אחי הנביאים לוחמי הצדק החברתי

מבוא

ספר זה הוא ניסיון לנתח את סוגיית הצדק החברתי אצל נביאי ישראל. נאתר את המודלים הספרותיים שבהם השתמשו הנביאים השונים, נתעכב על ניתוח המליצות (הלשונות הפיגורטיביות — מטאפורות) הקצרות, וננסה להבין את התמונות הרב עוצמתיות שהציג כל נביא לקהל צופיו ושומעיו.

נושא הצדק החברתי נחקר ונלמד, אבל סוגיית המודלים הספרותיים הקצרים לא נחקרה לעומק. אותם המוטיבים נשארו לוטים בערפל. בספר זה נציג כמה מהם בפני הקורא, וננסה לפענחם1. לאחר קריאה מדוקדקת של הטקסטים נגלה מודל ספרותי שלא נחקר עד כה, מודל אשר חוזר על עצמו בנבואות רבות בספר זה.

הקדשנו לכל נבואה ונבואה פרק, ונוכחנו לדעת שנפתח צוהר חדש להבנת הכתובים. אנו מקווים שנצליח להכניס את קהל הקוראים למנהרת הזמן הנבואי, והם יצליחו לחוש כמונו את עוצמתם של המנהיגים הדגולים האלה ואת מסריהם לדורות.

העושר הספרותי הרב2 מחייב אותנו להיות ממוקדים במטרת הספר ולנתח את היחידות הספרותיות העונות למודל שגילינו3. איך נגדיר את התיאולוגיה הנבואית-ספרותית? נציין כ"יריית פתיחה" שלא נשלול בספר זה מודלים אחרים, ונוכיח שהם יכולים לחיות בכפיפה אחת ו"באוהל אחד" עם המודל שנציג4.

באילו כלים נשתמש כדי להבין וללמוד את המקרא? עלינו להדגיש: המקרא הוא יצירה ספרותית מופתית עטופה בהילה תיאולוגית של קדושה. הוא מחייב אותנו להכיר היטב את תוכן היצירה ואת האלמנטים אשר עיצבו אותו. "אנו נהיה מוכנים לקבל את המקרא כספרות כאשר נבין שהטקסט הוא בעיקר תיאולוגי וקדוש"5.

ננסה גם לפרק מוקשים אמוניים ולא לעלות עליהם. "השטן יכול להכיר את המקרא כספרות, אבל זה לא צריך למנוע ממנו להכיר את המקרא כמקרא".6

מטרת הספר היא לנוע בדרכים המפותלות של המקרא, לשחות בין הפשט לסובייקטיביות דרשנית, בין הרגש לשכל. בכל נבואה ננסה לאתר את הבסיס ששימש ללבוש הספרותי והעומק התיאולוגי-הרוחני של הנבואה7.

התמונות שהנביא הציג היו הגילוי האלוהי שהוא חווה ורצה להעביר לקהל שומעיו. האם הייתה "מטרת-על" למסרים האלה? האם היה רצון להופכם ל"אל-זמניים"?8 אנו — הקוראים — חייבים ליישר מבט לטקסט המקראי ולנסות להשיב לשאלות המורכבות האלה ביושרה אינטלקטואלית ומחקרית.

הדימויים הרבים במקרא הם "פנינים מחשבתיות", שעל ידן מובעים הרעיונות הסימבוליים של הנבואה. סגנון זה הוא לא פשטני-שטחי אלא תוצר של התבוננות פנימית, "אינטרוספקציה עמוקה, המביאה את הנביא ליצירת מודלים לשוניים המשקפים את סערת נפשו בעת החיזיון"9.

על הביקורת הצפויה (מצד המלומדים-חוקרים וקוראים בספר — ותביעתם המתמדת לשמירת הסובייקטיביות בדברים שנכתבו) נשיב: ניעזר בגדולים מאיתנו כדי לבסס את עמדתנו10.

מהות צורת המליצה

נרצה לברר אם הצורה הספרותית היא רלוונטית לקורא במאה ה-21. נתמודד מול המכשול של הנגשת טקסט עתיק והבנתו "היחסית" (מחמת בעיות לשוניות וריחוקנו מ"מושב החיים" שבו נוצרה היחידה הספרותית). נעמיד את הטקסט מול הקורא ונקשה קושיות נוקשות לפולמוס שרצו לפתח לוחמי הצדק החברתי. נצלול לעמקי הרגש הספרותי, ננסה להגיע ל"איך" ו"למה", לתוכן ולצורה, לרעיון ולמסר.

בהצעת גישה זו נתמודד מול שתי צורות שונות של חשיבה. הקיצונית ביותר טוענת: ליצירות ספרותיות יש מהות ועלינו לגלות אותה מתוך השכבות של העטיפה הצורנית. אם נרכז את כל מרצנו ב"צורה" נשכח את ה"מהות".

הגישה השנייה המתונה יותר טוענת: ליצירה יש אופי עצמאי לחלוטין, אין היא זקוקה לצורה כדי להעביר את עוצמת המסר.

לסיכום שתי הגישות נטען ללא כל חשש שיש עיקרון פרשני האומר: הפרשנות אינה חוקרת את המקרא כספרות אלא כיצירה קדושה11.

יעמדו במחקרנו כמגדל אור שישה עקרונות ספרותיים, "נגייר" אותם לצורכי ספר זה, והם ישמשו לנו לאחיעזר ואחיסמך לניתוחים שנערוך בפרקים השונים.

א. לפי כללי הספרות, הצורה היא רלוונטית ומהותית.

ב. במדע, הצורה כבולה למשמעות. בספרות, הצורה יוצרת משמעות.

ג. אין רעיון פרפקציוניסטי ומושלם, המסר יובן מתוך השימוש בצורות הפועליות (ורוליות).

ד. ניסיון להפריד בין צורה למשמעות יתגלה כמשימה בלתי אפשרית.

ה. הספרות מעניקה משמעות מרכזית לרעיון הפרימיטיבי-ראשוני של הנבואה, הצורה מעניקה עטיפה נאה למחשבות.

ו. היצירה הספרותית היא השתקפות של מהות המחשבה12.

תוצאות ועקרונות הניתוח הקשורים לתמונות

חשוב להדגיש שהעקרונות שהבאנו לעיל מובילים אותנו לציין ולשאול: האם התמונות המטאפוריות, המליציות, הן כלי פורמלי פשוט וצנוע היכול לשנות את משמעות המסרים שכבר הובאו?

נתינת משמעות לתמונות הנבואיות הן רעיון שלא ניתן להשמיטו. נראה לנו נכון לציין את דברי דה ורד (De Waard) הטוען: "לתרגם מליצה (שמוגדרת על ידי תמונה), ובמקומה להחדיר הבעה לא מטאפורית, הוא תהליך מורכב. חסרון המליצה בטקסט המקורי יגדיל את אובדן המסר העוצמתי-ערכי של הרעיון"13.

אפשר לתבל דברים אלה עם דברי פיש (Fish): "לא ניתן לתרגם את המסרים הקונקרטיים המפעילים את הדמיון להרצאה פרוזאית. תפקיד החוקר הוא: לאתר ולהגדיר את התהליך היצירתי של תת המודע הפרוע של המשורר"14.

הטקסט נחוץ — הוא מוביל את הקורא להבנת האירוע המתואר. התמונות שמציגים הנביאים באות לקרוא תיגר על נוקשותה של הצורה. שניהם בצוותא (הטקסט והתמונה) מצליחים להעביר את הרעיון מעמקי נשמתו של המשורר — קרי הנביא15.

איך להתייחס לתופעת גילוי העתיד? (למה החברה מגיבה ומתנהגת בצורה כזאת)?

יש קשר הדוק ודמיון רב בין ניתוח נתונים עכשוויים ובין סוגיית צפיית העתיד. "המבינים בדבר" יחלקו את המפה האסטרולוגית האישית של כל אחד מבני התמותה לארבע קטגוריות: אהבה, עבודה, בריאות וכסף. החוקרים למיניהם ינסו לשרטט את העתיד המיידי של בני האדם. לפי דעתנו, אין אדם אחד שמאמין באותם הדברים אשר נכתבים ומתפרסמים במולטימדיה, אבל רבים מאיתנו קוראים אותם בדריכות ושותים את מסריהם בצמא.

למה החברה מגיבה ומתנהגת כך? תשובתנו היא: כיוון שמדובר בתופעת "הסקרנות הטבעית", רצון עז לגלות את העתיד, שאיפה לצפות לבלתי נודע, אפשרות לבניית תוכניות ענקיות, עם תקוות גדולות, פרויקטים גרנדיוזיים ורצון בלתי נלאה לכבוש את העולם.

איך נלבש את בגדי החמודות אשר ילוו אותנו לאורך ימינו האומללים? מי מכיר את גורלנו? מה יהיה עתידנו בעולם כה אכזרי ולא מושלם?16

גם ההווה ממלא את חיינו דאגות וחוסר ביטחון. בצומתי החיים נשאל את עצמנו, כיצד עלינו לנהוג בסיטואציה, "א" או "ב". לא נטעה אם נציין שבעידן מודרני זה נקבל את תופעת עמי הארצות והספקות כתופעות לגיטימיות, ולעת הצורך גם נאמץ פתרונות לוגיים וטכניים בלבד17.

בעבר, אנשי הצבא הרומי חקרו ובדקו את כבד הבהמות אשר שימשו לאורים ותומים בעת מלחמה ושלום. חלוקת הארץ לשבטי ישראל נעשתה על פי הגורל, בחירתו של המלך הראשון בישראל נעשתה גם על פי הגורל, עם סטייה מכוונת של תחיבת סיפור מסגרת על חיפוש אתונות ומציאת מלוכה18.

עולמנו השתנה לאין ערוך, אבל עדיין אנו כבולים בדחף הפנימי והעמוק של פנייה אל האובות והידעונים למיניהם. במזרח הקדום האמינו שהאלילים מגלים את רצונם וכוונותיהם לבשר ודם, ובמקרא אפשר לאתר שרידים של אותן המסורות19.

חכמינו הקדמונים עטפו ברוח ישראלית-יהודית את כתבי הקודש, הסירו כל סממן של פוליתאיזם מאותן יצירות המופת, אך עין חדה תמצא פנינים ארכיאולוגיות-מיתיות גם במקרא20.

העולם, אשר ספוג בדם ובאלימות, בצער ובדמעות, אשר "טעם החיים" הוא שורש פורה ראש ולענה, פותח צוהר לצורך הרגשי-הטבעי של האדם לחפש מזור לצרכיו. האלילים (לפי אמונת הקדמונים) ידאגו לשתף את האדם, רק אם יפנה אליהם, ולעיתים יעשו זאת הם ללא כל פנייה21. הם בוחנים (כמו האל המקראי) כליות ולב ומגלים את העתיד לכל אומה ואומה22.

גילוי העתיד ומאגיה צעדו שלובי זרועות וידיים וחיו בכפיפה אחת בעולם הקדמון, כפי שמציין נילסון (Nilsson)23. המאגיה חיבקה את העולם דאז, אך תרבות ישראל העניקה לכוחות האלה מקור אלוהי. חכמינו הקדמונים נתנו משמעות רליגיוזית ייחודית לאירועים האלה, ששימשו מקור השראה לדורות.

הצורות לגילוי העתיד

המילה הלטינית “Divinatio״ מצביעה על העולם הסובלימינלי של הקדושה, הקשור לאלים. לעומתה, המילה היוונית “Mantike״ ניטרלית יותר וקשורה לגילוי אינטואיטיבי של העתיד (ללא קשר לאלים). אפשר להגדיר את צורות גילוי העתיד כטבעית ומלאכותית.

בוצ'ט-לקרק (Bouchet-Leclercq), בעבודתו המונומנטאלית על סקירת גילוי עתידות בעולם הקדמון, מגדיר את התופעה בקטגוריות הבאות: גילוי אינדוקטיבי או טכני וגילוי אינטואיטיבי או טבעי.24 נפרוס חלק מהשיטות ונדגיש את המסורות המקראיות25.

הגילוי האינדוקטיבי

שיטה זו משתמשת ברבגוניות של כלים ומתודות המגדירות אותם בצורה הבאה:

א. צפייה בטבע.

התבוננות בצבא השמיים ותופעות אטמוספריות היו חלק מהשיטות המוכרות ביותר בתרבויות הקדומות לגילוי העתיד. אמונות אלה התבססו על פי ראייתם ובקשר ההדוק (שהם האמינו) שהיה קיים בין שמיים לארץ. כל אירוע אשר התרחש בארץ השתקף (לפי דעתם) לפני כן בשמיים.

בצבא השמיים, הגוף האסטרולוגי אשר היווה מוקד של התעניינות היה הירח. גוף זה היה יחסית קל לניתוח בעיני הקדמונים. לימוד מיקומו של הירח מול השמש, פלנטות אחרות וכוכבים קבועים שימש כר נרחב של פיתוח והרחבה של "נבואות" שלמות, יציאה למלחמות, יצירת מצבי אי-לוחמה ובריתות שלום.

ישעיהו בסגנונו הייחודי והאירוני מנבא את קץ ממלכת בבל, אשר על אף הידע המפותח ביותר שהיה להם בהכרת שבילי השמיים לא יוכלו להשתחרר מגורלם המר. קץ וחורבן, שממה ואבדון, בוא יבואו על הממלכה הגדולה והיהירה. עוד יזכו בני ישראל לראות איך האויב המר ישתה מכוס התרעלה.

ידיעות על אסטרונומיה לא ישמשו עוד למגן ולישועה לאימפריה הבבלית26:

"נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ (הברו) הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַֽחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מֽוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָֽיִךְ" (ישעיהו מז, יג).

צורת גילוי העתיד המוכרת פחות היא ניסיון הבנת תופעת רשרוש הרוח בראש העצים:

"וִיהִי (בשמעך) כְּֽשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁ הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּֽים" (שמואל ב ה, כד)27.

ב. גילוי העתיד על ידי התבוננות בחיות או בעופות הארץ.

כפי שציַינו, אנשי רומא ויוון עשו שימוש רב בטכניקה זו. שריד מקראי אפשר למצוא בבראשית טו, יא:

"וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָֽם".

בריחת העופות על פי מסורות אלה מצביעה, שהאל קיבל את הקורבן ומסכים לברית. מיד לאחר מכן הטקסט הקדוש או הסיפור המיתי יתארו את התגלות האלים (או האל המקראי) ויבשרו לעבדיהם הנאמנים את העתיד:

"ויְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָֽיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל"28.

ג. גילוי העתיד על ידי קורבנות.

גילוי העתיד על ידי התבוננות בכבד הבהמות או החיות אפשר למצוא ביחזקאל כא, כו:

"כִּֽי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּֽחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵֽד"29.

מקור זה קושר את הכהנים הבבלים עם המנהג הזה30. דרך גילוי העתיד על ידי הקורבנות וצורת העלייה של עשנם, צבעם ותנועתם, אפשר למצוא בשופטים יג, יט-כג:

"ויִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַֽה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִֽים. וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָֽרְצָה. תֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹֽא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹֽאת".

ד. גילוי העתיד על ידי התבוננות בנוזלים31.

אפשר למצוא שרידים של השיטה הזאת אצל יוסף ואחיו סביב נושא הגביע וראיית דברים על ידי השתקפות של הנוזל בגביע או בכוס:

"...לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָֽה. הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ..." (בראשית מד, ד-ה).

ה. שימוש בכלים אחרים.

• שימוש בחיצים

כפי שאפשר לראות בנבואת יחזקאל כא, כו32:

"כִיּ עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּֽחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵֽד".

• שימוש במטות או מקלות

כפי שרואים בנבואת הושע ד, יב33:

עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶֽם.

• שימוש בקוביות

העשויות מאבן או מעץ. השימוש בהן בעבר היה כדי לברר למה יתרחשו למשל אסונות34, כאשר רצו לבחור בדמויות מופת35 וכאשר רצו לחלק נחלות36.

הגילוי האינטואיטיבי

שלוש שיטות מרכזיות יש בשיטה זו של גילוי העתיד:

• גילוי העתיד על ידי פתרון חלומות.

• גילוי העתיד על ידי דרישה אל המתים.

• גילוי העתיד על ידי סוג של אורים ותומים.

• גילוי העתיד על ידי חלומות (Oneiromancy).

למרבה הפלא, המקרה הראשון של גילוי העתיד על ידי אקט נבואי או על ידי חלום הוא לא בפני אחד מאבות האומה העברית אלא בפני מלך נוכרי. הגיבור הוא אבימלך מלך גרר: ה' מזהיר אותו על אודות שרה אמנו37. חלום נבואי מביא את יעקב לשינוי שמה של העיר לוז לבית אל38, החלומות של יוסף (סביב כוח השליטה במשפחת יעקב) מוליכים אותו בסופו של דבר למצרים39.

אחד מהגילויים המשמעותיים נראה בספר שופטים (ז, י-יא). ה' מבטיח לגדעון שייתן את האויב ביד ישראל, אך ההבטחה הזאת לא נראית מספקת (?!) לגדעון וה' מוסיף:

"ואִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַֽמַּחֲנֶֽה. וְשָֽׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ וְיָרַדְתָּ בַּֽמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּֽמַּחֲנֶֽה".

גדעון יורד למחנה האויב ושומע את דברי אחד החיילים (פס' יג-יד):

"וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה (צלול) צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹֽהֶל. וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָֽאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַֽמַּחֲנֶֽה".

הסוגה מסתיימת במילים המעניינות (פס' טו):

"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּֽי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָֽן".

החלום יכול לשמש פלטפורמה מורחבת יותר כגון החלומות של נבוכדנצר מלך בבל (דניאל פרקים א-ד), אשר חזה את עתידהּ של הממלכה ואת שליטתו של ה' בעולם כולו. גם חלומו האישי של דניאל (פרק ז) הוא רב משמעות להתגלות האל דרך שליחיו הנאמנים.

חלומותיו של המלך הבבלי הם בבואה של חלומות פרעה (בראשית מא). מטרת החלום היא להבליט את המוטיב: האדם אשר האלים או ה' בחרו בו, הוא "המיוחד" מכל בני התמותה, “The Chosen one״. האלים או ה' העניקו לו במתנה כישרון מולד אלוהי. רק הוא יוכל לגלות ולהבין את הצפנים שבחלום, ורק הוא יקבל את התואר: "נבחר האלים"40.

המלך שלמה זוכה להתגלות אלוהית בחלום כאשר הוא נמצא בגבעון. הופעה זו נראית כסוג של אינקובציה41. טכניקה זו מתארת קבלת מידע בחלום בזמן שינה לרוב במקומות מקודשים שבהם מתקיימים אקטים פולחניים.

שני המושאים המקובלים ביותר בספרות העת העתיקה לחלומות אינקובציה הם שאלות בעלות גוון לאומי, הרווחות יותר בספרות המקרא והמזרח הקדום, ושאלות אישיות הנוגעות בעיקר לנושאים רפואיים, המקובלות בעיקר בעולם היווני-רומי42.

חלומות אינקובציה — סקירה היסטורית

הדגם המקובל של חלום אינקובציה בספרות המקראית ובספרות המזרח הקדום הוא חלום ההתגלות (Theophany Dream). האל בא אל האדם בלילה וניצב למראשותיו. על פי רוב, חלום מסוג זה נגלה בזמן שינה במקדש (או מקום הפולחן/ גילוי האל) מתוך הנחה שהתגלות האל במקדשו שכיחה יותר מאשר מחוצה לו43.

בחלום, ההתגלות כמו גם דברי האל נושאים אופי ישיר וגלוי, ולפיכך החולם אינו נזקק (על פי רוב) לפרשנות כלשהי. חלומות אלו רווחו בעת העתיקה44.

דוגמה מאוחרת יותר המשמרת את המסורת המקראית ניתן למצוא בכתבי יוספוס. ב"קדמוניות היהודים" מתאר יוספוס את חלומו של ידוּע הכהן ערב הגעתו של אלכסנדר הגדול לירושלים45.

מנהג השינה במקדשי אלים, בעיקר לצרכים של קבלת מידע רפואי מהאלים דרך החלום, היה שכיח למדי בתרבות ההלניסטית. בין האלים הבולטים ששמם נקשר עם יכולות רפואיות, ולפיכך השינה התבצעה לרוב במקדשיהם, ניתן למצוא את אסקלפיוס, איסיס וסרפיס46. הרפואה בעולם היווני התבססה על שילוב בין מידע שניתן לכנותו "מדעי" ובין פרקטיקות מאגיות-ריטואליות שהיוו חלק בלתי נפרד מתהליך האבחון והטיפול.

הבסיס העיוני לחלומות אינקובציה

ההנחה כי ביכולתו של החלום לספק מידע רפואי יעיל נשענת על תפיסה רחבה יותר, לא דתית במהותה, לפיה החלום הוא כלי דיאגנוסטי רב ערך שתוכנו מושפע באופן ישיר ממצב בריאותו של החולם47. כך למשל אפשר לקבוע כי הופעת חלומות המכילים הפרעות רבות או שכחת חלומות משקפות את מצבו של הגוף המצוי בחוסר הרמוניה ואי שלמות תפקודית48.

שאלת חלום

פולחני אלי הרפואה שהוזכרו לעיל רווחו בארץ ישראל. אפשר למצוא בספרות חז"ל עדויות לשימוש של יהודים בפולחני שינה בבתי קברות או במקומות אחרים לצורך קבלת חלום49. מטרת חלומות אלה היא בדרך כלל קבלת התגלות של מסרים, כלכליים ו/או חברתיים, וקשר עם קרוב אהוב שהסתלק מן העולם. חלומות על קרובים שאינם העניקו רשת ביטחון רגשית לאדם הנשאר בעולם השפל.

מאוחר יותר, מתקופת הגאונים, השימוש ב"שאלות חלום" נעשה תכוף ומקובל. דוגמה מעניינת בספרות הגאונים היא שאלה שהופנתה לרב האי גאון מאת יהודי קירואן העוסקת באמיתות הטכניקה של שאלת החלום, שימוש בשיטות מאגיות שונות והתייחסותו של רב האי גאון לקבלת מידע בעזרת שאלת חלום50.

שאלה זו לרב האי גאון בדבר תקפותן של שאלות חלום חושפת, אגב התיאור, תהליך מלא ושלם של חלום האינקובציה, המוכר היטב בספרות הנבואה המקראית. תהליך זה מורכב משלושה חלקים עיקריים:

א. הכנה ריטואלית — התענות, הימנעות מאכילת בשר ושתיית יין וקריאת פסוקים ידועים ואותיות מיוחדות.

ב. לינה במקום טהרה — לא ברור מהו מקום זה, סביר להניח כי מדובר בבית מדרש או בבית כנסת או אולי אף במקווה — מקום שבו מיטהרים.

ג. התגלות וקבלת תשובה על השאלה שהוצגה — ההתגלות נעשית על ידי דמות קונקרטית, אשר מתחברת רגשית אל השואל, בדומה לדגם המקראי המדגיש את התייצבותה של דמות כלשהי למראשות החולם.

יש לציין כי תוכן שאלת החלום במקרה זה אינו עולה בבירור מנוסח השאלה, היינו — האם מדובר בשאלות כלליות או בשאלות ספציפיות, ובעיקר כאלה של תלמידי חכמים, אולם מתוך תשובתו של רב האי גאון, המתמקדת בתלמידי חכמים הנעזרים בשיטה זו, עולה כי הכוונה היא (ככל הנראה), לתלמידי חכמים. עם זאת, מנקודה זו ואילך ניתן להצביע על שלושה אופני שימוש בשאלת החלום:

• שאלת החלום הפרטית.

• שאלת החלום ההלכתית.

• שאלת החלום שבה השתמשו מקובלים.

הדרישה אל המתים (Necromancy)51

הדרישה אל המתים, כדי לקבל מידע על העתיד, הייתה תופעה נפוצה ביותר במזרח הקדום. לפי עדות המקרא, נוהג זה היה מקובל אצל הכנענים (דברים יח, ט-יא), המצרים (ישעיהו יט, ג) ושבטי ישראל (שמואל א כח, ג-כה; מלכים ב כא, ח; ישעיהו ח, יט; סה, ד).

נוהג זה היה מקובל גם בתרבויות בבל, פרס, יוון ורומא. התנהגות עממית זו הייתה מבוססת על האמונה העזה שהנפטרים לאחר המוות נכנסים לסוג אחר של חיים, "חיים לאחר החיים" וזוכים לכוחות אל-טבעיים52.

אחד המקרים הבולטים ביותר הוא ביקורו של המלך שאול אצל בעלת האוב בעין דור, לאחר שה' לא בא אליו, לא בחלום, לא באורים ותומים ולא על ידי הנביאים (שמואל א כח, ג-כא)53.

המלך, שיצא חוצץ נגד העבודה זרה, הפנייה לאובות והידעונים, ועקר נוהג זה כמעט לחלוטין מארץ ישראל, הלך לדרוש בבעלת אוב54. לפי התיאור המקראי, האישה היא לא רק בעלת אוב אלא גם בעלת כוחות מיוחדים, כאשר היא שואלת: "... אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ?..." (שמואל א כח, יא). התיאור המתאר בפרטי פרטים מה קרה בעין דור, מגלה טפח מהטכניקה שבה משתמשת בעלת האוב, ומכסה טפחיים, כדי להעלות את רוח שמואל. מיד לאחר הדרישה (ללא ידיעת הפרטים) היא רואה את רוח שמואל, המתוארת כרוח אלוהים55, באה אל המקום.

רק בעלת האוב מסוגלת לראות את התמונה המורכבת. נתון זה מוסיף לכל הסאגה שיא של מתח ותסכול (מצד שאול). היא מתארת: "... אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל...". הסיפור מסתיים במלך, אשר אמור להיות עוצמתי ובעל שליטה טוטאלית, קד ארצה אפיים ומשתחווה. נוסיף שכאשר האדם מרגיש שה' עזב אותו הוא יחפש דבר מה כדי להיאחז בו ויפנה לכל דבר ודבר שייתן לו זיק של תקווה.

התרפים56

הנביא יחזקאל מציין שנבוכדנצר מלך בבל פנה אל התרפים לפני ההתקפה על ירושלים:

"כיּ עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּֽחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵֽד" (יחזקאל כא, כו).

הנביא זכריה מלין על הפנייה לתרפים לבקשת מטר ולא לאל השולט בטבע כולו:

"שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶֽה. כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּֽוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַֽחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַֽחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּֽי אֵין רֹעֶֽה" (זכריה י, א-ב).

בספר שמואל באים התרפים במקביל לחטא של גילוי העתיד:

"כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּֽלֶךְ" (שמואל א טו, כג).

קשה על פי המקורות שהזכרנו להבין מה היו התרפים. רחל גונבת את תרפי אביה כאשר מחליטים לחזור לארץ כנען (בראשית לא, יט; לד, לה); מיכה מחליט על עשיית אפוד ותרפים לעבודה זרה במקדש פרטי כאשר בנו הוא הכהן (שופטים יז, ה); מיכל אשת דוד מניחה את התרפים במיטתה כדי להציל את בעלה האהוב (שמואל א יט, יג). על פי הדברים שהבאנו יש להניח שהיו סוגים של עבודה זרה פרטית אפילו משפחתית, שליוו את המשפחה, גם בענייני זכויות ירושה57.

אורים ותומים

באזור מסופוטמיה השתמשו בשיטה האינדוקטיבית לגילוי העתיד, אך בישראל וביוון פנו לאורים ותומים, "אורקולום". בשיטה זו היו דורשים אל האורים ותומים כאשר חשו בסכנות (בראשית כה, כב). עלינו להדגיש שבמקור זה לא כתוב במפורש שרבקה הלכה לדרוש באורים והתומים, אך החוקרים תמימי דעים שרבקה הלכה לסוג של אורקולום58.

בני ישראל פונים אל שמואל בבקשה למלך (שמואל א, ח); דוד נתמך על ידי שמואל כדי להגיע למלכות (שמואל א טו, א-יד); הנביא נתן מבטיח לדוד שכיסאו יעמוד לעולמי עד (שמואל ב ז, טז); אחיה השילֹני מבשר על פילוג המלוכה (מלכים א יב, טו). בני ישראל יסטו מדרכי ה', יתרחקו ממנו, לא ירגישו עוד צורך לפנות אל הנביאים (לדרוש באורים ותומים), והנביאים ימתחו ביקורת קטלנית על התנהגות זו.

בעיתות מלחמה

בני ישראל נהגו לפנות אל ה' במצבי מלחמה59. המקרא מדגיש ומבליט את התנהגותו של המלך שאול, שאינו חש צורך לדרוש את ה', והכהן צריך לשכנעו בשאלת האורים והתומים לקראת המלחמה נגד הפלישתים (שמואל א יד, לו-לז60). לעומתו, מביא המקרא את קרבת דוד המלך אל ה':

"ויִּשְׁאַל דָּוִד בַּֽה' לֵאמֹר הַאֶֽעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּֽי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶֽךָ" (שמואל ב ה, יט).

דוד דורש באורים והתומים, וה' משיב לו מה עליו לעשות. לאחר מכן, תשובת ה' מפורטת יותר:

"וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּֽה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִֽים.

ויהִי (בשמעך) כְּֽשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּֽים" (שמואל ב ה, כג-כד).

המלך אחאב היה מחזיק סביבו "סוללה של נביאים" (ארבע מאות), וצדקיהו בן כנענה בראשם. המלך רצה לכבוש את רמות גלעד והנתון המעניין הוא, שלא הייתה לו כל כוונה לשאול את אותם הנביאים, אם רצוי לצאת למלחמה או לא. המלך יהושפט הוא זה שמשכנע אותו לשאול את ה', לדעת מה עליהם לעשות.

המלך יהושפט, לאחר תשובת הנביאים, לא נשמע משוכנע (מאותם המומחים הביטחוניים) ומבקש דעה נוספת של נביא אחר. הסוף ידוע מראש (מלכים א כב61).

דרישה אל ה' במצבי בריאות ומחלות

נציג שתי דוגמאות סותרות: המלך אחזיה פונה לבעל זבוב אלוהי עקרון (מלכים ב, א) והמלך בן הדד פונה אל ה' (מלכים ב ח, ז62). שניהם מבקשים לברר את אותה הסוגיה: "האם אנו נחיה ונעבור את מחלתנו?"

לעניות דעתנו, לא נראה לנו שהדרישה אל ה' דרך הנביא נבעה מסקרנות אינטלקטואלית.

אין אדם אשר שוכב במיטת חוליו וירצה להטריח עצמו כדי לשמוע תשובה לקונית כגון: "...הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹֽא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת" (מלכים ב א, ד).

יש במהלכים האלה סוג של רצון עז (אף שלא כתוב במפורש) להגיע למצב של ריצוי האל, כדי שהוא יעניק לאדם בריאות.

כך הוא המקרה של חזקיהו המלך: כאשר הנביא ישעיהו חורץ את גורלו באומרו שהוא חייב להכין את צוואתו, כי אכן ימות ("...צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִֽחְיֶֽה", ישעיהו לח, א), המלך פותח בתפילה מעמקי נשמתו ופורץ בבכי גדול, וה' מוסיף למלך חמש עשרה שנה ומחולל נס הדומה לנס מתקופת יהושע (פס' ג-ח)63.

אסונות

במלכות דוד היו שלוש שנים של בצורת ורעב64. דוד "בחסידותו" חושש, שהוא מקור הבעיה על עשיית חטא כלשהו שאינו מודע לו, ומחליט לדרוש את ה'.

ה' משיב למלך: "...וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִֽים" (שמואל ב כא, א).

חטא קדמון של המלך הראשון מצדיק מצב של רעב ובצורת בממלכת דוד. הפתרון: לרצות לכפר ואולי לתת פיצוי לנפגעים דרך חוק מקראי-מסופוטמי של ממש: "דם תחת דם65". המעשה האכזרי והגרוטסקי הזה סותם את הגולל על כל אפשרות של תקומת בית שאול ואחיזתו של דוד ואנשיו בשטח ללא כל התנגדות או סיכוי של התנגדות66.

אנו פוגשים שוב את דוד כאשר ה' (לפי שמואל ב כד, א) או השטן (לפי דברי הימים כא, א) מסיתים את ליבו (או אולי גאוותו גוברת עליו) כדי לערוך מפקד של כלל ישראל, ונופלים מקרב העם כשבעים אלף איש. המלך פונה אל ה' ומבקש שתיפסק המגפה, וה' שולח את גד הנביא ומצווה על המלך לקנות את חלקת האדמה — הגורן — מהארונה היבוסי ולבנות מזבח לה' ולזבוח בו קורבנות.

אז נפסקה המגפה ובני ישראל פסקו מלמות: "...וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאל" (שמואל ב כד, כה).

למטרות כיבוש

ה' הוא זה שחייב לאשר ולברך את נסיעתם של אבות האומה העברית. ה' מצווה על עבדיו את דרכיהם, בצו ישיר המלווה בברכת הדרך:

"...לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ" (בראשית יב, א), "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶֽנָּה" (שם, יג, יז).

ה' מבטיח ליעקב שיהיה איתו ויתמוך בו בדרכו: "...קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ" (שם, לא, יג), ואחר כך: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּֽי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֽׂימְךָ שָֽׁם" (שם, מו, ג).

אולי כיוון שה' כבר אינו נגלה ישירות אל עבדיו, מתעורר הצורך לחפש דרכים כדי לשמוע את דברו. כאשר אין עוד מלחמות של כיבוש, הרפתקאות ואתגרים, האוכלוסייה כבר יושבת תחת תאנתה וגפנה, אין עוד צורך בדרישה אל האורים והתומים67. אך יש לנו שני מקרים מעניינים, שבט דן הפונים צפונה (למטרת כיבוש), פוגשים מקדש ואיש לוי, אשר ברשותו של מיכה. אנשי השבט פונים ללוי-כהן ושואלים אם ה' יהיה איתם:

וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶֽיהָ. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּֽלְכוּ בָֽה" (שופטים יח, ה-ו).

המקרה השני הוא דוד המלך, כאשר הוא רוצה לדעת אם הוא צריך לעזוב את חיי המדבר ולעבור ליישוב קבע:

"וַיְהִי אַֽחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּֽה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹֽנָה" (שמואל ב א, א).

לצערנו, נבצר מאיתנו לדעת איך היו מקבלים גיבורי המקרא את המידע המדויק הזה. יש להניח שזה נעשה על ידי הכהן שהיה באותם הימים.

מבוא זה פותח צוהר לפרקים הבאים, בהם נחוש ונרגיש את התמונות הרבות שהציגו הנביאים, לוחמי הצדק החברתי. עלינו לפתוח פתח למחשבה, למה במאות שנים של מלכות לא הייתה התקוממות עממית אשר תפיל את ממשלת הרשע, אריסטוקרטיה מושחתת ואליטות אשר כל יצר מחשבות ליבן היה לרסק את השכבות החלשות68. אנו נושאים תפילה שהדברים בספר יגרמו לחשיבה מחודשת. בחקר המקרא נראה לנכון לטעון שלא צריכים להוכיח את הברור מאליו ולסבך את המסרים הפשוטים והצנועים69, אשר מביאים רעננות וחדות לאיש השומע והקורא. הדו-שיח בין הסופר המקראי ובין הקורא נעשה פורה, עטוף בהילה של התפעלות, עשיר ומרתק. לתמונות שנציג יש הכוח ליצור עולם קסום, לעורר הזדהות, למתוח ביקורת, לזעוק, לצחוק, לשמוח ולבכות.

1. ראו, R.M. Achard, Amos. L’homme, le message, l’influence (1984), pp. 278-301. , אף שהמחבר חוקר סוגיות בספר עמוס, הוא בודק פורמולות נבואיות רבות שאפשר להשתמש בהן ככלי עזר לניתוח בספרות הנבואה כולה. כדי לראות במלוא העוצמה את עמוס כ״גיבור-על״ הלוחם לצדק חברתי, ראה: ,A. Van der Wal, Amos. A classified Bibliography (1983) , ביבליוגרפיה ענפה נמצאת גם בדברים המלומדים של אפשטיין

L. Epsztein, La justice sociale dans le Proche-Orient Ancien et le Peuple de la Bible (1983), pp. 233-257.

2. ראו, ביבליוגרפיה מקיפה בנושא ספרות הנבואה: C. Conroy, Hebrew

Poetry, Selected recent bibliography (1981-2) .

3. קרוסן הגדיר את העושר הספרותי והתיאולוגי של הנבואות כ״ים בתוך האוקיאנוס״: J. D.Crossan, "Waking the Bible. Biblical Hermeneutic and Literary Imagination", Int 32 (1978), pp. 269-285, esp. p. 281.

4. “יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם...״ (בראשית ט, כז), הרב אברהם יצחק הכהן קוק השכיל להגדיר את הדברים כך: “... כי כל אותם הדברים, המתנגדים ונראים רעים במציאותם הם בעצם גורמים לפאר יותר את כוח הטוב והאמת... על כן הפגישה היוונית... עוד תשמש עם כל כוחותיה להוסיף פאר ועוצמה לתורת אמת... יפיותו של יפת, תיקבע באוהלי שם, להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם, עוזה של תורה...״ (עין איה, מסכת שבת דף פב, פסקא יג).

5. ראו, D. J.A. Clines, "Story and Poem, The Old Testament as Literature and as Scripture" Int 34 (1980), pp. 115-127, esp.p. 115. , ראו גם י׳ זקס, השותפות הגדולה (2013), עמ׳ 17: “המדע עניינו הסבר, הדת עניינה משמעות. המדע מנתח, הדת מחברת. המדע מפרק דברים לרכיביהם היסודיים, הדת קושרת אנשים יחדיו, המדע מספר לנו מה יש, הדת מה ראוי שיהיה... המדע הוא ביעור הבערות, הדת היא הגאולה מן הבדידות״; ש׳ רוזנברג, תורה ומדע — בהגות היהודית החדשה, תשמ״ח, עמ׳ 83-79.

6. ראו, J. Nohrnberg, "On literature and the Bible", Theology Digest 25 (1977), pp. 39-44, esp.p. 39. , ראו י׳ שורק, הברית הישראלית (2015),עמ׳ 31: “כל השומע את קול המקרא שומע, בראש ובראשונה, את קולה של האחריות המוסרית של האדם, הבאה שלובה עם חירותו משעבוד״. ראו גם, מ״צ ברטלר, כיצד לקרוא את התנ״ך (2005), עמ׳ 13: “אם קריאה היא חיפוש היגיון בטקסט, כי אז כל איש מאתנו קורא אחרת. וכן, לכל אדם תפיסה אחרת בנוגע לתנ״ך, ועל כן אין זה מפתיע שכל אחד מפרש את הטקסטים המקראיים בדרכו שלו. מתוך הגישות הרבות לעניין זה נוכל לתאר כ׳שיטה׳ רק את אלה שהן קפדניות וסדורות״. מ׳ שטיינברג, טוען: “...אי אפשר להאמין בניסים, בחציית ים סוף, ביהושע העוצר את השמש... הסטואיים צודקים כשהם אומרים ששום דבר לא קורה בניגוד לחוקי הטבע״, מ׳ שטיינברג, כעלה נידף (תרגמה: יעל ענבר — 2015), עמ׳ 42; א׳ זרטל, סודו של סיסרא — מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה (2010), עמ׳ 16-17.

7. למשל בנבואת יחזקאל לד, יש תא רוחני תיאולוגי מרכזי שהוא המוקד של הנבואה ושכבות חיצוניות משמשות עטיפה ספרותית.

8. ראו, הדברים המהפכניים של הרמב״ם, מורה נבוכים ב, מב, בעניין הבנת מראות הנבואה ודברי הרמב״ן הארוכים, בראשית יח, א, ד״ה וירא, מקראות גדולות הכתר (1997), עמ׳ 158. ראו גם מאמרו החשוב של ב׳ בר-כוכבא, “היהדות של משה והיהדות של בית שני״, תרביץ 10 (חוברת ג — תשנ״ז), עמ׳ 336-297.

9. ראו, Y. Gitay, "A Study of Amos's Art of Speech. A Rhetorical Analysis of

Amos 3,1-15", CBQ 42 (1980), pp. 293-309.

L. Alonso-Schokel, "Die estilistische Analyse bei den Propheten", VTS 7 (1957), pp. 163-164, esp. p. 163. ראו גם הדברים המפתיעים של פ׳ ניטשה בתביעה ובדרישה לעשייה ערכית: “העובדה שהמעשים, וההתרגלות למעשים מסוימים, מושכים אחריהם את היווצרותה של ערכיות מסוימת, ולבסוף גם הלך רוח מסוים, היא תוצאה טבעית, כשם שבלתי טבעי הוא שמתוך ערכיות בלבד יצמחו ‘מעשים׳. אדם חייב להתאמן לא בחיזוק רגשות ערכיים, כי אם בעשייה ערכית״, פ׳ ניטשה, הרצון לעוצמה א (תרגם מגרמנית: ו׳ קאופמן — 1968), עמ׳ 117.

10. ראו, חת״ם סופר, שו״ת אוה״ח ס׳ ר״ח: “כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, לא תעשה ידיו תושיע, להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו... לעומת זה היודע עצמו כי כל מגמתו להגדיל תורה ולהאדירה ורק אינו כותב מחשש מבקרי מומין ומלעיגין עבירה היא בידו...״.

11. ראו, פ׳ ניטשה, אנושי, אנושי מדי: ספר לחופשיים ברוח (תרגם מגרמנית: י׳ גוטשלק — א׳ טננבאום — תשס״ח) כרך ראשון, פסקה 251, עמ׳ 168: “לכן צריכה תרבות גבוהה לצייד את האדם במוח כפול, כביכול, בשתי לשכות מוח, האחת, כדי לחוש את המדע, השנייה כדי לחוש את שאינו מדעי: הן תהיינה מונחות זו בצד זו בלי להסתבך זו בזו, ניתנות להפרדה, ניתנות לאטימה. הבריאות היא שדורשת זאת״. הדברים המהפכניים של מ״ל קינג: C. Carson, S. Carson, S. Englander, T. Jackson & G. L. Smith, eds. The Papers of Martin Luther King, Jr. Advocate of the Social Gospel (2007), p. 108. , ״המדע חוקר, הדת מפרשת, הדת והמדע הם שתי המיספרות של המחשבה האנושית״; ע׳ שטיינזלץ (אבן ישראל) שלושה עשר עלי השושנה (2010), עמ׳ 79: “המשמעות היסודית של מושג הקדושה, בלשון הקודש היא ה׳נבדלות׳, היותו של הדבר נבדל מרוחק ומנותק מכל האחרים. הקדוש הוא זה שנמצא מחוץ לכל תחום שאיננו ניתן למגע, להבנה להגדרה, שהוא מיוחד במהותו העצמית, אחר מכל שאר הדברים ומשום כך יכול הוא להיקרא במהותו ‘קדוש׳, לאמור: ‘נבדל׳ “; מ׳ גרינברג, על המקרא ועל היהדות (1984), עמ׳ 349-344. צריכים גם לעמוד על בעיית “מושב החיים״ של הנבואות, ראו להרחבה: ש׳ ורגון, בארצות המקרא (2015) עמ׳ 26-20.

R. Kearney, The God Who My Be: A Hermeneutics of Religion (2001), pp. 23-38; J. Rawls, "Two Concepts of Rules", The Philosophical Review, vol.64 (1955), pp. 3-13.

12. ראו, L. Alonso-Schokel, Hermeneutical Problems of Literary Study of the

Bible, VTS 28 (1975), pp. 1-15.

13. ראו, J. de Waard, "Biblical Metaphors and their Translation", BTrans 25

(1974), pp. 107-112, esp.p. 112.

14. ראו, H. Fish, "The Analogy of Nature. A Note of the Structure of the Old

Testament Imagery", JTS (1955), pp. 161-173, esp. p. 164.

15. ראו, להרחבת הנושא: R. Lack, La Symbolique du Livre d'Isaie, 1973, p. 256; A. F. Payne, "A Perspective on the Use of the Simile in the OT", Semitics 1 (1970), pp. 111-125, esp. p.122; R. P. Carroll, "Poets not Prophets", JSOT 27 (1983), pp. 25-31.

16. ראו, את דעתו המהפכנית של: י״ל אשכנזי (מניטו), מדרש בסוד ההפכים (תרגם: א׳ אשכנזי — 2009), עמ׳ 67-49.

17. ראו, ד׳ פסיג, פור קוגניטו (2013), עמ׳ 19: ״...בהתחשב בהתפתחות התיאורטית של השנים האחרונות, בהתחשב בממצאים האמפיריים שהצטברו ובהתחשב במחקרי החישוביות אשר מאירים לנו צדדים חדשים בפעולות המוח, אפשר לקבוע כי היכולת של המוח לחולל תחזיות היא העיקרון האוניברסלי שלו, שמכלול מנגנוני המוח נעים סביב יכולתו לחשוב עתיד או שהמוח הוא איבר מנבא [predictive mind]״.

18. ראו, מ׳ גרסיאל, ספר שמואל א’ — עיון ספרותי במערכי השוואה, באנאלוגיות ובמקבילות (1983), עמ׳ 88-81.

19. ראו, בראשית יח, יז; עמוס ג, ז.

20. ראו, י׳ קויפמן, תולדות האמונה הישראלית (כרך א — תש״ז), עמ׳ 10-8; מ״ד קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית (תשמ״ג), עמ׳ 54-20.

21. במלכים ב א, המלך אחזיה בן אחאב נופל בעד השבכה בעליית ביתו שבשומרון ושולח שליחים לעקרון כדי לשאול את העבודה זרה: “... דִרְשׁוּ, בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן, אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה״ (פס׳ ב). מלאך אלוהים קורא לאליהו התשבי לקום ולעצור את השליחים ולומר להם: “...הֲמִבְּלִי אֵין־אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹ֕שׁ בְּבַעַל זְב֖וּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן״. ולכן “כה אמר ה׳, הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת...״. (פס׳ ג-ה) אחזיה מת בסוף הפרק ואחריו עולה למלוכה יהורם.

22. רש״י מפתח את הרעיון המרתק שלכל אומה ואומה יש מלאך ה״שומר״ עליה (שרו של עשו, שרו של מצרים, ארם וכו׳).

23. ראו, .M.P. Nilsson, Geschichte der Griechischen Religion (1941), p. 152

24. ראו, A. Bouchet-Leclercq, Histoire de la divination dans l’Antiquite, Vol

2 (2018), p. 240.

25. ראו, A. Baruch, Oracle et divination, DBS VI (1960), p. 88; A. Jirku, Mantik in Altisrael, Von Jerusalem nach Ugarit. Gesammelte Schriften (1966), pp. 62-109; F. Schmidtke, "Traume Orakel und Totengeister als Kunder der Zukunft in Israel und Babylonien: BZ 11 (1967), pp. 6-24.

26. הגמרא במסכת ברכות דף נח ע״ב מביאה בשם ר׳ שמואל את הדברים הבאים: “בהירים שבילי השמים כשבילי נהרדעא״. יש להניח שהידע האסטרולוגי הרחב שרכש שמואל הושפע מהתרבות הבבלית.

27. במעמד הר סיני נשמע גם קולו של ה׳ הולך וחזק מאוד יחד עם ברקים וקולות של שופר. כאשר משה פוגש את יהושע, משה שומע קולות שונים בקרב העם: “ויִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּֽמַּחֲנֶֽה. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵֽעַ. (שמות לב, יז-יח). ראו פירושו המרתק של רש״י על המקום ומסכת ערכין יא ע״א, על הבנת הקולות הבאים מן הטבע. יש גם מסורות אשר בהן אלון מורה הוא מקום לגילוי העתיד (בראשית יב, ו ודברים יא, ל. השוו עם שופטים ט, לז). עצם הופעת ה׳ לפני אברהם באלון מורה עשויה לשמש הוכחה לרעיון זה. ראו: מ״ד קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית א (תשמ״ג), עמ׳ 34-20.

28. ראו, .E. Ebeling, Literarische Keilschrifttexte aus Assur (1953), p. 75

n.137-138.

29. ראו, מקראות גדולות הכתר (מהדיר ועורך מ׳ כהן), (יחזקאל — תש״ס), עמ׳ 137-136, פירושיהם של רש״י ורד״ק; ר׳ כשר, מקרא לישראל, (יחזקאל — 2004), עמ׳ 426: “קסם באמצעות כבד טבעי, או בדגם של כבד (Hepatoscopy) היה נפוץ מאוד במזרח הקדום, במסופוטמיה, אצל החיתים והכנענים, ואף אצל הערבים הקדומים. הכבד, שנחשב מקום הרגשות, נתפש בשל צורתו המורכבת כטומן בחובו את סודות האילים ורצונם. הכבד חולק לאזורים, וכל אזור אמור היה לסמן אות מסוים״.

30. ראו, S.H. Langdon, Die neubabylonischen Konigsinschriften (1912), p. 242,

n.4.

31. ראו, A. G. Auld, Prophets through the Looking Glass: Between Writings

and Moses, JSOT 27 (1983),pp. 3-25.

32. ראו, ר׳ כשר, מקרא בישראל (יחזקאל), עמ׳ 426: “קסם באמצעות חצים (Belomancy), שעיקרו מילוי אשפה בחצים, עליהם כתובים פתרונות שונים (במקרה דנן ‘ירושלים׳ ו׳רבת עמון׳). הקוסם היה מנענע (“קלקל״. השוו ירמיהו ד, כד: “רעשים... התקלקלו״) את החיצים, והחץ הראשון שנפל מהאשפה הוא שנחשב לתשובת האלים. קסם זה אינו ידוע במרחב המסופוטמי, אלא בישראל, בפיניקיה ואצל שבטי ערב הקדמונים״. ראו גם מסכת גיטין נו ע״א, על נירון קיסר שגם שיגר חיצים לכיוון ירושלים; מקראות גדולות הכתר (יחזקאל), עמ׳ 137-136: רש״י, רד״ק, ר׳ אליעזר מבלגנצי והדברים המעניינים של ר׳ ישעיה מטרני ור׳ מנחם בן שמעון. השוו עם מלכים ב יג, יד-יט, כאשר אלישע מצווה את המלך יואש לקחת קשת וחיצים ולראות בחיצים אלה, אשר נקראו חיצי ישועה.

33. ראו, ר׳ כשר, התפישה התיאולוגית של הנס במקרא (עבודת דיסרטציה — תשמ״א), עמ׳ 195-193; מקראות גדולות הכתר (תרי עשר — תשע״ב), עמ׳ 22, דעתם של ראב״ע – שיטה אחרת: “ומקלו: והפסל שהוא מן מקל״, רד״ק: אשר חולק עליו וטוען שמקלו: “ומקלו הם נביאי השקר...״, ר׳ ישעיה מטראני: “ומקלו יגיד לו: שהוא קוסם במקלו״ והם תמימי דעות עם ר׳ אליעזר מבלגנצי.

34. ראו, למשל במלחמת העי, יהושע ז, יז-יח.

35. בבחירתו של המלך בשמואל א י, יט-כא.

36. ראו, יהושע יד, ב; יח, א-כא, מ. להרחבת הנושא: J. Lindblom, Lot – casting

in the Old Testament, VT 12 (1962), pp. 78-164; F. Schmidtke, Traume, Orakel und Totengeister als Kunder der Zukunft in Israel und Babylonien: BZ 11 (1967), pp. 6-24.

37. ראו, בראשית כ, ג.

38. ראו, בראשית כח, יא-טו.

39. ראו, שם, לז מ, מא.

40. ראו, דניאל ב, כז-כח.

41. תהליך האינקובציה יופיע בסביבת המקדש או מקום גילוי האל, בדרך כלל ההופעה-מפגש יבואו: א. כאשר יש איזו סכנה ממשית והאל מגן על עבדו. ב. כדי לפתור בעיות או ספקות. ג. תשובה על עניינים טכניים בלבד, מה על האדם לעשות במקרה “א״ או “ב״. ד. לקבלת תכונות ערכיות או בריאות בלבד. שני המקרים האחרים הראויים לציון הם: דאג האדמי, אשר נמצא בנוב, עיר הכהנים (אף שמקור זה אינו ברור מספיק לטענה ששהותו במקום הייתה כדי לקבל את גילוי האל — שמואל א כא, ח). המקרה השני הוא גילוי האל לנער שמואל, בשילה. (שמואל א ג). ראו: י׳ אריאל, יחזקאל (2004), עמ׳ 21: “אדמת חוץ לארץ נמצאת מחוץ למקום השראת השכינה והיא גם משוקצת בגילולי עבודה זרה, משום כך זכה משה בנבואה במצרים רק כאשר יצא מטומאת העיר אל מרחבי הטבע הפתוחים שמחוץ לעיר... אף יחזקאל לא זכה בנבואה בבבל אלא כשעמד על נהר כבר...״. אולי אפשר לראות בדברים אלה (המבוא לפרשת בא במכילתא שמביא אריאל) סוג של אינקובציה במקום פתוח וטהור.

42. ראו, ש׳ ליברמן, יוונית ויווניות בארץ ישראל (תשמ״ד), עמ׳ 209-202; S.S. Tigner

Plato's Philosophical Uses of Dream Metaphor, AJP 91 (1970), pp. 204-212; D. Gallop, "Dreaming and Waking in Plato", Essays in Ancient Greek Philoshophy (Ed. J. Anton, G. L. Kustas & A.Preus SUNY Press – 1971), pp. 187-194.

43. ראו, ג׳ חזן-רוקם, “חלום הוא אחד משישים של נבואה — פעולות הגומלין בין הממסד הטקסטואלי ובין ההקשר העממי בפתרון החלומות בספרות חז״ל״, התרבות העממית ( תשנ״ו), עמ׳ 54-45; “ההקשר הפולקלוריסטי של סיפורי העם המדרש האגדה: סיפורי פתרון חלום״, רקמת חיים: היצירה העממית בספרות חז״ל (1996), עמ׳ 120-101; G. Hasan-Rokem, "Communication

with the Dead in Jewish Dream Culture". Dream Cultures: in the Comparative History of Dreaming (Edited by: D. Shulman & G. S. Stroumsa, 1999); P. S. Alexander, " Babli Berakot 55a-57b. The Talmudic Dream Book in Context", JJS 46 (1995), pp. 230-248.

44. ראו, ר׳ פידלר, חלום ההתגלות במקרא מקומו בתולדות הספרות המקראית ובתולדות אמונת ישראל, (דיסרטציה — 1996), עמ׳ 353; “ ‘בין תבן והבר׳, דו ערכיות ביחס לחלום במקרא וזיקתה למזרח הקדום״, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום (תש״ס), עמ׳ 164-145; “ההתגלות בשלה״ (שמואל א ג) — עיון בתופעת התיאור הגבולי, דברי הקונגרס העולמי של מדעי היהדות (כרך א׳ — תשנ״ט), עמ׳ 107-99; “׳חלום אבימלך׳ (בראשית כ, ג-ח) ומקומו במסורת ‘אם האומה בסכנה׳״, טורא ב-(1992), עמ׳ 38-19; א׳ שנאן, “החלום במדרש ומדרש החלום״, מגוון דעות והשקפות על החלום בתרבות ישראל (1995), עמ׳ 43-6; י׳ זקוביץ׳, “ממאכל יצא האכל, על חלומו ושברו״, מגוון דעות והשקפות על החלום בתרבות ישראל (1995), עמ׳ 42-35; ז׳ פרויד, פשר החלומות (תרגם: מ׳ ברכיהו, חלק א — 1998), עמ׳ 15-7. הסקירה שמציע פרויד היא שטחית ולא ממצה, לא ניתן גם לעמוד דרכה על תפיסת מרכזיותה של תופעת החלימה בעת העתיקה למשל, פרויד מתעלם לחלוטין מספרות פתרון החלומות התלמודית. לדעתנו, הדבר פוגם באיכותו של החיבור כולו ומונע ממנו לעמוד על השורשים התרבותיים של מאפיינים פסיכולוגיים שאותם הוא מצא.

45. ראו, י׳ פלביוס, קדמוניות היהודים, כרך ג (תרגם: א׳ שליט — תשנ״ב), עמ׳ 30.

46. אין בכוונתנו לערוך כאן דיון מלא בתופעת האינקובציה, שזכתה להתייחסויות מחקריות רבות ומגוונות. לדיונים חלקיים בתופעה זו ראו: P. Cox – Miller

Dreams in Late Antiquity (1994), idem: 'A Dubious Twilight': Reflections on Dream in Patristic Writing, Church History 55 (1986), pp. 153-164; idem, " 'All the Words Were Frightful': Salvation by Dreams in the Shepherd of Hemas", Vigiliae Christianae 42 (1987), pp. 327-338; idem, "Reimagining the Self in Dreams", Continuum 1 (1991), pp. 35-53.

47. תפיסה זו אינה רואה חשיבות בשינה במקדשים, אלא טוענת שללא קשר למקום החלימה ניתן להוציא ממנו מידע רפואי בעל ערך. חלומות האינקובציה נעים בין התפיסה הרפואית לבין טענות תיאולוגיות בדבר אחריותם של אלים מסוימים לרפואתם ורווחתם של החולים. לא כל החוקרים מסכימים עם טענה זו. יש המפרידים בין חלומות רפואיים “דתיים״ שנחלמו במקדשים ובין חלומות “חילוניים (secular)“, שנחלמו בכל מקום. לטענתם, החלומות ה״דתיים״ מקורם באלים ואילו החלומות ה״חילוניים״ מקורם בחולם עצמו ואין להם כל משמעות דתית. אנו סבורים כי יש קשר בין שני התחומים וכי עליית ערכו של החלום ככלי רפואי גרמה ליצירת פולחנים דתיים.

48. ראו, א׳ אלקיים, “מאבק עד שחר: חלומות ויקיצות״, דף שבועי, אונ׳ בר-אילן (מס׳ 265).

49. ראו, י׳ ענבר, חלום בין השמשות, עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים (2013), עמ׳ 34-15; M. Niehoff, 'A Dream that is not Interpreted is like a Letter that is not Read', JJS 46 (1992), p. 58-94. וספרות רבנית רבת היקף.

50. ראו, שו״ת אונ׳ בר-אילן, י׳ פחה, דברי חלומות בהלכה, תחומין ה (תשמ״ד), עמ׳ 428-402.

51. ראו, H. A. Hoffner, "Second Millennium Antecedents to the Hebrew ob"

JBL 86 (1967), pp. 385-401; J. Lust, On Wizards and Prophets: SVT XXVI (1974), p. 13-42; W. O. E. Oesterley, Immortality and the Unseen World. A Study in the OT Religion (1930) , pp. 110-123; H. Schmidt, "ob": BZAW 41 (1925), pp. 25-61; F. Schmidtke, Traume, Orakel und Tottengeister als Kunder der Zukunft in Israel und Babylonien: BZ 11 (1967),pp. 6-24; I. Trencsenyi – Waldapfel, Die Hexe von Endor und die griechisch – romische Welt: Acta Or Budapest 12 (1961), pp. 22-201; M. Vieyra, Les noms du 'mundus' en hittite et en assyrien et la pythonisse d'Endor: RHA 19 (1961), pp. 47-

55.

52. ראו, E. O. James, The Ancient Gods (1960), p. 188, כדי לסתור דעה זו, ראו ד׳ ויצמן, רעיון החיים לאחר החיים – בספרות החכמה המקראית מהותו וחשיבותו (2010), עמ׳ 42-13. מעניינת היא הגישה של התלמוד בעניין הדרישה אל המתים שבניגוד למקרא, נראית חיובית. ראו: בבלי, ברכות יח ע״א, סוטה לד ע״ב, בבא מציעא פד ע״ב, סנהדרין קב ע״ב, קד ע״א, ירושלמי, כלאים פרק ט, הלכה ג.

53. ראו הסבריהם של: מ׳ גרסיאל, עולם התנ״ך (שמואל א — 1993), עמ׳ 219-218; י׳ קיל, דעת מקרא (שמואל א-1981), עמ׳ רפב הערה 2 ועמ׳ רפג הערה 5; א׳ סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים (1997), עמ׳ 106-83. ראה דברי רד״ק (אשר טוען על פי פרקי דרבי אליעזר) (לב, א) שבעלת האוב הייתה צפניה, אמו של אבנר. פירוש זה — ללא צל של ספק — מכניס ממד של עוצמה ומתח רב לכל הפרשה, כאשר בתוך חצרו של המלך לא מסכימים לציית לדבריו!. מקראות גדולות הכתר (ס׳ שמואל א — שמואל ב, 1993) עמ׳ 143.

54. מה פירושה של המילה “אוב״? ראו הערה קודמת ודברי שמידקה, אשר טוען שהאוב הוא סוג של רוחו של נפטר שנמצאת יחד עם הקוסם בתוך בור. לפי דעתו, כל אדם היה מסוגל (לאחר התבודדות) להתחבר לרוח מיוחדת של נפטר כלשהו ולשמוע ממנה דברים על עתידו. זו אותה עבודה זרה שהיו עושים בבבל עם ה-etemmu (עמ׳ 33 ...Traume, Orakel). שמידט (BZAW 41) חושב שהאובות והידעונים היו כלים שבהם השתמשו בעלי הקסמים כדי להעלות את רוח המת. הוא מתבסס על דברי שמואל א כח, ג האומר: “...ושאול הסיר האבות והידענים מהארץ...״. יאשיהו המלך ביער את הידענים והאובות (מלכים ב כב, כד): “וגם את האבות ואת הידענים ואת התרפים... בער יאשיהו...״. אוסטרלי, ראה את פולחן האוב והידעוני בצורה מורכבת יותר. הוא טען שהיו יכולים לפנות אל רוח הנפטר ולהביא אותה מ״ממלכת השאול״ אל העולם הזה. אותה הרוח הייתה חודרת אל תוך גופו של המדיום (מתווך) ומדברת מתוך גרונו של הקוסם:

Immortality and the Unseen world, p. 133.

55. ישנם שלושה מושגים במקרא המתייחסים למתים: א. אלוהים (שמואל א כח, יג, ישעיהו ח, יט). ב. אִטים (ישעיהו יט, ג). ג. רפאים (ישעיהו כו, יד, יט; תהלים פח, יא; ישעיהו יד, ט; איוב כו, ה; משלי ב, יח; ט, יח; כא, טז). האלוהים יכולים לעלות אל הארץ, האִטים יכולים לדרוש בשאלות העתיד, אבל הרפאים אינם חוזרים לעולם הזה.

56. ראו, H. A. Hoffner (Jr.), The Linguistic Origins of Teraphim: Bibliotheca Sacra 124 (1967), pp. 8-23; Idem, Hittite Tarpis and the Hebrew Teraphim: JNES 27(1968), pp. 8-61. ; ר׳ כשר, מקרא לישראל (יחזקאל — 2004), עמ׳ 426; י׳ קליין, עולם התנ״ך (יחזקאל — 1993), עמ׳ 102-101; רד״ק מקראות גדולות הכתר (יחזקאל — 2000), עמ׳ 138.

57. ראו, הערה קודמת.

58. ראו, נ׳ ה׳ טור סיני, אנציקלופדיה מקראית (ערך: אורים ותומים 1950), טור 183-179; מ׳ ויינפלד, עולם התנ״ך (בראשית — 1993), עמ׳ 165; י׳ קיל, דעת מקרא (בראשית — 2000), עמ׳ רכד; רש״י, רשב״ם ור׳ יוסף בכור שור, מקראות גדולות הכתר (בראשית כרך ב, 1999), עמ׳ 3-2.

59. בתקופת משה, יהושע והשופטים לא היה צורך בשימוש באורים ותומים ונראה על פי הכתובים שהיה להם קו ישיר אל האל.

60. יש להניח שמטרת הפסקה באמצע הפסוק היא להבליט את עמדת העם (שאולי חשש מהמלך) והמלך, אשר היו רחוקים מה׳, שחצנותם, כוחם ועוצם ידם, שבסופו של דבר יביאו לקץ המלוכה, לעומת הכהן אשר משכנע את המלך בדרישת ה׳ על ידי האורים והתומים, ראו: י׳ קיל, דעת מקרא (שמואל א-1981), עמ׳ קלב; מ׳ פארן, עולם התנ״ך (שמואל א — 1993), עמ׳ 133.

61. מרתק הוא התיאור של הכותב המקראי על דברי מלכי יהודה וישראל. מלך ישראל אחאב מוזכר ללא ציון שמו כמעט בכל הפרק, לעומתו מלך יהודה מופיע בכל הפרק בשמו: יהושפט, אולי כדי להבליט את הקשר של מלכי יהודה עם ה׳ וריחוקם של מלכי ישראל ממנו.

62. אולי כדי להבליט את הציניות שבדבר, שמלכי ישראל פונים לעבודה זרה ומלכי הגויים מכירים בכוחו של ה׳.

63. השוו יהושע י, יג, וההשלמה של מלכים ב כ, ח, על הריפוי הניסי של חזקיהו דרך דבלת התאנים. יש להניח שבספר ישעיהו עניין הריפוי אינו מופיע כדי להעצים את ה׳ ואת הנס הגדול של שינוי הסדר האסטרולוגי.

64. בצורת לא הייתה תופעה נדירה ויוצאת דופן באותם הימים, כמו שקורה לעיתים קרובות גם באזורנו, בימינו, אבל יש להדגיש שזו נקודת ראות שלנו בעידן המודרני.

65. הכוונה לחוקי חמורבי, עין תחת עין, שן תחת שן, בניגוד לפרשנות של חכמי ישראל על הקורפוס של החוקים האלה.

66. ראו, את הפירוש הנועז (ואולי נכון) של י׳ ברנס על מהלכי דוד נגד מלכות שאול. י׳ ברנס, מלכים ג’ (2008) עמ׳ 300-295.

67. אולי זו באמת “מטרת העל״ של היהדות בכלל, שאנו נעשה את המהפכה היהודית בקרב משפחתנו וחברתנו, ראה מ׳ גודמן, הנאום האחרון של משה (תשע״ד), עמ׳ 52: “המהפכה של ספר דברים לכאורה הפוכה מהמהפכה התלמודית המאוחרת יותר. ספר דברים צמצם את הדמוקרטיה והעלים את הדת... החיים מחוץ למקדש עברו חילון עמוק״.

68. אין אנו מוצאים עדות מקראית להתקוממות עממית נגד עוולות של ניצול וריסוק השכבות החלשות בעם. כל המקורות דנים ב״מרד נגד ה׳ “ (בעקבות אי-קיום המצוות), מרד נגד המלכות או מלכות אויב (בגלל הרצון לשלוט, או להחזיר את מונופול השליטה במלוכה ולא חיפוש של צדק חברתי). בפרשת פילוג המלוכה אפשר אולי לראות סממן זעיר להתקוממות, כאשר בעקבות מיסים כבדים העם עוזב את ממלכת דוד ובונה לעצמו חלופה, ראו מלכים ב יב, אבל כאשר מבררים את הסוגיה באר היטב לא ברור לחלוטין שזו הסיבה ל״שבירת כל הכלים״. אנו רוצים לטעון שלוחמי הצדק החברתי, נביאי ישראל, עמדו בודדים במערכה מול “ענקי העוול והניצול״. במשקפת הזמן אפשר להתבונן, מה עלה בגורלם של כל אחד ואחד, אלו שנכנסו ל״נצח״ ואלו שנשכחו בדברי הימים של ההיסטוריה.

69. ראו, R. Gordis, On Methodology in Biblical Exegesis, JQR 61 (1970), pp. 93-118:" In ever greater degree, Biblical Scholars need to recognize that Biblical Exegesis is not a science but an art which rets upon the foundation of science (…) this art requires insight, empathy the material being analyzed, constructive imagination and aesthetic appreciation (…) Literature is the for most expression of the human spirit and language in its medium. Both reflect the limitless variety of man's emotions and thoughts, his fears and hopes his memories and

aspiration".