אם זאת אהבה

1 ארון קבורה לבן וטוסט גבינה

פלטשר אלינגטון קנה אותי במחיר מציאה של מיליון דולר. מתנה לאשתו, רותי.

הייתי בת ארבע.

רותי תפרה לי שמלות קיץ פרחוניות וסירקה אותי בכל בוקר במברשת משיער של חזיר. היא לימדה אותי לקרוא ספרים מסדרת “בית העץ הקסום", לצייר כדי להביע את הרגשות שלי ולהטיל ספק בכול. בילינו שעות בגנים שלה, שם למדתי שזרע קטנטן יכול לצמוח ולהיות להרבה מאוד קישואים.

עכשיו היא מתה.

“אינדי תהיה כל כך אבודה," פיי, אחותה הגדולה של רותי, לוחשת לסבתא היל בזמן שארון הקבורה של רותי נעלם בתוך האדמה. ארון הקבורה שלה לבן ומבריק, יותר מבריק מהארון של גרג.

הוא מת בשנה שעברה בתאונת טרקטורון. הייתי עצובה כשהוא מת, אשתו והבת שלו לא היו עצובות. אני יודעת שזה לא יפה, אבל פולין (אחותו של פלטשר) והכאילו בת דודה שלי ג׳ולין הן אנשים איומים. כל האנשים במשפחה של פלטשר איומים. ג׳ולין מבוגרת ממני בשבע שנים ואני שונאת אותה. רותי אמרה לי לעולם לא לשנוא אף אחד, אבל אני לא שולטת בזה. ג׳ולין לעולם לא מפספסת הזדמנות להזכיר לי שאני “מתחזה". ילדים שקונים אותם כמו סוסי מרוץ וראשי בקר הם לא “קרובים בדם".

יום אחד אני אתנקם בה. אקח ממנה משהו שהיא רוצה ואוציא לה לשון, אפילו שרותי תמיד אמרה לי שילדות טובות לא צריכות להוציא לשון. אבל אני בכל זאת אעשה את זה רק כדי לראות את הפרצוף המנומש של ג׳ולין נעשה אדום ועשן יוצא מהנחיריים הגדולים שלה.

אבל עכשיו אני לא יכולה לחשוב על ג׳ולין המטומטמת. במקום זה אני מתמקדת בציפורים שמצייצות בזמן שהבריזה נושאת ריח קל של זבל פרות במעלה הגבעה אל המקום שבו אנחנו מתאספים סביב הקבר של רותי. פלטשר צונח על ברכיו ליד הקבר. אני לא חושבת שהייתי מרגישה יותר נורא אם הוא היה האבא הביולוגי שלי שמתאבל על האימא הביולוגית שלי. גרג נהג לומר שדם סמיך ממים, אבל רותי אמרה שהוא לא משתמש בביטוי הזה בצורה נכונה. היא אמרה שהמשמעות היא הפוכה. “הקשרים שאנחנו יוצרים מתוך בחירה חזקים יותר מקשרי משפחה (המים שברחם)." והסיבה היחידה שהדוד גרג ואימא שלי ניהלו את הוויכוח הזה הייתה כיוון שגרג חשב שג׳ולין יותר ראויה ממני כי היא הבת הביולוגית שלו.

אני ראש בקר שנקנה בכסף.

כשגופו רועד מרוב בכי וידיו נאחזות בבד החולצה המכופתרת הלבנה שלו מעל ליבו, אני נזכרת במוות של דוד גרג. פלטשר לא בכה אז. אפילו לא פעם אחת.

בעשר השנים הקצרות של חיי, למדתי מהר מאוד שאהבה היא לא אותו דבר לכולם. פלטשר כנראה אהב מאוד את רותי. זה כל מה שאני מבינה. מה כולם חושבים כשהם רואים אותו בוכה ככה? כמו ילד? בעיניהם הוא מלך, או אולי אפילו אלוהים. אף אחד לא מישיר אליו מבט וכולם קוראים לו “אדוני".

הוא מקלל. מעשן סיגרים. ומעלים אנשים, לדברי פולין. היא אומרת לג׳ולין להיות טובה, אחרת “דוד פלטשר יקשור אותך וייקח אותך לסיבוב בטנדר שלו." ג׳ולין מגלגלת עיניים, אבל אני לא יודעת למה. פעם ראיתי מגף של גבר מבצבץ מהחלק האחורי של הטנדר של פלטשר. והוא היה מחובר לרגל, אפילו שרותי אמרה שזה היה אחד מהמגפיים של פלטשר.

אני יודעת מה ראיתי.

אבל עכשיו? נדמה כאילו מישהו סובב את העולם כמו את הגלובוס בבית ספר, והכול הפוך לגמרי. פלטשר אלינגטון בוכה?

אני מוחה את הדמעות. פלטשר היה טוב אליי. מספיק טוב. תמיד הרגשתי שהוא אוהב אותי כי רותי אהבה אותי. עכשיו שרותי איננה, אני לא בטוחה שלפלטשר יש סיבה לאהוב אותי. כשאני רואה אותו על הברכיים, אני לא בטוחה שהוא יאהב שוב מישהו כל החיים שלו. בלי רותי בעולם, אני תוהה מי יבכה על הקבר שלי אם משהו נורא כמו סרטן יעצור את הלב שלי. האם יקברו אותי בחלקה של משפחת אלינגטון, או שיזרקו אותי כמו שזורקים בעלי חיים שמתים בחווה?

“את תבואי אלינו לכמה ימים." פיי מניחה את ידה על כתפי. טבעות הכסף והטורקיז שלה נוקשות זו בזו. גם רותי ענדה טבעות יפות. אבל לפיי יש ציפורניים מלאכותיות ורותי הייתה צובעת את הציפורניים בלק כדי להסתיר את האדמה שנכנסה מתחתיהן בזמן שעבדה בגינה. “אבא שלך צריך קצת זמן לבד." פיי לוחצת מעט על כתפי, והראש שלי מתרפק על המגע שלה.

אבא שלי? מעולם לא קראתי לו אבא. בראש שלי אני תמיד קוראת לו פלטשר — האמת היא שאני קוראת לו פלטש כי ככה רותי הייתה קוראת לו. כשאני פונה אליו אני קוראת לו “אדוני" כמו כולם.

“בואי נלך, אינדי." כף יד מוכרת נכרכת סביב כף ידי. היא חמה, מיובלת וענקית.

“לא," אני לוחשת ומנידה את ראשי לאט. “לא נתתי לה את זה." אני מותחת את זרועי האחרת, עם האגרוף שאוחז חזק בוורד ורוד יחיד, וכף ידי מזיעה מרוב שאני מחזיקה אותו כל כך חזק כל הבוקר.

מיילו אודל מרפה את האחיזה שלו ומשחרר אותי. אני רצה אל הבור באדמה, מרגישה את העפר מתפורר מתחת לנעליים שלי ועוצרת מול פלטשר. כשמבטו מתרומם מארון הקבורה הלבן המבריק, עיניו האדומות מוצאות אותי. אני לא יכולה להסיט את המבט. אפילו עכשיו, כשהוא על הברכיים, יש לו כל כך הרבה כוח עליי ועל כל האחרים.

בלי להוריד ממנו את העיניים, וכשהרוח מעיפה את שערי על פניי, אני פותחת את האגרוף שלי אצבע אחרי אצבע עד שהוורד הקמל משתחרר מכף ידי וצונח על הארון. פניו המחוספסות נראות עצובות במיוחד היום. שערו קצת אפור יותר סביב העיגול הקירח שתמיד מתקלף.

אבל העיניים שלו... הן חלולות. ככה אני מדמיינת עיניים של מישהו מת, כשהרופא מרים את העפעפיים כדי לבדוק אם יש סימן חיים, אבל אין. האם הוא יודע שגנבתי את הפרח מהגן? האם הוא כועס?

המבט שלי נדבק למבטו כמו שפירית אומללה שנלכדת בקורי עכביש. היד החמה המיובלת מוצאת אותי שוב ומבהילה אותי. והראש שלי מסתובב בבת אחת אל מיילו אודל ואל הפנים היפות שלו בצל כובע הקאובוי שלו. הזיפים שלו אינם. הוא בטח התגלח לכבוד הלוויה של רותי. היא תמיד אמרה לו שהיא יודעת שמתחת לזיפים האלה הוא בחור צעיר ונאה.

אני אוהבת את הזיפים שלו. הם גורמים לו להיראות מסתורי, כמו השיער הארוך והגלי שלו, שתמיד נופל לו על העיניים.

“בואי נלך, אינדי," הוא אומר, מלכסן מבט אל פלטשר ומהנהן קלות. מיילו הוא העובד הכי חשוב של פלטשר. לא שאני יודעת מה זה אומר. רותי אמרה שמיילו עושה את כל מה שצריך כדי שפלטשר יוכל לקחת אותה לרקוד ולהכין לה פיקניקים בימי ראשון אחרי הכנסייה.

כולם פחדו מפלטשר אלינגטון, אבל רותי אהבה אותו. כשהוא היה איתה הוא התרכך.

חיוכים.

צחוק.

החזקת ידיים.

הוא לא הגבר הכי נאה שיש — שיניים עקומות ומוכתמות, פנים מצולקות, ועיגול גדול של שיער שחסר לו. והוא מריח כמו סיגר. אני מריחה את הריח הזה אפילו עכשיו, מעורב בריח של זבל פרות. אבל רותי אמרה שהוא הגבר הכי נאה שהיא ראתה מימיה. אולי כיוון שרותי חיה בחווה רחוקה כל כך מאנשים אחרים, היא לא ראתה יותר מדי גברים בחיים שלה. ואולי האף שלה לא עבד כל כך טוב. בכל אופן, היא מצאה בו משהו יפה שאי אפשר לראות בו אם מסתכלים סתם ככה.

הוא שתל פרחי בר כדי שיוכל לקטוף אותם בשבילה כל יום.

הוא התעורר לפני זריחת השמש כדי לעשות את מטלות הבוקר שלו.

הוא התקלח וכל יום הכין לרותי ארוחת בוקר לפני שהיא פקחה עיניים.

הוא נשא את מגש העץ הכהה אל חדר השינה שלהם בכל בוקר: ביצים, מאפין, פירות, קפה וזר קטן של פרחי בר.

הייתי מציצה מבעד לדלת החדר הסדוקה שלי ורואה אותו מחייך מאוזן לאוזן או שורק לעצמו איזו מנגינה.

שמעתי אותם מדברים וצוחקים בזמן שהיא אכלה את ארוחת הבוקר שלה. ואז פלטשר היה סוגר את דלת חדר השינה ונועל אותה. בעשרים הדקות הבאות הייתי מקשיבה לקולות... קולות מוזרים שבקעו מחדר השינה שלהם. ואז המנעול היה נפתח ופלטשר היה נושא את המגש אל המטבח, שורק לעצמו מנגינה אחרת, ורותי הייתה מתעטפת בחלוק משי ובאה לחדר שלי.

אפילו בבוקר היא הייתה יפה עם השיער השחור הארוך שלה שנפל על כתף אחת והלחיים שלה ורודות מ... קפה חם, חשבתי.

“בוקר טוב, ילדה מתוקה שלי," היא הייתה אומרת בחיוך חם בזמן שאני שיחקתי בשקט עם הבובות שלי. “אני אבקש ממייקה להכין לך ארוחת בוקר בזמן שאת מתכוננת לבית הספר. איך זה נשמע לך?" היא הייתה מנשקת אותי על הראש.

הייתי מהנהנת ובוחרת איזו שמלה ללבוש באותו יום. לא כל הבנות בבית הספר לבשו שמלות, אבל אני לבשתי כי זה מה שרותי לבשה. אז מבחינתי, בנות לובשות שמלות. שמלות חגיגיות בחתונות. שמלות פחות חגיגיות בכנסייה ביום ראשון. ושמלות פשוטות לעבודה בגינה. את השמלות האלה לא צריך לגהץ כמו את השמלות החגיגיות יותר.

בזמן שאכלתי ארוחת בוקר, רותי הכינה לי ארוחת צהריים וארזה בשבילי את התיק. היא נתנה לי חיבוק חם ונשיקה ושלחה אותי החוצה אל הטנדר השחור של מיילו. היה בו ריח של קפה, קינמון ועור. אולי השילוב הכי חלומי שיש.

“בוקר טוב, אינדי." מיילו חייך. שערו המתולתל בצבע האדמה כיסה את עיניו הכחולות גם מתחת לכובע הקאובוי שלו.

“בוקר טוב," לחשתי, הידקתי את הלסת וחגרתי חגורת בטיחות. הייתי מאוהבת קשות במיילו אודל. לא היה לי אכפת שאח שלו ישב בכלא כי רצח את ההורים שלהם.

לא היה לי אכפת שמיילו גר באסם.

לא היה לי אכפת שהוא גדול ממני בשמונה שנים.

הייתי מאוהבת — התאהבות קשה.

פיי מכחכחת בגרונה ומחזירה את המחשבות שלי אל היום הנורא הזה. “היא תבוא איתי," היא אומרת למיילו. “אני אחות של רותי. אינדי צריכה להיות איתי."

מיילו מסלק זבוב בידו ומגרד את הלסת. “מצטער, גברתי. מר אלינגטון ביקש ממני מפורשות לקחת את אינדי."

העיניים שלי נודדות בין מיילו לפיי. פלטשר עשה תוכניות בשבילי?

פיי מקמטת את המצח וכך גם סבתא היל. אבל סבתא היל תמיד מקמטת את המצח. פלטשר קורא לזה “פרצוף של כלבה במנוחה". אני לא יודעת מה זה אומר. רותי אמרה שהיא עושה את הפרצוף הזה רק בשבילו.

“היא רק ילדה קטנה," סבתא היל אומרת, מושכת באפה ומצמידה ממחטת נייר אל האף. “אינדיאנה צריכה להיות בחברתן של נשים אחרות." היא מתקרבת אליי ומסיטה את שערי אל מאחורי האוזן שלי, כמו שרותי הייתה עושה. הרוח מעיפה אותו בחזרה על פניי.

אני חושבת שהיא מתכוונת שאני צריכה להיות עם בני משפחת היל — המשפחה של רותי — ולא עם בני משפחת אלינגטון.

“שוב, גברתי, אני מצטער. אבל ההוראות של מר אלינגטון היו ברורות מאוד. בואי נלך, אינדי." מיילו לוחץ את כף ידי.

אני מרגישה בטוחה. אני בטוחה שפלטשר סומך על מיילו יותר מעל כל אחד אחר. אני בטוחה כי רותי תמיד סמכה על מיילו שישמור עליי. ואף על פי כן, אני לא רוצה להיות עם משפחת אלינגטון. אני רוצה ללכת עם המשפחה של רותי. במשפחת היל מתייחסים אליי יותר יפה ומתנהגים כאילו אני שייכת אליהם — כאילו אני דם מדמם, אפילו שאני לא.

“אני אבוא יותר מאוחר לראות מה שלומך, מתוקה," אומרת פיי ואני נותנת למיילו להוביל אותי אל הטנדר שלו, מעיפה מבט מעבר לכתפי ומנידה בראשי אל פיי.

כשמיילו משלב להילוך, הוא מלכסן אליי מבט. אני לא יכולה להסתכל עליו. אני לא רוצה שהוא יראה אותי בוכה, אבל אני כל כך מתגעגעת לרותי.

“רעבה?"

אני נדה בראשי והטנדר שלו מזדחל במורד הגבעה ויוצא מחלקת הקבורה של משפחת אלינגטון. הדרך אל הבית לא ארוכה, אבל מיילו סוטה שמאלה וחונה ליד האסם במקום להסיע אותי הביתה.

זה חדש. אף פעם לא הייתי בתוך האסם הזה, איפה שמיילו ישן. האם עכשיו שרותי מתה, אני עוברת לגור באסם?

“אני יכול להכין לך טוסט גבינה," מיילו אומר, תולה את הכובע, מושך בעניבה שלו כדי לשחרר אותה מעט ומוריד את הז׳קט במשיכת כתפיים.

זאת הפעם הראשונה שאני רואה את מיילו לובש חליפה. זאת גם הפעם הראשונה שאני רואה אותו בלי כובע הקאובוי שלו, חוץ מפעם אחת כשהתגנבתי מחוץ לבית וריגלתי אחריו כשהלך לשחות באגם מאחורי הבית. הוא לבש תחתונים במקום בגד ים. כשהם נרטבו יכולתי לראות את הגודל של הפין והאשכים שלו. לא סיפרתי על זה לרותי כי לא רציתי שפלטשר יכעס על מיילו ולא ירשה לו לשחות באגם.

הוא מסתכל עליי מעבר לכתף ומסמן לי בראשו לבוא.

ברגליים כבדות אני נכנסת וסוגרת את הדלת בשקט מאחוריי. “אני לא רעבה," אני ממלמלת ומנסה לחשוב על משהו חוץ מרותי שמתה והגודל של הפין והאשכים של מיילו.

“את חייבת לאכול. מר אלינגטון התעקש שאני אאכיל אותך, אז..." הוא מסתובב אליי וזורק את הז׳קט שלו על גב כיסא חום דהוי. הוא נראה עתיק. העור הסדוק והמתקלף של המושב מזכיר לי את הקרחת על הראש של פלטשר.

אני מביטה סביב. החדר פשוט בהשוואה לבית הגדול, אבל הוא נחמד יחסית לאסם. למיילו יש מיטה אמיתית, והוא לא ישן על ערמת חציר כמו שדמיינתי. זה טוב.

יש כאן רק חדר אחד ומימין יש חדר אמבטיה. הדלת כמעט סגורה, אז אני לא יכולה לראות מה יש בפנים. הקירות שלו עשויים מעץ אפור. אין תמונות. אין כריות על הספה. אין אגרטלים עם פרחים שרק נקטפו.

אפילו שהחדר בסיסי מאוד, הוא נראה נקי.

אבל יש בו קצת ריח של עור רטוב וחציר. אולי מתחת לסדינים המיטה שלו כן עשויה מקש. בבית שלי יש ריח של לוונדר. רותי אהבה לוונדר. היא אפילו ביקשה ממייקה שיוסיף לוונדר לתה המתוק שלה, והיא הייתה מכניסה את הפרחים גם לצנצנות הדבש מהכוורות שפלטשר נתן לה ליום ההולדת.

“טוסט גבינה זה בסדר," אני ממלמלת ומשחקת עם הסרט של השמלה שלי.

“תני לי רגע להחליף בגדים ואני אכין לך." הוא מוריד את החולצה המכופתרת שלו במשיכת כתפיים, אבל הוא לא לובש גופייה מתחת כמו פלטשר. למיילו יש שרירים גדולים וכמה קעקועים. קרני שור ומשהו אחר שאני לא מבינה. לפני שהוא מוריד את המכנסיים הוא לוקח זוג מכנסי ג׳ינס מתוך סל כביסה מפלסטיק ונכנס איתם לחדר האמבטיה.

אחרי כמה דקות הוא פותח את הדלת ואני נבהלת. אני לא עושה שום דבר שאסור, אבל הכול כאן חורק.

הרצפה.

הדלתות.

החלונות.

אפילו התקרה מייללת כשיש רוח.

אני בוהה בג׳ינס ובטי־שירט הלבנה של מיילו והוא מוריד את כובע הקאובוי שלו מהוו בכניסה ומצניח אותו על הראש. אני יושבת על הספה הגבוהה מאוד ומחליקה בידיי את חצאית השמלה שלי.

“אני אשאיר את זה כאן בשבילך. אם חם, את לא חייבת ללבוש גרבונים. אם יותר קריר, הגרבונים במגירה העליונה. תנעלי את נעלי הלכה השחורות שלך. ופיי תקלע לך צמה." רותי הכינה אותי לקראת המוות שלה.

בערך...

היא לא השאירה לי הוראות נוספות מעבר לְמה ללבוש ללוויה שלה. האם פלטשר יסרק אותי? האם הוא ייכנס איתי למיטה כשיהיה לי חלום רע? האם הוא יארוז לי את ארוחת הצהריים ויגיד למייקה מה להכין לי לארוחת בוקר?

“הוא קנה גם אותך?" אני שואלת את מיילו כדי שהמוח המתוח שלי יפסיק לתהות מה יקרה עכשיו. אני רגילה להיות עם מיילו בטנדר כשהוא לוקח אותי לבית הספר או לחייך אליו כשהוא מגיע אל הבית לדבר עם פלטשר. עכשיו זה אחרת.

“מה אמרת?" מיילו שואל כשגבו מופנה אליי בזמן שהוא מצמיד את הטוסט למחבת עם מרית ממתכת.

הגבינה מבעבעת ויש ריח קצת שרוף.

אני מכחכחת בגרון ומוצאת קול רם יותר. “מר אלינגטון קנה גם אותך?"

מיילו מכבה את האש בכיריים ומחליק את הטוסט שלי אל צלחת ובוחן אותי במבט משונה. “לא. הוא ירש אותי, סוג של." הוא מניח את הצלחת על השולחן. “קטשופ?"

“כן, תודה," אני אומרת והנעליים השחורות המבריקות שלי נוקשות על רצפת העץ בכיוון שולחן האוכל העגול הקטן. גם הכיסא חורק כשאני צונחת עליו. הוא מתנדנד על רגליים שאינן שוות בגובהן, אז אני מנסה לא ליפול. “מה זאת אומרת?"

“לרשת?" אחת מהגבות שלו מתרוממת.

אני מהנהנת שוב, חוצה את הטוסט לשניים ומלקקת את קצות האצבעות. הטוסט חם והגבינה נמתחת במיוחד. מיילו עשה עבודה טובה, אפילו אם הלחם קצת שחור.

“זה כשמשהו קורה למישהו, והרכוש שלו עובר למישהו אחר. כשאח שלי ואני הופרדנו, פלטשר ירש אותי."

“מעניין מי יירש אותי."

מיילו מחייך, מוציא בקבוק בירה מהמקרר, מקפל את הגוף הגבוה שלו אל תוך כיסא מולי ופותח את הפקק. “את איבדת הורה אחד, לא שניים. מר אלינגטון הוא אבא שלך. את שייכת לו."

“הוא לא אבא שלי. הוא יכול למכור אותי." אני נושפת על הגבינה החמה ולוקחת נגיסה קטנה, והאף שלי מתקמט.

מיילו מרחיק את הבקבוק מהשפתיים. החיוך שלו נעלם. “למה שהוא ימכור אותך?" הוא מצביע על הטוסט שלי בסנטרו. “לא טעים?"

אני מושכת בכתפיים. “כי הוא קנה אותי. תמורת מיליון דולר." אני בוהה בטוסט השרוף. “זה טעים, רק קצת שונה. קצת... שחור."

“טוסט גבינה צריך להיות חרוך. אבל אולי זה טעם נרכש. פשוט תטבלי אותו בקטשופ. ומי אמר שמר אלינגטון קנה אותך תמורת מיליון דולר?"

אני לוחצת על בקבוק הקטשופ מעל הצלחת שלי והוא מפליץ. הוא כמעט ריק. “לפני כמה זמן, שמעתי את פיי מדברת עם רותי. היא אמרה שמר אלינגטון קנה אותי מהאימא האחרת שלי. אבל רותי אמרה שלשלם מיליון דולר זה לא לגנוב. אז שאלתי אותה על מה הן דיברו, והיא אמרה שאימא שלי לא יכלה לטפל בי כמו שהגיע לי שיטפלו בי, אז מר אלינגטון נתן לה מיליון דולר כדי שאוכל לגור כאן. ואימא שלי כנראה חשבה שזה רעיון טוב. לא ראיתי אותה הרבה. היא עבדה בלי סוף. אני כבר לא מתגעגעת אליה, אבל אני מתגעגעת לילדים האחרים שהיו שם ואני הולכת להתגעגע..." המילים נתקעות לי בגרון ואני לא יכולה לסיים את המשפט.

מיילו מהנהן. “כולנו נתגעגע אליה."

“אני לא חושבת שהוא הולך לסרק אותי."

“את בת עשר, אינדי. אני חושב שאת יכולה להסתרק לבד. אני הסתרקתי לבד כשהייתי בן עשר." למיילו יש שיער מדהים. רוב הבנים מסתפרים קצר, כמו פלטשר. אבל מיילו לא. יש לו שיער חום, בכל מיני אורכים עד הסנטר. הוא די מבולגן. אולי אני צריכה להגיד לו שהוא יכול להתאמץ קצת יותר. זה לא מכוער. מיילו יפה. העור שלו שזוף והעיניים שלו בצבע השמיים, בשעה שאני אוכלת את ארוחת הצהריים ובוהה בעננים הרכים. פעם הייתי מחפשת צורות מוכרות בעננים אבל עכשיו אני אתחיל לחפש את רותי.

“כעסת על אח שלך כשהוא הרג את ההורים שלך?" אני שואלת ומנסה להיות מנומסת ולשאול שאלות כמו שרותי לימדה אותי. זה קשה כשאני עצובה וקצת מפחדת. מה יקרה מחר? ומחרתיים?

“אלוהים אדירים..." הראש של מיילו נזרק לאחור והוא מכה בידו על השולחן בקול חבטה אדיר. “מי סיפר לך את זה?"

אני מושכת בכתפיים. “שמעתי את רותי ואת סבתא היל מדברות."

“אינדי..." הוא מסיר את הכובע שלו וזורק אותו על השולחן ואז מעביר את הידיים שלו בשיער כאילו הוא כועס. “את צריכה להפסיק לדחוף את האף שלך לעניינים שלא שלך. זה לא מנומס להקשיב לשיחות של אחרים."

“הם היו רעים אליכם? הם פגעו באח שלך? בגלל זה הוא הרג אותם?"

הפנים של מיילו מכווצות כאילו מישהו צובט אותו חזק, כמו כשג׳ולין צובטת אותי ביד כשהיא חושבת שאמרתי משהו טיפשי. אחרי כמה שניות הקמטים נעלמים ומיילו לוקח עוד לגימה ארוכה מהבירה שלו וחובש שוב את הכובע. “מה את צריכה מהבית? את הולכת להישאר כאן כמה ימים עד שאבא שלך יהיה מוכן שתחזרי שוב לבית הגדול."

“הוא לא אבא שלי."

מיילו מקמט את המצח. “לא?"

אני נדה בראשי. “הוא מר אלינגטון. אדוני. אני קוראת לו אדוני."

מיילו משפיל את ראשו בהנהון איטי ומחייך. “אני יודע. אבל הוא אבא שלך."

“הוא לא. אבא שלי מת. זה מה שאימא שלי אמרה."

מיילו ממצמץ כמה פעמים כאילו לא שמע אותי. ואז הוא מכחכח בגרונו. “חשבת על רותי בתור אימא שלך?"

“לא. היא הייתה מלאך. לכולנו יש מלאכים ששומרים עלינו." אני הודפת את הצלחת הרחק ממני. נשארו עליה כמה חתיכות של קרום שחור כי נגמר לי הקטשופ.

הוא מצמצם את עיניו ומניח את זרועותיו על השולחן. “זה מה שרותי אמרה?"

“כן."

למשך כמה שניות, מיילו לא אומר מילה. ואז הוא מכניס לפה את שאריות הטוסט השרופות ואומר, “אני מבין."

“עכשיו שרותי הלכה להיות עם אלוהים, אתה תהיה המלאך השומר שלי?"

הוא שוב מצמצם את עיניו. זה מוזר שהגבות שלו נראות כמו גבה אחת ארוכה. “לא ממש. את יכולה למצוא מלאך הרבה יותר טוב ממני, אינדי. יש לך סבתא. את חושבת עליה בתור סבתא שלך?"

אני מושכת בכתפיים. “קוראים לה סבתא היל. כולם קוראים לה ככה. אני לא יודעת מה השם שלה."

השפתיים של מיילו נמתחות כאילו הוא מנסה לא לחייך. “מקובל. קוראים לה הלן. בואי נחזור לשאלה הקודמת שלי. מה את צריכה מהבית הגדול?"

“הכול."

הוא צוחק, דוחף את עצמו לאחור בכיסא ולוקח את הצלחת שלי לכיור. “את לא צריכה את הכול. חשבתי על כמה בגדים, פיג׳מה ומברשת שיניים. תיק בית ספר. מחר את חוזרת לבית הספר."

“רותי אמרה שאני יכולה להישאר בבית עד שאני לא אהיה עצובה."

מיילו משעין את גבו על הדלפק ומשלב את זרועותיו. “מר אלינגטון רוצה שתחזרי לבית הספר. שתחזרי לשגרה שלך. הוא חושב שזה הכי טוב בשבילך."

ממתי פלטשר יודע מה הכי טוב בשבילי? בכל פעם שרותי שאלה אותו, “אתה חושב שאינדי צריכה ללבוש את השמלה הצהובה או האדומה?" הוא היה נד בראשו ואומר, “מאיפה לי לדעת?"

“אני צריכה להישאר עם מר אלינגטון. הוא עצוב. אני יכולה להכין לו תה. רותי הייתה מכינה לו תה כשהיה לו יום רע. והיא הייתה שואלת, ‘מה היית עושה בלעדיי?׳"

השפתיים של מיילו נמתחות מעלה בחצי חיוך והוא נוהם חרש. “ומה הוא היה אומר?"

“הוא היה אומר, ‘הייתי אומלל׳." אני מושכת בכתפיים. “לא שאני יודעת מה זה אומר."

“אני בטוח שהיא באמת דאגה לו," הוא אומר, לוקח את הבירה שלו מהשולחן ומרוקן את מה שנשאר אל גרונו בכמה לגימות ארוכות. “אבל תה לא יעזור לו עכשיו. הוא צריך זמן להתאבל. הוא צריך זמן לבד." הוא זורק את הבקבוק לפח והבקבוק משמיע צליל חבטה.

אני לא מתווכחת עם מיילו. הוא לא ייתן לי לחזור אל פלטשר.

אחרי ארוחת הצהריים, מיילו מדליק בשבילי את הטלוויזיה והולך “לטפל בכל מיני עניינים".

אחרי כמה שעות הוא חוזר, מיוזע ומלוכלך, והוא מחזיק שקית ביד, שקית עם הדברים שלי.

“תגידי לי אם שכחתי משהו."

אני לא מסתכלת אל תוך השקית. אני עסוקה מדי בלבהות בטלוויזיה שלו. אף פעם לא הרשו לי לראות כל כך הרבה טלוויזיה ברצף.

מיילו מתקלח, מכין עוד טוסט גבינה חרוך, פורש סדין מקומט על הספה ומושיט לי שמיכה רכה וכרית.

“לילה טוב, אינדי." הוא מכבה את האורות.

רותי הייתה קוראת איתי ספר עד שהייתי נרדמת. היא הייתה משאירה לי אור במסדרון ולא סוגרת את הדלת שלי עד הסוף. כשהיו לי חלומות איומים היא תמיד הייתה באה להרגיע אותי.

רותי איננה. אין סיפורים לפני השינה. רק חשכה מוחלטת.

אני עוצרת את הנשימה הכי הרבה זמן שאני יכולה. דמעות זולגות במורד לחיי ובסוף נמלטת לי יבבה. אני ממהרת להצמיד יד אל הפה. כל החזה שלי בוער כאילו אני עומדת להתפוצץ.

“אינדי?"

אני עוצמת עיניים בכוח ומנסה לעצור שוב את הנשימה.

“היי, מה קרה?" מיילו משתופף לצידי ומצמיד את ידו אל צד ראשי בזמן שאני רועדת מבכי.

אני לא יכולה לדבר. אני מתגעגעת לרותי יותר מדי. אני מפחדת. ואני לא מרגישה אהובה. אין שום מלאך באופק.

“אינדי, אם לא תגידי לי מה קרה, אני לא אוכל לעזור לך."

“א...אני מ...מפחדת."

“ממה?"

“ה...הכול."

מיילו מרים אותי בזרועותיו ונושא אותי אל המיטה שלו. אחר כך הוא מכסה אותי בשמיכות ואני מחבקת את גופו כמו קואלה שמחבקת את העץ האהוב עליה. אני מרגישה בטוחה, קצת פחות מפוחדת, והרבה פחות בודדה עם מיילו.