איך להתחיל שערורייה

פרק 1 נוטינגהאמשייר, סתיו 1819

הג'נטלמן בשחור פנה במסדרון, ושרלוט הייווד הלכה אחריו.

בחשאי, כמובן. אסור שיראו אותה.

היא שמעה קול נקישה קלה של לשון מנעול — בהמשך המסדרון משמאל. הדלת של ספרייתו של סר ורנון פרקהרסט, אם זיכרונה לא הטעה אותה.

היא היססה בגומחה והתווכחה בדממה עם עצמה.

במונחי המבנה הכללי של החברה האנגלית שרלוט היתה אישה צעירה וחסרת חשיבות. הפרעה למרקיז שנמצא בגפו — אציל שאפילו לא הוצגה בפניו — תהיה חוצפה שאין כדוגמתה. אבל חוצפה היתה עדיפה על החלופה: עוד שנה של שערוריות ואומללוּת.

מוזיקה נשמעה מאולם הנשפים המרוחק. תווים ראשונים של קדריל. אם בכוונתה לעשות מעשה, היא חייבת לעשות זאת עכשיו. שרלוט התקדמה על קצות אצבעותיה והניחה את ידה על ידית הדלת לפני שתספיק לשכנע את עצמה לוותר.

אימהות נואשות מחייבות מעשים נואשים.

המרקיז הרים את מבטו ברגע שפתחה את הדלת. הוא היה לבדו, עומד מאחורי שולחן הספרייה.

והוא היה מושלם.

ב"מושלם" היא לאו דווקא התכוונה לנאה — אם כי הוא אכן היה כזה. עצמות לחיים גבוהות, לסת רבועה ואף ישר שאלוהים ודאי שרטט בסרגל. אבל גם כל פרט אחר בו היה מושלם. יציבתו, זקיפות קומתו, רעמת שערו הכהה. הביטחון העצמי והשתלטנות שאפפו אותו ומילאו את החדר.

לצד המתח שאחז בה, היא הרגישה גם סקרנות. שום אדם אינו מושלם. בכל אחד יש פגם. אם הליקויים אינם גלויים על פני השטח, הם ודאי נחבאים בפנים.

תעלומות סקרנו אותה מאז ומתמיד.

"אל חשש," היא אמרה וסגרה את הדלת מאחוריה. "באתי להציל אותך."

"להציל אותי." קולו הנמוך והעשיר ליטף אותה כיריעת עור רכה. "ממה?"

"מכל מיני דברים. בעיקר אי־נוחות והשפלה. אבל יש גם סיכוי לעצמות שבורות."

הוא סגר את מגירת השולחן. "אנחנו מכירים?"

"לא, אדוני הלורד." היא נזכרה באיחור לקוד קידה. "כלומר, אני יודעת מי אתה. כולם יודעים מי אתה. אתה פירס ברנדון, מרקיז גְרַנוִויל."

"בפעם האחרונה שבדקתי, כן."

"ואני שרלוט הייווד, ממשפחת הייווד שאין לך סיבה להכיר. אלא אם כן אתה קורא בצהובונים, ואני מניחה שלא."

אני מקווה מאוד שלא.

"אחת מאחיותיי היא הוִויקונטית פיין," היא המשיכה. "אולי שמעת עליה; היא אוהבת אבנים. אימא שלי בעייתית."

כעבור רגע, הוא הטה את ראשו. "נעים מאוד."

היא כמעט צחקה. התשובה לא נשמעה כנה בשום אופן. "נעים מאוד." ממש. לא היה לה ספק ש"לא נעים בכלל" היתה יכולה להיות תשובה אמיתית יותר, אבל בן למשפחה טובה לא יאמר זאת.

הוא המשיך להפגין את נימוסיו המשובחים והחווה על הספה כדי להזמין אותה לשבת.

"לא, תודה. אני חייבת לחזור לנשף לפני שיבחינו בהיעדרי, ואני מפחדת מקמטים." היא החליקה בכפות ידיה את חצאיותיה הוורדרדות. "אני לא רוצה להפריע. באתי לומר לך רק דבר אחד." היא בלעה רוק בכוח. "אני לא מעוניינת כלל להינשא לך."

מבטו השלֵו והנינוח עבר עליה מכף רגל ועד ראש. "נראה שאת מצפה שאבטא הקלה מסוימת."

"ובכן... כן. כל ג'נטלמן במקומך היה חש הקלה. אתה מבין, אימי ידועה לשמצה בניסיונותיה לזרוק אותי לחיקם של ג'נטלמנים בעלי תואר. העניין נלעג בפי כול. אולי שמעת את הכינוי 'המיועדת המועדת'?"

היא שנאה אפילו להוציא את המילים הללו מפיה. הן עקבו אחריה במשך כל העונה החברתית, כמו ענן מר ומחניק.

במהלך השבוע הראשון שלהן בלונדון באביב שעבר, היא ומאמא טיילו בהייד פארק ונהנו מאחר הצהריים הנאה. ואז אימה הבחינה ברוזן אַסְטִין רוכב בשדרה הדרומית. בלהיטותה לגרום לרווק המבוקש להבחין בבתה, גברת הייווד דחפה אותה ישר בדרכו — שרלוט המופתעת נפלה בזרועות פרושות על העפר, סוסו של הרוזן התרומם על רגליו האחוריות ולא פחות משלוש כרכרות התנגשו זו בזו.

בגיליון הבא של הצהובון הופיעה קריקטורה של אישה צעירה בעלת דמיון יוצא מגדר הרגיל לשרלוט, מניפה את שדיה וחושפת את רגליה תוך שהיא קופצת אל בין כלי הרכב. הכותרת היתה "מגפת האביב הלונדונית: המיועדת המועדת".

זהו זה. היא הפכה רשמית לשערורייה.

גרוע משערורייה: סכנה לשלום הציבור. אף ג'נטלמן לא העז להתקרב אליה בהמשך העונה החברתית.

"אה," הוא אמר. נראה שהבין את ההקשר. "אם כן, את הסיבה לכך שאסטין צולע."

"זה לא היה בכוונה." היא התכווצה מבושה. "אבל אף על פי שצר לי להודות בכך, סביר בהחלט להניח שאימא שלי תזרוק אותי עליך. רציתי לומר לך שלא תדאג. אף אחד לא מצפה שמזימותיה יצליחו. אני בפירוש לא מצפה לכך. הרי זה יהיה מגוחך. אתה מרקיז. אציל עשיר, חשוב ונאה."

נאה, שרלוט? באמת?

למה, למה, למה היא אמרה את זה?

"ואני לא מצפה להגיע להישג ניכר יותר מבן שלישי, כבשה שחורה למשפחתו," המשיכה במהירות. "וכמובן, גם הפרשי הגיל. אני לא מתארת לעצמי שאתה מחפש שידוך בסגנון מאי־דצמבר."

עיניו של לורד גרנוויל הצטמצמו.

"לא שאתה זקן," היא נחפזה להוסיף. "ולא שאני צעירה במידה שאין להעלות על הדעת. זה לא יהיה שידוך בסגנון מאי־דצמבר. יותר כמו... יוני־אוקטובר. לא, אפילו לא אוקטובר. יוני וסוף ספטמבר, לכל היותר. אפילו לא יום אחד אחרי חג מיכאל הקדוש." היא טמנה לרגע את פניה בידיה. "אני הורסת הכול, מה?"

"בהחלט."

שרלוט ניגשה לספה ושקעה לתוכה. עדיף שתשב בכל זאת.

הוא הקיף את השולחן והתיישב בפינה, כשאחד ממגפיו ניצב איתן על הרצפה.

קדימה, דברי, היא אמרה לעצמה.

"אני חברה טובה של דִיליה פרקהרסט. אתה מכר של סר ורנון. שנינו מתארחים כאן, בבית הזה, למשך השבועיים הבאים. אימא שלי תעשה הכול כדי לעודד קשר בינינו. משום כך, אתה ואני חייבים להימנע זה מחברתו של זה." היא חייכה כדי להשרות קלילות על השיחה. "מן המפורסמות היא שרווק בעל אמצעים חייב להתרחק ממני."

הוא אפילו לא צחק. גם לא חייך.

"החלק האחרון... זאת היתה בדיחה, אדוני הלורד. ציטוט מספר —"

"גאווה ודעה קדומה. כן, קראתי אותו."

כמובן. ברור מאליו שהוא קרא אותו. הוא מילא במשך שנים תפקידים דיפלומטיים מעבר לים. אחרי כניעתו של נפוליאון הוא השתתף במשא ומתן על אמנת וינה. הוא איש העולם הגדול, משכיל, ודאי דובר תריסר שפות.

לשרלוט לא היו כישורים רבים מהסוג שהחברה העריכה — אבל היו לה תכונות טובות משלה. היא היתה נוחת־מזג וכנה, וידעה לצחוק על עצמה. כששוחחה עם אנשים הם בדרך כלל הרגישו בנוח.

כל היכולות הללו, גם אם היו צנועות, לא עמדו עכשיו לזכותה. מול שלוות הנפש ומבטו הכחול הנוקב של מרקיז גרנוויל, היא הרגישה כאילו היא מדברת עם פסל קרח. היא לא הצליחה לנסוך בו אפילו שמץ של חמימות.

חייב להיות בתוך תוכו גבר בשר ודם.

היא לכסנה אליו מבט וניסתה לדמיין אותו ברגע של רגיעה. יושב בנחת בכורסת העור המרופדת, ומגפיו שעונים על השולחן. בלי מקטורן ומותנייה; שרווליו נטולי חפתים ומגולגלים אל המרפקים. קורא עיתון, אולי, ולוגם מדי פעם מכוסית ברנדי. זיפים קצרים מכסים את לסתו הרבועה, ושערו העבה והכהה פרוע בשל —

"העלמה הייווד."

היא קפצה. "כן?"

הוא רכן לעברה והנמיך את קולו. "על פי ניסיוני ריקודי קדריל מסתיימים בסופו של דבר — גם אם נדמה שהם מתמשכים לעד. עלייך לחזור לאולם הנשפים. למעשה, גם אני צריך לעשות זאת."

"כן, אתה צודק. אני אלך ראשונה. אנא ממך, חכה עשר דקות לפני שתבוא. כך יהיה לי זמן למצוא תירוץ לעזוב את הנשף לחלוטין. אולי כאב ראש. אוי, אבל אז יהיו לפנינו עוד שבועיים שלמים. ארוחות הבוקר קלות. הג'נטלמנים תמיד אוכלים מוקדם, ואני לא קמה לפני עשר. במהלך היום תצא לצוד עם סר ורנון, ואני בטוחה שאני ושאר הגבירות נצטרך לכתוב מכתבים או לטייל בגנים. כך נוכל לעבור יפה את הימים. אבל ארוחת הערב מחר... לצערי, יהיה תורך."

"תורי?"

"להעמיד פנים שאינך בקו הבריאות. או להמציא משהו אחר. אני הרי לא יכולה לטעון לכאב ראש בכל ערב בזמן שאני כאן."

הוא הושיט את ידו והיא אחזה בה. הוא משך בידה כדי להקים אותה, והחזיק אותה קרוב אליו.

"את בטוחה לחלוטין שאינך זוממת להינשא לי? כי אני רואה שאת כבר קובעת לי את סדר היום. בדומה מאוד לרעיה."

היא צחקה במבוכה. "כלל וכלל לא, האמן לי. אימא שלי יכולה לרמוז כרצונה, אבל אני לא שותפה לתקוותיה. נהיה זיווג איום. אני צעירה מדי בשבילך, בהרבה."

"הבהרת זאת."

"אתה מופת לנימוסים והליכות."

"ואת... כאן. לבד."

"בדיוק. אני גלוית לב לגמרי, ואילו אתה —"

"שומר על צפונות ליבי."

שרלוט שיערה שליבו צפוּן בערבות הקרח. "העניין הוא, אדוני הלורד, שאין בינינו שום דבר משותף. נהיה בסך הכול שני זרים המתגוררים בבית אחד."

"אני מרקיז. יש לי חמישה בתים."

"אבל אתה מבין אותי," היא אמרה. "זה יהיה אסון מוחלט."

"חיים של שיעמום מתובלים ביגון."

"אין ספק."

"ניאלץ להשתית את כל הקשר בינינו על יחסי אישות."

"אה... מה?"

"אני מדבר על שעשועי מיטה, העלמה הייווד. לפחות החלק הזה יהיה נסבל."

הסומק עלה מחזה למצחה. "אני... אתה..."

היא ניסתה נואשות לשחרר את לשונה שהתקשתה לנוע, וראתה שמץ של חיוך שריחף על שפתיו.

זה אפשרי? סדק בקרח?

היא נמלאה הקלה. "אני חושבת שאתה מקניט אותי, אדוני הלורד."

הוא משך בכתפיו כאילו הודה בצדקתה. "את התחלת."

"לא נכון."

"קראת לי זקן ומשעמם."

היא ריסנה חיוך. "אתה יודע שלא לזה התכוונתי."

אוי. אי אפשר ככה. אילו היתה יודעת שהוא מסוגל להקניט, ולספוג הקנטות, הוא היה נעשה למושך מדי בעיניה.

"העלמה הייווד, אי אפשר להכריח אותי לעשות משהו, ודאי שלא להינשא. בשנותיי כדיפלומט התמודדתי עם מלכים וגנרלים, רודנים ומטורפים. איזה חלק מניסיון החיים שלי מעלה בך את המסקנה שאימא בעלת שאיפות שידוכים תוכל להביס אותי?"

היא נאנחה. "החלק שבו לא פגשת את אימא שלי."

איך תוכל לשכנע אותו בחומרת המצב?

לורד גרנוויל הרי לא יכול לדעת — וגם אם יֵדע ככל הנראה לא יהיה אכפת לו — אבל מבחינתה של שרלוט היו מונחים על הכף עוד דברים מלבד רכילות וצהובונים. היא ודיליה פרקהרסט קיוו להחמיץ לחלוטין את העונה החברתית הבאה בלונדון, ולצאת לטיול ביבשת אירופה. הן תכננו כבר הכול: שש ארצות, ארבעה חודשים, שתי חברות טובות, מלווה אחת מתירנית במיוחד — והיעדר מוחלט של הורים חונקים.

אבל לפני שיוכלו להתחיל לארוז, הן צריכות לקבל רשות. האירוח הסתווי הזה אמור להיות ההזדמנות של שרלוט להוכיח לסר ורנון ולליידי פרקהרסט שהשמועות באשר אליה לא נכונות. היא לא רודפת בצע חצופה אלא בת אצולה מחונכת וחברה נאמנה, שאפשר לסמוך עליה כמלווה לבתם בטיול הגדול ברחבי העולם.

אסור לה להרוס את העניין. דיליה סומכת עליה. והיא לא תוכל לשאת ניתוץ נוסף של כל חלומותיה.

"בבקשה, אדוני הלורד. אם רק תסכים —"

"שקט."

בִּן רגע חל שינוי מוחלט בהתנהגותו. שלוות הנפש האריסטוקרטית התחלפה בדריכות עזה, והוא הפנה את ראשו אל הדלת.

גם היא שמעה. צעדים התקרבו במסדרון.

קולות לחשו מעבר לדלת.

"אוי, לא," היא אמרה בבעתה. "אסור שימצאו אותנו כאן ביחד."

ברגע שהמילים יצאו מפיה, הספרייה הפכה למערבולת.

שרלוט אפילו לא ידעה בבירור איך הדבר קרה.

האם היא קפצה בבהלה? האם הוא אסף אותה בחטף אל בין זרועותיו?

רגע אחד היא הביטה אחוזת אלם בלשון המנעול החורקת בתנועתה. לאחריו היא היתה ספונה במושב החלון של הספרייה, חבויה מאחורי וילונות קטיפה כבדים.

חזה לחוץ אל חזהו של מרקיז גרנוויל.

האדם שהתכוונה להתרחק ממנו בכל מחיר.

אלוהים.

היא לפתה את דשי מקטורנו. זרועותיו הקיפו אותה באחיזה מהודקת. ידיו נחו על גבה — אחת בגובה מותניה והאחרת בין שכמותיה. היא נעצה מבט היישר בעניבת הבד הלבנה הנקייה ללא רבב שהיתה כרוכה סביב צווארו.

למרות התנוחה המביכה, שרלוט היתה נחושה בדעתה לא לזוז או להשמיע קול. אם יתגלו כך לא תהיה לה תקנה. אימה תתקע את ציפורניה בלורד גרנוויל ותסרב להניח לו. אם שרלוט לא תמות מבושה לפני כן, כמובן.

אבל ככל שהרגעים נקפו, פחתה אט־אט הסבירות שהיא ולורד גרנוויל יתגלו.

שני אנשים נכנסו לחדר, ולא בזבזו זמן לפני שעשו בו שימוש.

הקולות היו נחבאים, מהוסים. צחקוקים עצורים ורשרוש בדים.

גל ריחני וסמיך של בושם חדר בין הווילונות.

היא הרימה את מבטה וחיפשה בחושך את תגובתו של גרנוויל. הוא הביט היישר קדימה, והיה שוב אדיש כפסל קרח.

"את חושבת שהוא שם לב?" מלמל קול גברי.

התשובה ניתנה בלחישה נשית צרודה: "שקט. מהר."

חרדה עלתה בחזהּ של שרלוט.

החרדה התגברה לשמע קולות חרישיים ולחים במידה מטרידה שנמשכו כמה רגעים.

בבקשה, היא התפללה ועצמה את עיניה בכוח. בבקשה, רק שזה לא יהיה מה שאני חושבת.

תפילתה לא נענתה.

קולות קצביים החלו להישמע. חריקות חוזרות ונשנות שהיא יכלה רק לתאר לעצמה שמקורן במשטח השולחן — השולחן שהתנודד באלימות על רגליו. וברגע שמצאה די כוח לעמוד בקולות הללו —

התחילו האנקות.

הגוף האנושי הוא דבר משונה כל כך, היא חשבה. לאנשים יש עפעפיים שאפשר לעצום כשברצונם לתת מנוחה לחוש הראייה. אפשר לסגור את השפתיים כדי להימנע מטעמים לא נעימים. אבל אין איבר שיכול לחסום כך קולות.

אי אפשר לסכור אוזניים. לפחות לא בלי להשתמש בידיים, שהיא לא העיזה להזיז. מושב החלון היה צר מדי. כל תנועה, ולו הקטנה ביותר, עלולה להניע את הווילונות ולהסגיר את נוכחותם.

לא היתה ברירה, היא נאלצה להקשיב לעניין כולו. גרוע מכך, לדעת שגם לורד גרנוויל מקשיב. גם הוא ודאי שומע כל חריקה של השולחן, כל אנקה חייתית.

ובתוך רגעים, כל צווחה צורמנית.

"אה!"

אנקה.

"או!"

אנקה.

"אייי!"

שומו שמיים. האישה הזאת מתפתלת בעונג, או מתרגלת דקדוק?

דגדוג שובבי של צחוק עלה בגרונה של שרלוט. היא ניסתה לבלוע או לירוק אותו, אך ללא הצלחה. כנראה בשל החרדה, בשל המצב המביך כל כך. ככל שאמרה לעצמה יותר שאסור לה לצחוק — הזכירה לעצמה שהמוניטין שלה, הטיול עם דיליה וכל עתידה תלויים בכך שלא תצחק — כך הדחף היה חזק יותר.

היא נשכה את החלק הפנימי של לחייה. היא הצמידה את שפתיה זו לזו ברצון נואש לרסן אותו. אבל חרף כל מאמציה, כתפיה החלו להיטלטל בעוויתות.

הקצב של הנאהבים הלך וגבר, עד שהחריקות הפכו לקול חד כנביחה. הגבר שלא ראתה פלט רצף גרוני של נהמות מתגברות. "גרררההההה."

שרלוט הפסידה בקרב. הצחוק פרץ מחזה.

הכול היה אבוד, אלמלא ידו של לורד גרנוויל שהחליקה לחלקו האחורי של ראשה. הוא הידק את זרועו והצמיד את פניה אל חזהו, טמן את צחוקה במותנייה שלו.

הוא החזיק אותה חזק כשכתפיה רעדו ודמעות זלגו על לחייה, חסם בגופו את הפיצוץ שהתחולל בה כמו חייל הקופץ על רימון.

זה היה החיבוק המשונה ביותר שחוותה בחייה, אבל גם זה שהיתה זקוקה לו באופן נואש יותר מכל האחרים.

ואז הסתיים העניין כולו, תודה לאל.

הנאהבים העבירו כמה דקות בלחישות ונשיקות פרידה. הבדים שהוסטו נאספו וסודרו במקומותיהם. הדלת נפתחה ואז נסגרה. נותר רק שובל קלוש של בושם.

לא היו עוד קולות, פרט להלמות עזה בקצב קבוע.

פעימות ליבו של לורד גרנוויל, הבינה.

מתברר שליבו דווקא לא קבור בערבות השלג.

הוא שאף פתאום נשימה עמוקה, ושחרר אותה.

שרלוט לא ידעה לאן להביט, וּודאי שלא מה לומר. היא מחתה את עיניה במפרקי ידיה ואז העבירה את ידיה על קדמת שמלתה, כדי לוודא שבגדיה לא נפרעו. שערה ככל הנראה סבל יותר מכול.

הוא כחכח.

עיניהם נפגשו.

"האם אני יכול לקוות שאת תמימה כל כך עד שלא הבנת את מה שהתרחש כאן?" הוא שאל.

היא תקעה בו מבט. "אני אולי תמימה, אבל לא בורה עד כדי כך."

"כך חששתי."

"חשש, בהחלט מתאים," היא אמרה ברעד. "זה היה... זוועתי. מצלק."

הוא משך את חפת שרוולו. "אין צורך להמשיך לדבר על הרגע הזה."

"אבל אנחנו נחשוב עליו. הוא ירדוף אותנו. הוא צרוב בזיכרונותינו. בעוד עשר שנים יכול כל אחד מאיתנו להיות נשוי לאחר, ויהיו לנו חיים מלאים ועשירים. אבל יום אחד ניפגש במקרה בחנות או בגן, ו" — היא נקשה באצבעותיה — "מחשבותינו יחזרו מייד למושב החלון הזה."

"אני נחוש בדעתי לסלק את התקרית הזאת ממחשבותיי לעד. אני מציע לך לעשות כמוני." הוא הסיט קפל וילון. "בטוח לצאת עכשיו."

הוא יצא ראשון, בצעד אחד גדול שהגיע לרצפה מאדן החלון. היא נדהמה שוב מהמהירות שבה הצליח להסתיר את שניהם. כנראה היו לו רפלקסים יוצאים מגדר הרגיל.

הוא מצא את החבל שהחזיק את הווילונות מוסטים והתחיל לעגן צד אחד למקומו.

שרלוט אספה את חצאיותיה והתכוננה לרדת מאדן החלון.

"רק רגע," הוא אמר. "אעזור לך."

אבל היא כבר התחילה, ומה שאמור היה להיות צעד חינני הפך לנפילה מגושמת. הוא זינק לתפוס אותה. עד שהצליחה להתאזן על רגליה, היא מצאה את עצמה מחדש בין זרועותיו.

זרועותיו החזקות והמגוננות.

"תודה," היא אמרה בחוסר אונים. "פעם נוספת."

הוא הביט בה ממרום קומתו והיא הבחינה שוב בשמץ ההוא של חיוך ערמומי ומושך. "בתור אישה שלא רוצה שום קשר אליי, את זורקת את עצמך עליי בתדירות מפחידה."

היא התנתקה ממנו והסמיקה.

"לא הייתי רוצה לראות איך את מתייחסת לגבר שאת רוצה ביקרו," הוא אמר.

"בקצב הזה לא תהיה לי הזדמנות לרצות ביקרו של אף אחד."

"אל תדברי שטויות." הוא הרים את פתיל הקשירה שנפל מהווילון. "את צעירה, יפה, שנונה ונמרצת. אם כמה מושכות שהסתבכו בהייד פארק שכנעו את כל הג'נטלמנים בעלי תאוות החיים להימנע מחברתך, אני חושש לעתידה של ארצנו. אנגליה נידונה לכליה."

ליבה של שרלוט התרכך. "אדוני הלורד, כמה נחמד מצידך לומר זאת."

"לא נחמד. אני פשוט מעיד על האמת."

"בכל זאת, א–" היא קפאה. "אוי ואבוי."

הם התגלו. דלת הספרייה נפתחה בתנופה.

אדמונד פרקהרסט, בן השמונה העתיד לרשת את תואר הברון של אביו, עמד בפתח, חיוור ופעור עיניים.

"אה, זה אתה." היא הצמידה יד אל חזהּ בהקלה. "אדמונד, יקירי, אני חושבת שאתה צריך להיות במיטה."

"שמעתי רעשים," אמר הילד.

"זה שום דבר," שרלוט הרגיעה אותו, ניגשה אליו וכרעה ברך כדי להביט בעיניו. "רק דמיינת."

"שמעתי רעשים," הוא חזר. "רעשים רעים."

"לא, לא. שום דבר רע לא קרה. אנחנו רק... שיחקנו משחק."

"אז למה בכית?" הילד הנהן לעבר לורד גרנוויל, שעדיין לפת את פתיל הווילון. "ולמה הזר הזה מחזיק חבל?"

"אה, זה? זה לא חבל. ולורד גרנוויל הוא לא זר. הוא אורח של אבא שלך. הוא הגיע אחר הצהריים."

"אני אראה לך." המרקיז התקדם ובידו המושטת פתיל הקטיפה הקלוע — הוא ודאי קיווה להרגיע את פחדיו של הילד. נראה שלא הבין כמה קטנים סיכוייו של גבר גבוה ומגודל להרגיע ילד מבוהל שמעולם לא ראה אותו קודם לכן.

הילד נסוג וצעק בכל קולו. "הצילו! הצילו! רצח!"

"אדמונד, לא. אין שום —"

"רצח!" הוא צווח ורץ במסדרון. "רצח!"

היא הביטה בגרנוויל. "אל תעמוד בשקט. אנחנו חייבים לעצור אותו."

"אני יכול להתנפל עליו במסדרון, אבל נראה לי שזה לא יעזור."

בתוך דקה הצטרף אליהם בספרייה סר ורנון, המארח המודאג. ואחריו התוספת הגרועה ביותר שיכולה היתה להגיע — מאמא.

"שרלוט," היא גערה. "חיפשתי אותך בכל מקום. כאן היית?"

סר ורנון הרגיע את זעקותיו של בנו. "מה קרה, ילדי?"

"שמעתי רעשים. רעשים של רצח." הילד כיוון אצבע מאשימה בקצה זרוע ישרה. "מהם."

"לא היו רעשים של רצח," אמרה שרלוט.

"הילד מבולבל," הוסיף לורד גרנוויל.

סר ורנון הניח יד על כתפו של אדמונד. "ספר לי מה בדיוק שמעת."

"הייתי בקומה למעלה," אמר הילד. "קודם היתה חריקה. ככה. איק, איק, איק, איק."

שרלוט גוועה אט־אט בתוך תוכה כשהילד פצח בשחזור מדויק למדי של קולות התשוקה של רבע השעה האחרונה. כל אנחה וזעקה ואנקה. לא היה כל ספק מה שמע הילד הלכה למעשה. ועכשיו כולם יגיעו למסקנה ששרלוט והמרקיז עסקו במעשה.

תוך גניחות.

ובעזרת חבלים.

בסיוטיה הגרועים ביותר היא לא היתה חולמת על מצב שכזה.

"ואז היתה נהמה איומה, ושמעתי גברת צורחת. אז באתי בריצה לראות מה קרה." הוא הפנה את אצבעו המאשימה למושב החלון. "והם היו שם ביחד."

סר ורנון נראה מוטרד מאוד.

"ובכן," מאמא אמרה. "אני בהחלט מקווה שלורד גרנוויל מתכוון להסביר מה עשה."

"אבקש את סליחתך, גבירתי. אבל איך אנחנו יכולים לדעת שלא בתך היא שצריכה להסביר מה עשתה?" סר ורנון הביט אל לורד גרנוויל. "היו רינונים בלונדון."

שרלוט התכווצה.

"סר ורנון, אתה ואני צריכים לדבר בארבע עיניים," אמר לורד גרנוויל.

לא, לא. שיחה בין הגברים תגזור את גורלה. כולם צריכים לשמוע את האמת כאן ועכשיו.

"זה לא נכון," היא הכריזה. "שום דבר מכל זה."

"את אומרת שבני שקרן, העלמה הייווד?"

"לא, פשוט..." שרלוט צבטה את גשר אפה. "מדובר באי־הבנה. שום דבר לא קרה. איש לא נרצח ולא נפגע. לא היה חבל. לורד גרנוויל פתח את הווילונות."

"מדוע הווילונות היו מוגפים מלכתחילה?" שאל סר ורנון.

"יש כאן משהו על הרצפה," אמר אדמונד.

כשהרים את החפץ לבחינה, ליבה של שרלוט עצר מלכת.

הוא החזיק בירית.

סרט בד ארגמני.

"היא לא שלי," התעקשה שרלוט. "מעולם בחיי לא ראיתי את הבירית הזאת. אני נשבעת."

"מה עם זה?" אדמונד הפך את הסרט וחשף רקמה.

על הבירית היתה רקומה אות אחת.

האות ש.

שרלוט החליפה מבטי בעתה עם לורד גרנוויל.

מה עכשיו?

אימה דיברה בקול רם. "קשה לי להאמין שלורד גרנוויל, דווקא הוא מבין כל הג'נטלמנים, נהג בבתי באופן מביש ומחריד כל כך."

מאמא, לא.

"מסקנתי היחידה היא שתשוקתו גברה עליו!" הכריזה אימה בקול רם. ואל שרלוט היא לחשה, "מעולם לא הייתי גאה בך יותר!"

"אימא, בבקשה. את עושה מהומה על לא מאומה."

אבל כמובן, המהומה היתה בדיוק מה שאימה רצתה לעשות. היא תקפוץ על ההזדמנות לשערורייה, אם פירוש הדבר הוא שידוכה של בתה למרקיז.

אלוהים אדירים. שרלוט ניסתה להזהיר אותו, ועכשיו התגשמו פחדיה הגרועים ביותר.

"אני אומרת את האמת, מאמא. דבר לא קרה."

"לא משנה," ענתה אימה בלחישה. "חשוב רק שאנשים יחשבו שקרה דבר־מה."

שרלוט חייבת לעשות משהו, מהר. "הבירית לא שלי! שתי הביריות שלי עדיין עליי. אני יכולה להוכיח." היא התכופפה כדי להרים את מכפלות חצאיותיה.

אימה חבטה בה במניפה מקופלת. "לעיני גברים? לא יעלה על הדעת!"

איך יכול להיות שזה גרוע יותר להוכיח שיש ביריות על שתי רגליה מאשר להניח לסר ורנון לחשוב שהיא לובשת אחת בלבד?

היא ניסתה שוב להצהיר על האמת בשלוות נפש. "לורד גרנוויל ואני רק דיברנו."

"דיברתם?" מאמא נופפה על עצמה בעוז. "על מה דיברתם, הייתי רוצה לדעת."

"על רצח!" צעק אדמונד. הוא דקלם את המילה בקריאות קצובות ורקע ברגליו בהתאם. "ר־צח, ר־צח, ר־צח."

"לא רצח!" זעקה שרלוט. "וגם לא שום מעשה לא ראוי אחר. דיברנו על... על..."

"על מה?" שאל סר ורנון בתוקף.

לורד גרנוויל התערב. הוא השתיק את שרלוט בנגיעה בזרועה. ואז כחכח וענה תשובה כנה — והרסנית.

"דיברנו על נישואים."