איך להיפרד מהטלפון

Lehipared_Meatelephone-5 הקדמה

בואו נבהיר משהו כבר בהתחלה: מטרת הספר הזה אינה לגרום לכם להשליך את הטלפון שלכם מתחת לגלגלי מכונית דוהרת. בדיוק כמו שפרידה מאדם קרוב אין פירושה הימנעות ממערכות יחסים עם בני אדם, כך ״פרידה״ מהטלפון אין פירושה המרת מסך המגע שלכם בטלפון חוגה.

אחרי הכול, יש לנו הרבה סיבות לאהוב את הסמארטפונים שלנו. הם מצלמות. הם די־ג׳יי. הם מסייעים לנו לשמור על קשר עם בני משפחה וחברים והם יודעים את התשובה לכל שאלת טריוויה שנעלה אי־פעם בדעתנו. הם מעדכנים אותנו על מצב התנועה בכבישים ועל מזג האוויר הצפוי. הם שומרים את יומן הפגישות ואת רשימת אנשי הקשר שלנו. סמארטפונים הם כלי עבודה מדהימים.

אבל יש בסמארטפונים גם משהו שגורם לנו להתנהג כמו טמבלים. רובנו מתקשים לצלוח ארוחה, סרט או אפילו אור אדום ברמזור בלי להעיף מבט בטלפון. בהזדמנויות הנדירות שבהן אנחנו שוכחים בטעות את הטלפון בבית או בעבודה, אנחנו ממשיכים לשלוח אליו יד בתנועה אינסטינקטיבית, ונתקפים חרדה מעצם ההיזכרות שהטלפון לא שם. אם אתם ככל בני האדם, הטלפון שלכם מונח בהישג ידכם ברגע זה ממש, ועצם אזכורו גורם לכם לרצות לבדוק בו משהו. מבזק חדשות למשל. או הודעות. או מיילים. או מזג אוויר. או כל דבר בעצם.

לכו על זה. ואחר כך חזרו לעמוד הזה, ותבדקו איך אתם מרגישים. אתם רגועים? ממוקדים? נוכחים? מרוצים? או שאתם מרגישים מעט מפוזרים ולא שקטים, שרויים במין דריכות עמומה לא ברורה?

היום, לאחר מעט יותר מעשור מאז שהסמארטפונים נכנסו לחיינו, אנחנו מתחילים לחשוד שהשפעתם עלינו אינה רק חיובית. אנחנו מרגישים עסוקים אך לא יעילים. מחוברים אבל בודדים. אותה טכנולוגיה שמעניקה לנו חירות עלולה לשמש גם ככבל קושר ומגביל. ככל שאנחנו נעשים יותר קשורים מתחדדת השאלה מי בעצם השולט. התוצאה היא מתח משתק: אנחנו אוהבים את הטלפונים שלנו, אבל לעיתים קרובות שונאים את ההרגשה שהם מעוררים בנו, ונראה שאיננו יודעים מה לעשות בנידון.

הבעיה אינה נעוצה בסמארטפונים עצמם. הבעיה טמונה ביחסים שאנחנו מנהלים איתם. הסמארטפונים חדרו לחיינו במהירות כה רבה ובצורה כה גורפת, שמעולם לא עצרנו לחשוב איך אנחנו באמת רוצים שיחסינו איתם ייראו, או אילו השפעות והשלכות עשויות להיות ליחסים האלה על חיינו.

מעולם לא עצרנו לחשוב מה בסמארטפון משפר את הרגשתנו ומה גורם לנו להרגיש רע. מעולם לא עצרנו להקדיש מחשבה לשאלה למה כל כך קשה לנו להניח את הסמארטפון בצד או מי מרוויח מכך שאנחנו לוקחים אותו ליד. מעולם לא עצרנו לחשוב מה השפעתן של כל שעות ההתעסקות בסמארטפון על המוח שלנו, ולא בדקנו אם המכשיר שתויג כאמצעי שמחבר בין אנשים אינו מרחיק אותם זה מזה.

הכוונה ב״פרידה״ מהטלפון שלכם היא להעניק לכם הזדמנות לעצור ולחשוב.

ה״פרידה״ נועדה לאפשר לכם לבחון אילו חלקים במערכת היחסים שלכם עם הטלפון עובדים טוב - ואילו לא; לעזור לכם להציב גבולות בין החיים המקוונים און־ליין לשאר העיסוקים שלכם; לגרום לכם להיות מודעים לאופן שבו אתם משתמשים בטלפון ולגורמים לכך, ולהכיר בעובדה שהטלפון מתמרן את המשתמשים בו; לאפשר לכם לפוגג את השפעות הטלפון על המוח שלכם; ולבסוף, לאפשר לכם לתעדף מערכות יחסים בחיים האמיתיים על פני אלה שמתקיימות על מסכים.

פרידה מהטלפון שלכם פירושה להעניק לעצמכם את המרחב, החירות והכלים הנחוצים כדי ליצור איתו מערכת יחסים חדשה וארוכת טווח, כזאת שתשמר את מה שאתם אוהבים בטלפון ותיפטר ממה שלא. במילים אחרות, מערכת יחסים שתגרום לכם להרגיש בריאים ומאושרים, מערכת יחסים שבה השליטה נמצאת בידיכם.

אם אתם סקרנים לדעת מה טיב היחסים שלכם עם הסמארטפון, בחנו את עצמכם במבחן היחס הכפייתי לסמארטפון שפיתח ד״ר דיוויד גרינפילד, מייסד המרכז לטיפול בהתמכרות לאינטרנט וטכנולוגיה ומרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קונטיקט. סמנו בעיגול את השאלות הרלוונטיות לכם.

1. האם אתם מוצאים את עצמכם מקדישים לטלפון הנייד או לסמארטפון זמן שאינכם מודעים לו?

2. האם אתם מעבירים זמן באופן קבוע בבהייה במסך הסלולרי או בסמארטפון?

3. האם אתם נוטים לאבד תחושת זמן כשאתם מתעסקים עם הסלולרי או עם הסמארטפון?

4. האם אתם מבלים זמן רב יותר בשליחת הודעות, ציוצים בטוויטר או מיילים מאשר בשיחות אישיות עם אנשים?

5. האם משך הזמן שאתם מקדישים לסלולרי או לסמארטפון הולך וגדל?

6. האם הייתם רוצים להקדיש לטלפון שלכם פחות זמן?

7. האם אתם ישנים כשהסלולרי או הסמארטפון (הדלוק) תחת הכרית או ליד המיטה באופן קבוע?

8. האם אתם קוראים ועונים להודעות, ציוצים בטוויטר ומיילים בכל שעה משעות היום והלילה - גם אם זה מפריע לפעילויות אחרות?

9. האם אתם שולחים הודעות, מצייצים בטוויטר, בסנאפצ׳ט, מעלים פוסטים בפייסבוק או גולשים בעת נהיגה או פעילות דומה אחרת שדורשת ריכוז ומיקוד תשומת לב?

10. האם אתם חשים לפעמים שיעילותכם נפגעת בגלל השימוש בסלולרי או בסמארטפון?

11. האם אתם חוששים להישאר בלי הטלפון הסלולרי או הסמארטפון אפילו לזמן קצר?

12. האם אתם חשים אי שקט או אי נוחות כשהסמארטפון נשאר בטעות במכונית או בבית, כשאין קליטה או כשהמכשיר מתקלקל?

13. בזמן ארוחות, האם הסלולרי או הסמארטפון מונחים תמיד על השולחן, בין הכלים?

14. כשהסלולרי או הסמארטפון שלכם מצלצל, מצפצף או מזמזם, האם אתם חשים דחף עז לבדוק הודעות, ציוצים, מיילים, עדכונים וכדומה?

15. האם אתם בודקים את הסלולרי או הסמארטפון פעמים רבות ביום בהיסח הדעת, גם כשאתם יודעים כי רוב הסיכויים שאין שום דבר חדש או חשוב לראות?

וכך מפרש גרינפילד את התוצאות:

1-2: התנהגותכם נורמלית, אך אין להסיק מכך שעליכם לחיות דרך הסמארטפון.

3-4: התנהגותכם מבטאת רמזים לשימוש בעייתי או כפייתי בסמארטפון.

5 ומעלה: יש חשש לדפוס שימוש בעייתי ואף כפייתי בסמארטפון.

8 ומעלה: אם הציון שהתקבל גבוה מ־8 כדאי לשקול פנייה לפסיכולוג, פסיכיאטר או פסיכותרפיסט שמתמחה בהתמכרויות התנהגותיות.

אם אתם דומים לרוב בני האדם, גיליתם כרגע שאתם עומדים בקריטריונים להערכה פסיכיאטרית. כי נו באמת, ציון נמוך מ־5 במבחן הזה יכול לקבל רק מי שאין לו סמארטפון.

אבל העובדה שמדובר בהתנהגויות אוניברסליות אינה הופכת אותן לבלתי מזיקות, ואינה הופכת את המבחן הזה לדרמטי יתר על המידה. יש לראות בו עדות לכך שהבעיה גדולה משחשבנו. כדי להוכיח זאת נסו את המשחק הבא: בפעם הבאה שתהיו במקום ציבורי, הקדישו רגע לבחינת האנשים - כולל הילדים - שסביבכם: כמה מהם בוהים במסכי סמארטפונים? עכשיו דמיינו שאותם אנשים מזריקים סמים במקום לבהות בטלפונים. האם העובדה שמחצית האנשים סביבכם מזריקים סמים הייתה הופכת את ההתנהגות הזאת לנורמלית או מקובלת?

אני לא טוענת שסמארטפונים באמת ממכרים כמו סמים שמוזרקים לווריד, אבל אני כן חושבת שאנחנו עובדים על עצמנו אם אנחנו טוענים שאין לנו בעיה.

הקדישו רגע מחשבה לדברים הבאים:

• אמריקאים בודקים את הטלפון שלהם כ־47 פעמים ביום. בשכבת הגיל 24-18 הממוצע עומד על 82. בסך הכול המספר מצטבר ליותר מ־9 מיליארד בדיקות טלפון בכל יום.

• האמריקאים מקדישים בממוצע למעלה מארבע שעות ביום לטלפון. זה מצטבר ל־28 שעות בשבוע, 112 שעות בחודש או 56 ימים מלאים בשנה.

• קרוב ל־80 אחוז מהאמריקאים בודקים את הטלפון שלהם בתוך חצי שעה מרגע היקיצה.

• מחצית מאיתנו בודקים את הטלפון באמצע הלילה (בקרב בני 25-34 הנתון עומד על למעלה מ־75 אחוז).

• בגלל השימוש המרובה בטלפון אנו גורמים לעצמנו פגיעות פיזיות שנובעות ממאמץ יתר חזרתי, כמו כאבי שרירים, בעיות צוואר ועמוד שדרה, ״מרפק סלולרי״, ״צוואר הקלדה״ וכן הלאה.

• יותר מ־80 אחוז מהאמריקאים מדווחים כי הם מחזיקים את הטלפון שלהם לידם ״כמעט כל הזמן במשך היום״.

• כחמישה מכל עשרה אמריקאים מסכימים לקביעה: ״אני לא יכול לדמיין את חיי בלי הסמארטפון״.

• כאחד מכל עשרה אמריקאים בוגרים מודה שהוא בודק את הטלפון בזמן הסקס.

כן, באמצע הסקס.

אך בעיניי הממצא המדהים ביותר בסקר הוא זה: לפי דוח ׳דחַק באמריקה׳ לשנת 2017 של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, קרוב לשני שלישים מהאמריקאים הבוגרים מסכימים כי ״ניתוק״ או ״ניקוי רעלים דיגיטלי״ מעת לעת היה מועיל לבריאות הנפש שלהם. ולמרות זאת, בקושי רבע מהם באמת עשו זאת.

כעיתונאית שעוסקת בתחומי בריאות ומדע, הסתירה הזאת מרתקת אותי. אבל יש לי גם עניין אישי בנושא. במשך למעלה מחמש־עשרה שנים כתבתי ספרים ומאמרים שעסקו במגוון נושאים, מסוכרת, כימיה תזונתית ואנדוקרינולוגיה ועד מיינדפולנס - תודעה קשובה, פסיכולוגיה חיובית ומדיטציה. למעט פרק זמן קצר שבו עבדתי כמורה ללטינית ולמתמטיקה, תמיד הייתי הבוסית של עצמי. וכמו שיודע כל עצמאי שהקים עסק משלו, כדי לשרוד כפרילנסר נחוצים הרבה מאוד משמעת עצמית ומיקוד (אני עצמי הקדשתי שלוש שנים לכתיבת היסטוריה של ויטמינים, למען השם). אפשר היה לצפות כי בשלב זה בחיי ובקריירה שלי, יכולות ניהול הזמן שלי כבר יהיו מכווננות ומלוטשות.

אך בשנים האחרונות הן הידרדרו. טווח הקשב שלי נעשה קצר יותר. דומה שהזיכרון שלי נחלש. קשה לי לשמור על ריכוז לאורך זמן. נכון, חלק מזה קשור מן הסתם לשינויים טבעיים במוח שמקורם בגיל. אלא שככל שהרביתי להרהר בכך גבר בי החשד שמעורב בכך גורם חיצוני – והגורם הזה הוא הטלפון שלי.

בניגוד לחיי כאדם בוגר, ילדותי הייתה במידה רבה משוחררת ממסכים. הייתה לנו טלוויזיה ואני אהבתי מאוד לצפות בסרטים המצוירים ששודרו אחרי הלימודים, אבל ביליתי גם בקרים רבים בסופי שבוע כשאני שרועה במיטה וקוראת את ׳האסופית׳ או סתם בוהה בתקרה. כשהתחלתי את התיכון הוריי קנו מודם שמתחברים אליו בחיוג, וחיש מהר נשביתי בקסמי America Online - או ליתר דיוק בחדרי צ׳טים לנוער, בהם נהניתי לפלרטט עם זרים נטולי פנים ולתקן לאנשים שגיאות דקדוק במשך שעות ארוכות. סיימתי את הלימודים בקולג׳ בדיוק כשהדור הראשון של הטלפונים הסלולריים (טלפונים טיפשים) הפך לנפוץ. במילים אחרות, אני שייכת לדור שהתבגר עם האינטרנט: מבוגרת מספיק כדי לזכור את העולם לפניו, אבל צעירה מספיק כדי לא להיות מסוגלת להעלות בדעתי עולם בלעדיו.

את הסמארטפון הראשון שלי קניתי ב־2010, ובתוך זמן קצר לקחתי אותו איתי לכל מקום וכל הזמן נגעתי בו - לפעמים רק לשניות אחדות ולפעמים למשך שעות. במבט לאחור, דברים נוספים התרחשו במקביל: קראתי פחות ספרים, ביליתי פחות זמן עם חברים והקדשתי פחות זמן לתחביבים שהסבו לי הנאה, כמו למשל האזנה למוזיקה. טווח הקשב הקצר שלי גרם לכך שגם כשנטלתי חלק בפעילויות הללו, התקשיתי להתמסר להן לגמרי. אלא שאז לא עלתה בדעתי האפשרות שיש קשר בין הדברים.

כשם שלפעמים נדרש זמן רב כדי להבין שקשר רומנטי כלשהו אינו בריא, כך לקח לי זמן רב להבין שמשהו השתבש ביחסיי עם הטלפון. התחלתי לשים לב שלעיתים קרובות אני לוקחת את הטלפון ״רק כדי לבדוק משהו״ ומגלה לפתע שחלפה שעה בלי שאדע לאן נעלמה; שאני משיבה להודעת סמס ומייד נלכדת בדיאלוג שנמשך חצי שעה והוא תובעני יותר משיחה אמיתית וגם פחות מספק. שאני פותחת אפליקציה בציפייה, ומתאכזבת כשאינה מעניקה לי את הסיפוק שחיפשתי.

הבעיה לא הייתה טמונה בעצם ההתעסקות בטלפון. מה שעורר בי תחושת אי נוחות הייתה המודעות לתכיפות שבה עשיתי זאת בלי לחשוב, ההבנה כמה חוויות חיים אמיתיות זה החליף, וההרגשה המחורבנת שנוצרה אצלי. הייתי מושיטה יד לטלפון כדי לנחם את עצמי, אבל לעיתים קרובות חציתי את הגבול מתחושת נחמה לאדישות רדומה.

הבנתי שפיתחתי טיק פיזי ממש ביום שקלטתי שבכל פעם שאני מתייקת מסמך שאני עובדת עליו, אני מושיטה את היד אוטומטית לטלפון כדי לבדוק מיילים. בכל פעם שנאלצתי להמתין למשהו - חברה, רופא, מעלית - הטלפון הופיע בידי. מצאתי את עצמי מציצה במסך הטלפון באמצע שיחות (מנהג כה נפוץ, שבאנגלית כבר הומצא לו מונח: phubbing קיצור של phone snubbing, זלזול באמצעות טלפון), שוכחת במפגיע כמה מעצבן אותי כשמישהו אחר עושה לי את זה. אחז בי צורך כפייתי מתמשך לקחת את הטלפון, כשבבסיס הצורך עמד החשש שמא אחמיץ דבר־מה חשוב. אבל כשבחנתי את מעשיי, חשוב היה בערך ההגדרה האחרונה שתיארה נכון את הדברים.

יתרה מזאת, לא רק שהבדיקה החוזרת ונשנית של הטלפון לא הרגיעה את חרדותיי, היא בעצם הגבירה אותן. הייתי מציצה בו לרגע לפני השינה, מבחינה במייל מלחיץ בתיבת הדואר הנכנס ושוכבת ערה במשך שעה, טרודה ממשהו שבקלות היה יכול להמתין לבוקר. הייתי שולחת אליו יד כסוג של פסק זמן ואז מגלה שאני מותשת ועצבנית עוד יותר משהייתי קודם לכן. טענתי שאינני יכולה להקדיש זמן לפעילויות מחוץ לשעות העבודה, אבל האם הייתה זאת האמת?

חששתי שמא ההרגל להיעזר בכל תחום בחיי באפליקציה מתאימה – מקבלת הוראות נסיעה ועד החלטה היכן לאכול - עלולה לגרום לגרסת הסמארטפון של האמרה: ״כשיש לך רק פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר״. ככל שהרביתי להשתמש בטלפון כדי לנווט את חיי, כך הרגשתי פחות מסוגלת לנווט אותם בעצמי, בלעדיו.

הנתונים הסטטיסטיים שפורסמו בדוח ׳דחק באמריקה׳ הצביעו על כך שרבים שותפים לדאגה שלי. לכן החלטתי להפוך את הסקרנות האישית שלי לפרויקט מקצועי. רציתי להבין את ההשפעות הנפשיות, החברתיות והפיזיות שיש לזמן המוקדש לטלפון על החיים שלי. רציתי לדעת אם ייתכן שהסמארטפון שלי הופך אותי לטיפשה.

הניסיון הראשון שלי לערוך תחקיר בנושא לא צלח. לא הייתי מספיק ממוקדת. אם להודות על האמת, הדברים הראשונים שכתבתי על הסמארטפון ביומן נראים כאילו נכתבו בידי אדם עם הפרעת קשב וריכוז קיצונית. אני קופצת מעניין לעניין: מקטרת על אנשים שכותבים הודעות בזמן חציית כביש ומדלגת לתיאור אפליקציה המעודדת הפחתת השימוש בטלפון באמצעות הפיכת המשתמש לאחראי על ״היער הדיגיטלי״, ומזה ישר להודאה בכך שבעודי מקלידה את בליל המחשבות הזה, נכנסתי לאינטרנט כדי לרכוש שלוש חזיות ספורט.

ברגע שהצלחתי להתרכז בעניין, מצאתי עדויות לכך שעשוי להיות קשר בין טווח הקשב המצטמצם שלי לבין משך הזמן שאני מקדישה לסמארטפון ולשאר המכשירים הניידים המתחברים לאינטרנט (יש חוקרים שמכנים אותם WMD - Wireless Mobile Device)1. המחקר על המכשירים הללו עדיין בראשיתו (לא מפתיע בהתחשב בכך שהם בשימוש בקושי עשור), אך מתוך הידוע עד כה עולה כי לשימוש ממושך במכשירים אלה יש הכוח לשנות את מבנה המוח ותפקודו - ובכלל זה היכולות שלנו ליצור זיכרונות חדשים, לחשוב חשיבה מעמיקה, להתרכז ולהתמקד, לספוג ולזכור את מה שאנחנו קוראים. מחקרים רבים מצאו קשר בין שימוש כבד בסמארטפונים (ובעיקר שימוש ברשתות החברתיות) ובין בעיות של נוירוטיות, הערכה עצמית נמוכה, אימפולסיביות, יכולות אמפתיות דלות, זהות עצמית נמוכה ודימוי עצמי שלילי. נמצא גם קשר בין שימוש בסמארטפונים ובין בעיות שינה, חרדה, לחץ ודיכאון.

ואם כבר מדברים על עניינים מדכאים, חוקרים רבים מגיעים למסקנה כי לסמארטפונים יש השפעה עצומה על דרכי האינטראקציה (בעיקר בקרב מתבגרים) וליתר דיוק, על היעדר אינטראקציה עם בני אדם אמיתיים אחרים. ההשפעות הפסיכולוגיות של העברת אינטראקציות חברתיות למסכים כה חמורות, עד שהפסיכולוגית גִ׳ין טְוֵונְג׳, מחברת הספר ״iGen״ (קיצור של iGeneration - בני הדור שגדל עם סמארטפונים), מסיקה כי ״אין זו הגזמה לתאר את בני הדור שגדל עם סמארטפונים כדור שניצב על סף משבר בריאות הנפש החמור ביותר זה עשרות שנים.״ לדברי טוונג׳, שחוקרת הבדלים בין־דוריים כבר עשרים וחמש שנים (ולטענתה לא ראתה מעולם שינויים כה דרמטיים מתרחשים במהירות כה רבה), ״את השורשים לעיקר ההידרדרות הזאת אפשר למצוא בטלפונים שלהם.״

למדתי על ההיסטוריה של השפה הכתובה וכיצד פעולת הקריאה עצמה - של ספרים, לא של רשימות קצרות (״ליסטיקל״) הנפוצות ברשת - עשויה לשנות את המוח ולפתח יכולות של חשיבה מעמיקה. אספתי חומר על הדרכים שבהן מידע שמוצג באינטרנט מאיים על טווח הקשב שלנו ועל זיכרונותינו, וכיצד סמארטפונים תוכננו במכוון כדי להקשות על המשתמש להתנתק מהם (ולמי זה מועיל). קראתי על הרגלים והתמכרויות, נוירו־פלסטיות וכיצד סמארטפונים גורמים לאנשים שבריאותם הנפשית תקינה בדרך כלל להפגין סימנים לבעיות פסיכיאטריות כמו נרקיסיזם, הפרעה טורדנית־כפייתית (OCD) והפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות (ADHD).

עברתי שוב גם על ראיונות שערכתי לאורך שנים רבות שבהן כתבתי מאמרים על בריאות נפשית ופיזית. ככל שהעמקתי התחלתי לראות בטלפון שלי שותף למערכת יחסים דיספונקציונלית: מישהו (או ליתר דיוק, משהו) שגורם לי להרגיש רע לגבי עצמי, ושמניע אותי לחזור ולבקש את היחס הזה. וככל שהרביתי לקרוא השתכנעתי יותר ויותר כי אין להקל ראש בהשפעות שיש למכשירים האלה עלינו. זו בעיה אמיתית - הייתי אף מרחיקה לכת ואומרת שזו התמכרות של החברה – ועלינו לעשות משהו בנידון.

גם אחרי חיפושים קדחתניים, את הדבר הבסיסי שביקשתי לא מצאתי: פתרון. היו חוקרים שהציעו כל מיני טיפים וטריקים שעשויים להפחית את משך השימוש בטלפון, באמצעות שילוב כלשהו של מגבלות ואיפוק. אך לתחושתי, אלה היו בגדר טיפול שטחי לבעיה מורכבת בהרבה.

הבנתי שאנחנו מושיטים יד לטלפון מסיבות רבות, חלקן לגמרי מעשיות, חלקן לא מודעות וחלקן - וזה מפתיע - סיבות רגשיות עמוקות. להגיד לעצמנו להקדיש פחות זמן לטלפון שקול להמלצה להפסיק להימשך לאנשים שלא טובים לנו: קל להגיד, קשה לעשות, ומן הסתם יידרש לכך גם מטפל טוב או לכל הפחות תוכנית מקצועית סדורה. אבל דומה שאין תוכנית כזאת בנמצא. ולכן החלטתי ליצור אחת.

הצעד הראשון היה ניסוי אישי: בעלי ואני החלטנו לעבור ניקוי רעלים דיגיטלי - לעשות הפסקה בת עשרים וארבע שעות מהטלפונים ומכל שאר המכשירים המחוברים לאינטרנט. לפני שישבנו לאכול ארוחת ערב בליל שבת הדלקתי נר, הצצנו הצצה אחרונה בטלפונים וכיבינו אותם - לגמרי - למשך עשרים וארבע שעות. נמנענו גם מטאבלטים וממחשבים. מיום שישי ועד מוצאי שבת ניתקנו את עצמנו לגמרי מהמסכים.

החוויה הייתה מאירת עיניים, הן במובן התחושה החריגה שזה עורר והן מבחינת מה שהרגשנו בעקבותיה. בהתחלה הרגשנו פיתוי מתמיד להושיט יד לטלפון, ושכנענו את עצמנו שזה מתוך דאגה שמא נחמיץ שיחה או הודעה חשובה, אך אם להיות כנים - זה היה סימן לתלות. היממה חלפה ועמדנו בפיתוי, וכשהגיעה העת לשוב ולהדליק את הטלפונים, הופתענו לגלות כמה מסויגים היינו לפני שעשינו זאת - ובאיזו מהירות שינינו את הגישה. החוויה כולה לא הייתה מלחיצה אלא דווקא מרעננת, והחלטנו לחזור על כך.

קראנו לזה ״שבתון דיגיטלי״, ובפעם השנייה או השלישית שחזרנו על כך הסתגלנו למקצב השונה ופתרנו קשיים שהתעוררו. דומה שבהיעדר הטלפונים, הזמן האט את מהלכו. יצאנו לטיולים. קראנו ספרים. דיברנו יותר. הרגשתי בריאה יותר, מחוברת יותר למציאות, כאילו חזרתי להיות בקשר עם חלק מעצמי שלא הבחנתי כלל בהיעלמו. מעניין לציין כי השפעות ה״שבתון״ המשיכו להדהד עוד ימים אחדים אחרי סיומו, במעין הנגאובר דיגיטלי שדווקא עורר הרגשה טובה.

כתוצאה מכך התעורר בי רצון לשנות את יחסיי עם הטלפון גם במשך שאר ימי השבוע, כדי לבדוק אם אוכל להפוך את התחושות החיוביות האלה לקבועות. אבל איך אפשר לעשות זאת ללא גמילה בבת אחת? לא רציתי שהטלפון ישלוט בי אבל ידעתי שאני לא רוצה לוותר עליו לחלוטין. זה יהיה כמו לשפוך את התינוק עם המים, לוותר על הטוב עם הרע.

במקום זה חיפשתי איזון. רציתי לנהל מערכת יחסים חדשה עם הטלפון, שבה אוכל להשתמש בו כשהדבר יסייע לי או סתם לשם הנאה, בלי להיסחף למעגל האינסופי של החלקת אצבע על המסך תוך בהייה מיותרת. הבנתי שכדי ליצור מערכת יחסים כזו עליי להתרחק מעט מזו הקיימת. הייתי זקוקה לזמן. הייתי זקוקה למרחב. הייתי זקוקה לפרידה מהטלפון שלי.

כשסיפרתי לאנשים שאני נפרדת מהטלפון, הם לא שאלו למה כוונתי או למה אני רוצה להיפרד. תחת זאת הם חזרו ואמרו אותו דבר, כמעט מילה במילה: ״גם עליי לעשות זאת.״

החלטתי לגייס את עזרתם. שלחתי מייל לגיוס מתנדבים, ובתוך זמן קצר הייתה לי רשימה של קרוב למאה וחמישים שפני ניסוי, בגילאים שנעו מעשרים ואחת עד שבעים ושלוש. הם היו משש ארצות ומחמש־עשרה מדינות בארצות הברית. היו ביניהם מורים, עורכי דין, רופאים, סופרים, אנשי שיווק, יחצנים, עקרות בית, מדעני נתונים, מתכנתים, עורכים, משקיעים מקצועיים, מנהלי עמותות ובעלי עסקים פרטיים - כולל תכשיטנית, מעצב גרפי, מורה למוזיקה, שף פרטי ומעצב פנים.

יצרתי חומרי קריאה ומטלות שהתבססו על תחקירים שערכתי בתחומי מודעות קשובה, הרגלים, ארכיטקטורה נבחרת, הסחות דעת, ריכוז ומיקוד, קשב, מדיטציה, עיצוב מוצר, התמכרויות התנהגותיות, נוירו־פלסטיות, פסיכולוגיה, סוציולוגיה והיסטוריה של טכנולוגיות משבשות. אחרי שבחנתי רעיונות על עצמי, שלחתי אותם לשפני הניסוי שלי וביקשתי מהם משוב והצעות חדשות, ששילבתי בהמשך בתוכנית.

נדהמתי מהכנות שאנשים הפגינו בתשובותיהם וממספר הנושאים המשותפים הרבים שהוזכרו. בסיומו של הניסוי הקבוצתי הגעתי לשלוש מסקנות. הראשונה - שמדובר בבעיה נפוצה: רבים מודאגים שמא הם מכורים לטלפון. השנייה - שלמרות טענות המתנגדים, יש לנו הכוח למגר את ההתמכרות הזאת. והשלישית - שהשפעת הפרידה מהטלפון אינה מוגבלת רק לשינוי מערכות יחסים עם המכשירים שלכם. היא יכולה לשנות לכם את כל החיים.

לעולם לא ניפרד מהטלפון שלנו אלא אם כן נבין כמה זה חיוני לנו. משום כך החלק הראשון של הספר, ״ההתעוררות״, נועד להפחיד אתכם. זו סינתזה של מדוע ולמה הטלפונים שלנו מתוכננים מראש כדי שיקשה עלינו להניח להם, ומהן ההשפעות שעלולות להיות לשימוש ממושך בהם על מערכות היחסים שלנו ועל בריאות הגוף והנפש. במילים אחרות, זה דומה לשלב בפרידה שבו החבר/ה הכי טוב/ה שלכם לוקח/ת אתכם הצידה ערב אחד בבר, ומתחיל/ה למנות באוזניכם אחת לאחת את כל הדרכים שבהן החבר או החברה שלכם מאמללים אתכם, ואתם מגיבים בהתחלה ב״עזבי/זוב אותי! אלה החיים שלי!״ אבל בסופה של השיחה ברור לכם שהחבר/ה צודק/ת ואתם נשטפים בהלה כי אין לכם מושג מה לעשות.

החלק השני של הספר, ״הפרידה״, מסביר לכם מה לעשות. זו תוכנית של שלושים ימים שנועדה לסייע לכם לבנות מערכת יחסים חדשה ובריאה יותר עם הטלפון. אל תדאגו - למעט פרק זמן אחד של עשרים וארבע שעות, לא אבקש מכם להתנתק מהטלפון. במקום זה אני מציעה לכם שורה של תרגילים שנועדו להוביל אתכם בצורה חלקה בתהליך של יצירת מערכת יחסים חדשה, מותאמת אישית, כזאת שגם ניתנת לשימור לאורך זמן וגם תגרום לכם להרגיש טוב.

כדי להעניק השראה הוספתי גם מספר רב של ציטטות מדברי אנשים שכבר עברו את התהליך (חלק מהשמות שונו כדי להגן על פרטיותם).

בעת כתיבת שורות אלה עולה בדעתי כי קוראי הספר יתחלקו לשתי קבוצות: אלה שקנו אותו לעצמם, ואלה שקיבלו אותו כמתנה מחבר מודאג / הורה / בן משפחה / שותף לדירה / בן זוג - ולא בטוח שממש יעריכו את ״המתנה״.

בפני הקבוצה השנייה אני מתנצלת: אף פעם לא כיף לשמוע ממישהו שהוא חושב שיש לכם בעיה. אבל הרשו לי לשתף אתכם בסוד: יש להניח כי מי שנתן לכם את הספר מכור גם הוא לטלפון. וגם אם מצבו לא גרוע במיוחד, אתם ודאי מכירים אחרים שיוכלו להפיק תועלת מבחינה מחודשת של יחסיהם עם הטלפון. לכן אני ממליצה שתבדקו אם משהו מהרעיונות שבספר מדבר אליכם. כשתסיימו, החזירו את הספר למי שנתן לכם אותו, אולי בצירוף הקדשה ״עכשיו תורך״.

בלי קשר לשאלה מי אתם או מהן הסיבות שאתם עושים את זה, אין ספק שפרידה מהטלפון מציבה אתגרים. היא מחייבת התבוננות עצמית והחלטה נחושה לחלץ את חייכם בכוח בחזרה מהמכשיר, שנועד מראש להקשות את הניתוק הזה.

אך כמו שאני ואחרים שנפרדו מהטלפון יכולים להעיד, זה שווה את המאמץ. לא זו בלבד שפרידה מהטלפון תאפשר לכם לבנות יחסים בריאים יותר עם הטכנולוגיה, היא תשפיע גם על תחומי חיים שמעולם לא העליתם בדעתכם שהטלפון פולש אליהם. ככל שתבחינו יותר באינטראקציות שלכם עם הטלפון, תיעשו מודעים יותר לעולם שמעבר לטלפון - וכמה ממנו, כמה הרבה, הפסדתם. פרידה מהטלפון תאפשר לכם להתחבר מחדש לחלק בתוככם אשר יודע שהחיים אינם מתרחשים על מסך. וככל שתזדרזו להתחבר לחלק הזה - כן ייטב.

1 בהחלט ייתכן כי השם ״איך להיפרד מהמכשיר הנייד האלחוטי״ הולם את הספר יותר לאור העובדה שמכשירי טאבלט עשויים להיות לא פחות בעייתיים, וכן שלא רחוק היום שבו הסמארטפונים יוחלפו במכשיר אחר. אני נשארת עם השם הקיים, אבל תרגישו חופשי להמיר את הטלפון בכל מכשיר נייד אלחוטי אחר שאתם כרגע in a relationship איתו.