אלים ולוחמים 1: מחוץ למעגל

1

גוף החץ היה שחור, עם נוצות עורב, אבל כיוון שננעץ בזרועו של הִילאס, ראש החץ לא היה גלוי.

הילאס הצמיד את החץ לזרועו בכוח כדי שלא יזוז ומיהר לרדת במדרון. לא היה זמן לשלוף אותו. הלוחמים השחורים עלולים להימצא בכל מקום.

הוא היה צמא להחריד ומטושטש מעייפות. השמש קפחה על ראשו והשיחים הקוצניים לא סיפקו שום מחסה; הוא הרגיש חשוף מאוד. אבל גרועות מכול היו דאגתו לאִיסִי והתדהמה הכאובה לגבי זוּז.

הוא איתר את השביל המוביל במורד ההר ועצר במקומו מתנשף. צרצור הציקדות היה רם באוזניו. קריאת בז הידהדה בגיא. לא נשמעו קולות מרדף. האם באמת הצליח לחמוק מהם?

הוא עדיין לא היה מסוגל לעכל את כל מה שקרה. אתמול בלילה הוא ואיסי הקימו מחנה במערה מתחת לפסגה המערבית. עכשיו אחותו נעדרת, הכלב שלו מת, והוא נמלט על חייו: ילד כחוש ללא בגדים או סכין; רכושו היחיד היה קמע קטן ומלוכלך התלוי סביב צווארו.

זרועו כאבה להחריד. הוא אחז בגוף החץ ביציבות וכשל אל שפת השביל. חצץ הידרדר אל הנהר, שנמצא במרחק מסחרר מתחתיו. מדרונות הגיא היו כה תלולים, שבהונותיו של הילאס נמצאו בגובה צמרות האורנים. מולו התמשכו הרי ליקוֹניה עד האופק, ומאחוריו היתמר ההר הגבוה מכולם: הר ליקאס, שפסגתו עטופה שלג צחור.

הוא חשב על הכפר שבמורד הגיא ועל חברו טֶלָמוֹן במעוז של ראש הנחלה, מהעֵבר השני של ההר. האם שרפו הלוחמים השחורים את הכפר ותקפו את לָפּיתוֹס? מדוע אם כך הוא אינו רואה עשן או שומע את תרועת האזעקה של קרנות האיל? מדוע ראש הנחלה ואנשיו אינם משיבים מלחמה?

הכאב בזרועו הבליע כל מחשבה צלולה. הילאס לא היה מסוגל להמשיך ולהתעלם ממנו. הוא קטף חופן קורנית ותלש עלה אפרפר שעיר של בּוּצין ענק שישמש כתחבושת. העלה היה עבה ורך כמו אוזן של כלב. פניו של הילאס קדרו. אל תחשוב על זוז.

הם נמצאו יחד ממש לפני ההתקפה. זוז נשען על רגלו, ובפרוותו המדובללת סבוכים קוצים רבים. הילאס פלה שניים, ואז דחף מעליו את חוטמו של זוז ואמר לו שישמור על העזים. זוז התרחק בצעד קליל ובזנב מכשכש והעיף מבט לאחור כאילו אומר, אני יודע מה לעשות. אני כלב־עזים, בשביל זה אני כאן.

אל תחשוב עליו, נזף הילאס בעצמו בלהט.

הוא חשק שיניים ותפס בגוף החץ. הוא נשם נשימה מלחששת מבעד לשיניו. הוא משך.

הכאב היה כל כך עצום, שהילאס כמעט התעלף. הוא החל להתנדנד קדימה ואחורה בנשיכת שפתיים ונלחם בגלי הבחילה האדומים. זוז, איפה אתה? למה אתה לא יכול לבוא ולהקל עלי בליקוקים?

הילאס מעך את הקורנית והידק אותה אל הפצע. לא היה קל לחבוש אותו בעלה הבוצין ביד אחת, אך לבסוף הצליח בכך. הוא קשר את העלה למקומו בגבעול עשב והידק את הקשר בשיניו.

ראש החץ נח על האדמה, במקום שבו שמט אותו. צורתו היתה כשל עלה צפצפה, עם חוד דק ונבזי. הוא מעולם לא ראה ראש חץ כזה. בהרים האנשים הכינו ראשי חץ מאבן צור — והעשירים שבהם, מארד. החץ הזה היה שונה. הוא היה עשוי אבן לבה שחורה ומבריקה. הילאס זיהה את החומר רק משום שלחכמת הכפר היה רסיס של אבן כזאת. היא אמרה שזהו דם האֵם, שניתז מקרבי האש של האדמה והפך לאבן. היא אמרה שמקורו באיים הרחק מעבר לים.

מי הם הלוחמים השחורים? מדוע הם רודפים אחריו? הוא לא עשה דבר רע.

האם הם מצאו את איסי?

מאחוריו הגיחה להקת יוני סלע לשמים במשק כנפיים.

הילאס הסתובב לאחור.

מהמקום שבו עמד, השביל התמשך מטה במדרון תלול ונעלם מסביב לזיז סלע. מאחורי זיז הסלע עלתה עננת אבק אדום. הילאס שמע הלמות רגליים רבות וקרקוש חצים באשפות. בטנו התהפכה.

הם חזרו.

הילאס זחל מעבר לשפת השביל, נאחז בגזע עץ גמיש והשתלשל ממנו כמו עטלף.

הלמות הרגליים התקרבה.

רגליו המגששות של הילאס הצליחו למצוא מדף אבן. הוא נדחק הצידה אל מתחת לזיז סלע. פניו היו לחוצות כנגד שורש עץ. הוא העיף מבט מטה — ומיד התחרט על כך. כל שראה תחתיו היה נוף מסחרר של צמרות עצים.

הלוחמים הגיעו בריצה חסרת רחמים. הוא קלט את חריקת העור ואת צחנת הזיעה — ועקצוץ חריף ומשונה שהיה מוכר להחריד. הריח עלה באפו אתמול בלילה. עורם של הלוחמים היה מרוח באפר.

זיז הסלע הסתיר אותו מעיני הלוחמים, אבל משמאלו התעקל השביל ושוליו בלטו מעל לגיא. הוא שמע את הלוחמים חולפים על פניו בריצה. ואז הם עברו את עיקול הדרך ונגלו לעיניו מבעד לעננת האבק האדום: מחזה מסויט של שריונות עור שחורים ונוקשים, יער של חניתות ושל פגיונות ושל קשתות. הגלימות השחורות הארוכות התבדרו מאחוריהם כמו כנפי עורבים, ומתחת לקסדותיהם היו פניהם אפורות מאפר.

מישהו קרא בקול ממרחק קרוב להבעית.

הילאס חדל לנשום. הלוחם שצעק נמצא היישר מעליו.

מהמשך השביל האחרים הסתובבו וחזרו. בכיוונו.

הוא שמע חריקת חצץ כשמישהו התקרב בהליכה. האיש לא מיהר — הילאס שיער שזה המנהיג שלהם — והשריון שלו קירקש בקול נוקשה מוזר.

"תראה," אמר האיש הראשון. "דם."

קור הציף את הילאס. דם. השארת עקבות דם על השביל.

הוא חיכה.

המפקד לא השיב.

נראה שזה מלחיץ את האיש הראשון. "כנראה רק רועה העזים," הוא נחפז לומר. "מצטער. רצית אותו בחיים."

עדיין שום תשובה.

זיעה נטפה במורד גופו של הילאס. הוא נזכר בחלחלה בראש החץ שהשאיר באבק. הוא התפלל שהם לא יבחינו בו.

הוא מתח את צווארו וראה יד גבר אוחזת בסלע בקצה השביל.

היד היתה חזקה, אבל לא נראתה חיה. העור היה מרוח באפר, הציפורניים מוכתמות בשחור. מגן זרוע כיסה את אמת היד, צבעו אדום כמו שקיעה, צבע עז כל כך שהיה קשה להביט בו ישירות. הילאס ידע ממה הוא עשוי, אף שמעולם לא ראה דבר כזה מקרוב. ארד.

אבק נשר על עיניו. הוא בקושי העז למצמץ. שני הגברים עמדו קרוב כל כך, שקול נשימתם הגיע לאוזניו.

"תיפטר ממנו," אמר המפקד. קולו נשמע חלול. הוא העלה בדמיונו של הילאס מקומות צוננים שהשמש אינה מגיעה אליהם לעולם.

משהו כבד הושלך מעבר לשפת השביל וכמעט פגע בו. הוא התרסק אל עץ קוצני במרחק זרוע ממנו והתנודד עד שעצר. הילאס ראה מה זה וכמעט הקיא.

זה היה נער פעם, אך כעת הפך לדבר מחריד שכולו דם שחור וקרביים כחולים מבצבצים כמו קן תולעים. הילאס הכיר אותו. סְקירוֹס. לא חבר, אבל רועה עזים כמוהו: מבוגר מהילאס בכמה שנים וחסר רחמים בתגרות.

הגופה היתה קרובה מדי; הוא כמעט היה מסוגל לגעת בה. הוא הרגיש ברוח הרפאים הזועמת הנאבקת להשתחרר. אם היא תמצא אותו, אם היא תגלוש במורד גרונו...

"זה האחרון מביניהם," אמר האיש הראשון.

"מה לגבי הילדה?" שאל המפקד.

הבטן של הילאס התכווצה.

"אין לה חשיבות, נכון?" אמר האיש האחר. "היא בסך הכול —"

"והילד האחר. זה שברח."

"פגעתי בו בחץ. הוא לא יגיע רחוק —"

"אז זה לא האחרון מביניהם," אמר המפקד בצינה. "לא כל עוד הילד האחר עדיין בחיים."

"לא," אמר האיש הראשון. הוא נשמע מפוחד.

חצץ חרק כשהם חזרו לצעוד במעלה השביל. הילאס התפלל בדממה שימשיכו ללכת.

בעיקול השביל, שם הוא בלט מעל הגיא, המפקד עצר. הוא השעין רגל על סלע ורכן מעבר לשפה להעיף מבט נוסף.

הדמות שנגלתה לעיניו של הילאס לא דמתה לאדם, אלא למפלצת עשויה חשכה וארד. מגיני ארד כיסו את שוקיו השריריות, ושריון ארד התמשך מעל חצאית העור השחורה הקצרה שלו. גם חזהו היה מכוסה ארד רקוע, ומעליו מגיני כתפיים מארד, רחבים במידה מפחידה. לא היו לאיש פנים: רק חרך עיניים בין מגן צוואר גבוה עשוי ארד המגונן על האף ועל הפה, לבין קסדה צבועה שחור עשויה קשקשים שנפרשו מחִטים של חזירי בר, עם מגיני לחיים מארד וציצית שחורה מזנב סוס. רק שערו חשף שהוא אנושי. השיער גלש עד מתחת לכתפיו, קלוע בסלילים הנחשיים האופייניים ללוחם, כל אחד עבה דיו לבלום להב.

הילאס ידע שהלוחם עלול לחוש במבטו, אבל לא הצליח להתיק את עיניו. הוא לא עמד בדחף להמשיך ולהביט בחרך הזה שבראש המשוריין, בידיעה שהעיניים הנסתרות סורקות את המדרונות בחיפוש אחריו.

לרגע הראש פנה לסרוק במעלה הנהר.

תעשה משהו, הילאס אמר לעצמו. תסיח את דעתו. אם הוא יסתכל לאחור ויראה אותך...

הילאס נצמד למדף הסלע. יד אחת שלו הרפתה בדממה מהגזע הגמיש והושטה אל העץ הקוצני, שם הסתבכה גופתו של סקירוס. הוא דחף אותה. הגופה נרעדה, כאילו אינה רוצה שייגע בה.

הראש המשוריין הסתובב לאחור.

כשגופו מתוח למלוא יכולתו, הילאס דחף שוב. סקירוס נפל, מתגלגל ומיטלטל במורד הגיא.

"תראו," צחק אחד הלוחמים, "הוא בורח."

אדווה של צחוק חלפה בין האחרים; המפקד לא הגיב. הראש בקסדה צפה בגופתו של הנער מתרסקת על קרקע הגיא — ואז נסוג לאחור.

הילאס מיצמץ כדי להרחיק זיעה מעיניו והאזין לצעדיהם מתרחקים במעלה השביל.

הגזע הגמיש החל להיתלש תחת משקלו. הוא ניסה להיאחז בשורש עץ.

הוא החטיא.