אושר של זאב

1

מסעדה קטנה

פָאוּסטוֹ היה בן ארבעים כאשר מצא מפלט בפוֹנטָנָה פרֵדָה, בעת שחיפש מקום להתחלה חדשה. הוא הכיר את אותם הרים מאז ילדותו, ואומללותו, כאשר התרחק מהם, הייתה בין הגורמים, או אולי הגורם המרכזי, לבעיות עם האישה שכמעט נעשתה אשתו. לאחר הפרֵדה שכר דירה שם למעלה ובילה את החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר בהליכה בשבילי ההרים, באיסוף עצים ביערות ובארוחות ערב ליד התנור, מתענג על מלח החירות ולועס את טעמה המר של הבדידות. הוא גם כתב, או לפחות ניסה: בסתיו ראה את העדרים יורדים מהאַלפֵּג'י*, את מחטי הארזיות מצהיבות ונושרות, עד שעם השלג הראשון, אף שצמצם את צרכיו למעט שבמעט, נגמרו גם חסכונותיו. החורף הגיש לו את החשבון על שנה קשה. היה לו ממי לבקש עבודה במילאנו, אבל הדבר היה כרוך בירידה מההרים, ביצירת קשר טלפוני, בפתרון הדברים שנשארו באוויר עם האקסית שלו, וערב אחד, רגע לפני שנכנע ועשה זאת, שפך במקרה את ליבו מול כוס יין, במקום המפגש היחיד שהיה בפונטנה פרדה.

מאחורי הדלפק הבינה אותו בּאבֶּט עד תום. גם היא הגיעה מהעיר, היא שמרה על המבטא ועל אלגנטיות מסוימת, אבל מי יודע באיזה עידן ובאיזו דרך הגיעה. ובשלב מסוים קנתה מסעדה, במקום שהלקוחות היחידים שהגיעו אליו בעונות המעבר היו בנאים ורועים, וקראה לה 'החגיגה של באבט'. מאז כינו אותה כך כולם, איש לא זכר את שמה הקודם. פאוסטו התיידד עימה משום שקרא את קארן בּליקסֶן וניחש את הכוונה הסמויה: באבט מהסיפור הייתה מהפכנית, שלאחר נפילת הקומונה של פריז נעשתה מבשלת בכפר קטן של איכרים פשוטים בנורווגיה. הבאבט הזאת לא הגישה נזיד צבים, אבל הייתה לה נטייה לאמץ נשמות תועות ולחפש פתרונות מעשיים לבעיות קיומיות. לאחר שהקשיבה לבעיותיו שאלה: "אתה יודע לבשל?"

וכך בחג המולד עדיין היה שם, מתעסק בסירים ובמחבתות בתוך אדי הבישול. היה בפונטנה פרדה גם מדרון סקי, בכל קיץ היו דיבורים שיסגרו אותו, ובכל חורף הוא נפתח איכשהו מחדש. עם שלט למטה בצומת וקצת שלג מלאכותי שפוזר באמצע שטחי המרעה ומשך משפחות גולשים במשך שלושה חודשים בשנה הפכו אנשי ההרים למפעילי רכבל מושבים, פועלי שלג, נהגים של "חתולי שלג" ומחלצים, בתחפושת קבוצתית שגם הוא היה חלק ממנה כעת. הייתה איתו במטבח טבחית ותיקה, ובתוך ימים ספורים לימדה אותו להוריד עודפי שומן מקילוגרמים של נקניק, לקטוע את בישול הפסטה במים קרים, להאריך את חיי השמן בסיר הטיגון העמוק, ושבחישת פולנטה במשך שעות זאת עבודה מיותרת, די להשאיר אותה על אש נמוכה, והיא תתבשל מעצמה.

פאוסטו נהנה להיות במטבח, אבל משהו אחר החל למשוך את תשומת ליבו. מבעד לאשנב שדרכו העביר את הצלחות לאולם, הוא בחן את סילביה, המלצרית החדשה, מקבלת הזמנות ומגישה לשולחנות. מי יודע מהיכן באבט שלפה אותה. היא לא הייתה מסוג הבחורות שאתה מצפה למצוא בין אנשי ההרים: צעירה, עליזה, אחת כזו שמשוטטת בעולם, כשרואים אותה מגישה פולנטה ונקניק נזכרים בסימני הזמן, כמו פרחים שמלבלבים שלא בעונתם, או כמו הזאבים שאמרו עליהם שאולי חזרו ליער. בין חג המולד לחג ההתגלות* הם עבדו ללא הפוגה, שתים־עשרה שעות ביום במשך שבעה ימים בשבוע, כך חיזרו זה אחר זה. היא נעצה לו פתקים על לוח השעם, הוא צלצל בפעמון כשהמנות היו מוכנות. הם צחקו זה מזה: "שתי מנות שף של פסטה בלי רוטב," אמרה. "הפסטה בלי רוטב יצאה מהתפריט," ענה. הצלחות והגולשים באו והלכו במהירות רבה כל כך שפאוסטו עדיין קרצף את הסירים כשהבחין שחושך בחוץ. ואז עצר לרגע, נזכר בהרים: הוא תהה אם נושבת למעלה רוח או יורד שלג ואיך נראה האור שם למעלה, ברמות שטופות השמש מעל גובה העצים, אם האגמים נראים כעת כלוחות קרח או אגנים מושלגים ורכים. בגובה אלף ושמונה מאות מטר החורף התחיל בדרך מוזרה בגשם ושלג, אך בבקרים הגשם המס את שלג הלילה.

ואז ערב אחד, אחרי החגים, כשהרצפה הייתה רטובה והכלים התייבשו בערמה, הוא הסיר את סינר הטבָּח ונכנס לבר לשתות כוסית. זאת הייתה השעה שבה ירדה על הבר שלווה רגועה, והדברים התנהלו מעצמם. באבט הייתה שמה קצת מוזיקה, משאירה בקבוק גראפה על הדלפק, ונהגי החתולים היו באים לחפש חברה בין הסיבובים על המדרון, שבהם שיטחו את הגומות והבליטות שיצרו הגולשים, העלו את השלג שנדחף למטה, ריסקו את הקרח שוב לגרגרים, מעלה־מטה עם הזחלים שלהם בשעות החשכה הארוכות. היה לסילביה חדרון מעל המטבח: לקראת אחת־עשרה ראה אותה פאוסטו מהבר. היא ירדה כשמגבת על ראשה, משכה כיסא אל התנור והתיישבה באזור החם לקרוא ספר עב כרס. המחשבה שהרגע יצאה מהמקלחת הכתה בו כברק.

בינתיים הקשיב לפטפוטיו של נהג חתול ששמו סַנטוֹרסוֹ, כמו הקדוש סנט'אורסו מאָאוֹסטָה שעל שמו נקראת מזקקת גראפה. סנטורסו סיפר לו על ציד שכווים ועל השלג. על השלג שמאחֵר השנה, על ערכו העצום להגנה על מאורות השכווים מהכפור, על הבעיות שגורם חורף נטול שלג לחוגלות ולשכווים השחורים, ופאוסטו נהנה ללמוד דברים רבים שלא ידע, אבל לרגע לא עלה בדעתו להסיט את מבטו מהמלצרית שלו. בשלב מסוים הסירה סילביה את המגבת מראשה והחלה לסרק את שערה באצבעותיה, מקרבת אותו לתנור. הוא היה שחור, ארוך וחלק כמו של אישה אסיאתית, הייתה אינטימיות רבה בדרך שסירקה אותו. כשחשה שמתבוננים בה, היא הרימה את עיניה מהספר, וכשאצבעותיה בשערה, חייכה אליו. הגראפה בערה בגרונו של פאוסטו כאילו היה נער ששותה לראשונה. מעט אחר כך חזרו נהגי החתולים לעבודה, ובאבט נפרדה מהשניים, הזכירה לו או לה לאפות את הבריושים השכם בבוקר למחרת, לקחה את שקי הזבל והלכה הביתה. היא שמחה להשאיר שם את המפתחות, את הליקרים, את המוזיקה, ולראות שהמסעדה שלה מטפחת חברויות גם בהיעדרה, קומונה פריזאית קטנה בין קרחוני נורווגיה.

* אַלפֶּג'וֹ הוא כר מרעה אלפיני מעל גובה העצים. בהמות המרעה, מלוות ברועים, עולות אליו בתחילת הקיץ ונשארות שם עד סופו. צורת הרבים היא אלפג'י (הערת המתרגמת).

* נחוג ב־6 בינואר.