עורי. ואני יודע שזו לא חמלה, מה שהיא מציעה לי. זו נחמה, אולי אפילו הבנה. אנה המתוקה, טובת הלב שלי.

אני מהדק את החיבוק שלי סביבה ומנשק לה את השיער, והיא מתכרבלת בזרועותי.

מתוקה, זה קרה לפני המון זמן.

התשישות מכריעה אותי. כמה לילות רצופים ללא שינה, רדופי סיוטים, נותנים בי את אותותיהם. אני עייף. אני רוצה להפסיק לחשוב. היא מחוללת החלומות שלי. לא היו לי סיוטים כשהיא ישנה לצדי. אני נשען לאחור, עוצם עיניים, לא אומר דבר, כי אין לי עוד מה לומר. אני מאזין לַמוזיקה, וכשהיא מסתיימת, לנשימה הרכה והאחידה שלה. היא שקועה בשינה. היא מותשת. כמוני. אני מבין שלא אוכל לבלות איתה את הלילה. כי אז היא לא תוכל לישון. אני מחזיק אותה, מתענג על המשקל שלה עלי, מרגיש שמחמיא לי שהיא מסוגלת להירדם עלי. אני לא מצליח להימנע מחיוך זחוח של שביעות רצון עצמית. עשיתי את זה. הצלחתי לזכות בה מחדש. היא שוב שלי. ועכשיו כל שנותר לי לעשות הוא להמשיך להחזיק בה, וזה עומד להיות אתגר בפני עצמו.

יחסי הוָונילה הראשונים שלי - מי היה מאמין? אני עוצם עיניים ומדמיין את ההבעה על פניה של אֵלֵנָה כאשר אספר לה. יהיה לה המון מה להגיד בנושא, תמיד יש לה מה להגיד…

אני יכולה לראות לפי הדרך שבה אתה עומד שיש לך משהו לספר לי.

אני מעז להגניב מבט אל אלנה, שפתי הארגמן שלה מתעקלות לחיוך והיא משלבת את זרועותיה, והפלוגר בידה.

כן, גברתי.

יש לך רשות לדבר.

התקבלתי לאוניברסיטת הרווארד.

העיניים שלה מבזיקות.

גברתי, אני נחפז להוסיף ומשפיל מבט אל בהונות רגלי.

אני מבינה. היא ניגשת ומקיפה אותי. אני עומד עירום במרתף שלה. האוויר האביבי הקריר מלטף לי את העור, אבל מה שגורם לכל זקיק שׂערה שלי להצטמרר ולהזדקף הוא הציפייה למה שעומד להתרחש. הציפייה, והריח של הבושם היקר שלה. הגוף שלי מתחיל להגיב.

היא צוחקת. שליטה! היא נובחת והפלוגר עוקץ אותי לרוחב הירכיים. ואני משתדל, ממש-ממש משתדל, להשליט משמעת על הגוף שלי. אם כי אולי מגיע לך פרס על התנהגות טובה, היא מגרגרת. והיא מרביצה לי שוב, הפעם לרוחב החזה, אבל חלש, יותר כמו במשחק. זה הישג רציני, להתקבל להרווארד, צעצוע יקר-יקר שלי. הפלוגר מתעופף שוב, עוקץ אותי בתחת, והרגליים שלי רועדות בתגובה.

אל תזוז, היא מזהירה. ואני עומד זקוף, מחכה למכה הבאה. אז אתה תעזוב אותי, היא לוחשת, והפלוגר פוגע לי בגב.

העיניים שלי נפקחות בבת אחת ואני מביט בה בבהלה.

לא. לעולם לא.

עיניים למטה, היא פוקדת.

ואני נועץ את המבט בכפות הרגליים שלי ונתקף בהלה.

אתה תעזוב אותי ותמצא לך איזו סטודנטית צעירה.

לא. לא.

היא תופסת אותי בַּפּנים, והציפורניים שלה חודרות אל תוך עורי.

זה מה שיקרה. עיניה, בגוון כחול-קרח, בוערות אל תוך עיני, שפתי הארגמן מתעוותות בנהמה.

בחיים לא, גברתי.

היא צוחקת ודוחפת אותי מעליה ומרימה את ידה.

אבל המכה לא מגיעה.

כשאני פוקח את העיניים, אנה עומדת לפני. היא מלטפת לי את הלחי ומחייכת. אני אוהבת אותך, היא אומרת.

אני מתעורר, ועובר עלי רגע של בלבול, לבי הולם כמו צופרי אזעקה, ואני לא יודע אם זה מרוב פחד או מרוב התרגשות. אני במושב האחורי של האאודי קיו-7 ואנה מכורבלת בחיקי, שקועה בשינה.

אנה.

היא שוב שלי. ולרגע אני סחרחר משמחה. חיוך אווילי נמרח לי על כל הפרצוף ואני מניד בראשי. הרגשתי ככה אי פעם? העתיד מלהיב אותי. מלהיב אותי לגלות לאן יובילו היחסים שלנו. אילו דברים חדשים ננסה. יש כל כך הרבה אפשרויות.

אני מנשק את השיער שלה ומניח את הסנטר שלי על ראשה. כשאני מציץ אל מחוץ לחלון אני מבחין שהגענו לסיאטל. עיניו של טיילור פוגשות בעיני במראה.

"אתה נוסע לאסקאלה, אדוני?"

"לא, אל מיס סטיל."

זוויות עיניו מתקמטות. "נגיע לשם בעוד חמש דקות," הוא אומר.

אוי. כמעט הגענו הביתה.

"תודה, טיילור." ישנתי יותר ממה שהייתי מאמין שאפשרי במושב אחורי של מכונית. אני שואל את עצמי מה השעה, אבל אני לא רוצה להזיז את היד ולהסתכל בשעון כי אני מחבק אותה. אני משפיל מבט אל היפהפייה הנרדמת שלי. השפתיים שלה פשוקות קלות, הריסים הכהים שלה פרושים כמו מניפות, מצלים על פניה. ואני נזכר איך התבוננתי בה כשישנה במלון היתמן, בפעם ההיא, הראשונה. היא נראתה אז כל כך שלווה, היא נראית שלווה עכשיו. אני לא רוצה להפריע לה.

"תתעוררי, מתוקה." אני מנשק את השיער שלה. הריסים שלה מפרפרים והיא פוקחת את העיניים. "הֵיי," אני מקבל את פניה.

"מצטערת," היא ממלמלת ומזדקפת.

"הייתי יכול לשבת לנצח ורק להסתכל עלייך ישנה, אנה." אין על מה להצטער.

"אמרתי משהו?" היא נראית מודאגת.

"לא," אני מרגיע אותה. "כמעט הגענו לדירה שלך."

"אנחנו לא נוסעים אליך?" היא נשמעת מופתעת וקצת כועסת.

"לא."

היא מזדקפת ולוטשת בי מבט. "למה לא?"

"כי את עובדת מחר."

"אה." שפתיה המשורבבות ברוגז אומרות כל מה שאני צריך לדעת על האכזבה שלה. אני רוצה לצחוק בקול.

"למה, היו לך תוכניות?" אני מקנטר אותה.

"טוב, אולי," היא אומרת, מבטה משוטט אנה ואנה כדי לא לפגוש את מבטי, וצליל קולה ביישני. אני לא מצליח לעצור את הצחוק שלי. היא אמיצת לב בכל כך הרבה מובנים, אבל מבחינות אחרות היא כזאת ביישנית וצנועה. ותוך שאני מתבונן בה, אני קולט שאני חייב לגרום לה להיפתח יותר בנושא המיניות. אם אנחנו מתכוונים להיות כנים ולנהוג בגילוי לב הדדי, היא חייבת לספר לי מה היא מרגישה. לספר לי מה היא צריכה. אני רוצה שיהיה לה מספיק ביטחון לבטא את התשוקות שלה. את כולן.

"אנסטסיה, אני לא אגע בך שוב, אלא אם כן תתחנני לפנַי שאני אעשה את זה."

"מה!" היא המומה ונשמעת קצת מרוגזת.

"כדי שתתחילי לתַקשר איתי. בפעם הבאה שנעשה אהבה, תצטרכי להגיד לי בדיוק מה את רוצה, בפרטי-פרטים."

זה ייתן לך חומר למחשבה, מיס סטיל.

אני מרים אותה מחיקי כשטיילור עוצר לצד המדרכה על יד הדירה שלה. אני יוצא מהמכונית, ניגש אל הדלת שלה ופותח אותה עבורה. היא נראית ישנונית ומקסימה כשהיא נאבקת לצאת מהמכונית.

"יש לי משהו בשבילך."

זהו זה. היא תקבל את המתנה שלי? זה השלב האחרון בקמפיין שאני מנהל כדי להחזיר אותה אלי. אני פותח את תא המטען, לוקח את הקופסה שארוזה באריזת מתנה ובתוכה המק שלה, האייפון והאייפד. היא מסתכלת בחשדנות בקופסה ואז בי. "תפתחי את זה כשתיכנסי הביתה."

"אתה לא נכנס?"

"לא, אנסטסיה." עד כמה שהייתי רוצה לעשות את זה. שנינו מוכרחים לישון.

"אז מתי אני אראה אותך?"

"מחר."

"הבוס שלי רוצה שאני אצא לשתות איתו מחר."

מה המזדיין הזה רוצה ממנה, לעזאזל? אני מוכרח לזרז את וֵלץ' שיביא כבר את הדו"ח שלו על הייד. יש בו משהו חשוד שלא מריח טוב, אבל לא משתקף בקורות החיים שלו. אני לא סומך עליו בשיט. "אה, באמת?" אני מנסה להישמע אדיש.

"לחגוג את השבוע הראשון שלי בעבודה," היא אומרת בחיפזון.

"איפה?"

"אני לא יודעת."

"אני יכול לאסוף אותך משם."

"אוקיי. אני אשלח לך מייל או סמס."

"מצוין."

אנחנו פוסעים יחד אל דלת המבואה ואני מתבונן, משועשע, איך היא מחטטת בתיק שלה בחיפוש אחר המפתחות. היא פותחת את המנעול ומסתובבת להגיד שלום - ואני לא מצליח להתאפק יותר. אני רוכן וחופן לה את הסנטר באצבעותי. אני רוצה לנשק אותה בכוח, אבל מתאפק ומתווה לה שביל של נשיקות רכות מהרקה אל הפה. היא נאנקת והצליל המתוק נוסע לי ישר אל הזין.

"מחר," אני אומר ולא מצליח להסתיר את התשוקה בקולי.

"לילה טוב, כריסטיאן," היא לוחשת, והגעגוע שלה הוא הד לגעגוע שלי.

אוי, מתוקה. מחר. לא היום.

"קדימה, להיכנס," אני מצווה, וזה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים: להיפרד ממנה בידיעה שאני יכול לקחת אותה, אם ארצה. הגוף שלי מתעלם מהמחווה האצילית שלי ומתקשח בציפייה. אני מטלטל את ראשי, נדהם כמו תמיד נוכח התשוקה שלי אל אנה.

"להתראות," אני קורא אחריה, ואז מסתובב ופונה אל הרחוב. וחוזר למכונית, נחוש בדעתי שלא להביט לאחור. ברגע שאני בתוך המכונית, אני מרשה לעצמי להסתכל. היא עדיין שם, עומדת בדלת, מתבוננת בי.

טוב מאוד.

לכי לישון, אנה, אני מצווה עליה בדממה. וכאילו שמעה אותי, היא סוגרת את הדלת, וטיילור מתניע את המכונית ונוסע הביתה לאסקאלה. אני נשען לאחור במושבי.

חלף רק יום אחד - ואיזה הבדל.

אני מחייך בזחיחות. היא שוב שלי.

אני מדמיין אותה בדירה שלה, פותחת את הקופסה. היא תתעצבן? או שתשמח?

היא תתעצבן.

היא אף פעם לא הגיבה טוב למתנות.

שיט. אולי זה היה צעד אחד יותר מדי?

טיילור מגיע לחניון של אסקאלה ואנחנו נעמדים במקום החניה הריק על יד האיי-3 של אנה.

"טיילור, תחנה מחר את האאודי של מיס סטיל ליד הדירה שלה?" אני מקווה שהיא תסכים לקבל גם את המכונית.

"כן, מר גריי."

אני משאיר אותו בחניון, שיעשה את מה שהוא נוהג לעשות, והולך למעלית. כשאני בפנים, אני בודק את הטלפון שלי לראות אם יש לה מה להגיד על המתנות. ברגע שדלתות המעלית נפתחות ואני נכנס לדירה שלי, מגיע מייל.

מאת: אנסטסיה סטיל

נושא: אייפד

תאריך: 9 ביוני 2011 23:56

אל: כריסטיאן גריי

שוב גרמת לי לבכות.

אני אוהבת את האייפד.

אני אוהבת את השירים.

אני אוהבת את האפליקציה של הספרייה הבריטית.

אני אוהבת אותך.

תודה.

לילה טוב.

נשיקות, אנה.

אני מחייך בזחיחות אל המסך. נהדר, דמעות של אושר!

היא אוהבת את זה.

היא אוהבת אותי.