אם אשמע קול אחר

עוזיה שנה וחצי קודם לכן

מזוודה גדולה ביד אחת ותיק מחשב תלוי על כתף. היא חיוורת ומותשת. תלתליה דביקים מזיעה. היא מפשפשת בתיקהּ בחוסר מנוחה, כמו אדם הנמצא בחו"ל וחרד לדרכונו ולכספו, שמא ייעלמו; תמהיל של בדידות, פחד והבטחה עמומה להרפתקאות עתידיות. לפני רגע חלף האוטובוס על פניה, מותיר עננת עשן שחורה ומחניקה. היא השתעלה במבוכה. מה תעשה עכשיו?

בואי, אקח אותך. נהג מונית גדול שפם ונעים סֵבר עוצר לידה בחריקה.

התכוונתי לחכות לאוטובוס הבא.

בא לך לחכות שעתיים? בואי, כנסי, אקח ממך מחיר של אוטובוס. ויוצא לעזור לה עם המזוודה. הפנים הידידותיות, הבלורית הלבנה והשפם הענק עד גיחוך משכנעים אותה. גופה חלש, היא עדיין זקוקה לעזרה.

למקום הכי רחוק בארץ - הוא אומר לה, כשהמונית שלו מטפסת במעלה ההר - צריך להגיע בכרכרה, כמו בני מלכים. עם שני סוסים ורַכּב שלבוש בחליפה מהודרת.

היא מחייכת. אתה הגעת לפה בכרכרה?

אני נולדתי פה. ואת, איפה נולדת?

בתל אביב, היא עונה.

אני ירוחם. ולך איך קוראים?

עוזיה.

הוא חושב: לכל התל-אביביות יש שמות מוזרים כאלה? וגם: הנה אישה של ערים גדולות.

היא חושבת: איזה שם עתיק ויפה, ירוחם. וגם: איכר מהמושבה, עם שפם!

הם מציצים זה על זה במבטים מתפעלים: עכבר הכפר פוגש את עכבר העיר, ושניהם מתקנאים זה בזה. במהלך הנסיעה הוא מגניב מבטים ארוכים דרך מראת הנהג. עיניה עצומות. כמובן. חוש הריח המקומי שפיתח כנהג מונית, מלמד אותו שהיא מה"בורחים", אולי אפילו - הוא מעז לחשוב - היא מה"בורחים" של עליזה, ואם כך הדבר, אז בעוד דקות אחדות יהיה עליו להחליט אם לעבור על עקרונותיו למענה או לדבוק בהם.

ראשה מונח על המושב, בינתיים. היא פוקחת עיניים כדי להתבונן בנוף סביב, ועד מהרה עוצמת אותן שוב.

אז ככה תוריד אותי באמצע הכביש?

פניו נותרות כמעט ללא שינוי כשהוא מאט ועוצר בשוליים, רחוב אחד לפני המקום הרשום בפתק שהראתה לו לפני כמה דקות.

מצטער, חמודה. אני עוצר ליד התחנה שבה היה האוטובוס מוריד אותך אם היית נוסעת בו. לסמטה הזאת אני לא נכנס.

אבל...

לא אקח ממך תשלום, הוא אומר. מתקדם עוד קצת, ולבסוף עוצר. תחנה אחרונה, הוא מכריז בשקט, ומסביר לה לאן עליה ללכת. אל תיקחי את זה קשה, הוא אומר, ומושיט יד ללחיצה. מה לעשות, החיים קשים.

תודה על המידע, היא אומרת, ומתחילה לגרור את המזוודה במורד הסמטה שאליה סירב הנהג להיכנס. אולי כי היא צרה מדי, כך היא מנסה להסביר לעצמה את סירובו התמוה.

יש לה שבועיים להיות כאן, ניסיון. אחר כך אולי תחזור למקום שממנו באה.

החדר הקטן ששכרה סמוי מעיניהם של הולכי רגל, כך נכתב באתר האינטרנט. כדי להגיע אליו מהרחוב הראשי, צריך לפנות אל סמטה צדדית ולצעוד במורד. כך היא עשתה, עד שמצאה את השלט וידעה שהגיעה למקום הנכון. מבלי שתצליח להשקיט את הקולות שהלמו בראשה - מה אני עושה פה מה אני עושה פה מה בעצם אני עושה פה - לחצה על פעמון שנקבע בשער. בחורה צעירה בג'ינס פתחה לה בחיוך רחב, נתנה בידהּ מפתח קטן והובילה אותה למקום שבו תתגורר שבועיים. חדר קטן (בתמונות באינטרנט הוא נראה מרווח הרבה יותר), מיטה קטנה, ארון קטן ושולחן פצפון. אני בבית של זהבה ושלושת הדובים, חשבה.

אַת עליזה? שאלה את הבחורה.

אני מאיה, השיבה הצעירה, שְׂערה אדום קצר ועיניה ירוקות. העובדת שלה. עליזה לא כאן, היא נמצאת בבית הקפה. תמיד. היא סגרה את דלת החדר כשיצאה, ובשריקה עליזה פנתה אל הצימרים האחרים, להמשיך בסבב חלוקת המגבות הנקיות. היא כבר רגילה לְאנשים שבאים והולכים, למבט המבוהל שלהם, לַזרוּת. גם היא היתה פעם אחת מאלה.

עוזיה פורקת את המזוודה. מניחה בגדים וכלֵי רחצה במקומם, ובדרך נתקלת בראי ובו פנים נעימות שעגלוליותן מסתירה היטב קמטי אישה באמצע שנות הארבעים שלה. תלתליה החומים נהנים מאוד מהחופש הפתאומי שהוענק להם. את חירותם קנתה במשיכה אחת של המטפחת עוד באותו היום. זה קרה במגרש החניה של בית הדין הרבני. מכוניות חונות באפלת החניון צפו במחזה באדישות מוחלטת. (על טקס הגירושים שקדם לכך בבית הדין היא לא מוכנה לחשוב יותר לעולם. זה נדר שנדרה לעצמה. אולי כדי שתוכל להכחיש שהיה בו רגע של אמת: אסורה לאברהם, מותרת לכל אדם.) ומאז? מאז היא נראית כמו סתם אישה. תלתלים, סוודר רחב ועבה שאפשר להתחבא בו, וזהו. אפשר לצאת לדרך.

הרחוב הראשי הוא רחוב ישן וקטן, בתיו נמוכי קומה, פה ושם צץ מבנה חדש. שבועיים היא נותנת לעצמה לבדוק, ואז תחליט: חוזרים או נשארים. הרחוב מלא בבתי הארחה, במלוניות, בצימרים. על אחד השלטים נכתב: "כאן עמד ביתם של -, ממייסדי המושבה". בית הכנסת פתוח רק בימים מיוחדים. לא רחוק ממנו נמצא עוד שלט: "את המסעדה הזאת הקימו -". ויש גם מקווה טהרה. הנה מקום שלא תזדקק לו.

אחרי השלט השלישי ("קרקע זו נגאלה על ידי -".) החלה להרגיש אי-נוחות, ובפתח בית ראשונים המקומי כבר התמלאה בקוצר רוח: כמה פתטית יכולה להיות הבריחה הזאת אל מחוזות הנוסטלגיה של ראשית הציונות. אני הגוסס מ"קופסה שחורה" של עמוס עוז, חשבה. עזבו אותי מציונות, עזבו אותי מגאולת אדמות, לא לשם כך הגעתי לכאן.

העצים מסביב הרכינו ענפיהם לעברה ושאלו: אז לשם מה באת, בעצם?

תנו לי שבועיים, ענתה. מה אכפת לכם? עוד שבועיים ונראה.

עוזיה עוד לא יודעת שלאישה הזקנה שגוררת רגליים מולה קוראים מרים, אבל היא תדע בקרוב.

מרים עוצרת ליד עמוד חשמל שעליו מודעת אבל: עוד ידידה הלכה לעולמה והשאירה אותה כאן לחכות לתורהּ. זה השלב הבא, חושבת מרים. קודם בגידת הרגליים, אחר כך קוצר הנשימה. הגוף ייחלש וידעך, עד שבסוף השם שלךְ יירשם בתוך ריבוע שחור על לוח מודעות או על עמוד חשמל. ובינתיים סחיבת המצרכים מהמכולת קשה כל כך, בגלל הרֶגל, ובגלל החולשה הפתאומית שתוקפת אותה מדי פעם, ובגלל צניחת הסוכר. וחם לה כל כך, הלוואי שהיתה עכשיו בתוך הברֵכה. כשהיא בברֵכה נשמט מעליה משא שנותיה, והמים נושאים את גופה כאילו היה גוף צעיר וקל. היא שקועה במודעה וכמעט לא מבחינה במתולתלת שפונה אליה ושואלת לגבי איזה בית קפה.

בבקשה, מצביעה מרים על הרחוב. יש פה הרבה בתי קפה. הנה, שם ושם. וגם שם. מבטא פולני עדין יש לה.

אני מחפשת אחד ספציפי, של עליזה.

אה, עליזה... אז תחזרי אחורה, הנה, שם, בסמטה עד למטה, הוא לא על הרחוב הראשי. מרים מצביעה על הסמטה שממנה הגיעה עוזיה, מחייכת ומוסיפה, זה לא רחוק, ואז הולכת לדרכה לאט. עוזיה מביטה בגבה המתרחק ובצליעתה הכבדה, ואז הולכת משם גם היא, חזָרָה אל הסמטה, וממשיכה במורד רחוב קטן עד שהיא מוצאת את עצמה, רעבה וסקרנית, מול שלט עץ. השלט ניצב על מדשאה קטנה. מאחורי המדשאה יש רחבה מרוצפת ומקוּרה, ומאחוריה כניסה למה שנראה כבית קטן, ולפי הריחות ושולחנות העץ שבחוץ - לבטח מסעדה או בית קפה. על השלט מופיעות רק שלוש מילים:

עוגה על שמך *

יואב מסדר כיסאות ומצמיד אותם לשולחנות העץ. עליזה אוהבת שהם נמצאים בדיוק במקום הנכון, והוא אוהב להשביע את רצונה. קווים ישרים, ריבועים חומים מקבילים, עיגולי עלים ירוקים - החצר האהובה עליו נראית כמו ציור שמבקש לפרוץ ממסגרתו, וזו העונה שבה היא הכי יפה, כשהשמש משחקת עם הצבעים ויוצרת פסיפס יפהפה של אורות, וכשמבקרים מגיעים למקום בהמוניהם. תוך כדי הזזת כיסאות הוא מזמזם חרישית, כשלפתע הוא רואה אישה מתולתלת שעומדת בפתח בית הקפה ובוהה בשלט. מעניין איך קוראים לה, ואם השם יתאים. מעניין אם תישאר.

עוגה על דג? היא שואלת. ככה מגישים פה?

עוגה יש פה בהחלט, דג - לצערי, במקום אחר.

יואב מחייך. כמה פעמים אמר לעליזה שצריך לנקד את השלט. האישה הזאת היא לא הראשונה שטועה. השי"ן ב"שמך" היא בשווא או בחיריק, לא בסֶגול.

עוזיה מחייכת. עוגה על שְׁמֵך, היא אומרת. לא חשבתי על זה. ומה...

עליזה תסביר, אומר יואב, ומוביל אותה לאורך השביל הקצר אל פתח בית הקפה. הוא לא מספר לה שהשם היה רעיון שלו. לא כל האנשים מבינים את השיגעון שיש לו לשמות. עוזיה תפגוש בשיגעון הזה בקרוב ממש, ובינתיים, שהרי אי-אפשר להציף את כל הקסם בבת אחת, היא מתרשמת מזוג עיניים שחורות ויפות במיוחד.

אישה לבנת שיער במכנסי ג'ינס וסוודר צהוב מושיטה לה יד ואומרת: אני עליזה. מי את? היא לא יפה במובן המקובל, אבל מרשימה ומטופחת. יש לה חיוך חם ועיניים ירוקות שמחות שבוחנות את עוזיה בתשומת לב. מה תשתי? מה תאכלי? אפשר להציע לך עוגה? אם תישארי די זמן בסביבה, יקראו לעוגה שאת אוהבת על שמך. כמו שהבנת מהשלט, אני אוהבת שיש לעוגות שמות פרטיים.

חשבתי שזה בסֶגול, עונה עוזיה. שֶׁמֶךְ. ואמרתי לעצמי: מי שָׂם עוגה על דג פורל? עליזה מוצאת חן בעיניה. מזכירה לה מישהי, אבל היא לא מצליחה להיזכר את מי.

עליזה מתבוננת בה בתשומת לב. את אורחת שלי בצימרים?

כן, מודה עוזיה. שכרתי אצלך חדר, לשבועיים.

לא הרבה יודעים שדג שֶׁמֶך זה פורל, מחייכת עליזה בהערכה. אבל זה ממש לא קשור לשלט שלנו, כמובן. הרעיון לשֵם היה של יואב, אני אימצתי אותו. (לפי המבט שהיא שולחת ביואב, לא ברור לגמרי את מי היא אימצה: את יואב או את השם שהגה.)

אשמח לשתות קפה, אומרת עוזיה. ואם אפשר, עוגת שמרים שוקולד, בבקשה.

"עוגת אסתר", עונה עליזה. מישהי כבר העניקה לה את שמה, אבל לאכול ממנה אפשר. היא רושמת הזמנה בפנקס ומבקשת לפנות אל המטבח, כשעוזיה אומרת פתאום: בעצם, יש לכם עוגת פרג?

עוגת פרג עדיין לא נקראת על שמו של אף אחד.

מיהי האישה הזאת, חושבת עוזיה, ומה פשר הנועם שהיא משרה? האם בית הקפה שלה מבוסס על תעלול שיווקי ותו לא? משהו בסיטואציה הזו נראה לה מוכר מאוד, ואין לה מושג מדוע. היא מחליטה להרפות מהמחשבות ולהתמסר לקפה ולעוגה שמגיעים במהירות. היא תהיה פה גם מחר, זה ברור, ותאכל מעוגת הפרג, שאולי ביום מן הימים תיקרא על שמה - עוגת "עוזיה".

רק שעות ספורות עברו מאז שהניחה את עצמה על האוטובוס צפונה. היא מרגישה כאילו זה היה ממש מזמן.

*

שעת בוקר מוקדמת בכביש הבקעה. פס חיוור של אור מתחיל לבצבץ בשמים, אדמומי-אפרפר בראשיתו, וככל שעוברות הדקות הוא הולך ומתעצם, בוטח ביכולתו להאיר את העולם.

על האוטובוס היא עלתה בירושלים. מוכרחה היתה לעבור בדירה שלהם לפני שתושכר, לאסוף כמה דברים, ספרים בעיקר, שלא היתה יכולה בלעדיהם. ולהסיר את השלט: "משפחת רוזנבאום". (שלט יומרני: מעולם לא היו משפחה. ניתן היה להסתפק בשמותיהם הפרטיים.) כעת הכבידו הספרים שלקחה על המזוודה שלה. כאובה, התיישבה לאט על הספסל. גוף, זיכרונות, מזוודה ומחשב נישא נלקחו והונחו באוטובוס שיעביר אותם ממקום אחד למקום אחר לגמרי.

בורחת? שני כוחות סותרים נאבקים בתוכה: פחד מצמית מהעולם, ורצון להסתער עליו מחדש.

מחלון האוטובוס, על קיר של איזו תחנת דלק, הציץ אליה הגרפיטי המפחיד. להחזיר את העולם למים. כמה פעמים ראתה אותו מרוח על קירות בזמן האחרון? באור החיוור לא חמק מעיניה הכיתוב הענק שבצדי הדרך. המשפט המוכר קושקש באותיות שחורות וגסות. יש החולפים על פני כתובות הגרפיטי האלה ומחייכים כאילו יש להם סוד משותף. ויש שמתעוררת בהם תחושה לא נוחה, אבל הם לא יודעים מה פשרה ומניחים לה לחלוף.

הסבה פניה מהחלון והביטה לתוך האוטובוס.

ספרי לי סיפור, ביקשה ילדה קטנה מאמא שלה, בספסל האחורי. אמא, אל תישני. ילדה כבת שש, שערותיה בהירות מאוד. באור הקלוש הן נראות כמעט לבנות-אפורות, כשל אישה זקנה. ילדה-קשישה נצמדת לאמא שלה, מושכת בשרוול שוב ושוב. אמא. בואי, בואי, אמא.

מקהלת בית ספר שלמה החלה להתנגן בראשה של עוזיה: "כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את." כיתה י"א, יעלי סירבה לשיר סולו, העדיפה לעמוד בשורה מאחור. "בואי אמא, בואי אמא, בואי שבי איתי מעט." תראי אותה, לחשה נועה על אוזנה של עוזיה. מסכנה. "בעצים מכה הרוח, וידייך כה חמות. אל תלכי, ספרי לי אמא, איך באים החלומות." שיר יפה כל כך, ובכל זאת הן לא ישירו אותו במסיבת הסיום. נועה הלכה למורה ואמרה לה: אולי כדאי להחליף את השיר. למה? שאלה המורה. בגלל יעל דורפמן, שבוכה כל פעם ששרים אותו. אז החליפו את השיר. שנים עברו מאז, ועוזיה עדיין חושבת שזו היתה טעות. הן היו צריכות לשיר, ויעל היתה צריכה לבכות. עוזיה הבינה את זה כבר בכיתה י"א. למה אנשים מפחדים מהתנגשות של רצונות?

ובינתיים, באוטובוס, האם ישֵנה. הילדה מבינה שסיפור כבר לא תשמע, מניחה ראש על זרוע, ושקט משתרר.

אוטובוס נוסע בכביש כמעט ריק, כביש הבקעה. אישה מתולתלת, עייפה, מתרווחת על אחד ממושביו ונושמת עמוק. כמה היא שמחה על השקט. כמה טוב שהאֵם ישנה ושהבת ויתרה והשתתקה. ילדות רוצות אמא וסיפור, עדיף בחבילה אחת; אמהוֹת רוצות לישון וחושבות שהעולם מייחס ערך רב מדי לסיפורים וערך פחוּת מדי לדממה. עוזיה, שאמא כבר לא תהיה, תיאלץ להתרכז בסיפורים.

להחזיר את העולם למים. כמו שד ערמומי שנגלה ומסתתר חליפות, מציץ עליה שוב הגרפיטי מקיר מבנה ישן שעל פניו חלף האוטובוס הרגע. בשׂוֹרה, הבטחה או איום אפוקליפטי? כמו בסרט "12 קופים". בשלב מסוים הפסיקו לנסות למחוק את כתובות הקיר, והן נותרו מין קישוט רקע לא מוסבר, בלי שמישהו יֵדע מה פירושן. להחזיר את העולם למים? מי יחזיר, ומדוע?

בתקשורת ובתוכניות בידור הפך המשפט הסתום לסוג של בדיחה. מנחי תוכניות, סטנדאפיסטים וגם סתם אנשים דיקלמו אותו וחיברו לו המשכים משעשעים:

להחזיר את העולם למים - קוקה-קולה משמין.

להחזיר את העולם למים - נמאס מהחמסין.

להחזיר את העולם למים - והפעם שינקה גם מאחורי האוזניים.

מהרעש הזה, המפוטפט והאינסופי, ביקשה לברוח. העולם הפך לרכבת נוהמת, פולטת קיטור מזוהם. במקום לקפוץ מתחת לגלגליה של רכבת דוהרת, כמו אנה קרנינה, היא החליטה לקפוץ לתוך אחד הקרונות בזינוק מרהיב שלקוח מז'אנר קולנועי אחר לגמרי. לפתע היתה לגיבורה נועזת בסרט פעולה, שמחליפה מסלול נסיעה אחד במסלול נגדי. גיבורה קולנועית? היא? איזו מחשבה מגוחכת. הגוף שלה דואב וחלש, היא זקוקה עכשיו למשהו מתוק.

אולי קפה ועוגה? היא מפשפשת בתיק ומוצאת שם תפוח. תפוחים יפים אני רואה בפרדס, אמר החיגר לעיוור באגדה שלמדו פעם. תביא - נאכל, ענה לו העיוור. מאיפה אשיג רגליים ללכת? שאל החיגר. ומנין אקח זוג עיניים לראות? החזיר לו הסומא. התשובה העמידה את עצמה לפניהם: העיוור הרכיב על גבו את החיגר, וכך נכנסו לפרדס ואכלו את כל הפירות שרצו. סדרות טלוויזיה שלמות ואינספור סרטי קולנוע נבנו על העיקרון הזה: המוח והכוח, הנפש והבשר, העין המתבוננת והגוף הנאבק. שני בעלי פגמים מוצאים זה את זה. חסרונו של האחד הוא יתרונו של האחר, ולהפך. אנשים טיפשים מבקשים להשטיח את העולם להרמוניה שאין בה מחלוקות ולא רואים את היתרונות שיש בעצם קיומה של אפשרות אחרת.

לוּ היתה המַחברת שלה בהישג יד, היתה כותבת: איך קירטעו להם פנימה השניים, מורעבים; איך נכנסו לפרדס, שמחו, אכלו וחזרו למקומם בבטן מלאה ובנפש שמחה. אבל - אופס, מכשול בעלילה - המלך הופיע (תמיד יש מלך). הוא שאל את השניים מה שלום הבַּכּוּרות הנאות שלו.

הצמד המצ'וקמק מנסה להתחמק. אומר לו הסומא: אדוני המלך, וכי רואה אני? אומר לו החיגר: אדוני המלך, וכי יכול אני להלך?

האם ניצלו השניים? האם חזרו שנית על התעלול? מה בדיוק קרה להם? האגדה לא מספרת. ואולי היא כן מספרת, ולה לא התחשק לשמוע את הסוף. עיניים שלי, היא תכתוב עוד באותו הלילה, בדירתה הצפונית החדשה, במחברת האגדות הישנה שתישלף מהמזוודה הפתוחה - עיניים סומות שלי: אני, החיגרת, העלובה, בצעדים עקומים כל כך, מראה לכן את הדרך החוצה.

טוב ללכת על רגלייך שלך, לנשום אוויר, חשבה כשהאוטובוס עצר בתחנת המנוחה הראשונה. השמש כבר היתה לעוּבדה קיימת. ניצחון הגוף החי על אפשרות המוות, על מחלה ומוגבלות שמציצות מתחת למיטות בתי חולים. כל בית חולים, גם זה שעזבה לפני שבועות אחדים, משאירה שם תינוק-לשעבר, אחרון בהחלט מסוגו. אבל עכשיו תחושת החיוּת חזקה יותר. כמו חופשה, חושבת עוזיה. הנה תחנה בין-כוכבית ראשונה בדרך מהיקום שננטש ליקום החדש: שותים משהו, נושמים אוויר לא מוכר, עולים לחללית-האם, האוטובוס, וממשיכים. צומת צמח, כנרת - הו, כנרת של אף אחד - ראש פינה, ומשם ממשיך האוטובוס לכיוון שאליו מורה אצבע הגליל בנחרצות ובאיפוק: אל העיירה הכי רחוקה שיש. בדרך אפשר לזהות את עקבותיה של מלחמת השנה שעברה, מלחמת לבנון השנייה והאחרונה לעת עתה: קרחות שדה שרופות, קירות חרוכים, ואפילו עץ גדול אחד שטיל ביקע לשניים, עומד בצד הכביש ומחכה. על השלט שמכריז על הפּנייה לאגמון החוּלה, נמרחה בדיו שחור הכתובת המוכרת: להחזיר את העולם למים. ומישהו הוסיף בצבע אדום: אין כפל מבצעים. בלי חַרטוֹתַיים.

ועכשיו היא כאן, בבית הקפה הנעים הזה. מכריחה את עצמה לקום מכיסא העץ, למתוח את גופה שהספיק להירגע מטלטולי הדרך, לשלם, וללכת. האם תוכל להרשות לעצמה להגיע לכאן בתכיפות? בשבועיים הקרובים היא תיכננה לחיות מחסכונותיה, בקרוב ייכנס לחשבון הבנק שלה סכום פעוט, חצי משכר הדירה המשותפת שהושכרה אחרי הפרידה. מעבודת העריכה לקחה חופשה ללא תשלום, הסגן הלא מוצלח שלה מונה מיד במקומה, אבל לא היה לה אכפת. (אצלו המדור יהיה חדגוני, התלוננה שולי הגרפיקאית, שנאלצה לעבוד תחתיו כשמילא את מקומה של עוזיה בימי האשפוז הארוכים. אצלו, היא אמרה, כל הדעות אותו דבר.) לא אכפת לה. רצתה לקבל חופשה גם מהכתיבה, אבל העורך האחראי סירב. תיאורטית, יכולת להמשיך לערוך את המדור שלך גם מרחוק, אמר. במיוחד כשמרכז הכובד הוא הגיליון המקוון, ברשת, והעיתון הנדפס הולך ודועך. לא רוצָה לערוך - אל תערכי. אבל אל תתנתקי. זה לא בריא. (זו מחמאה, שימי לב, חשבה תוך כדי. אני עד כדי כך חשובה להם פה.) קחי לך טור אחד. חדש. כתבי מאיפה שלא תהיי. עוד תודי לי על זה.

אכתוב, אמרה. אבל לא בשמי. והוא נאלץ להסכים כשראה שהיא מתעקשת.

תכתבי על הצפון, אמר לה. על החיים בפריפריה. אם זה יהיה מעניין - יקראו. יש לי אפילו רעיון לשם.

העיקר שלא יֵדעו שזה אני.

לא יֵדעו. תסמכי עלי.

המקום הנעים הזה מרגיע אותה. מתחשק לה להישאר ולכתוב את הטור הראשון של המדור החדש. תוכל להזמין כוס קפה נוספת או שוקו. מה לה ולריקנותו של החדר שלה?

כמה שעות מאוחר יותר היא מתהפכת על משכבה בחדרה הקטן שבסמטה. קולות הלילה פה עדיין לא מוכרים לה. היא זרה. מתגעגעת. לא לאנשים מסוימים, אלא לתחושה שיש לה אנשים מסוימים. כמו בלילות האלה, כשבטעות השמיכה נופלת לרצפה ואת נותרת לרעוד בשינה, נטולת מגן, בלב מיטה ריקה. כזאת היתה תחושת הפרידה מהחברים שלה: נטישתם אותה, נטישתה אותם, צמרמורת הקור של שמיכה נופלת. אֶת הגעתה לעיירה הצפונית הקטנה ליוותה תחושת דחיפוּת: צריך להשיג חברים, ומהר. שלא תקפא למוות. באותו לילה ראשון בצפון נרדמה וחלמה שהם מגיעים; שהיא מלקטת אותם בקפידה, או הם אותה, ולאט-לאט הם רוקמים את עצמם לתוך שמיכת הטלאים החדשה שלה.