אלגברה שימושית

בסופו של יום, באשמורת האחרונה של חייו, בעיר שבה ישהה שבועות אחדים, לא עמדו תזמורת או כרוז שיספרו את אשר קרה אותו מאז עזב את ביתו ואת חייו בארץ ישראל.

חֲנִינָא שכב במיטה, בוהה אל עבר התקרה המשמימה, אשר במרכזה המהם במונוטוניות מאוורר בעל שלוש כנפיים, שהעיד על גילו של החדר. בעצלנותו קרא באיטיות את שם המותג שסורטט באותיות אדומות "נוּטוֹן", ואיית אותו שוב לעצמו. זה היה סופו של מסע באוטובוס, שהשתרך לו מפרבר השוכן בפאתי האוקיינוס הגדול עד הקצה המזרחי של העיר. חנינא, שהיה אמון על עבודתו הקודמת כמתמטיקאי, מצא את עצמו שרוע בחוסר אונים באכסניה זולה המשמשת באֵי לילה, מאהבים מזדמנים וחסרי בית, המשתמשים בתלושי מזון שקיבלו מהעירייה לכיסוי הוצאות הלינה.

בבוקר התעורר לקולות הדיירים בחדר הסמוך. חדר השירותים אפל, מנורת הטונגסטן שרופה, מגבות הרחצה קשות מכביסות ומרוב שימוש. המים הקרים חבטו בפניו. כשחפן את פניו, חש את זיפי זקנו הקשים. הלילה הקצר הקשיח את שרירי פניו, והם סימנו את שחווה בשבועות המעטים שבהם שהה בעיר לוס אנג'לס.

אדם מתעורר בבוקר, חדר השירותים אפל, המים הקרים חובטים בפניו, זיפי זקנו מזדקרים. חנינא מעביר את ידיו על הלחיים, חש את הזקן שצימח על לחייו בלילה הקצר, עֵד אחרון למחשבות שהתרוצצו להן כדשן כימי, והפנים כאדמה רוויה, שבה מצא הלילה את דרכו וסימן את הפרץ שבחייו — זה היה סיכום ראשון, חשבונאות כמעט ביולוגית.

החפץ היחיד שהיה מוכר לו, היה ידית "סכין בטיחותי" של ג'ילט, שאותו רכש ב"פורטבלו מרקט" כאשר סיים את לימודיו במתמטיקה עיונית. על הידית, המחזיקה את התער, היה חרוט מספר הפטנט 775134 US. לונדון וחייו הקצרים בעיר היו מכלול האושר הגולמי אשר הפעים את חייו, ימיו האחרים אינם אלא שחזור משוער של רגעים...

המראה חפנה את צדודית פניו כצילום פולארויד שאט־אט נחשף. חנינא התבונן שוב במראה, מנסה לזהות את פניו שלאחר הלילה ולמצוא בהם את עצמו, מחפש בצדודית פניו במראה את הסימנים האחרונים של השבוע שחלף. כלי הגילוח עמדו סדורים על אדן החלון. הוא הושיט את ידו אל עבר התער בעל הידית המעוטרת בתבליט נשר, שציפוי הכסף שלה השחיר עם השנים. הוא חשף אותו, בדק בתנועה מיומנת את חדותו, מרח על פניו בנדיבות את משחת הגילוח, והיא העלתה בו חיוך פנימי. הוא התבונן שוב במראה בתחושת חופש והתעורר.

ברגעי ההשכמה הראשונים הביוגרפיה של חייך מתמצית, נוכחת ברגישות של עמודים תלויים במים עמוקים, חותמו של לילה שבו הגוף מנהל משא ומתן עם תרחישים ביולוגיים, סוג של מבשלת שיכר. אתה עומד מול האסלה, משתין ומתבונן; מביט במראה, מייצב את זהותך כסורק דיגיטלי, מחבר קו לקו — תמונה.

בלילה, שארך מעֵבר למצופה, ישב חנינא באכסניה. על השידה הוא מצא ירחון ישן, ובו תמונתה של תֵרֵז בְּלַנְשַׁרְד בציור "תרז חולמת" של בַּלְתוס — מיניות של נערה צעירה הנשקפת אליך מחלון הבניין שבו היא מחליפה את בגדיה בכותונת לילה אוורירית, ואתה פוגש אותה ברגע אינטימי. חנינא הבחין במתח העצום שעלה בו כאשר התבונן באריכות בציור, ההפתעה החומדת של מיניות אסורה, בושה לרגע, יצרים לא־מוגדרים. הוא חפן שוב את פניו וחש בכפות ידיו את זיפי זקנו שצמחו קוצניים, דרדר יבש. שערות שהלבינו עיטרו את ראשו. הוא סילק את המחשבות המטרידות ממוחו והרטיב את התער במים הקרים שזלגו בעצלנות מהברז, שרעשיו חברו להתפוגגות הדיסוננס.

הוא העביר את התער במיומנות של אחד המכיר את האנטומיה המורכבת של פניו, מותח את העור בהרמת שפתיו ועיוות הלסת. התער חלף בזווית ופצע את סנטרו. הוא חשף טפח של עורו, שהאדים מול קצף הסבון שכיסה את לחיו. הוא התבונן בחתך העדין בסנטר, דם אדמדם נטף באיטיות, בהלה עלתה בו. האם המחשבה על "תרז חולמת" היא שגרמה לו לפצוע את פניו? הטלפון שעמד בחדר השירותים, זמזם, אותת איתות מוֹרְס של האות החוזרת ביותר באל"ף־בי"ת של השפה האנגלית. זה היה אות קצר ומעצבן. חנינא הכיר את הרעש מילדותו, כאשר העתיק את קוד מורס במפתח ששימש ברכבות רשת גוֹטְהַרְד. כזה היה חנינא, איש מעמיק וחסר שקט, מופנם וצנוע.

נגיעה בצג הטלפון הפעילה אותו, ומעבר לצג נשמע קול עמוק של גבר בגיל העמידה: "האם אתה חנינא פְּרוֹסְפֶּר?"

שקט השתרר, מצטבר כמו מטעֵן סוללה איטי.

חנינא התעשת, הניח את התער שבידו ובירך לשלום את הדובר האלמוני. "כן, זה אני, פרוספר חנינא", אמר, כמעט מאיית את שמו. "במה דברים אמורים?"

"אני המנהל", פסק הקול והוסיף, "למעשה אני בעל הבית של בית הלוויות המקומי, וליתר דיוק בעל הבית של חדר המתים והקרמטוריום המופעל בבית הלוויות 'דרך עדן'".

השקט נפרץ לרגע ברעש מכני של גלגלי שיניים נוגסים. "סליחה, רק רגע, עד שהרעש יחלוף... כן, שמי ירמיהו, ירמיהו בַּרְנְבִּיל, ואני חוזר אליך בעקבות ההודעה שהשארת במשיבון, לאחר מכן קראתי בעיון את קורות החיים ששלחת בדואר האלקטרוני". ירמיהו המשיך: "אני לא כל כך רגיל בהמצאות הדיגיטליות ובכל החידושים שבעולמנו, אך מפאת צורך השעה ודחיפות מצבנו פעלתי שלא כדרכי ועיינתי בכל עשרות המכתבים של המגיבים על המודעה שפרסמתי במדור 'דרושים' בעיתון 'לוס אנג'לס טיימס' ביום ראשון האחרון.

"כן, לעניין, מר חנינא, אני יודע שאתה חסר ניסיון בתחום המוצע, וכפי שהעדת במכתבך מעולם לא למדת לעבוד או עבדת בבית לוויות. אני מודיע לך מראש שזו עבודה שאינה דומה בשום אופן או צורה לניסיונך בעבר. יכולתך הטכנית המרשימה היא הסיבה שבגללה אני פונה אליך ולא אל אחד מעשרות המועמדים האחרים, אשר באמתחתם ניסיון עשיר בהפעלת קרמטוריום".

מעברו השני של קו הטלפון נשמע שוב רעש מכני מעצבן, גלגלי שיניים החורצים במתכת נוקשה. השקט חזר. חנינא פנה לירמיהו בקולו השקט וניסה למלא את החלל שעמד ביניהם לרגע כדי לאשר שהוא מעוניין מאוד בעבודה המוצעת על אף החשש בשל היעדר הניסיון. ירמיהו הוסיף שבית הלוויות ממוקם בלב העיר סנטה מוניקה — עיר ים, שחנינא ראה בה את המקום המתאים לנהל בו את חייו החדשים.

ללוס אנג'לס הגיע רק לפני שבועות מספר. בסיור שערך כדי להכיר את העיר, גילה שסנטה מוניקה קרובה לאוקיינוס ומצא את חדרו, הממוקם מרחק פסיעות אחדות ממקום העבודה שבו קיווה לעבוד; הוא זיהה אותו בחיפושיו וראה אותו מחדרו באכסניה זולה בפאתי מזרח לוס אנג'לס.

לפני שהצליח חנינא להשחיל מילה או משפט שתכנן לומר, המשיך ירמיהו במונולוג, שנישא באותו טון של שיחה ללא הקדמה: "אנו מפעילים את הקרמטוריום כמעט בכל שעות היום, אתה ודאי שומע את רעש המגרסה המפריעה את שיחתנו. וכן, שכחתי לציין זאת במודעה, ועל כך אני מתנצל, העבודה שאני מציע מתרחשת במשמרת הלילה".

צחוק עצבני עלה מצג הטלפון, מתגלגל ויבש, וירמיהו ברנביל המשיך בטון חגיגי: "אבל אתה תשמח לדעת שבמשמרת שלך אנחנו משתמשים בתנורים לשרפת מסכות המוות, שאנו מציעים למשפחות המעוניינות בכך. במשמרת הלילה, כשהקרמטוריום אינו פועל, אנחנו עורכים במסכות תיקונים ומנקים את המתקנים. אנו מכניסים לשרפה ולגימור את מסכות המוות שאנו מציעים, מסכות זכוכית בשלל גוונים וצבעים. על זה תקבל תוספת מכובדת ועוד הטבות מהטבות שונות, שנדבר בהן אם וכאשר תצטרף ל'עדן'".

חנינא נזכר בתחושה המוזרה שעלתה בו כאשר באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה נתקל בתמונתו של לודוויג ויטגנשטיין עוטה מסכת מוות. אי־נוחות וסקרנות עלו בו בחטף וצבעו את רשמיו מהשיחה. פגישת היכרות וראיון קבלה לעבודה נקבעו ליום המוחרת. הטלפון נדם. חנינא חשש שהיענותו להצעת העבודה, שפורסמה רק שבוע לפני כן, הייתה אולי פזיזה מדי. הוא תהה אם עליו להתקשר ולבטל את הפגישה. תחושת הבטן המקולקלת, שפלשה אל חדרי ליבו כצינור, החישה את היובש בפיו. לפתע עמד על מלוא המשמעות של משפטו של ירמיהו ברנביל: "זו עבודה שאינה דומה בשום אופן או צורה לניסיונך בעבר".

בטנו הציפה אותו והוא אץ למקרר הקטן שבחדרו. האכסניה, על אף פשטותה ומחירה הזול, הציעה לבאי המקום מקרר קטן, שבו עמדו כמה בקבוקי מים. ביד מזיעה הוא חפן את הבקבוק וקירב אותו אל מצחו, מקווה להרגיע את תחושת הבטן ואת מוחו, שעמד לרגע בנפילה של כאב לא ברור. מסכת המוות — הבונוס שהציע ירמיהו — ריככה את תחושת האובדן שעלתה בו כששחזר את רגשותיו בהפעלה מודעת. הוא ניסה להבין מדוע תמונות מסכות המוות מעוררות בו רגש מורכב — תגובתו למסכתו של ויטגנשטיין הותירה בו חותם עמוק, והרי קרא וידע עליו שנים אחדות לפני שהחליט לסיים את לימודיו, ואילו מסכות המוות של יצחק ניוטון, ג'ון קיטס, נפולאון ודנטה, שראה בנסיעתו הקבועה באוטובוס, הותירוהו אדיש. אז לא עלתה בו תחושה מוזרה אלא שביב מציצנות. מוחו הסתבך בהצדקות כאלו ואחרות. הוא פתר את כולן בשתייה מהירה של בקבוק המים, שהרגיעה את בטנו.

* * *

הבוקר עלה במהירות. השמש של לוס אנג'לס, בהירה וחסרת פשרות, זירזה אותו. חנינא תפס את מקומו באוטובוס העושה את דרכו מהאכסניה שבה התגורר אל עבר בית הלוויות "דרך עדן". לפניו ישבו הנוסעים, והוא בחן אותם בקפידה של צפּר. פנים יפים אך מלאי קמטים של אישה בגיל העמידה, הלבושה בהקפדה יתרה, תפסו את עינו. על גווה היה פרוס צעיף, מאלה שמציעה חברת הֶרְמֶס בצבעי צהוב־חרדל. על אצבעה ענדה טבעת עשויה עבודת יד משובצת באבנים גדולות. אבן דמוית טופז הנציחה בנוכחותה את חזהּ השופע. עיניו של חנינא בהו במבנה גופה, ובמוחו שחזר את הביוגרפיה של אותה אישה, שצמחה בדמיונו לרגע. עברו רגעים אחדים, והיא פסעה לידו. בחולפה התבונן בשמלתה הצבעונית, העמוסה בפרחים, וריח עז של לימונים בא באפו. הוא חש את צעדיה, שמע את הרעש הקבוע של עקביה הגבוהים; סובב את ראשו כצל שחפף את גופה בעודה עומדת בפתח דלת האוטובוס. הנהג כמנהגו כרז את שם התחנה והודיע: "אנחנו בתחנת קְרֶנְשׁוֹ–וושינגטון. הנוסעים הרוצים להמשיך לסנטה מוניקה, מתבקשים לרדת ולקחת קו...", והוא המשיך ותיאר את המחלפים וגו'. חנינא אץ מייד לעמוד ליד הדלת בקרבת האישה הנודפת ריח לימונים עז, ומבלי משים התקרב אליה גופו כשנוסעים נוספים החליטו שזה המקום שבו ימצאו את נסיעת ההמשך ליעדם. כשנפתחה הדלת האחורית, חדר אוויר צח לקרבו של האוטובוס, ותחושה של בוקר צונן העלימה את ריחות נוסעיו.

הוא ירד בחופזה מהאוטובוס, הארוך כקרון רכבת, כדי שהעומדים מאחוריו לא ייפלו על גופו ביורדם בגרם המדרגות הרחב; עמד והסתכל לאן מועדות פניו. מייד, עוד לפני שניסה לשאול איפה תחנת המעבר שעליה שמע בכריזה, פנתה אליו האישה בשמלה הפרחונית בריח הלימונים והראתה לו את הכיוון. "עקוב אחריי", אמרה, והוא פסע אחריה, עוקב ושומר בדריכות על קצב הליכתה כדי שלא להקדים אותה.

המרחק אל התחנה היה קצר. זוג חסרי בית נרדמו בה, וערמות של שקים ובהם בגדים ומצרכי מזון עמדו מוצגים לראווה. הוא חש חוסר נוחות. האם לפתוח בשיחה עם האישה הלבושה בשמלה הפרחונית? הצעיף של הרמס חוצה את מותניה בנדיבות ומציג את חזה הפועם והשופע. הוא חשש שמא תפרש את פנייתו כהטרדה.

צג בקצה התחנה פירט את שעות הגעת האוטובוס. האישה קראה את הכתוב, הסתכלה בשעונה ומייד פנתה לחנינא: "האוטובוס יגיע בתוך עשרים דקות". קולה הבהיר והמדויק חיזק את רוחו, והוא פנה אליה ואמר: "תודה, מה שמך?" ולפני שהספיקה לענות מיהר ואמר: "שמי חנינא, ואני חדש בלוס אנג'לס. אני מודה לך על העזרה". היא ענתה בחיוך: "שמי מָרִי־סוּ". חנינא התקרב לעברה פסיעה או שתיים, מושיט את ידו בהיסוס שמא לא ייענה, אך ידה של מרי־סו הושטה בחדווה אל כף ידו ונגעה בכפו, ואצבעותיו מדדו במגע את הטבעות שעל אצבעותיה. קור מתכתי עלה מהן, והוא חפן אותו לרגע.

מרי־סו הרגישה את קור המתכות והאבנים שנגעו רגע ארוך בידו של חנינא, והתנצלה: "קר היום, הבוקר הזה קריר מהרגיל, זאת לא לוס אנג'לס הממוזגת", היא צחקקה בעדינות. "לאן מועדות פניך?" שאלה כבדרך אגב. חנינא מצא בשאלתה הזדמנות לפתוח בשיחה לאחר שבשבועות האחרונים, מאז הגיע ללוס אנג'לס, שוחח רק עם שומר האכסניה. ללא שהיות מיותרות ולפני בואו של האוטובוס הסתער על ההזדמנות לקשר אנושי. הוא הניח מידו את תיק העור שהכיל את כל חייו — תעודות, חשבונות חשובים, עטים נובעים, שעון יקר, כסף מזומן, תמונות ומחברות שנדדו עימו במסעו ללוס אנג'לס.

"מרי־סו, אני שמח מאוד שהכרנו, עוד ביושבך באוטובוס התבוננתי בפנייך ודמיינתי במוחי מי את ומה את עושה. זה נשמע חצוף, אך תאמיני לי, כשאתה חדש בעיר זרה, כל חושיך מתחדדים לאזמל ניתוח חד, ואתה ער לכל מבט, זוכר ומקטלג את רשימותיך, סוג של נגישות חושנית למציאות שאינה שלךָ, לכן אני מודה לך". כאן פסק חנינא והתבונן בפניה ובתנועת גופה, מאשר לעצמו שלא חצה את גבול הטעם הטוב, שלא קנה חירות לא לו ופרץ למרחבה הפרטי של מרי־סו. באופק הופיע אוטובוס, הוא האט את מהלכו אט־אט. על הצג הופיע שם העיר: סנטה מוניקה. התרגשות עלתה בו. "מרי־סו", הוא פנה ואמר, "האוטובוס מגיע, האוטובוס". מרי־סו הרימה את תיקה, שנראה כבד, במאמץ להניחו על כתפה. חנינא הושיט את ידו האחת ובמהרה לקח את התיק, בידו האחרת נגע קלות בגווה, נותן לה לעלות ראשונה במדרגות ודוחף אותה קלות במעלֶה במעין קרבה. חנינא הפציר בה לנוע לסוף האוטובוס שכן הספסל האחורי היה ריק. הוא החליט שלא להרפות מההרגשה שמרי־סו היא סוג של גורל. פעמים עלה בדעתו שישנם רגעים בחיים שאינם מקריים, ורגע זה, חשב, הוא אחד מאותם הרגעים. הוא לא ייתן לאפשרות הזאת להיעלם לה בגלל צייתנות מדומה לאיזה הרגל חברתי כלשהו. הפעם הוא ינהל את חייו. הוא לא יתיר למציאות המדומה, שעל פיה חי כל ימיו עד הגעתו ללוס אנג'לס, להמשיך לנהל את חייו. הוא יעמוד בפני האלים בכל עוזו. מרי־סו נענתה להצעתו ללא התנגדות, והוא חש סיפוק מסוים. כשנכנסו החווה חנינא על הכיסא הפונה לחלון. הם התיישבו, והוא הניח מתחת לרגליו את תיקה ואת המיטלטלים שלקח לפגישה עם מנהל בית הלוויות ירמיהו ברנביל.

זה היה מטיולי האוטובוס ברחובות לוס אנג'לס, שבהם השמש ממרחק מיליוני קילומטרים חושפת את בתי העץ הסדורים בשורות המדמות קסרקטין צבאי, ג'ונגל של אור מתעתע המכה וחוזר אל דופנות האוטובוס, שעה ארוכה שבה האוטובוס חולף על פני תיאטרון אנושי לא־מרשים. אנשים מלאי מחשבות ודאגות עולים ויורדים במדרגות האוטובוס, מופיעים ומספרים את סיפור חייהם כמו על מסכי טלוויזיה, חולפים באותה מהירות שבה הופיעו במדרגות, סולמות של מלאכים ללא יעד — חנינא ניסה לעמוד על מוצאם.

מרי־סו התבוננה בנוף החולף והסבירה לחנינא בלי משים את מסלול האוטובוס והשכונות שבהן עבר, שמות ועוד שמות וציוני דרך. הוא הקשיב לקולה, שהתגלגל וחדר אל מוחו ללא תוכן כצליל חסר כל משמעות. שלא כבנסיעות הקודמות, שבהן כל ציון דרך או שם רחוב נצרבו בתודעת מוחו הקודח, מוח של מהגר חדש, בדקדקנות של מודד, עכשיו קולה רק סרק את רגישותו בהתמכרות חסרת גבולות. ואז, ללא התראה מוקדמת, הסתובבה מרי־סו ואמרה: "האם אתה מסכים שאצטרף לפגישתך עם מנהל בית הלוויות?"

דממה פעמה במוחו, אפילו רעש האוטובוס המקרטע בעלייה לסן ויסנטה לא חדר לראשו. לפתע חברו בו רצונות סותרים, והוא לא מצא דרך לאזן ביניהם. מחד גיסא חשש שמא בואה של מרי־סו יעיב על סיכויו לקבל את העבודה, ומאידך גיסא רצה לשמור אותה קרובה. הוא זכר את השבועות הארוכים שבהם חווה בדידות צורבת בימים ובלילות בחדר האכסניה השומם, שאליו הגיע כאשר נחת בלוס אנג'לס, בידו מזוודה ותיק חלומות של מהגר, מקום שבו העניין היחיד שהסיט אותו מבדידותו הכואבת ומהחשש התמידי מעתידו הלא־נודע, היו אותם רגעים שבהם נכנסה מכונית נוספת למגרש החניה, ודיירים חדשים פרקו את מיטלטליהם וגררו מזוודות אל חדר מלא אור ועני עד אימה בחזותו.

חנינא חזר מתעיות מחשבתו המתרוצצות וענה בחדות: "מרי־סו, אומנם חששתי מפגישה עם אותו ירמיהו, שבה תהיי את נוכחת, וחוסר ניסיוני בטיפול בחדרי מתים או בנוהלי בית הלוויות הוא הסיבה שלקח לי זמן להשיב על שאלתך, אך בכל זאת את מוזמנת להצטרף אלי". מרי־סו חייכה בהסכמה. האוטובוס עצר בתחנת סנטה מוניקה. חנינא תפס בידיו את מה שנדמה כמטבח שלם המכונס בתיק יד גדול ממדים. הציצו ממנו כמה חפיסות של אטריות ראמן, אוכל של עניים המחולק בקביעות ברחובות לוס אנג'לס לחסרי בית; ערבוביה צבעונית של כלי אוכל וכלי איפור שבצבצו, ההיסטוריה של מרי־סו. עלתה בו המחשבה שהאכסניה שבה שהה ודייריה נראו קשי יום. לאט פסע ממדרגה למדרגה ביציאה מן האוטובוס, נושא את כליה של שותפתו החדשה, אשר אותות הביוגרפיה של חייה נתונים כספר פתוח בתיק שהחזיק בידו.

פניה של מרי־סו אורו כאשר הציע חנינא שימשיך לשאת את תיקה עד מקום הפגישה, מרחק הליכה של חמש דקות. שלט גדול בפתח הבניין הכריז על שירותיו של "בית הלוויות בהנהלת ירמיהו ברנביל". רוחו של חנינא התחזקה, שריריו מאומצים ופניו מתוחים מסערת הרגשות של היכרותו עם מרי־סו ונוכח ההתוודעות למקום עבודה קבוע, שיאפשר לו להתחיל את חייו בעיר גדולה וחסרת פנים, קווים גאומטריים של רחובות החוזרים על עצמם ללא סימן היכר, כיעור סימטרי. ופתאום עמד מול בית הלוויות, מזיע בשמש הקופחת ללא רחמים.

"מרי־סו,ּ" הוא פנה אליה בחופזה, "בואי נעמוד רגע בצד המוצל של הבניין. אני רוצה למחות את הזיעה ולהכין את עצמי לפגישה". מרי־סו נענתה מייד, שלפה מן התיק חפיסת מגבונים, וללא התראה ניגבה את פניו של חנינא בעדינות, מעבירה את אצבעותיה על ראשו כמסרק עדין, לוחצת על הפדחת והרקה בעיסוי חוזר שהפחית את המתח מפניו.

* * *

כהרגלו התעשת חנינא בחופנו את פניו בידיו ובאחדו את מראהו במראה הפנימית של נפשו. הוא עמד לפני הדלת שעליה עיטורי ענפי עץ אורן טריים, ריחם היה עז והפיץ רעננות. כשפתח את דלת הכניסה, עלו קולות זמרה מהאולם, שבו ניצבו עשרות אנשים בגבם אליו, ובמרכזו עמד ארון קבורה מעץ מגולף ומעוטר. לידו עמד כן ועליו שלט שהכריז באותיות גותיות את שמו של בניסטר אוֹגוֹנְסוֹ בְּרָיֶאן גּ'וֹן. שעון הקיר הגדול הראה שהוא, כלומר חנינא, איחר לפגישתו בחצי שעה. חשש עלה בו שמא כל מאווייו וחלומו לעזוב את האכסניה הארעית בדרום לוס אנג'לס יימוגו נוכח מצג השעון, שמחוגיו נעו במונוטוניות.

קול מוכר נשמע — קולו של ירמיהו ברנביל, איש בגיל העמידה, שערו הלבן מלא, ופניו חמורי סבר. הוא הרים את ידו, סימן לנגן העוגב, פנה לקהל ואמר: "נפנה לתפילת האדון בעמוד חמש, מתי 6:12, נשיר יחד לכבודו של מר אוגונסו בריאן ג'ון, חבר קרוב, אב יקר שהלך..."

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ

תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ עָשֶׂה רְצוֹנְךָ

כְּבַשָּׁמַיִם כֵּן בָּאָרֶץ

תֵּן לָנוּ הַיּוֹם לֶחֶם חֹקֵנוּ

קולותיהם של באי הקהילה נשמעו יחד בעומק והודיה, והם הפכו את האולם הישן במראהו לקתדרלה של ממש. לעיני חנינא נגלה אוסף אקראי של מעילים ישנים ושחורים שנתלו בכניסה לאולם, מדיפים ריח חריף של עובש ונפטלין, וזיכרונות נעורים מבית אימו קמו לחיים. לפתע, באחד המעברים המוזיקליים, זייף העוגב והפריע לרגעים הקסומים. חנינא קלט שעוגב הכנסייה, שחלילי המתכת שלו הגיעו עד תקרת בית הלוויות, נתפס בקלקלתו, סימן להזנחה המתמשכת שנראתה בכול. ירמיהו ברנביל התעשת והורה בידו לקהל להמשיך, וחנינא פנה למרי־סו: "כמה יפים המנגינה וקולם של הנוכחים! חבל שהעוגב מזייף, הרי במחי יד וכוונון תדרים ב־400 הרץ גם האל והמת היו נהנים מהמופע האחרון". מרי־סו נגעה בידו וחייכה.

בכניסה למסדרון הארוך שפנה למשרדו של ברנביל, ישבה משפחה, אבי המשפחה חופן את פניו בידיו, פניה של האישה מכורכמים מכאב. המשרד עצמו היה גדוש בצילומים ממוסגרים, והם כיסו את כל פינות החדר. תודעת המתים חלחלה כמו רעל יעיל. על הקירות היו תלויות כמה מסכות מוות שמחות בהבעתן, כמעט צוחקות. פסנתר שעמד בפינה שימש כוננית — היו עליו עלונים ובהם מחירם של ארונות קבורה, של כדים לאפר המת, של ספרי זיכרון ועוד אפשרויות להנצחת נשמתו של המת.

"אתה יודע מי מתאבל על המתים ומי מקונן על חייו במעמד שבו מכסה הארון פתוח, והמת מונח לפניו?" כך פתח ירמיהו ברנביל את הריאיון עם חנינא. השאלה שהעלה נשארה פתוחה ועומדת, סוג של תהייה מרחפת. בהמשך התברר שברנביל מעמיד את כל משפטיו כגַנים תלויים, שבהם כל העובדות נעוצות בקיר לא־ממשי, והוא צופה בזמן לא־ידוע בעתיד. כל מה שנשאל ונאמר יתברר, אך בעיני ירמיהו ברנביל אין דבר עומד וברור. לימים, כשימצא חנינא את עצמו מנהל את בית הלוויות, ההרגל לנקוט משפטים שכאלה, משפטים תלויים וחסרי בסיס, יהפוך גם להרגלו. ברנביל חזר וטען בריאיון העבודה שאין דבר בטוח וברור בעולמנו מלבד ההרגלים שלו ושל הסובבים אותו. אין סדר ואין משמעות לכלום. הרי גיבורי־על וחסרי בית כולם עברו תחת ידיו אל הכבשן, השוכן מאחורי חדר התפילות. בחדר השכן, שבו מסתיימים חלילי העוגב, עמד הקרמטוריום, עשוי מנירוסטה מבהיקה, ארובתו מקבילה לחלילי העוגב, והם תמכו זה בזה. חנינא התבונן בקפידה בפלא ארכיטקטוני זה, שתפס את עינו המיומנת בשכאלה. הרי מתמטיקאי היה במקצועו ובחייו האחרים, לפני שנדד לארץ רחוקה ללא אח וחבר. וכאן, לאחר היכרות מקרית עם אישה בשנות הארבעים, פגישה מקרית באוטובוס, נסיעה ברחבי לוס אנג'לס, עיתון שעמד בחדר הקבלה של דרי האכסניה, שם התחברו להם הרגעים, תמונה אפורה שתהיה הרקע של חייו בעתיד.

חנינא השתנק לרגע. פיו יבַש, מוחו כמו נדם, שקט של עצבות לא ברורה עלה בו. התקווה היחידה שעמדה לו היו פניה של מרי־סו, שהתבוננה בדריכות במוצא פיו של ירמיהו ברנביל. הלה גמע קפה שחור, ששקיפותו העידה שאינו אלא תמיסת בוץ; מאותם טיפוסים אשר לעולם אינם רוחצים את הכוס אלא מוסיפים את אבקת הקפה למים החמים בסוג של עצלות. על אצבע ידו השמאלית ענד טבעת בעלת ראש אריה מוזהב. ירמיהו המשיך לדבר, ובמוחה של מרי־סו שרר שקט, היא לא שמעה ולא הקשיבה אלא התבוננה בפניו, עיניה ממוקדות בריקוד המונוטוני של שפתיו. חנינא התבונן במרי־סו ובירמיהו לחלופין, מתענג על שיח האילמים ביניהם. הרעשים של קולו נמחקו בטון הארכני והמלומד שבו סיפר ירמיהו על הסדרים והנהלים שעובדי המקום מחויבים בהם. הוא פנה ישירות לחנינא ושאל אם הוא מבין את טיב העבודה במקום, שאינו אלא בית יִראָה אחרון, המבחין בין החיים למתים, בין האוהבים לחלומותיהם, מקום שהוא כולו פרדה וצער אך באותה מידה גם סוג של חופש מכאב ומגעגועים. "משום מה, חנינא, בכך שאנו נפרדים, אנו פורקים מעצמנו אחריות, אנחנו משתחררים, אתה מבין את זה? זה המקום שלנו, זה הייעוד של בית הלוויות שאני מנהל זה ארבעים שנה. את המקום הזה ירשתי מאבי, שהיה הקברן הראשי של הכנסייה האנגליקנית בעיר סנטה מוניקה. אך בוא נדבר עליכם, מר חנינא והגברת מרי־סו. נו, ספר לי קצת עליך, ומדוע אתה חושב שבית הלוויות הזה הוא מקום עבודה עבורך, וזכור שאני מחפש עובד קבוע, שימשיך את עבודתי במקום, על זה נדבר בהמשך".

חנינא סובב את גופו. "ובכן, מר ברנביל, או שמא אכנה אותך בשמך הפרטי ירמיהו?"

"כן, בבקשה". חנינא הסתובב בחוסר נוחות בכיסא העץ החורק והסתכל ישר בעיניו של ירמיהו ברנביל. "כן, אני יודע שהניסיון שלי בנושא של קבורה ומתים מועט. אך לא סיפרתי לך שבנעוריי, שבועות ספורים לפני שהתגייסתי לצבא ישראל, פרצה מלחמה — מלחמת יום הכיפורים, ומאחר שנדחה תאריך הגיוס שלי, נשלחתי לעבוד כעוזר בבית החולים המקומי. ושם, כן, בבית החולים, העבירו אותי לעבוד במשמרת הלילה בחדר המתים, בבניין הממוקם בקרבת הים, בניין אבן נטול חלונות שתכנן ארכיטקט גרמני בשם אריך מנדלסון. העברתי את הימים והלילות הראשונים בציפייה, מעשן כל הלילה סיגריות מאולתרות וחולם על עתידי בשירות הצבאי שעמד להתחיל בסיום המלחמה, שרק החלה. לפתע, בליל היום השלישי, הגיעה משאית צבאית מדגם אמריקני, ומתחת לברזנט שכיסה אותה, היו מונחות גופות חיילים עטופות בשקים שחורים. קבוצה של אברכים מזוקנים מחברה קדישא פרקה את תכולת המשאית והעבירה את הגופות לחדר המתים ולאחריותי. ירמיהו, אני לא רוצה להלאות אותך בפרטים על ניסיוני הקצר בסימון כמה מאות גופות של חיילים צעירים, בתיאור התחושה הקודרת של התבוננות בפניהם הקפואים וחסרי המבע. ביום החמישי למלחמה, באישון לילה, פרמתי את הרוכסן של אחד השקים, ולעיניי נגלה חבר נעורים מבוגר ממני, שמו לָאזׇר, בן יחיד, שאותו זיהיתי מייד, ותחושה לא־מובנת של בין חיים למוות עלתה בי לראשונה. ברגעים אלה זכרתי את אימו, שעמדה במרפסת בכל בוקר, מסתכלת על השמיים ובוהה, האם לאזר שלה יופיע בהליקופטר מעל הבניין שאותו חלקנו? המוות הופיע בתחפושת של גוף מוכר".

ברנביל קטע אותו מהמחשבות ומהאסוציאציות של זמן עבר ופנה אליו ישירות. "חנינא, בוא נחתוך. יש עוד הלוויה, של משפחת..." הוא הוציא מכיס מעילו דף נייר, "משפחת כְּרִיסְטִיאַנְסֶן, בעוד כעשרים דקות, אז בוא נתרכז בסיבה שבגינה נפגשנו. אני מחפש מחליף שימלא את מקומי בעבודתי היום־יומית. אני מתכנן לעזוב לשנה שלמה את בית הלוויות של משפחתי, שאבי ייסד בשנות הארבעים של המאה, ואני מחפש אדם מתאים שישמור על המוסד. מתוך אמונתי העמוקה החדורה במשנתו של קַלְוִין, ואף שאני מודע להיותך יהודי לא־דתי לפי מראך, משהו בצורה שבה הצגת את עצמך, משהו בתחושה הפנימית שלי, מעלה בי מעין ודאות שאתה, מכל האנשים שהגיעו לריאיון בשבועות האחרונים לאחר פרסום המודעה שלי, מתאים לתפקיד. בעוד כמה דקות מתחילה הלוויה, אני מקווה שנמשיך את פגישתנו מחר אחר הצוהריים".

חנינא נפעם מהמעמד ומההחלטה יוצאת הדופן של ברנביל, עמד ולחץ את ידו בחום של קרבה כמעט משפחתית, סימן למרי־סו לעזוב ופנה אל הדלת ללא אומר. במסדרון הארוך שהוביל לדלת היציאה, נשמעו קולות של נהי ובכי חרישי שהסתופף לו, מתחבא בין הקירות הדקים שהפרידו בין חדר הלוויות לדלת הכניסה.

האור של אחר הצוהריים פרץ אל המסדרון והציף את חנינא בתחושת חדווה. ידיו היו עמוסות בתיק של מרי־סו, שהוא נשא בקלילות של נער. האוטובוס נראה באופק, והוא ומרי־סו מיהרו לתחנה, מסמנים לנהג האוטובוס בידיים מונפות על נוכחותם. האוטובוס האט את מהלכו, ומרי־סו חייכה חיוך רחב, פניה אורו כאשר נהג אוטובוס לא־מוכר נענה לה. מה שלפעמים נראה ברור ואוטומטי, אינו אלא היכולת לבטא את העמוק שבמאוויינו, התאמה חבויה שהניעה את נהג האוטובוס לכבד את רצונה. חנינא השתרך אחריה, מדדה לעבר מדרגות האוטובוס, והתיקים ושקי הפלסטיק בידיו. קופסת פלסטיק של מרק אטריות ראמן נפלה והתגלגלה, אך מרי־סו האיצה בו לעלות: "זה עולה רק שלושים סנט במטבח האוכל לנצרכים בעיר התחתית. בוא, בוא נמשיך". הדלת נסגרה מאחוריו, והמנוע המהם בחוזקה.

* * *

המסע בחזרה מילא את חנינא ברגשות חדשים, מעין חדווה. שנים חלפו מאז היגר מארץ ישראל למדינות רחוקות. שנתיים שהה בפריז, עבד כמורה והתפרנס בדוחק, ציפה לקבל אשרת שהייה קבועה באמריקה וקשר קשר עם אחת מתלמידותיו במכון ללימודים מתקדמים. רוב תלמידיו נעזרו בקורס "מבוא לתאוריה ארגונית" בעיסוקם המיוחד בפיזיקה ובמתמטיקה שימושית.

בתחילה מצא חנינא את מקומו כאשר כמה מתלמידיו התעניינו בתוכנית ההנגשה של התאוריה, שבה הדגים את יכולתה של התאוריה לארגן מערכות כאוטיות המתנהגות התנהגות סדירה ודטרמיניסטית. אך לא חלף זמן רב, וצוות המורים עמד על הדרך הלא־אורתודוקסית שבה נהג ללמד את שיעוריו, דרך שלא הלמה את המסורת הארוכה של המכון. היחסים עם ניקול, בתר־דוקטורנטית במחלקה, היו הסיבה לפיטוריו. החדר הקטן ששכר במוֹנְמַרְטֶר מעל מסעדה סינית רועשת, ושוק ירקות הומה המתחיל את פעילותו עם אור ראשון, עוררו בו תחושה של עזובה. שהותו של חנינא בפריז הפכה יותר ויותר למעמסה, ויופייה ועושרה של העיר הבליטו ביתר שאת את הפרצות שנִבעו בחייו.

לאחר שהתגרש גירושים שרוששו אותו, עזב את הארץ כמעט חסר כול. הוא חלם על מעמד אקדמי מוצק, אך רעיונותיו ופרסומיו התקבלו בחשד מסוים. הרי דרכו הייתה לאפיין מערכות דינמיות באמצעות מודלים שביסודם לא עמד פתרון מובהק אלא השערה כלשהי. חיי המשפחה שלו התמוטטו כבר בשנים הראשונות לנישואיו. חנינא מצא את עצמו מחפש את דרכו באי־שקט. תל אביב צמחה וגדלה ללא היכר, וקבלת קביעות באקדמיה נראתה רחוקה מאי פעם. לאחר שמועמדותו נפסלה פעמיים, הבין חנינא כי מוטב לו להתחיל מחדש, ובפעם הראשונה בחייו החליט החלטה שעמדה בניגוד גמור לאורח חייו בעבר. הנוחות והעצלנות של השגרה שבהן היה שרוי, האומללות שהייתה לחם חוקו, העליבות של קבלת פגעי החיים כמובנים מאליהם, כל אלה נעלמו להן, והוא היה נחוש לשנות את ההיסטוריה הקצרה של חייו ולהעמיד את עצמו במקום שבו חלומות נעוריו על עבודה סדירה ימציאו לו את השקט הפנימי ואת הכוח לכתוב את עבודת חייו. הוא נועד לגדולות, כך טענו באוזניו כשהיה צעיר ומבטיח. הישגיו במתמטיקה עיונית, הכוח היצירתי שפעם וזרם בתוכו, מילאו אוקיינוס גדול של רעיונות ופתרונות. אך השנים חלפו, ויחסיו עם אשתו מרים, שאותה הכיר באחד הקורסים המתקדמים בחוג לסטטיסטיקה, עלו על שרטון. הילדים גדלו באווירה של אימה וחשדנות, שנבעה מיחסיהם חסרי החדווה. וכמו אז גם במכון ללימודים מתקדמים בפריז מצא חנינא את עצמו מחבר את אהבתו למתמטיקה עם יחסים שיביאו למפלתו. בעודו מהרהר על המקבילות בין חייו בתל אביב לחייו בפריז, הוא חש את מעמקי הייאוש והנפילה מפריז היפה לכרך הסימטרי והמכוער של לוס אנג'לס. הוא חש את תחושת הזרות הנובעת מהיות גופו ונפשו מרושתים בהוויה הישראלית שבה נולד, אך הינה כבר מחר בבוקר הוא עומד לחיות במציאות שכל סממניה נוצריים וכל מאווייה עשויים מחומרים אחרים, אמריקניים; מעין שתל, כאילו נפשו מחוברת עתה במסמרים, אך כמה מהם רפויים. חייו דמו בעיניו לצינור חלוד ושבור, שמימיו זורמים ללא מטרה.

תחושה חוץ־גופית של דג ענק באקווריום ובו מי בושם לא־מוכרים — זאת תחושתו של מהגר, תחושה שחווה בעת שהייתו בפריז, ושעלתה בו שוב במסעו באוטובוס שהשתרך בין רחובות העיר, עוצר, מוריד ומעלה אנשים — רובם זקנים, יגעים ועובדי חוץ חסרי מעמד; זאת תרבות העניים של העיר לוס אנג'לס.

חנינא סקר את גופו כסורק ביולוגי. בגופו זכר את עלומיו כמונה גייגר המודד את שנותיו, אך כאביו עטפו אותו כטיח קיר מתקלף. הוא נשא את תיקה של מרי־סו במאמץ שסדק את אמונתו בכוחותיו על אף חזותו הנערית, שדמתה לפרסומת מצויה לגברים בגיל המעבר הנראים צעירים מגילם. חנינא ראה לנגד עיניו תמונה אחרת, תמונתו של גבר בשנות החמישים לחייו.

מרי־סו לא התעניינה בשרעפיו העמוקים אלא התבוננה בחוסר עניין במראות החולפים בעת הנסיעה באוטובוס, המשתרך לו ממערב העיר ליד הים הגדול עמוק לתוך שכונות מגורים, שבעבר הרחוק סימנו את כוחה ועוצמתה של עיר הנבנית על חולות, עיר צמאה למים, שבה רוחות סנטה אנה מייבשות כל צמח במגען החם; עיר ללא היסטוריה, ללא מונומנטים או פסלי ברונזה המנציחים את גיבוריה, עיר סימטרית, שחזותה דומה לבית קברות ענק ומתפורר. כך עמדה לה העיר בצידה המזרחי.

כשהתבונן גם הוא ללא מטרה ברורה, בוהה מבעד לחלון האוטובוס, עלו בו זיכרונות מהנסיעה הארוכה שהחלה בחוף המזרחי של אמריקה. במשך ימים רבים נסע באוטובוס של חברת "גרייהאונד" לאורך אמריקה הגדולה, שבה מרחבי אספלט אין־סופיים, הנעלמים בחומו של היום וצומחים לשמיים; פטה מורגנה שבה האוטובוס מרחף לו אל השמיים, והאספלט נוהג ככנפיים. בתוכו הוא זכר בחיות מדהימה את החלום שכל מהגר נושא בתוכו. ליבו כמעט פקע מעוצמת הרגשות של חדווה לא־מובנת לקראת העתיד, נע כרקדן בלט בקצב תנועת האוטובוס, חופן את גופו בחסדו של כוח הכבידה, שהניע אותו מצד אל צד כנדנדה בילדותו הרחוקה.

מעבר לחלון האוטובוס הופיעו בתים שקירותיהם עטופים טיח מתקלף בצבעים ששימרו את העבר כהתפוררות איטית ומדודה, אותו מונה גייגר שחשף את גילם של המבנים, את כאבם ואת חיי בעליהם כאילו היו חפירה ארכאולוגית. הופיעה גם חנות שעמדה לה בזמן אחר, ולה חלון ראווה מזכוכית מנופצת, שמאחוריה עוד נכחו שרידים של חיים אחרים, בגדים תלויים, בובות שצבען דהה בשמש ארוכה. העיר התגלתה כספר המתאר חיים אחרים וימים טובים.

האוטובוס הגיע לתחנה האחרונה, העיר התחתית של לוס אנג'לס. אט־אט ירדו הנפשות, והן נושאות סלים עמוסים במציאוֹת שאספו. חנינא פסע באיטיות, כאילו הזמן משתהה. מרי־סו התנהלה בעצלתיים אחריו. הם הלכו בשקט וברוגע אל חדר האכסניה, שאורות בודדים נראו בה. העתיד היה בטוח, ותחושה של אדנות עמדה בו. מחר יום חדש.

* * *

מרי־סו נכנסה לחדר האכסניה ומייד פנתה לאגרטל המאולתר, קופסת פח עם מדבקה של זיתים מארץ הקודש, ובה פרחים ללא שם שאספה בבוקר הקודם ועתה היו נבולים. היא חשה שמפגע כזה יאפיל על הערב הראשון שבו תחלוק את חדרה עם חנינא, ובזריזות חפנה את הפרחים שעלי הכותרת שלהם נשרו למגע ידה והתפזרו על השולחן. חנינא נבוך קמעה כשסקר את החדר של שותפתו החדשה. מה שהחל כמסע באוטובוס לראיון קבלה לעבודה אקראית ומזדמנת, מתארגן לו לפתע כמו תצרף לחיים שלמים, שחלקיו לא־ידועים, והם נופלים ומסתדרים כבמטה קסם, חלק ועוד חלק. עבודה מסודרת כקברן ומנהל של בית לוויות, אישה שאת פרטי חייה המעטים גילה בנסיעה באוטובוס ממזרח העיר למערבה, ועתה חדרה, שבו חפציה מונחים באי־סדר — בגדי הלבשה תחתונה, חזייה וכלי איפור פזורים מול המראה הזולה, שחלקים ממנה השחירו, כוסות קפה ושאריות סוכר על המדף.

מרי־סו מיהרה לסדר מעט, אספה את בגדיה וחפציה האישיים, ובתוך רגעים מעטים הסתירה את אי־הסדר מאחורי דלת העץ החורקת של הארון. בזמן שפינתה את השידה מחפציה, עמד חנינא והתבונן באריכות בפניו, שהמאמץ מהיום הארוך ומלא ההפתעות ניכר בהם. התבוננותו הופרעה משהבחין כי שערות פרא צמחו מאוזנו השמאלית, שבה היה מותקן מכשיר שמיעה — הגברה הכרחית, שבלעדיה מצא את עצמו קורא את שפתיה של מרי־סו. חנינא התבונן במראה ששיקפה את מעשיה של מרי־סו, שהתפשטה לה מבלי משים, בטבעיות מוחצנת. היא הִצְעירה מתחת לשמלת הפשתן בצבע ארגמן, שכיסתה את גופה הענוג ואת שדיה השופעים. הוא חש אי־נוחות שחווה מציצן, הבוהה כגנב בחלון שכנתו. האינטימיות הפתאומית המעוררת את הקמאיות שבתחושותינו, מתיקות מהולה שהצטמצמה למבט הבוחן את שערות ערוותה, שהפיחו בו רגש וצורך בקרבה. הוא התבונן בה עד שפגשו עיניו את עיניה, והיא צחקה וכיסתה את חלק גופה התחתון במגבת. חנינא פנה במבוכתו אל תיק הצד שלו ושלף מתוכו את מכתב ההוראות שהכין עבורו ירמיהו ברנביל. מרי־סו התיישבה מול המראה ובמיומנות מרחה על פניה קרם לבן, והוא כיסה את פניה במסכה כבדה של לובן תיאטרלי. חנינא הציץ במכתב בזהירות, שמא תגלה אותו בצדודית המראה. כמו שתיאר לעצמו, ירמיהו לא הותיר דבר לדמיונו שלו. המכתב שהכין נפרס על פני כמה עמודים, כתוב בצפיפות משפטית של אותיות סדורות, אינדקס הראוי לעבודת מחקר מדעית. ההוראות נמסרו לפי שעות היום: "בשעה 8:00", התחיל המכתב, "יש להפעיל את מיזוג האוויר ולפתוח את התריסים והחלונות כדי לגרש את המת הקודם". "לאחר ארוחת הבוקר", ציין ברנביל, "חובה לקרוא את לוח הזמנים המכיל את סדר הלוויות", שבהמלצת הכותב עליהן להתקיים בסמיכות ותמיד לאחר ארוחת הצוהריים. באותיות קידוש לבנה כתב: "למד לאיית את שמו של המת ודע את פרשת חייו. חפש בה אירועים או אירוע אחד שיאפשר לך לספר על אפיזודה שתגרום לכל מכריו לחוש שאתה מכיר אותו. חפש מובאות הקושרות אירוע זה של חייו עם חיי השליחים בברית החדשה או אפילו בברית הישנה [...], ותמיד תעלה על נס את הקשר בין האמונה לחיים. כאשר אתה פוגש בבן או בת המשפחה, חפש ומצא את האירוע האחד שימלא את ההקדמה לאשכבת המת. שאל שאלות, למד מי היה, הכר את עיסוקו המקצועי. מצא עוגן שבו ורק בו תרכז את...".

מרי־סו נכנסה למיטה ועטפה את גופה במצעים הבלים. שנים של כביסה מחקו את איורי הפרחים, שצבעם עוד הפציע כשמש אחרונה בקצוות הפרומים. "חנינא, בוא למיטה. מחר אנו צריכים להגיע מוקדם לבית הלוויות. האוטובוס יהיה בתחנה בשעה 8:15 בבוקר".

קולה וההזמנה לחלוק עימה את מיטתה נסכו בו רוגע מיוחד שלא זכר מעברו. הוראה מזוקקת וברורה שהפילה כחומת מים את חששותיו. כשעמד מולה ראה את הצדודית המעוגלת של גבה. שדיה סומנו בקו ברור, ושערה הפרום העיד על גוונים רבים שהתמזגו בסימן של מחסור. היו למרי־סו ימים טובים יותר. קווצות שיער לבנות בצבצו מאחורי עורפה, גבה היה כמַתלוּל עדין, שהסתיים בעכוזה העגלגל. חנינא פסע אל עבר המיטה המשותפת בחרדת קודש כלשהי, כמו ביום שבו פסע על מדרגות הבימה של בית הכנסת בחגיגת בר המצווה, משנן את הדרשה מול ארון הקודש, שאחד מספרי התורה שבו פרוס ומגלה את האותיות השחורות של פרשת השבוע. את הטקסט הזה במעמד הזה זכר כמי שנפשו משותקת.

מרי־סו חשה את צעדיו המדודים והסתובבה אליו, מזמינה אותו למיטה בחברות וברכות. כשהתעטף חנינא בשמיכה, נזהר פן ימשוך את השמיכה שכיסתה את גופה, אך מבלי משים נגעה רגלו ברגלה, ומרי־סו הסתובבה. שוב ליטפה את ידו בחמלה נשית, פנתה לאחור וכיבתה את מנורת הלילה שעמדה על השידה.

חנינא נפעם מהתחושה המסעירה של חלוקת המיטה כמזבח, שהעלתה בו תחושות של זמן רחוק ושל ביישנות, המאפיינות בדרך כלל נערים מתבגרים. כשנכנס למיטה והתכסה בשמיכה המשותפת, והוא פקעת עצבים מלווה בענן של כאב, חבק בתוכו את השאלה הקשה מכולן, איך זה שפקעת עצבים זו מולידה מתוכה נפש, הרי הכאב הוא תחושה הקרובה לנפש, הוא התחושה האינטימית של היותו, של מחסורו, של דאגותיו, של הכאב הפיזי המתגלם בו יום־יום, שעה־שעה. חנינא חווה כאבי גב שריתקו את גופו הצעיר למיטה, שבה הוא חיפש עכשיו נקודה בלתי־אפשרית למצב בה את גופו כדי שלא יחוש את הכאב החד. גופו התרגל להתהפך היפוך של לוליין בקרקס הקבוע, שהיה מיטתו, שבה מצא סוג חדש של מצב צבירה דמיוני של אין, נוחות לא־אפשרית, שבה איבריו מתוחים בתשלובת חישובית שאפילו האל הכול יכול לא היה מוצא את פתרונה, ובה נח לו הכאב. פעמים חשב לעצמו שהיה מועיל להדגים לתלמידיו את החישוביות המורכבת ואת פתרונה. חנינא, מתמטיקאי העוסק בתורת החישוביות ובאפיון מערכות מורכבות מסדר כזה, היה יכול להשתמש בדוגמה של כאבי הגב שלו כדי ללמד את תלמידיו על אופטימיזציה לא־לינארית. מחשבותיו ליוו את גופו בזהירות שמא יבוא במגע עם גופה של מרי־סו, שאת מיטתה הוא חולק באכסניה שכוחת אל בפאתי מזרח לוס אנג'לס, ברחוב הידוע כעמק הבכא של המהגרים ממקסיקו שבדרום. הלילה ארך מעבר למידה, מוחו נדד בערפל לא־מובן עד שחש את הרגע המתוק שבו גופו נעלם, ואט־אט נפלה עליו שינה לקול אוושת הנשימה הסדורה ברכות ובעדנה של מרי־סו.

רעש המים הקולחים במקלחת העיר את חנינא. כשהסתובב ראה מבעד לדלת הפתוחה ודלתות המקלחת השקופות את מרי־סו מסבנת את גופה בסבון משפופרת זולה המצויה באכסניות לילה. מרי־סו הסתובבה, התבוננה בפניו של חנינא והרימה את ידה לשלום, ידה האחרת מגוננת על ערוותה. חיוך ארוך עמד בפניה. חנינא חש לרגע את החירות ואת הכוח המשחרר שחווה כאשר צפה בפעם המי־יודע־כמה בסרט "תלמה ולואיז". איזו חדוות נוכחות, חדווה של פשוט "להיות שם". רגעים של ניחוח שאינו ניתן לתיאור. עלתה בו התחושה שהוא כול יכול, שהכול מתחיל מחדש, סוג של התעוררות. כמו ילד השתכשך מוחו באמבטיה מלאת בועות סבון, אפילו החיוך שעלה בו דמה במפתיע לתחושה שזכר כאשר בגיל שמונה עמד לפני הוריו וסיפר להם על מה שלמד בכיתה, וכיצד סיפר לתלמידים ולמורה את מה שקרא בחוברות האנציקלופדיה "תרבות" על ארץ האש, וזה מילא אותו בתחושות של נפלאוּת, קסם חסר מעצורים.

* * *

מרי־סו האיצה בחנינא להתארגן במהירות כדי שיספיקו לאוטובוס של 8:15 בבוקר ויגיעו בזמן למקום העבודה החדש בבית הלוויות "דרך עדן".

השניים עמדו כזוג העומד לצאת לחתונה. הוא היה לבוש ז'קט שצבעו כחול דיו וחולצה לבנה מבד פשתן. לרגל האירוע ענד עניבת פרפר בצבע ירוק אזמרגד ועליו נגיעות של כתמי תות אדום, ששיוו לה מראה מהודר, עניבה שמצא בשוק הפשפשים בתל אביב. הבוקר הוא התגלח למשעי. מרי־סו לבשה חצאית פרחונית וחולצת משי שקופה, שהבליטה את יופייה. האוטובוס השתרך לו באיטיות אל התחנה, והפעם הנהג, שאסף אותם במסעם המשותף בפעם הראשונה, התבונן בהם בדקדקנות, סוקר את עלייתם לאוטובוס. החגיגיות שבנוכחותם נרשמה כאשר התיישבו במושביהם והפכו למושא התבוננותם של פועלים קשי יום האצים לעבודתם. מקצתם נראו כאילו הובילו את גופם הישר ממיטותיהם אל מושב האוטובוס.

האוטובוס המפרקי, שבאורכו, בחיבור האקורדיון שבמרכזו ובתנועותיו הגמלוניות השתרך לו כשרשור בוץ, חצה את אספלט הבוקר. שיירי מזון וחלקי עיתונים התבדרו ברוח הטיפוסית של סנטה אנה, אוויר חם ויבש התנהג כשואב אבק ענק והעניק לעיר לוס אנג'לס תחושה של סוף, של עזובה. חנינא מיהר לגונן על מרי־סו והגיף את חלון האוטובוס. הנהג הפעיל את המגבים כדי למנוע מקטעי עיתונים להימרח על החלון הקדמי והאט את מהלכו כדי שלא להיתקל בשיירי זבל שהתעופפו לעברו. כשחצה האוטובוס את רחוב סנטה מוניקה בקרבת בית הלוויות "דרך עדן", התבונן חנינא בהילוכן של דמויות לבושות בחליפות שחורות, מראה נדיר ברחובות החמים של העיר לוס אנג'לס, סימן אופייני לאבלים או למופעי הפאר שהעיר חוגגת כדי להאדיר את כבודם של שחקני הקולנוע, אירוע החוזר על עצמו פעמים רבות בעיר שכולה עטיפות נייר צבעוני, הנעלם כפי שבא ברוח הקדים הנפוצה במחוז זה של העולם.

סתמיות החיים נכחה בכול. הולכי הרגל שנבלעו לתוך קרבי המבנה הגדול של חנות וולמארט, חלפו בכניסתם על פני בית הלוויות "דרך עדן". מקצתם התבוננו בסקרנות בשלט שעליו לוח הזמנים של הלוויות המיועדות לאותו יום. אותיות גותיות עיטרו את ההזמנה המיועדת לשעה שלוש, שבה יככב מר אוֹשׁוֹנְסִי. חנינא ומרי־סו התקדמו בצעדים בטוחים אל המפתן ונעלמו מאחורי הדלת הכבדה בדרכם למשרדו של ירמיהו ברנביל. כשהניח את ידו על ידית הדלת חש את פעימות ליבו כתופים ברקתו. ולפתע חש את גופו, שקפא בפחד לא־מובן, עטוף כמו בניילון או צלופן דביק, שבדרך כלל עוטף את שאריות האוכל של ארוחת הערב שיהפכו לחטיף של יום המוחרת.

כשנכנס חנינא לאולם הלוויות, כבר ניצב בו הארון שהכיל את גופתו של מר אושונסי ג'ונס, את המראה הבלה של עור פניו המקומט, הפנים החרושים קווים כמו מפת הסבל והאושר של חייו, שאת רזיה רק הוא ידע. שיער ראשו מסורק בקפידה, חליפתו, שכנראה נקנתה לכבוד אחד האירועים המשמחים בחייו, נראתה חדשה, לא עמדו בה קווי גיהוץ המעידים על שימוש חוזר. הז'קט, שהיה גדול מגופו הצנום, יצר חלל, וגופו היה מונח בו כדחליל. על מעיל החליפה הוצגו לראווה אותות המלחמה והגבורה שבהם זכה אושונסי במלחמת קוריאה, העקובה מדם וחסרת המשמעות, ועל דש המעיל כיכבה מדליית כבוד על הגבורה הבולטת שהפגין בשדה הקרב. לצידה הוצמד סמל הבונים החופשיים, שילוב של זווית ישרה ומחוגה. בכיסאות הספורים ישבו הולכי הרגל שחנינא ראה כאשר התבונן מחלון האוטובוס, גילם כגילו של אושונסי. לא ילדים ולא נשים נכחו בהלוויה. אחד מהנוכחים עמד על הדוכן והקריא מדף נייר שהוכן מראש את תיאור מעלליו של החייל וחבר הבונים החופשיים, שחייו היו דוגמה לאזרח וחבר.

רעשים מעטים נשמעו עדיין. העוגב פצח בקולו המהדהד במזמור "נגמר היום שנתת לאל", ורגעים לאחר מכן חלפו הנוכחים על פני הארון. רגע של התבוננות והליכה, ובסופו פינה הארון את מקומו לבא אחריו. כל זה הסתיים במהרה. לנושאי הארון המעטים לא עמד כוחם להרים את הארון בגלל מספרם וגילם, ומייד הצטרפו אליהם עובדי הבית, הגנן ואיש התחזוקה של הקרמטוריום. הפשטות והמסע הקצר של סופו של אושונסי ג'ונס השאירו בחנינא תחושה מוזרה של חוסר טעם וריקנות. במהירות לא־טיפוסית לו הוא פנה לחדר הכניסה כדי לצקת את גופו בשמש החמה ובאוויר ששאף אל ריאותיו כדי לגרש את המועקה שעלתה בו.

* * *

חנינא התעורר מוקדם מהרגיל, הניע את גופו בזהירות מרבית פן יעיר את מרי־סו המכורבלת, גופה חנוט במצעים. הבוקר היה קר. בחדר השירותים עמדה מברשת השיער, שבקצותיה נקבצו שאריות שיער ארוך, בחלקו היה צבוע, וברובו פשטה הזקנה, כרהיט ישן שהשמש חשפה אותו לבלָיה. אינטימיות רכה עלתה בו כשהחליק את המברשת על ראשו, ערפילי בוקר של מוח המחפש נקודת משען אופטית כדי למצֵב את המחשבות, שכמה מהן אינן אלא קטעי חלומות מתעתעים של לילה. לפתע הבין את הסיבה לתחושת המתח שמילאה אותו: הרי היום זה יהיה היום הראשון שבו הוא אחראי כמנהל הלוויות לערוך את הטקס. אתמול, כשהכין את הדרשה לאחר תחקיר שערך עם שאריו של הנפטר, למד שמר מַרְטִין סִילְבֶר אינו אלא מְנַחֵם זִילְבֶּרְשָׁץ, אשר מצא דרך להערים על הרשויות במלחמה הגדולה השנייה — הוא נרשם במסמכי ההגירה בשם חדש, המיר את דתו וחי כל חייו בזהות שאולה. החשש שמא ימצא את עצמו רדוף, מעולם לא עזב אותו. חנינא, שהבין לליבם של שאריו, החליט למתן את ההיבט הדתי בטקס קבורתו של הנ"ל ובחר בשירו של וִיסְטְן יוּ אוֹדְן "בלוז הלוויה" כמוצא פשוט, שימנע ממכריו לחוש את הזרות המאפילה של אותו מנחם זילברשץ, שגופו נעטף בתכריכים כמנהג היהודים, אך פניו נותרו גלויים כמנהג בני המקום. והרי זה אותו מנחם זילברשץ אשר פניו מסכה, ואנו נאמר כי אין הבדל בהיבט זה בין יהודי ללא יהודי כי אדון אחד לכולם ורב חסד לכל הקוראים אליו, כמאמר שאול אל הרומאים.

חנינא הצביע על ההזמנה, שבצידה האחד הופיע שמו של הנפטר, ובצידה האחר — שירו של אודן, ופנה לקהל: "בואו נקרא יחד את מילותיו הנפלאות", והוא פתח בקריאת השורות הראשונות:

עִצְּרוּ אֶת כָּל הַשְּׁעוֹנִים, נַתְּקוּ גַּם אֶת הַקַּו,

תְּנוּ לְכֶלֶב עֶצֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְבַּח עַכְשָׁו,

הַשְׁתִּיקוּ אֶת הַפְּסַנְתְּרִים וּבְתִיפוּף שֶׁקֶט

אֶת הָאָרוֹן הַבִיאוּ, תְּנוּ לַמְּקוֹנְנִים לָצֵאת1

אבל רק קולו נשמע. הקהל נראה מהוסס, בכי חרישי נשמע מהשורות הקדמיות. נשים עטופות בשביס מבד שחור ומלמלה עדינה בקצותיו תמכו את ידיהן באדן הספסלים, גופן מוטה מפאת הכאב.

"תְּנוּ לַמְּטוֹסִים...", המשיך חנינא, "... כִּי שׁוּם דָּבָר לֹא יָכוֹל לְהוֹעִיל... עַכְשָׁו".

בשקט צעדו האבלים על פני הארון, שהפעם היה עשוי דווקא עץ אלון פשוט, נעול בחלקו כסרקופג. נושאי המוטות של ארון הקבורה הובילו אותו אל החדר שמעבר לבניין. כשנעלמו אץ חנינא אל המשרד, שבו חיכתה לו מרי־סו. חנינא, סוער בתוכו, חש אי־נוחות, שתה את הקפה החם בלגימות גדולות. הנחמה היחידה שהניחה את רוחו, הייתה הזיכרון שפסיעות אחדות מבית הלוויות "דרך עדן" חי לו כְּרִיסְטוֹפֶר אִישֶׁרְווּד, שבמרחק פסיעות במעלה השדרה חי אודן את ימיו ובילה את חייו, וששירו, שהקריא בטקס, היה מתנגן בראשו בעת שמילל בשפתיו את פעימות הפסנתר של בְּרִיטְן.

אחר הצוהריים היה חמים. סנטה מוניקה בפאתי הים הגדול הייתה רגועה, ורק קולות המקהלה שקראה את השורות של אודן, עוד נחרטו במוחו. חנינא עבר בין הספסלים וספרי התפילה, אסף את ההזמנות שנותרו על כיסאות אחדים. לרגע קט חש שההחלטה להשתמש בשיר והקריאה המשותפת במקהלה, פרצו את סכר הכאב, ולרגעים ספורים היה חדר הלוויות לקהילה.

* * *

על צג הלוויות לאותו יום התווסף שמו של חוּאָן בָּטִיסְטָה אַלְוׇרֵז, אותו לקוח אלמוני שנהג לפקוד את בית הלוויות מטעם מחלקת "חוקר מקרי המוות של העיר לוס אנג'לס" פעם או פעמיים בחודש. הוא נהג להגיע ללוויות שבהן שילמה העירייה על קבורת אלמונים, שגופותיהם נמצאו מושלכות בעיר; לוויות מהגרים חסרי שם או משפחה, שהעירייה חילקה בין בתי הלוויות על פי הסדר המוכתב בתקנון המחוז. ירמיהו ברנביל הזכיר לוויות אלה ברשימת ההוראות שהכין עבור חנינא.

את חואן בטיסטה אלוורז ליוו שריף העיר והרופא הפתולוג האחראי. התשלום המועט וההקצבה של המחוז היו זעומים, ולכן הטקס והאביזרים המשמשים באירועים מסוג זה, היו מצומצמים מאוד. שמו של הנפטר הוקרא, ועל פי הממצאים והחלטת השופט, לנפטר לא היו צאצאים או קרובי משפחה ידועים, הייתה המטלה פשוטה — שרפה בקרמטוריום.

זאת הפעם הראשונה שחנינא צפה באירוע שכזה, אירוע שעתיד לחזור על עצמו פעמים רבות בזמן עבודתו ב"דרך עדן". רגעים ספורים עמדו בין חואן בטיסטה אלוורז, שם מומצא על פי המסמכים, לבין יציאתו מהעולם, פרוזדור מנהלי פשוט.

* * *

חלף עוד יום, והשמש עדיין במרכז השמיים. כשחזר לאכסניה כיבדה אותו מרי־סו בכוס יין לבן שקנתה בחנות המשקאות המקומית. הכוס עמדה בצבעה הצהבהב, נוטפת אגלי כפור, חי ונושם עמד היין. בסיומו של יום חנינא חש סיפוק ותחושה של יום חדש.

את סוף השבוע בילה ברגשות מעורבים. שגרת האוהבים, הנפרדים מהחלומות, המצוקות והחיים של מישהו קרוב, העלתה בו רגעים של חרטה, מעין אי־הסכמה עמוקה. לפתע הציפו אותו המחשבות: הסופיות הסתמית של החיים, התחושה הבלתי־נמנעת של הסוף הידוע, הפשיזם של ההוויה המתכלית, הקץ, שאתה נמנע מלחשוב כי הוא קיים עבורך, ומעדיף להניח כי הוא נוכח עבור אחרים. אותם מתים החולפים מולך כסוג של רהיטים. תהלוכה הזויה ששייכת לזולת, לא לך. פטליזם של מציאות שבה אתה מתבונן, אך היא אינה שייכת לך.

ברגעים אלה, ברעש הטלוויזיה שאת קולה ותמונותיה סבל בין הארוחות המזדמנות שהכינה מרי־סו, נראָה החדר הקטן באכסניה עמוס בבגדים ובשיירים של קופסאות אוכל שהצטברו. אי־הסדר נתן את אותותיו, והצטרפו אליו השעות הארוכות שבהן צפה ברוחו באבלים ובבגדיהם, הריח ריחות של גרדרובה שנשלפה מארונות ישנים, אבלים המתחפשים בבגדים שחורים ומעילים, סיפורים שנשכחו זה עידנים, מעילים שחורים ועניבות השייכות לחגיגות שחלפו — חתונות, חגיגות בר מצווה, הלוויות אחרות. הריח הברור של יושן ושל אבק מצטבר עמד באפו הדמיוני, וככל שחלפו השעות, וסוף השבוע השתרך לו בעצלות מייגעת, מצא חנינא את עצמו חושב ברצינות תהומית, בשקט. הוא ישב בפינת החדר הצר מלהכיל את רגשותיו, סביבו הרהיטים החומים מפורמייקה של שנות השבעים, אמריקה, שבנתה את כל כוחה על ייצור המוני, נגעה בנפשו בתהייה עגומה. לפתע כל המיזם הזה של בית הלוויות "דרך עדן" היה אפוף בעננה אפורה שהתאימה לתהיותיו.

* * *

יום שני כבר עמד לעלות, השחר בצבץ ברעשי המשאיות שאוספות את הזבל. נהמות מנועי האוטובוסים חדרו את חלון האכסניה. חנינא התארגן כילד המתכונן ליומו הראשון בבית הספר. סוג של חדווה מילאה את ליבו נוכח המחשבה שהוא עומד לברוח מהעיר התחתית ועליבותה אל העיר סנטה מוניקה, שבה השמש וריח האוקיינוס ממלאים את האוויר.

בבוקר קריר וערפילי, שבו רוחות הים חולפות ברחוב הריק מאדם, הדביק חנינא מודעה על לוח המודעות. המודעה הכריזה על טקס הלוויה של אחת "רוּת דָּוִידוֹב אֶרְנְשׁוֹ", בת 42 במותה, טקס ההשכבה ייערך בשעה שתיים אחר הצוהריים. הוא הסתובב בחדר בית הלוויות, התבונן בחוסר עניין בספסלים שעמדו בגינה. עשבים שוטים והזנחה העידו על שנותיו הרבות של המוסד, שנות הארבעים של המאה הקודמת ניכרו ברהיטים, בספסלים ובמדפים עמוסי הספרים המתפוררים. חנינא פסע בצעדים מדודים אל שער הכניסה, העשוי ברזל מפורזל ומחליד, פנה אל עבר האוקיינוס, האיץ את צעדיו ונסחף בכוח לא־ידוע לו אל המרחבים שעמדו לפניו, כחולים ובוהקים מהשתקפות השמש שהכתה את המים בצבעיה. הוא נשם עמוקות והשתחרר מהמועקה שתפסה בו והחזיקה אותו כלוא.

כשחזר מצא את בית הלוויות מלא שלא כהרגלו — גברים ונשים צעירים יחסית גדשו את המקום. רוח נעורים עמדה באוויר, באי המקום לא היו לבושים בבגדי שרד, הם באו בחולצות קצרות צבעוניות, חצאיות וג'ינסים למכביר, רעש והמולה. זה לא היה המעמד שפגש בימים הראשונים לעבודתו ב"דרך עדן". בדרכו אל הבמה ראה את בעלה של המנוחה, שהודיע לו כי אינו זקוק למילות הקדמה מפני שכל המוזמנים מכירים את רות, והיא מצידה השאירה הוראות מדויקות בנוגע למהלך הטקס.

סְטֵפָן אֶרְנְשׁוֹ הרים את ידיו לעבר הקהל וסימן שברצונו להתחיל את טקס ההשכבה. הנוכחים היו שרויים בשיחה בעוצמה ובתשוקה. על הבמה עמד ארון הקבורה, ומעליו היו סדורים ענפי רתמה קוצנית, שיח שפריחתו בצבע החלמון. גבעולים ירוקים פוזרו על הרצפה מתחת לארון. גוף הארון היה מכוסה בפרחי לוטם שעיר, שהיו פזורים באי־סדר מכוון. עלי הכותרת הגדולים והוורודים שלהם סימלו חיים נפלאים, והשחלות השעירות שלהם היו גלויות לעין.

"יקיריי ומוקירי זכרה של רות... אני רואה אתכם בעיניה, ובשמה אספר את אשר אהבה. לו הייתה נוכחת, היא הייתה צוחקת במלוא פיה, שפתיה המלאות והעסיסיות כתותים אחרי הגשם, מחייכת גם בעת האירוע שלא ציפינו לו. נוכחים כאן בעלה הראשון, מאהביה ואלה שחלקה עימם את חייה הקצרים. כולם ניצבים כמו חלקי תצרף המעלים באוב את רוחה. מיהי רות ולמה אהבנו אותה — את פניה, את גופה היפה והשופע? והרי היא מונחת לפנינו כאן, בשלמותה, בקווי המצלול שהציתו את חלומותינו המיניים. בכל אישה עומד המצאי אשר נשאה על עורה. ובכן רות חששה תמיד שיופייה יאפיל על יכולתה ומעשיה. היא הייתה התגלמות האינטלקטואליות, רגישות של סייסמוגרף המכיל את הפוליטי, המוסרי והיפה כמקשה אחת, פרי שהֶלְדֶרְלִין היה מתאר כאגסים שלהם ריח משכר וחריף. ברות מצאנו עונג של מגע עיניים, והוא חשף את מאוויינו הקדומים, מעשה כימי בגזע המוח, סוג של לטאה קדם־היסטורית. המגע עם רות היה יכול להיחשב סוג של התעוררות השייכת לזואולוגיה של יצורים מעידן קדום.

"היא עוררה בנו את הקמאי שברגשותינו, סוג של מחשבות שבדרך כלל מכונות נלוזות ואסורות, אך ברות עמדה יכולת שרק אומנים גדולים יכולים לייצר, מגע אנושי המעורר רטט, תהודה של משדר הגורם ללב לפרוץ בזרם דם המציף את המוח ברצינות של נער צעיר. זאת רות שחווינו בשנותיה הקצרות על האדמה הברוכה הזאת, ואני אומר: ברוכה. כן, אדמה שמייצרת את הערגה שלנו למגע, מגע שאינו נצרך למגע ידיים ואיברים; הוא נושם בנו בעצם החיים עצמם. זאת הברכה של האדמה שעליה חיינו עם רות.

"רות בשמלותיה, בצבעוניות של קנבס מצויר כציפור גן עדן. החיבור הקסום בין גופה למיניותה ולרוחה עמד לפני הצופה כגל ענק באמצע האוקיינוס הגדול, גל הקורס אל תוך עצמו ברעש רב וחופן בתוכו חיים רבים הנעלמים אל הקרקעית בכוח שרק אלים מיתולוגיים מכירים. זאת אותה רות, שכאשר היא נעה באלגנטיות נערית תחת עומס גופה ושדיה, צללי גופה נענים לעין המתבונן בחופזה שמשאירה במוחו צללית וממשיכה את תנועתה, קסם שממשיך ומשתהה בדעיכה איטית.

"את פניה של רות עיצבו עיניה, וכשראתה אותך חומד אותה, הרגשת שתפסה אותך בקלקלתך, הרי הייתה מורגלת בכך. היא הייתה מכשפה של אופל במעטפת אור פלואורסצנטי זוהר. אהבנו אותה בגלל מעלותיה, אלה שרצינו וחמדנו לעצמנו; מראת מים שהעלינו בנפשנו כסרט נע ומתמשך. והרי כולנו יפים, כולנו צודקים, כולנו זקוקים לאהבה חמה, למגע. והיא, מבלי משים, בקלילות גופה ודבריה הייתה כגשם ביום טרופי חם. את מחלתה, שאותה שמרה בתוך כספת מבוצרת, הפכה לרוך וחמלה ומצאה דרך להרעיף אותם על הסובבים אותה.

"כן, יכולתי להכביר מילים, אך מה למילים ולריגושים ולשדות שבהם זרעה את תאוותה לחיים, ומה שנותר זו תמיסת זיכרון, כימיה של אהבה, שעליה יכולנו לבסס מדע חדש, והוא יסביר את יכולתה המאגית, וכיצד קיום של אישה ושדיה, מילותיה וערוותה עוברים בנו; המרה שאינה ניתנת לצמצום ולמדידה.

"חבריה הקרובים של רות ידעו על כתיבת היומנים האדוקה שלה. אולי ביום מן הימים אפרסם את אוסף המחברות המונחות בארון הספרים שלה, ועל פיהן נוכל לפענח את סימני חייה אם נשתמש במילון חדש המכיל את תפיסתה את השאלות הגדולות בנוגע לחיים ולמוות, סוג של מפתחות חדשים אשר המציאה מתוך רצונה לשרוד מהעמימות הטבועה בחייה מחד גיסא ומהפטליזם התאולוגי שבו אנו שרויים מאידך גיסא.

"רות טענה שהאל הוא יודע כול, ואנו איננו אלא בובות המונעות בכוח סיבות עלומות שבגללן אנו מופיעים בהיסטוריה כשחקנים מתחלפים, וזה אינו אלא מצג שווא. פעמים רבות אנו משתמשים במכמניה של השפה כדי ליצור משפטים המתארכים כזרעונים המצפים עדיין לפריחה, מפוזרים ביערות ללא שבילים, מצפים לגשם מבורך, שברבות הימים יוביל אותנו להבנה שיש איזה סדר עליון שקבע אל פשיסטי המכתיב לנו תוצאה נתונה מראש."

סטפן ארנשו שלף כמה דפי נייר וקרא מהם: "בחיי", כותבת רות במחברת האחרונה, "אני עומדת לפני פרדוקס שאינו ניתן לפתרון, בין רצוני החופשי מחד גיסא לבין הסטליניזם התאולוגי מאידך גיסא, סטליניזם הטוען שהאל היודע כול גוזר עלינו את ההכרה שחיינו אינם אלא כוח פטליסטי שבו אנו מתנדנדים כבובות, כאגרת שאול אל הרומים, 8:28: 'אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתו'. ואני, שדאגתי לכל מי שבסביבתי, מצאתי את עצמי עוזבת שלא מרצוני וללא סיבה ברורה שאני אחראית לה, את העולם שכה חמדתי. אני מודדת את ימיי האחרונים, אולי שבועות או חודשים בודדים, ואני מצטרפת לטענתו של תַּסְקִיוּס קַיקִילְיוּס קִיפְּרִיַאנוּס הקדוש, שהנושע ראה את האל בממלכת השמיים. וכך כתב: 'כמה גדולה תהיה תהילתךְ ואושרךְ להיות מורשית לראות את האלוהים, להתכבד ולחלוק את שמחת הישועה והאור הנצחי, להתענג בשמחת האלמוות במלכות השמיים עם הצדיקים וחברי ה'!'

"מחד גיסא, השרירות חסרת הפשרות של הטבע, המציבה לפנינו ברירה בין קבלה לבין סירוב; מאידך גיסא, מרד בתפיסה שחיי אינם אלא אסופה מקרית וחסרת משמעות, מרד בטענה שכל העולם הנפלא והקסום אינו אלא פח זבל קוסמי, מערבל הסובב לו לאין־סוף ללא תכלית על פי עקרונות פיזיקליים כלשהם. ובאמת אין זה מענייני אם הטבע פועל בחוקיות כלשהי. המנגנונים שבאמצעותם העולם פועל או האל מנווט את המכלול, אינם בראש מעייניי לפני לכתי המשוער והקרוב."

"וכאן", המשיך סטפן, "רות ממשיכה בעמוד האחרון של יומנה, שנכתב ארבעה ימים בלבד לפני שעזבה אותנו בשקט נפשי שלא יכולתי להבין את יסודו. בדיעבד הבנו שהיא סיפרה לנו על המיתוס השימושי אשר מעניק לנו את החירות לארגן את עולמנו על פי סדר אחר, לשכתב את ההיסטוריה של חיינו במעמד המכונן אותנו כאוטונומיים, כמחוקקים של ההיסטוריה הפרטית של חיינו; חירות מובהקת אשר מפלגה או סדר דתי כלשהו אינם אחראים לה. ההיסטוריה כולה עומדת לפנינו לבחירתנו, הפשיזם האינטלקטואלי שבו אנו חיים ומתים, חייב להיבחן מחדש. ואני בחנתי ובחרתי.

"כך הסתיים העמוד האחרון ביומנה של רות. אני עוד נפעם ומרגיש מרומה משום שבכל השנים, ובעיקר בסוף חייה הקצרים, לא עמדתי על תפיסתה ומחשבותיה, הייתי זר בביתי", אמר סטפן לקהל ונדם.

סטפן ארנשו פנה באיטיות אל בני המשפחה ולחץ את ידיהם בתחושה מתנצלת, בזהירות. אלה אשר ידעו את רות, חשו סוג של ריחוק מהמשל הדתי ומהאופן שבו הציג בעלה של רות את סוף חייה, והרי הם הכירו את אותה אישה, את גופה ויופייה, שדיה השופעים וצחוקה הפורץ, את האירוניה שהתלוותה לדיבורה. כל אלו לא עמדו במבחן הידיעה והשיח, לא תאמו את התיאור הכמעט קלוויניסטי ששימש להצגתה. הרי בעלה הקודם וחבריה הרבים הכירו רות אחרת, זאת שחייה האינטימיים היו רוויים במאהבים ובריגושי בשר. תיאור הדמות הנסתרת של מאמינה הכבושה על ידי פטליזם נורא, נתפס כתיאור סודי שחסר את הקשר חייה של רות, האישה שנראתה בציבור.

כשעברו על פני הארון בשורה, צפו בדקדקנות בתמונתה מלאת החיות, על פניה חיוך מבורך, חיוך שסדק את פיה בחריצים עדינים. בסוף התהלוכה היה תלוי דיוקנו של קלווין חשוף ומשחיר, העתק מציוריו של טִיצִיאַן. פניו של קלווין העידו על חומרה של מטיף ללא חת, זה היה סיום לא־מוגדר של ביוגרפיה עלומה של אישה אחת בשם רות, שחייה וסופם היו לחידה לאוהביה.

מחוץ לחדר הלוויות פנו אל מפתן חשוך שבסופו מרפסת עץ הצופה אל עבר הגינה, ובה שולחנות מכוסים במפות כותנה. באוויר הפתוח נשמע קולו של ג'ון דֶּנְוֵר: "כמעט גן עדן, מערב וירג'יניה... נהר שננדואה".

רות נולדה בעיירה קטנה בשם הַרְפֵּרְס פֵרִי, והמאכלים על השולחנות תאמו את מקום הולדתה: נקניקיות מתובלות בבצל מטוגן, סלט כרוב חי וכתמי חרדל בצידי הצלחות. גופתה הייתה במרחק פסיעות אחדות מהגינה, שעשבים שוטים פזורים עמדו בה בחוסר סדר ואפילו בהזנחה ממושכת, ברקע נשמעו קולותיהן של נערות מצחקקות. הגברים התפנו לשוחח על הפוליטיקה המקומית. השמש עמדה במרכז השמיים מפזזת ומכה על השולחנות הבוהקים, ומפניהם של הנוכחים השתקפה שמחה. מותם של אהובינו הוא האירוע המעורר בחיינו, המקום שבו נוכח זרקור אל אופל וחיות, משתה בין החיים למתים.

חנינא עלה למשרדו, המשקיף בצידו האחד על חדר הלוויות, שבו הייתה מונחת עדיין גופתה של רות, ובצידו האחר חלון שממנו נשמעו הקולות העליזים של באי הלוויה: בני המשפחה, החברים וסתם עוברי אורח שהמוות מעורר בהם צורך עמוק להתחבר. הם שוחחו ביניהם מתוך שהם זוללים את טעמי הדרום העמוק — נקניקיות חזיר שומניות, בצלים ושומים, המְעדנים את טעמה של הנפש הכואבת את עצמה.

חנינא למד את כוחה של הקהילה והבין שהיא מתַרגלת את מותה, מתכוננת, סוג של התעמלות רוחנית המאזרחת את מותנו, הופכת אותו למופע אורקולי, שבו אנו המקהלה היוונית, הצופה לכאורה בסרט חוצות בתוך מכוניתנו ופופקורן בידינו. חשכה וקווי אור ערפיליים מופיעים על מסך גדול, וחייה של רות אינם אלא סיפור של מישהו אחר. וברגעים אלה סיכם חנינא שבית הלוויות הזה אינו אלא עוד מוסד אנושי המנסה את אשר רות סיפרה לנו ביומנה, שבשחור העמוק הזה אין שבילים, אין אלא בחירה גורלית של אהבה המנסה להשתיק ולהמשיך את קיומה. אט־אט התפזרו להם באי המקום, ורק שולחנות חרופים ושיירי אוכל עליהם עמדו באור השמש, שהמשיכה את דרכה.

* * *

בשבוע הזה לא התקיימו לוויות... הימים התנהלו בעצלתיים, ואור מסמא חדר דרך חלונות בית הלוויות. מרי־סו נסעה לבקר חברים בעיר סמוכה, וקריאת מכתבים ועיתונים מקומיים השרתה עליו שעמום עצל. חנינא ירד ממשרדו שבקומה השנייה ופנה אל בתי המגורים המאולתרים שעמדו מאחורי בית הלוויות, סמוך לקרמטוריום. בכניסה לצריף העץ המטופח עמדו עציצים רבים, ברובם ערבוביה של שיירי זרים מלוויות קודמות ששרדו שתילה מחדש. דַאגְלָס מוֹהֶם, עושה מסכות המוות והאחראי לתשמישי הקבורה, פרטי הלבוש ועיצוב הקונטרסים המחולקים לבאי הלוויה, ישב בכיסאו, מתנדנד במונוטוניות סדורה של מטרונום. הוא השתמש באזמל חד כדי לנקות את שיירי היציקה על מסכת פניו של אחד הלקוחות האחרונים שחצו את "דרך עדן". "אתה רואה, מר חנינא, אני משתמש בסולפט גבס עדין ביותר של סיד, סיד שמקורו בפריז. למדתי להכינו על פי המתכון אשר המציא נִיקוֹלַאי אִיבָנוֹבִיץ הרוסי, ומסכות המוות שלי הן מהיפות שתמצא. הוא תיקן שברים של חיילים בקרב, ואני משמר את המת לנצח אחד מתמשך". פניו של דאגלס חרוצים היו נימי דם, עיניו בהירות, ושערו האדמוני עדיין התנוסס על ראשו בבלורית מעורבת בסימני זקנה. המתבונן בו היה יכול להבחין במבט המהורהר התמידי, שרעמת שערו השרתה עליו. פניו עמדו כסימן שאלה תמידי.

חנינא שיער שגילו של דאגלס מוהם הוא שבעים ויותר, כגיל "דרך עדן", משום שהוא ראה אותו בתמונות לצד מייסד המקום, אביו של ירמיהו ברנביל. דאגלס הוביל את חנינא אל חדרו הצנוע, שעל קירותיו היו תלויות עשרות מסכות מוות, כמה מהן צבועות בגוונים עזים ושמחים. לבטח היו אלה מהטובות שבעבודותיו או שמא מסכותיהם של באי הקהילה המוכרים. האווירה בחדרו של דאגלס הייתה קלילה.

על קירות החדר היו ממוסמרות עשרות מסכות מוות של גברים מזדקנים, פניהם חרוצים בתווי החיים, פיהם קפוץ, ארובות עיניהם עיוורות; מחזה מבעית של חיים שהסתיימו בעולם שבו סופנו מתפוגג לחלקיקים אטומיים ומולקולות שביום מן הימים יאכלסו את קיבתם של ציפורים וחרקים. המסכות שתלו בחדר היו כעד אחרון וסופי של הלקוחות ב"דרך עדן". המיטה של דאגלס הייתה מכוסה בשטיח בסגנון ניו־מקסיקו, והתבנית הגאומטרית חזרה על עצמה בדייקנות, רק הגודל השתנה. חנינא, מתמטיקאי שהמיר את עיסוקו למנהל בית לוויות, לא עמד בפיתוי שעלה בו וחשב כי אולי בֵּנוּאָה מַנְדֶלְבְּרוֹט חלם על סידור פרקטָלי באחד מסיוריו באזורים שכוחי האל במדבריות הצחיחים שעל גבול מקסיקו.

דאגלס הצביע על המוצגים והסתובב בחדרו, ואז הרים מקרקעית מארז הכלים שלו בקבוק טקילה, שבו נוזל צהבהב, ומזג באיטיות מדודה אל כוסות פלסטיק ממוחזר את כמות האלכוהול הדרושה. הוא מדד שוב את הכוסות זו מול זו, וידא שדייק במזיגת המנה, ואז הגיש את המשקה בחיבה יתרה.

* * *

אחר הצוהריים שקע באיטיות, ורוח האוקיינוס הקרוב חדרה את החלונות הפרוצים מערבה. היום החם הביא את מתנת הים, ארומה של אצות ים, והיא נישאה במשב עדין אל אפו של חנינא, עוררה בו שיכרון קל, והוא התחבר לטקילה הכבדה שלגם. לרגע עלתה בו צלילות של צפּר המתבונן בחדר ובחפציו. הוא יצא מן החדר אל המרפסת המאולתרת, שתחמה את הצריף בשברי עציצים ובקטעי אבן של מצבות, ומצא את מָרִיָּה אַלְוָרֵז ובעלה אֵדוּאַרְדוֹ דּה סִילְבָה מַרְטִינֵז, האחראי לעבודות התחזוקה והניקיון ובלילות אחראי לפעולת הקרמטוריום. תמיד היה לבוש בקפידה, חליפתו מחויטת ותפורה בהידור, פניו מביעים עוצמה וכבוד המופגן בשקט של גנרל, כיאה לגברים לטינים מן הדור הקודם. ב"דרך עדן" כינו אותו בשם גֵאס, ועל פיו יישק דבר. חנינא שאל לשלומם, מריה אלוורז החזיקה מברשת לניקוי ארובות, וגאס הוביל אותה במיומנות מצינור לצינור. תריסר צינורות חלילים חוברו זה לזה כחלק מעוגב כנסייה בסגנון ברוקי. מעבר למקבצי החלילים נשמע קולו של ג'וֹזֶף שׁוֹסְטָק, הבוחן את גובה הצלילים שהפיק העוגב. שוסטק ג'וניור צעק לעבר גאס, וקולו התנפץ אל מקבצי הצינורות שצמחו השמיימה. מפוחי האוויר היו מקושרים למקלדת, שאותה הפעיל בידיו וברגליו איש קטן וצמוק לחיים עטוף בחליפת צמר דהויה ביום קיץ חמים. קולו נשמע מדי פעם כשהוא מחלק הוראות לגאס, מתחרה ברעש הנשיפה של משאבת האוויר החשמלית, אשר עמדה מחוץ לבית הלוויות. שוסטק הפעיל את המעצור וויסת את אספקת האוויר, ובכך העיר את המפוח והפיח בו את קול המקהלה.

גאס העביר את המברשת בעדינות בתוככי הצינור שצמח השמיימה. נוצר רושם של רטט מתמשך העובר דרך המדפים. תוך כדי כוונון העוגב, שבו ניגן זה עשרות שנים, המשיך שוסטק לצעוק וטען כי שמע בליל קולות, שמקורו אינו מובן לו.

ארובת הקרמטוריום, שחבקה את חלילי העוגב הגבוהים כתמיכה איתנה למכלול הצינורות המיתמר לגובה של בניין, פגמה בכוונון צינורות הצלילים הנמוכים. חנינא כבר שמע על אותו ברנש קטן קומה, פניו מכורכמים כצימוק יבש. בחג המולד הוא הופך את "דרך עדן" מבית הלוויות קודר לקתדרלה של ממש; אז מתנגן בו רפרטואר, והוא מעלה את מכלול המקטרות הצמוד לארובת הקרמטוריום לכלל כלי המשמיע קולות מקהלה vox humana. שוסטק הוא שהתקין דש קפיצי בתא האוויר שבו הטרמולו מחובר, דש המתנדנד ברוח, רוטט בעדנה ויוצר את האפקט האנושי של קול מלאכי מתגלגל. אך לצערו ערער מנקה ארובת הקרמטוריום את יציבות המעברים והקפיצים המחוברים וגרם לקול המקהלה האנושית של העוגב להרעיש ולהתעוות.

באחר צוהריים קיצי התחוור לחנינא שבית הלוויות "דרך עדן" אינו מוסד מעבר מהעולם הזה אל הלא־נודע והזר, אלא אבולוציה רבת ממדים, קולות וצבעים, המתרחשת בבית שקירותיו הם המשך רצוף של ההיסטוריה הפרטית של חיי הלקוחות החולפים בתחנה אשר מצאה לה תפאורה של "נצח", עטופה בסיפורי האל הנעלם; התפתחות אל האין או אולי שלב נוסף בדבריו של דרווין על גנטיקה אחרת, שמימית, כזאת של רות ארנשו בטרנספיגורציה המדומה של לחם הקודש או בלעדיה.

חנינא חזר למשרדו, בהה בקירות המשמימים של חדרו, הסתכל שוב בתמונות הרבות התלויות על הקירות, תמונות שבהן נראה ירמיהו ברנביל לוחץ את ידיהם של בני משפחות ידוענים בקהילה. המיצג השרה עליו חולשה לא־מובנת. הוא אסף את הכלים המעטים שהביא עימו, פסע במרץ מ"דרך עדן" אל תחנת האוטובוס והבין בבירור שלכאן, ל"דרך עדן", לא יחזור עוד.

* * *

חנינא פסע באומץ ובדריכות אל עבר האוטובוס שעמד בתחנה, מנועו פועם, והוא ממתין לאחרון הנוסעים. חנינא עלה ונבלע בקרביו המכניים. האוטובוס היה ריק, ללא האנשים שבדרך כלל ממלאים בו כל כיסא. הוא בחר לשבת בכיסא האחורי והרהר שזה יומו האחרון בבית הלוויות "דרך עדן". במוחו התרוצצו תהיות ללא סדר. העבודה הקצרה שהזדמנה לו בבית הלוויות, מצאה את סופה בתחושה עמוקה של ריקנות, שעמום ואפילו גועל מהסיפורים המפוברקים של משפחות האבלים. כל מה שראה וכל מה שנסתר מידיעתו קודם בואו ל"דרך עדן", נופץ והשתבש בעקבות חשיפתו לסידורי הלוויה, לסיפורי הבדים ולתהלוכות המוות שאינן אלא קול זעקה בריק ללא הד וללא מענה, כאב מדומה על אירוע דמיוני ולא־מובן: הבגדים, התכריכים, מסכות המוות, הפרחים, מזכרות של חיים המוחצנים בתמונות ובשירים ובחלומות על עולם אחר ויפה, שבו אנו פוגשים מחדש אביזרים וחפצים מיובאים ממציאות עלומה מאיתנו. כל אלה עוררו בחנינא תחושת מרד, כאילו בשוק של סחר חליפין עסקינן. במוחו התרוצצו הרשמים שאסף מפגישתו המקרית עם אותו דאגלס מוהם. הוא הסיט את מכלול הרגשות המקריים שצפו ועלו בו, התרכז במסכות המוות ובפיזיונומיה המאפיינת את דמותם של המתים. מדע הפנים ממדרשם של יוהאן קַסְפָּר לָוָטֵר וחברו המלומד המשורר יוהאן וולפגנג פון גתה קיבע במוחו של חנינא מוצא מהריקנות שהשתלטה עליו. בניגוד לחייו ולמעמדו החברתי חנינא לא היה הטיפוס שמאפשר לפרדוקסים ולתהיות חסרי מוצא להשתכן במחשבותיו כמגירה נשכחת בבית הוריו, שזקנתם צמחה ברהיטים שצברו אבק זה שנים, מחכים לרוכל האלטע־זאכן של שכונתם, שלימים אסף את תכולת ביתם.

השבועות האחרונים ב"דרך עדן" חצו את חנינא. מה אנו יכולים לומר על המוות? שום דבר, כל אגדה שהדמיון האנושי יתאמץ להמציא, מכוונת אותנו לשביל צר, למקום שבו אנו מפקידים שאריות של מחשבות וריגושים נפעמים וחשים שהכרחי שהם ישתמרו. תחושה של נצח אנו מקנים לחיינו ודורשים שהם ישתמרו. אנו, הכנסייה, כל המכלול התאולוגי־היסטורי ההכרחי שאנו מקנים לחיינו, כל אלה נמדדים באותו המשקל. מה המשמעות של עמלנו מבעד לחלונו של כופר? הוא שאל. רות ארנשו וסדרת הלוויות שבהן צפה הצטברו בו כגביש סוכר, טעמו המתפוגג חבק את מוחו בתאורה פלואורסצנטית כחולה כתאורה שפגש בבתי הבושת הרבים בעיר נירנברג, כדלקת שפרצה במוחו.

האוטובוס המהם כשמנוע הבוכנות התאמץ במורד. השבועות חלפו בעשייה הרחוקה מעיסוקו כמתמטיקאי. המשבר שנוצר, שהעמיק בעקבות גירושיו מאשתו ופיטוריו מהמוסד האקדמי בפריז, היה לציר, ליתר דיוק לגחמה, והיא קיבעה במוחו את הרשמים שנרשמו בו כאשר שמע את קורותיה של רות ארנשו, את רצונה החבוי לעשות סדר בסוף חסר המשמעות, חסר הפשרות. הריקנות של הנצח המצטבר לאין־סוף, עוררה בו תחושה של מרד אלים.

כשעזב את "דרך עדן" גמלה בליבו ההבנה שבתיאטרון הזה, במצעד המבעית הזה אשר הופיע בצריף של דאגלס מוהם, מתגלמת טענתו של הנ"ל כי מדע קלסתרי הפנים מבית מדרשו של יוהאן קספר לווטר אינו אלא ייצוג מדויק של האל, ולראיה הביא את המונגולואיד, הנושא בצדודיתו את מתת האל, ובנו של האל התהלך בינינו. קווי הפנים הם המתאר שהאל נתן בכל אחד מאיתנו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ", חזר ודקלם דאגלס מוהם באוזני חנינא בצריף הקטן בסנטה מוניקה מאחורי הקרמטוריום, הצריף שבקירותיו תקועים מסמרים חלודים ועליהם מסכות המוות שאסף, מסכות שלא צלחו את הניסיון הראשון על פניו של המת. חנינא הבחין בפרטים האינטימיים במסכות המתים, סימנים המעידים על חייהם וכאבם, קווים שחרצו את שרירי הפנים, שבהם שולט העצב, הפנים שזוכרים את חיינו. דאגלס הצביע על אחת המסכות, שבה הונצח השיתוק אשר עיצב את פני המת. באחרת הוא הראה נזקים במבנה הפנים הסימטרי, ובמסכה נוספת מצא כי הנערה מתה משברון לב, חתימת פניה חשפה את כאבי האהבה, כדורי העין מוסטים לעבר מרכז פניה הקפוצים. שרידי חייהם וההוצאה לאור של התוכנית האלוהית היו מגולמים בפניהם של באי "דרך עדן", יורדי עולם כספּנים באוקיינוס גדול, נעים בכלי שיט רעועים, עקֵבות גאולוגיים וסריטות מורפולוגיות חתומות בפני האדם. ההיסטוריה והתאולוגיה של אֵל עלום חרוטות בפניהם, טען דאגלס מוהם. חנינא נפעם וחש כאילו התוודע לסוג חדש של מדע. במוחו התגלגלו רעיונות על טקסונומיה כמו זו שעלתה במוחו של דּ'אַרְסִי וֶנְטְווֹרְת' תוֹמְפְּסוֹן על "צמיחה וצורה"; היסטוריה התפתחותית שבה מסופרים קווי המתאר של חילופי העיתים, אותן מסכות מוות המשמרות את מאבקם של יצורים לשרוד. פשטותו המילולית של דאגלס מוהם ואמונתו, שהייתה שזורה בכתבי הקודש ומתובלת בהסברים מדעיים לכאורה, עוררו בחנינא צחוק פנימי. הוא השתעשע ברעיון שאולי יוהאן קספר לווטר וחברו המלומד ידעו על נפש האדם משהו אשר נעלם מעינינו.

האוטובוס נסע במסלולים של אספלט, קווים סימטריים הנחצים על ידי שכונות שהמבדיל ביניהן הוא סגנון הגרפיטי המרוח על קירות הבתים, חלונות הראווה וכל השטח החשוף לעיני המתבונן ברחוב. האוטובוס חצה את רחובות העיר, שבהם מסומנים גבולות ההשפעה של הכנופיות הרבות.

חנינא הסיט את פניו ממראות העיר הצבעוניים, שברובם ארבו לצופה כאלימות שרק הלילה חסר הירח בעיר הזאת מאפשר, משחרר את השנאה הלוהטת וחסרת המעצורים של מכלי ריסוס ואקדחים; נערים מלאי זעם, שחורים, מקסיקנים, אשר רכושם היחיד הוא בניינים מוזנחים, שעדנתם ויופיים אינם אלא ביטוי של כלבים משתינים המסמנים טריטוריה.

חנינא, כמעט מנומנם מהעצירות הרבות של האוטובוס המאסף, שמע את נהג האוטובוס כורז שבעוד דקות ספורות יגיע לתחנה הסופית אלוורדו–פיקו יוניון. במוחו של חנינא עברו כסרט נע מסכות המוות של דאגלס מוהם. בד בבד עלתה בו התקווה שבשימוש מבוקר בגאומטרייה שלימד בנואה מנדלברוט, יוכל להעמיד מדע חדש שיצדיק את חייו, שנראו לו מבוזבזים שכן הריהו חוצה את עמק הבכא של חייו, ופציעות גופו מכתימות אותו ואת פניו. דאגלס מוהם ורות ארנשו; ממולל היה את הרשמים כעלי נענע יבשים, מפוררים, שריחם עז.

חנינא התעשת במהרה מרעיונות אלה. עלו בו ספקות, נמוגו התקוות שמא ימצא חוקיות כלשהי במתווה שרכש באחר צוהריים זה, אך עדיין עמדה בו תחושה של קסם. הוא חיכה שהנוסעים הרבים שנאספו לאורך המסע — תחילתו בקצה אחד של העיר, לרגלי האוקיינוס הגדול, וסופו בקצהּ המזרחי — עייפים, מזיעים ומאובקים, ירדו מהאוטובוס, המקיא את נוסעיו ומחליף את האוויר שבחלל. נשים וגברים, מכלים של חלומות על מקום אחר, עזבו אחד אחד אל אחר הצוהריים החמים.

חנינא צעד במרץ אל האכסניה, לאסוף את חפציו ולעזוב.

1 אודן, ו"י (1936). בלוז הלוויה, תרגמה יעל גלוברמן. נדלה מאתר https://blogs.bananot.co.il/175/?p=50.