אלילי רוק 2: דירטי רוק

1

רט כעבור אחת־עשרה שנים

זיעה זלגה במורד גבי כשירדתי כרוח סערה מהבמה באצטדיון הארד־רוק במיאמי אחרי אחת ההופעות הטובות בחיי. הייתי דרוך כמו קפיץ שמוכן להשתחרר לחופשי ולחוות את האורגזמה שהיא החיים — לטלטל את העולם ואת האנשים בתוכו ולגרום להם לסגוד לי.

זאת הסיבה שאהבתי להופיע. בדיוק בגלל ההרגשה הזאת.

האנרגיה שאין לטעות בה שזרמה לי במחזור הדם, שהעניקה לי תחושה של כוח בלתי מנוצח שלא יכולתי למצוא בשום מקום אחר מלבד כאן — במוזיקה ובעובדה שהייתי כל כך מעולה בזה.

שאר חברי הלהקה צעדו לפניי, כשהם אדישים לאופוריה שהתלוותה לעובדה שהיינו כוכבים. בניגוד אליי. אני ספגתי בשקיקה כל שנייה, גם אחרי שלוש שנים. הצרחות, הנשים בשורה הראשונה שזיינו אותי בעיניים שלהן, הישבנים המתנועעים, המבטים המקנאים של הגברים שהיו מתים להיות על הבמה ולעשות את מה שאני עשיתי.

שיהיה להם את מה שהיה לי.

להיות מי שהייתי. רט פאקינג ריאן.

הסולן של להקת הרוק הבריטית הכי חמה בעולם. יות' גון ויילד.

שלטנו במצעדים, הפגזנו בלהיטים, זכינו בפרסים, והיה לנו עוד המון לתת. פרסלי, ביג די, הוק, קופס ואני השגנו תוך שלוש שנים יותר מלהקות ותיקות פי עשרה מאיתנו, ועשינו זאת עם חיוכים שחצניים על הפרצוף. לכל אחד מהאחרים היו סיבות משלו להיות זחוח. אני? היו לי שפע של סיבות משלי. זיכרון חולף של בריונים בתיכון ושל אנשים שאמרו לי שאין לי שום סיכוי להצליח חלף בראש שלי לרגע, לפני שהדחקתי אותו ומחקתי את כל אותם פרצופים.

"בני זונות!" צעקתי, בעודי מתנשם ומתנשף, והסטתי את השיער השחור והארוך מדי שלי מהפרצוף כשפסעתי לעבר חבריי ללהקה.

הגיטריסט הראשי שלנו, הוק, הסתובב וטפח לי על הגב כשחלפתי על פניו. קופס, גיטריסט הקצב שלנו, כבר עשה את דרכו אל מאחורי הקלעים כדי למצוא לעצמו אלכוהול או זיון, ואילו ביג די, נגן הבס החסון שלנו, עמד ודיבר עם המתופף שלנו, פרסלי והחברה שלו, טסה. החברה שלא הייתה אמורה להיות כאן.

בלי נשים קבועות. זה מה שהבטחנו זה לזה לפני שלוש שנים כשהתחלנו. נשבענו להישאר נאמנים לחלום. להתרכז בשירים. לכבוש את העולם.

עד שהאידיוט עם השיער הבלונדי החליט להתאהב.

כאילו ההבטחות ההן היו כלום ושום דבר.

השלכתי זרועות סביב כתפיהם של ביג די ופרסלי ומשכתי אותם אליי, כשאני מטלטל אותם קדימה ואחורה תוך שאני נועץ מבט בטסה, המהגרת הלא חוקית שפלשה לסיבוב ההופעות שלנו.

"באימא שלי, הייתי מעולה שם או שהייתי מעולה שם?" צעקתי.

טסה ליסבון — המוכרת גם בשם צ'רי — עם השיער האדום־דובדבן שלה והפנים היפהפיות האלה, נעצה בי מבט בחזרה וגיחכה. "כבר ראיתי אותך מופיע טוב יותר."

"מה את אומרת."

"אני די בטוחה ששמעתי אותך מחמיץ תו בשיר Dirty, Dirty, Love Me, רט."

הצצתי אל פרסלי. "אתה יודע, הייתי מכבד אותך יותר אם היית בוחר לך ברונטית קטנה שהציצים שלה גדולים יותר מהפה שלה."

פרסלי הזדקף למלוא גובהו ודחף אותי בכתף. "אני דווקא אוהב את הציצים ואת הפה שלה בדיוק כמו שהם," הוא הגיב בחלקלקות.

האיש ידע לדבר. מהיום שפגשתי אותו, פרסלי הפיץ סביבו אווירה של מלך הקוּליוּת, וכבר מההתחלה, כל חברי הלהקה ידעו שהוא יהיה זה שימשוך את תשומת לב הנשים. הוא היה רוקר עם שיער גלי בלונדיני של גולשים, מעיל עור שחור שהוא לא הוריד מעולם כשהוא היה מחוץ לבמה וגישה שהקרינה שהוא כל כך מגניב שהוא מעל למה שקורה סביבו. זה עצבן אותי, האפס מאמץ הזה, אבל איכשהו בכל זאת אהבתי את הבחור, למרות הבוגדנות שלו. ועדיין, פרסלי היה מאוהב או איזה בולשיט בסגנון, והוא היה חלק חיוני בהצלחת הלהקה. בלעדיו היינו סתם עוד להקה מחורבנת שמייצרת רוק אלטרנטיבי. הקול שלי גרם לנו לעוף גבוה. המקצבים של פרסלי סיפקו לנו את התמיכה מלמטה.

כשראיתי את הדרך שבה טסה כרכה את זרועותיה סביב מותניו והניחה את ראשה על החזה שלו, זייפתי מולם קולות הקאה.

"אני עף מכאן. אתם עושים לי בחילה."

"ביי־ביי, טמבל!" טסה קראה אחריי, כשהתרחקתי מהם וחיפשתי סביבי מאחורי הקלעים מישהו שיעניין אותי. מישהו שלא מאוהב בצורה מגעילה כזאת.

במקום זה מצאתי את עצמי חזה מול פנים עם היחצנית קצוצת השיער שלי, ג'וליה פאקינג ספיד.

המארגנת של חיינו ושל המוניטין שלנו.

והכי קוץ בתחת ברגעים שהתפוצצתי מאנרגיה, כמו עכשיו. מבט אחד בג'וליה, והרגשתי איך האנרגיה יורדת לי.

היא הרימה אליי את עיני השוקולד הנוצצות שלה בחיוך שהבטיח לעצבן אותי. ג'וליה הייתה קטנטונת עם גוף עדין, עצמות לחיים מחודדות ושיער שחור שיכול היה להתחרות בזה של דמי מור בסרט שבו היא פיסלה כדי חמר באמצע הלילה לפני שהבחור שלה מת. אבל איכשהו, ג'וליה הצליחה לגרום לכל המראה הזה להיות מושך. למעשה, סביר להניח שהיא הייתה יכולה להיות יפה אם היא לא הייתה כל כך פאקינג מפחידה.

העברתי יד בשערי הרטוב. "תני לי לנחש. את עומדת להטיף לי מוסר."

"זה מה שאני עושה?" היא הקשיתה גבה מעוצבת למשעי ושילבה זרועות על החזה.

"כן. כל יום."

"אבל מעניין שאתה אף פעם לא מפנים את הטפות המוסר האלה, לא?"

"אני מפסיק להקשיב כשמדברים אליי כמו אל ילד בן ארבע."

"אל תתנהג כמו ילד בן ארבע, אז לא יתייחסו אליך ככה, ילד יפה."

"את עומדת מולי פחות משלושים שניות, וכבר הספקת לעלות לי על העצבים."

"לקח לי שנים לשכלל את המיומנות הזאת."

"באמת." נשפתי את כל האוויר שאגרתי בלחיי. "או־קיי. בואי נגמור עם זה, טוב? כן, ג'וליה, אני מבטיח להתנהג יפה הערב. לא אתקרב לתקשורת עם אבקה לבנה על האף שלי. לא אינעל בשירותים, לא אתעלף ולא אגרום לך להיאלץ להזעיק את התחזוקה כדי לפרוץ את הדלת. אני מבטיח לא להיתפס עם הלשון שלי בתוך כוס של איזו מישהי אקראית... שוב. אני מבטיח לשתות רק אלכוהול שיגישו אנשים שאפשר לסמוך עליהם. לא אוכל יותר מדי בשר אדום. לא אעשן את השיט שעושה אותי מחורפן. לא אשתין בסלי כביסה רק כי נדמה לי שהם אסלות. לא אציע לאף בלונדינית עשרת אלפים דולר כדי להכניס את הזין שלי לפה שלה ולראות כמה זמן היא יכולה להישאר ככה בלי להיחנק. לא אוכל סוכריות ירוקות שהופכות אותי לפסיכי ולא אנסה להכניס כלב רחוב לדירה שלי ואחר כך אבקש שתעבירי אותו את המכס בשבילי."

"ו..."

נאנחתי. "ו... לא אהרוס את ההפתעה של פרסלי."

חיוך התפשט על פניה של ג'וליה. אבל לא חיוך קורן, יותר פיתול של השפתיים שהביע שביעות רצון מההבטחה שלי. "אתה רק צריך לסתום את הפה עד מחר. בבוקר הוא וטסה ייסעו לדרכם."

"הם כאלה פליטווד מק."

"בגלל השיר Go Your Own Way? בחיי, זאת הבדיחה הכי מחורבנת ששמעתי ממך בחיים."

חייכתי אליה חיוך מלא שיניים.

היא גלגלה עיניים והנידה את ראשה. "רק תסתום את הפה. מגיע לפרסלי ולטס ליהנות מהרגע שלהם. הוא לחוץ. לה אין מושג. ואני מתה מפחד שמישהו מכם יהרוס להם את הרגע."

"מי שמאמין לא מפחד."

הסתכלתי מעל הראש שלה וראיתי איך גופו של פרסלי כרוך סביב החברה שלו. הם עמדו ליד הבר בקצה החדר. הוא ערסל את צווארה בין כפות ידיו ולחש לה מילים מתוקות, בשעה שהיא הרימה אליו עיניים מעריצות. בכל התקופה שאני חלק מהחיים של פרסלי, לא ראיתי אותו מאושר יותר או רגוע יותר כמו מהרגע שהם ביחד. השלווה הזו שאפפה אותו, הגנה עליו, הפכה אותו לחסין לכל החרא הזה של החיים... זה...

זה עצבן אותי, ולא היה לי מושג למה.

השפלתי עיניים בחזרה אל ג'וליה. "אבל, לא משנה. כן. אני מבטיח. לא אגיד כלום על הצעת הנישואים של פרסלי. לא אספר לטסה על השלשלאות שעומדות להיקשר סביב קרסוליה לנצח נצחים."

"רט..." היא הזהירה.

"הבטחתי, ג'ולס, אלוהים!"

הכתפיים הדקיקות והעדינות של ג'וליה נשמטו מתחת לבלייזר השחור המחויט שלה.

"עכשיו אני יכול כבר ללכת למצוא מישהי שתמצוץ לי את הזין?"

ברגע שהמילים יצאו לי מהפה, היא עיקמה את האף. "איך זה לחיות עם המוח שלך?"

"הכי נפלא שיכול להיות."

"תתנהג יפה."

"אשתדל."

ג'וליה טפחה בגב כף ידה על חזי. "תשתדל יותר." הבטתי בה מתרחקת עם גיחוך על פניי, כשהיא הלכה ממני בדרך לקורבן הבא שלה. כשהסתובבתי, מצאתי מולי שתי יפהפיות קטנות גוף. אחת בלונדינית. השנייה ברונטית. ולשתיהן היה את אותו מבט בעיניים. הבעה של צורך נואש ספוג בהתרגשות.

מי צריך אהבה?

פאקינג נישואים...

מי צריך עוד משהו מלבד פורקן מהיר נטול מחויבות?

"ליידיז, באתן לראות אותי?" הצמדתי ידיים לחזה, ועיניי התרוצצו בין שתיהן.

הבלונדינית הסמיקה, והברונטית נענעה את התחת שלה, צחקקה ונעצה בי מבט. שנאתי את הצחקוקים המזויפים האלה, אבל היא הייתה מספיק מושכת, לכן סלחתי לה על שהיא משחקת אותה סתומה, כשסביר להניח שהיא לא הייתה צריכה כל כך להתאמץ.

פשטתי זרועות קדימה. מבטי עבר מזו לזו, כשהן אחזו בי. "בחורות כלבבי. אני פאקינג מורעב. יש למישהי מכן משהו טעים שאני יכול לזלול?"