אמוציונלי

1

מחשבה לעומת תחושה

בבוקר ״ליל כל הקדושים״ 2014, נסק כלי טיס מוזר גבוה בשמיים מעל מדבר מוהאבי השומם. המטוס, שנבנה בהתאמה אישית מסיבי פחמן, היה בעצם שני מטוסי מטען זהים שטסו זה לצד זה, מחוברים בכנף. באופן נפרד מהמוביל המפלצתי הזה היה מטוס קטן יותר שכונה האנטרפרייז — מחווה למסע בין כוכבים. המטרה הייתה, שמטוס המטען יוביל את האנטרפרייז לגובה חמישה־עשר קילומטר, ומשם הוא יירד, יפעיל לזמן קצר את מנועיו, ויגלוש לנחיתה.

המטוסים היו שייכים לוירג׳ין גלקטיק, החברה שנוצרה על ידי ריצ׳רד ברנסון במטרה להסיע ״תיירים״ לטיסה בחלל. עד 2014 נמכרו יותר משבע מאות כרטיסים לטיסה בחללית, במחיר 200,000 עד 250,000 דולר לכרטיס. זו הייתה טיסת המבחן השלושים וחמש, אך רק הרביעית שבה אמורה הייתה האנטרפרייז להפעיל את הטיל שלה, שזה עתה תוכנן מחדש להיות בעל עוצמה רבה יותר.

הנסיקה עברה כהלכה. הטייס דייוויד מקאי השיק את ה״אנטרפרייז״ מצידו התחתון של המטוס המוביל בשעה היעודה. או אז סרקו עיניו את הרקיע בחיפוש אחר פלומת העשן של מנוע הטיל של האנטרפרייז, אך הוא לא הצליח לזהותה. ״אני זוכר שהסתכלתי מטה, וחשבתי ׳טוב, זה מוזר׳,״ נזכר מקאי, שהיה מנוסה דיו כדי להיזהר מכל דבר לא צפוי, ״אבל הכול היה בסדר.״ החללית אכן ירתה את הטיל שלה מחוץ לקו הראייה שלו, ותוך כעשר שניות הוא האיץ דרך מחסום הקול. המשימה נמשכה ללא תקרית כלשהי.

על האנטרפרייז פיקד טייס ניסוי בשם פיטר סיבולד, בעל שלושים שנות ניסיון טיסה בקירוב. השותף שלו, הטייס מייקל אלסברי, עבד קודם לכן שמונה שנים כטייס ניסוי. במובנים מסוימים שני הגברים היו שונים לחלוטין זה מזה. בעוד שסיבולד עשוי היה להיחשב על ידי עמיתיו כאדם מרוחק, אלסברי היה תמיד ידידותי ונודע בחוש ההומור שלו. אבל כשישבו חגורים למושביהם על גבי הטיל, הם פעלו כיחידה אחת, כשחיי האחד תלויים בפעולותיו של האחר.

רגע לפני שהגיעו למהירות הקול, פתח אלסברי את הנעילה של מתקן בלימת האוויר של המטוס. חשיבותו של הבלם הייתה מכרעת לגבי השליטה על האוריינטציה ועל מהירות החללית בזמן הירידה בחזרה לכדור הארץ, אבל אלסברי פתח אותו ארבע־עשרה שניות לפני הזמן המיועד. מאוחר יותר תבקר מועצת הבטיחות של התחבורה הלאומית את יחידת ה״סקיילד קומפוסייטס״ של נורתרופ גרומן, שעיצב את הרכב עבור חברת ״וירג׳ין״1, על כך שלא סיפקה הגנה מפני מעידות אנושיות כגון זו, כשסיפקה מערכת שאין בה מנגנון אבטחה למניעת פתיחה מוקדמת.

בניגוד ל״וירג׳ין גלקטיק״, יוזמות חלל בחסות הממשל קראו ל״סובלנות לשני כישלונות״, כלומר, להתקין אמצעי הגנה מפני שתי בעיות נפרדות שקורות בעת ובעונה אחת — שתי טעויות אנוש, שתי טעויות מכניות, או אחת מכל סוג. צוות ״וירג׳ין״ היה בטוח, שטייסי הניסוי שלו, יוצאי הדופן והמאומנים היטב, לא יבצעו טעויות מעין זו, והעדיפו את היתרונות שיש בביטול אמצעי הגנה כאלה. ״עלינו לא מוטלים כל האילוצים, שמוטלים על ארגון ממשלתי כמו נאס״א,״ אמר לי אחד מחברי הצוות, ״וזאת כדי שנוכל לבצע דברים הרבה יותר מהר.״ אבל באותו בוקר של ״ליל כל הקדושים״, ניתוק הנעילה לא היה טעות בלתי מזיקה.

עם ביטול הנעילה בטרם עת, גרם כוחה של האטמוספירה לבלם לפעול מוקדם, אף על פי שאלסברי כלל לא לחץ על המתג השני כדי להפעילו. כשהבלם נכנס לפעולה, הטיל שעדיין נורה, יצר לחץ עצום על גוף המטוס שדהר במהירות של 1,480 קמ״ש. ארבע שניות לאחר מכן נקרע המטוס לגזרים. מהקרקע זה נראה כמו פיצוץ אדיר.

סיבולד, שעדיין היה מחובר לכיסא המפלט שלו, הועף מהמטוס. כשהתקדם מהר יותר ממהירות הקול, טמפרטורת האוויר סביבו הייתה מינוס עשרים מעלות, ושיעור החמצן הגיע רק לעשירית מזה שבגובה פני הים. ובכל זאת, הוא הצליח איכשהו לפתוח את נעילתו, והמצנח שלו נפתח אוטומטית. כשחולץ, לא זכר דבר. אלסברי לא היה בר מזל. הוא מת מייד כשהמטוס התפרק.

רגשות ומחשבה

השרשרת הארוכה של נהלים ששוננו היטב, שנדרשת כאשר טייס בודק מטוס חדש, מבוצעת בדרך כלל באופן כה חלק, עד כי קל לחשוב שהיא אוטומטית ומכנית. אבל ההשקפה הזו מוטעית מיסודה. כשהאנטרפרייז נשמטה ממטוס האם שלה, והחלה לירות את מנוע הטיל האכזרי שלה — כמתוכנן — המצב הפיזי של הטייסים הופרע בפתאומיות. קשה לדמיין מה הייתה ההרגשה, אבל למעשה, טיל הוא פצצה מבוקרת, ופיצוץ מבוקר הוא עדיין פיצוץ. זה אירוע אלים להחריד, והאנטרפרייז הייתה דקה ושבירה יחסית. משקלה כעשר טונות כשהיא טעונה, בהשוואה לאלפיים טונות של מעבורת החלל. ולכן הטיסה בה שונה מאוד. אם לטוס במעבורת החלל זה כמו לדהור בכביש המהיר בקדילק, להטיס את האנטרפרייז היה כמו לדהור בקרטינג במהירות של כ־240 קמ״ש. הירי המשופר של הטיל הכניע את טייסי האנטרפרייז בשאגה אדירה, ברעידות פראיות, ברטט ובלחצים עזים של תאוצה.

מדוע לחץ אלסברי על המתג לפני הזמן? הטיסה התנהלה כמתוכנן, אז לא סביר שנלחץ ונכנס לפאניקה. אין ביכולתנו לדעת מה היו נימוקיו, ואולי גם לו אין תשובה לשאלה. אך במצב של חרדה שנובע ממצב פיזי מלחיץ מאוד בסביבה, אנו מעבדים נתונים בצורה שקשה לצפות מתרגולים בסימולטורים של טיסה. זו הייתה פחות או יותר המסקנה של ״המועצה הלאומית לבטיחות בתחבורה״ לגבי האירועים באנטרפרייז. שם שיערו כי ייתכן, שאלסברי, שבזמן שקדם למשימה לא הרבה לטוס, היה לחוץ במידה יוצאת דופן. ב״מועצה הלאומית לבטיחות בתחבורה״ טענו, כי הוא ביצע את הטעות בשיפוט עקב החרדה שחש בשל לחץ הזמן ובשל הרטט החזק של המטוס, וכן בגלל כוחות התאוצה שלא חווה מאז מבחן הטיסה האחרון שלו שמונה־עשר חודשים קודם לכן.

הסיפור של האנטרפרייז ממחיש כיצד חרדה עלולה להוביל להחלטה גרועה, כפי שקורה לעיתים. בסביבה שבה חיו הורינו הקדמונים, היו סכנות מוות רבות יותר מאלה שמאיימות עלינו בחיינו המתורבתים, ולכן תגובות הפחד והחרדה שלנו עשויות להיראות מוגזמות לפעמים. מקרים כאלה, כמו סאגת האנטרפרייז, הם אלה שבמשך מאות שנים הוציאו שם רע לרגש.

אבל סיפורים על רגשות שגורמים לבעיות, הם לרוב שערורייתיים כמו זה, ואילו סיפורים על רגשות שפועלים כראוי, נוטים להיות שגרתיים. התקלות הן שמתבלטות, בעוד שמערכת שמתפקדת כהלכה, אינה מושכת שום תשומת לב. לדוגמה, לטיסת האנטרפרייז קדמו שלושים וארבע טיסות ניסוי מוצלחות. בכל אחת מהן המטוס והטייסים פעלו כמתוכנן, התנהלו על ידי הזיווג המופלא של טכנולוגיה מודרנית ושל משחק הגומלין בין החלק הרציונלי ובין החלק הרגשי של המוח האנושי, ואכן אף אחד מהם לא הגיע לחדשות.

מקרה שאירע קרוב יותר אליי, נגע לחבר שאיבד את עבודתו, וכתוצאה מכך גם את ביטוח הבריאות שלו. ביודעו מהי עלותו של טיפול רפואי ראוי, הוא החל לחרוד לבריאותו. מה אם יחלה? הוא עלול להתרושש. חרדה זו השפיעה על חשיבתו, ואם כאב לו הגרון, הוא לא התעלם מכך ולא ביטל זאת כמיחוש זניח, כפי שנהג לעשות בעבר. במקום זה פחד מהגרוע ביותר: מה אם זה סרטן הגרון? כפי שהתברר, חרדתו הצילה את חייו. אחד הדברים שבעבר מעולם לא התייחס אליהם, אבל עכשיו התחיל להדאיג אותו, היה שומה על גבו. הוא הלך לראשונה בחייו לרופא עור ונבדק. התברר שהשומה הייתה שלב מוקדם של סרטן העור. הסירו לו אותה, והיא לא הופיעה שוב. הוא דוגמה לאדם שניצל על ידי חרדה.

מוסר ההשכל של שני הסיפורים הללו אינו שרגשות עוזרים או דווקא מעכבים חשיבה יעילה, אלא שלרגשות יש השפעה על החשיבה: המצב הרגשי שלנו משפיע על החישובים המנטליים שלנו, כמו הנתונים או הנסיבות האובייקטיביות שאנו שוקלים. כפי שנראה, לרוב זה פועל לטובה. המקרים היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל, הם אלה שבהם השפעת הרגש מוכחת כלא יעילה. למעשה, כשנחקור את מטרת הרגש בפרק זה ובכמה פרקים נוספים, ניווכח שאכן, אם נהיה ״חופשיים״ מכל רגש, בקושי נוכל לתפקד, כי מוחנו יהיה עמוס לעייפה בכללים ששולטים בפשטות ההחלטות שעלינו לקבל ללא הרף, כדי להגיב לנסיבות החיים היום־יומיות. אבל לעת עתה בואו נתמקד לא בחסרונות או ביתרונות של רגשות, אלא בתפקיד שלהם באופן שבו מוחנו מנתח מידע.

מצבי רגש ממלאים תפקיד מהותי בעיבוד המידע הביולוגי של כל היצורים, מיונקים ועד הפשוטים שבחרקים, ובפעולות שהם נוקטים כתוצאה מכך. למעשה, אותו תהליך שהשתבש באסון האנטרפרייז, השתקף בניסוי מבוקר, שבו הוכנסו דבורי דבש למצב קיצוני, מקביל באופן מוזר לזה שחוו טייסי הווירג׳ין. החוקרים במחקר זה ביקשו לדעת, כיצד יצורים כה פשוטים יגיבו למצב כאוטי ומסוכן, ולצורך זה הכניסו אותן למשך שישים שניות לטלטול במהירות גבוהה.

איך כופים על דבורים ״טלטול במהירות גבוהה״? הרי אם פשוט ילכדו דבורים בכלי וינערו אותו, הן יעופו בתוכו, ומה שתקבלו זה דבורים מתעופפות בצנצנת מיטלטלת, בלי שהן עצמן ירעדו. כדי להתגבר על הבעיה, שיתקו החוקרים את הדבורים על ידי חיבורן לרתמות זעירות, מה שמוסיף לדמיון של מצוקתן לזו של טייסי הווירג׳ין, שהיו גם הם קשורים ומחוברים, כשהמטוס שלהם רעד בפראות. במקרה של הדבורים, הרתמות היו עשויות מקשִיות פלסטיק קצרות מאוד או מצינור חתוך לאורכו. כל דבורה קוררה מאוד, כדי שתהפוך ללא פעילה לזמן קצר, שבמהלכו הונחה בחצי הצינור והוצמדה אליו בסרט דביק.

לאחר הטלטול בדקו המדענים את אופן קבלת ההחלטות של הדבורים. הם הציגו בפניהן משימה שחייבה אותן להבדיל בין ריחות שונים שאליהם נחשפו בעבר. באותן פעמים שנחשפו אליהם, למדו הדבורים אלו ריחות העידו על פינוק נעים — תמיסת סוכרוז — ואלו העידו על נוזל לא נעים — כינין. כעת, לאחר שטולטלו, הוצגו בפני הדבורים דגימות של אותם נוזלים. הן הוכנסו לעמדה שבה יכלו לבחור — בהתבסס על אסוציאציות הריחות שכבר הריחו בעבר — מאיזו דגימה לשתות ועל איזו לוותר.

אבל דגימות אלה, שהונחו לפניהן לאחר חוויית הטלטול, לא היו נעימות או לא נעימות באופן מובהק. הן היו תערובות של שניים על אחד, או בעיקר סוכרוז נעים או בעיקר כינין לא נעים. תערובת השניים על אחד, כינין וסוכרוז, עדיין הורגשה כלא נעימה, אבל כעת הריחות היו מעורפלים. הדבורה שעמדה מול כל אחת מהדגימות המעורבבות, הייתה צריכה להחליט, אם הריח המעורפל מלמד על פינוק נעים או על הפתעה לא נעימה. מה שעניין את המדענים היה, אם הטלטול שקדם לכך, ישפיע על התרשמות הדבורים מהריחות, ואם כן, באיזה אופן.

חרדה אצל דבורים, כמו בקרב בני אדם, היא תגובה למה שחוקרי מוח מכנים סביבה ״מענישה״. במקרה של האנטרפרייז ובזה של הדבורים אין צורך בהסבר, אלא באמירה כללית, ולפיה ניתן לצפות באופן סביר נסיבות שבהן יהיה איום על נוחות או על הישרדות.

המדענים מצאו, כי חשיבה במצב של חרדה מובילה להטיה קוגניטיבית פסימית. כאשר מוח חרד מעבד מידע מעורפל, הוא נוטה לבחור את הפסימית יותר מבין הפרשנויות הסבירות. מוחכם הופך לפעיל יתר על המידה כשהוא קולט איומים, ונוטה לנבא תוצאות קשות כשאתם מתמודדים עם אי ודאות. קל להבין מדוע המוח אולי תוכנן כך. כשנמצאים בסביבה מענישה, יהיה זה מן התבונה לפרש נתונים מעורפלים כמאיימים יותר, או פחות רצויים, מכפי שנפרשם בסביבה בטוחה ונעימה.

ההטיה הפסימית בשיפוט היא בדיוק מה שגילו המדענים. הדבורים המטולטלות ויתרו על תערובת השניים על אחד, סוכרוז וכינין, באופן מובהק יותר מאשר דבורים שלא טולטלו והיו בקבוצת ביקורת. כלומר, הטלטול השפיע על הדבורים לפרש את הריח המעורפל כסימן לנוזל לא רצוי. אפשר להתפתות לתאר את התוצאה שאליה הגיעו המדענים באמירה, שהדבורים המטולטלות ״טעו״ יותר מאלה שבקבוצת הביקורת. זה יתאים לנרטיב ״רגשות מונעים קבלת ראויה של החלטות״, אבל הניסוי המבוקר הזה דווקא מבהיר, כי מה שהתרחש באמת, היה תזוזה הגיונית ומוצדקת בשיפוט הדבורים בשל איום סביר.

החרדה שנבעה מהטלטול הייתה אמורה להשפיע גם על שיקול הדעת של טייסי האנטרפרייז. בני אדם, כמו דבורים, הופכים חרדים כשהם חווים טלטלה בעולמם החיצוני, וזה משפיע על עיבוד הנתונים שלהם באופן דומה. זה נכון אפילו מבחינה פיזיולוגית. לדבורים חרֵדות יש רמות נמוכות יותר של הורמוני הנוירוטרנסמיטר, דופמין וסרוטונין במולימפה שלהן2, בדיוק כמו שקורה אצל בני אדם שנתונים לחרדה.

״אנחנו מראים, שלתגובת הדבורים לאירוע בעל ערכיות שלילית, יש יותר במשותף עם זו של בעלי חוליות מאשר סברו בעבר,״ כתבו החוקרים. ״הדבר מצביע על כך, שדבורי דבש עשויות להיחשב ליצורים מפגיני רגשות.״ אף על פי שמדענים אמרו, שהתנהגות הדבורים מזכירה להם התנהגות של בני אדם, התנאים שבהם היו נתונים הטייסים — מטולטלים ומורעדים — הזכירו לי דווקא את הדבורים. ברמה עמוקה כלשהי של ההוויה, לנו ולדבורים יש מכנה משותף מפתיע וגלוי. זה לא רק תרגיל ״רציונלי״, זה משולב עמוקות ברגש.

מדעי המוח מלמדים אותנו, שלא ניתן לנתק את הרגש מעיבוד מידע ביולוגי, וגם אין זה נכון לנהוג כך. פירוש הדבר שהרגש אצל בני האדם אינו נתון במלחמה עם המחשבה הרציונלית, אלא הוא כלי שלה. כפי שנראה בפרקים הבאים, בחשיבה ובקבלת החלטות, במאמצים שנעים מאִגרוף לפיזיקה ולשוק המניות, רגשות הם מרכיב מכריע בהצלחה.

לגבור על אפלטון

מאחר שהתהליכים הנפשיים שלנו כה מסתוריים, טבעם העסיק הוגים, עוד הרבה לפני שבכלל הבנו שהמוח הוא איבר. אחד מהוגי הדעות הראשונים והמשפיעים ביותר על החשיבה היה אפלטון. הוא ראה בעיני רוחו את הנשמה כמרכבה, ששני סוסים מכונפים מושכים אותה ומונחים על ידי רַכָּב. סוס אחד היה ״חיה מסורבלת וכפופה... בצבע כהה, עיניים אפורות וגון עור אדום כדם... בקושי מציית לשוט המדרבן. האחר היה זקוף וצח... מאהב של כבוד... וחסיד של תהילת אמת. הוא לא נזקק לצליפת שוט, אלא הונחה על ידי מילה והוראה בלבד.״

חלק גדול ממה שאנחנו משוחחים עליו, בדברנו על האופן שבו רגש מניע התנהגות, מומחש במרכבה של אפלטון. הסוס הכהה מייצג את התיאבון הפרימיטיבי לאוכל, לשתייה ולסקס. הסוס האחר מסמל את הטבע הנעלה יותר שלנו, את הדחף הרגשי שלנו להגשים מטרות ולהשיג דברים גדולים. הנוהג במרכבה מייצג את המוח הרציונלי, שמנסה לרתום את שני הסוסים למען מטרותיו הוא.

לדעת אפלטון, רַכָּב מוכשר יעבוד עם הסוס הלבן כדי לרסן את הסוס הכהה, ויאמן את שניהם להמשיך לנוע כלפי מעלה. אפלטון האמין שהרַכָּב המיומן מקשיב אף הוא לרצונות של שני הסוסים, ופועל לנתב את האנרגיה שלהם ולהשיג ביניהם הרמוניה. משימת המוח הרציונלי בהגותו של אפלטון היא לבחון הכול ולשלוט בדחפים וברצונות שלנו, ולאור מטרותינו, לבחור את המסלול הטוב ביותר. למרות שכיום אנו יודעים שזה שגוי, החלוקה הזאת בין המוח הרציונלי לבין הלא רציונלי הפכה לאחד הנושאים המרכזיים של הציוויליזציה המערבית.

הגם שאפלטון תפס את הרגשות ואת הרציונליות כפועלים יחד בצורה הרמונית, שני הבטים אלה של חיי הנפש שלנו נתפסו במאות השנים שאחריו כפועלים במנוגד זה לזה. השכל הישר נחשב נעלה ואפילו קדוש. מרגשות היה צריך להימנע, או להכילם. מאוחר יותר קיבלו פילוסופים נוצרים את ההשקפה הזו באופן חלקי. הם קיבצו תאוות ותשוקות אנושיות והגדירו אותן כחטאים, שנפש נעלה חייבת לשאוף להימנע מהם, אך אהבה וחמלה זוהו כמידות טובות.

המונח ״רגש״ צמח מעבודתו של תומס ויליס, רופא לונדוני בן המאה השבע־עשרה. הוא היה גם חוקר אנטומיה נלהב, ואם אדם מת תחת ידיו, היה סיכוי גדול שהוא ינתח אותו. במצבים של חיים ומוות לא יכולת להתנחם בידיעה שהרופא שלך יצא מורווח בכל מקרה. אבל לוויליס היה מקור נוסף להשגת גופות: הוא קיבל אישור מהמלך צ׳רלס הראשון לבצע נתיחה של גופות פושעים שנתלו.

במהלך מחקרו זיהה ויליס רבים ממבני המוח שנלמדים עד עצם היום הזה, ואף כינה אותם בשמות. חשוב מכך, הוא גילה, כי ניתן לעקוב אחר התנהגויות חריגות של פושעים רבים על ידי זיהוי מאפיינים ספציפיים של אותם מבני מוח. מאוחר יותר בחנו פיזיולוגים תגובות רפלקסיביות בבעלי חיים בהתבסס על עבודתו של ויליס. הם גילו, שביטויים כמו רתיעה של פחד הם תהליכים מכניים גרידא, שנשלטים על ידי עצבים ועל ידי שרירים. מדובר בתנועה כלשהי. עד מהרה הופיעה באנגלית ובצרפתית המילה רגש ״emotion״, שנגזרה מהמילה הלטינית ״movere״, ״לנוע״.

נדרשו כמה מאות שנים כדי להוציא את ה״תנועה״ ״motion״ מה״רגש״ ״emotion״. השימוש המודרני במונח הופיע לראשונה בסדרת הרצאות שפורסמו בשנת 1820, על ידי פרופסור לפילוסופיה של המוסר בשם תומס בראון, מאדינבורו. ספר ההרצאות הפך פופולרי עד מאוד, והודפס בעשרים מהדורות במשך העשורים הבאים. הודות לג׳ון גיבסון לוקהארט, שהיה חתנו של סר וולטר סקוט, יש לנו מושג כלשהו על טיב הסצנה, כשבראון נשא את ההרצאות הללו: לוקהארט כלל תיאור של אחת מהן בדיוקן בדיוני שחיבר על החברה באדינבורו. הוא כתב: בראון מגיע ״עם חיוך מסביר פנים, עוטה גלימת ז׳נבה שחורה מעל מעיל צהבהב וחזייה מהוהה,״ אופן דיבורו ״ייחודי ואלגנטי,״ רעיונותיו גדושי ציטוטים מיצירות משוררים.

בהרצאותיו הציג בראון מחקר שיטתי בנוגע לרגש. למרות שהיה מדובר ברעיון מצוין, הוא נתקל בקשיים עצומים. היה זה עידן שבו אוגוסט קומטה, שכונה לעיתים הפילוסוף הראשון של המדע, בחן את אחד מששת ה״יסודות״ המדעיים — מתמטיקה, אסטרונומיה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה וסוציולוגיה — אבל הפסיכולוגיה לא נכללה בהם, ומסיבה טובה: בשעה שג׳ון דלטון גילה את חוקי הכימיה הבסיסיים, ומייקל פאראדיי את עקרונות החשמל והמגנטיות, עדיין לא היה קיים מדע בסיסי של הנפש. בראון רצה לשנות זאת. הוא הגדיר מחדש רגש כ״כל מה שמובן על ידי תחושות, מצבים רגשיים, הנאות, יצרים, סנטימנטים, חיבה,״ חילק רגשות לקטגוריות, והציע שילמדו אותם באופן מדעי.

לבראון היו תכונות נהדרות רבות כפילוסוף־מדען, אבל להישאר בחיים לא הייתה אחת מהן. בדצמבר 1819 הוא התמוטט בזמן שנתן הרצאה. רופאו בדק אותו ושלח אותו ללונדון ״להחליף אוויר״, והוא נפטר שם בשניים באפריל 1820, זמן קצר לאחר שספרו ראה אור. הוא היה בן ארבעים ושתיים. הגם שבראון מעולם לא זכה לראות את השפעת רעיונותיו, הרצאותיו הובילו את חשיבתם של חוקרי הרגש במשך שנים רבות. היום הוא כמעט שאינו ידוע, וקברו מוזנח, אבל הוא זכה לשבחים במשך כמה עשרות שנים לאחר מותו על התובנות שחידד באשר למוח האנושי.

הקפיצה הגדולה הבאה בחקר הרגש הגיעה מצ'רלס דרווין, שהחל להקדיש מחשבה לנושא עם שובו מהפלגתו ב׳ביגל׳ ב־1836. דרווין לא תמיד התעניין ברגש, אבל כשהחל לבסס את תיאוריית האבולוציה שלו, הוא בחן את כל הֶבטי החיים כדי לנסות להבין כיצד הם משתלבים בפאזל שלו. רגש היה גורם שהוא התקשה לשלב. אם, כפי שהיה מקובל אז לחשוב, רגשות אינם מועילים, מדוע שיתפתחו? היום אנו יודעים, שהתפיסה כי אינם מועילים אינה נכונה, אבל לגבי דידו של דרווין, הדילמה הייתה מבחן לברירה הטבעית. איך רגשות חסרי ערך, לכאורה, משתלבים בהתנהגות בעלי חיים? חרף המחסור בעבודה קודמת בתחום, דרווין היה נחוש בדעתו למצוא את התשובה לכך. נדרשו לו עשרות שנים לגבש את ההסבר שלו.

רגשות ואבולוציה

כמה מהמחקרים המפורטים ביותר שדרווין ביצע, היו בבעלי חיים לא אנושיים, מאחר שלעיתים קרובות, תפקידו של הרגש ברור יותר באורגניזמים פשוטים יותר. למשל, חרדה ממלאת תפקיד מורכב ומשתנה בחיינו, השונה בתכלית מזה שבעולם הטבע שממנו התפתחנו, אבל תפקידה הבונה בעולם החי פשוט וקל יותר להבנה. קחו לדוגמה ברווז מסוג רודי — Ruddy. מכיוון שהאבולוציה תלויה בהזדווגות מוצלחת, איברי הרבייה של כל מין מותאמים לנסיבות המסוימות שבהן הוא מתקיים. במקרה של הברווז הזה, איברי המין הנקביים התפתחו לחסום גישה לזכרים לא רצויים ולמנוע הפריה, אלא אם הנקבה מתייצבת באופן שמאפשר לזכר לחדור כהלכה. הדבר מאפשר לנקבה להיות בררנית עם מי היא מזדווגת. כמובן, הזכרים התפתחו בהתאם.

במהלך הקיץ יש לברווז זכר כזה נוצות בצבע עמום, דומה לזה של הנקבה, וכך אינם בולטים לעיניהן של חיות טרף. אך ככל שמתקרבת עונת ההזדווגות החורפית, הברווזים הופכים באופן זמני למקבילה אדמונית של שעון רולקס ושרשרת זהב, כשנוצותיהם מקבלות גון ערמוני, והמקור שלהם מקבל צבע כחול בהיר — והם מציגים את עצמם בפני הנקבות הבררניות. בנוסף להתהדרותם הברווזית החיצונית, הזכרים מפגינים באופן יוצא דופן תצוגות חיזור, שבמהלכן הם זוקרים את זנבם אל על, ותוך כדי זה מטיחים את המקור בצווארם המנופח. הנוצות המבהיקות והמקורים הבהירים של הברווזים מסכנים אותם לעומת צבעי ההסוואה העמומים שמחוץ לעונת ההזדווגות, אבל אולי זה העניין: הדבר משדר לנקבות מסר של עוצמה פיזית, שהזכר חזק דיו כדי לא לחשוש למשוך תשומת לב.

המערכת עובדת די טוב, אבל נחוצה עוד התאמה אחת. מאחר שקשה לגשת לאיברי המין הנקביים, כדי להזדווג בהצלחה, על איבר המין הזכרי להיות ארוך במיוחד, לעיתים כאורכו של הברווז עצמו. מאחר שקשה לשאת איבר מין כזה, הוא נעלם בתום עונת ההזדווגות, וגדל מחדש בשנה הבאה.

עד כמה שידוע לנו, לברווזים אלה אין שום חרדה מפני נשירת הפין שלהם מדי שנה. החרדה שלהם היא מפני אלימות. הם עלולים להתנהג בבריונות, כשברווזים בוגרים מציקים לצעירים מהם. אולם תדירות העימותים הפיזיים קטנה, בשל החרדה שהתוקפנות כלפיהם מדרבנת את החלשים יותר להשיר את נוצותיהם מהר יותר ולגדל איבר מין קטן יותר. זה משפיע על הפיכתם לאיום תחרותי קטן יותר בזמן ההזדווגות, ולכן למטרה פחותה לתוקפנות. דינמיקה חברתית זו ממלאת תפקיד אבולוציוני בדומה לביסוס מדרג שליטה בפרימטים ובבעלי חיים חברתיים אחרים: זה מאפשר פתרון סכסוכים ללא לחימה, שעלולה להוביל לפציעה חמורה או למוות, ומשרתת את שמירת הסדר בקרב חברי הלהקה.

איש אינו יודע באיזו מידה ״מרגישים״ ברווזים אלה בצורה מודעת את רגש החרדה, אך מדענים מסוגלים למדוד את השינויים הביוכימיים שחלים בגופם של אלה כתוצאה ממנה. כתב העת המחקרי Nature סיכם זאת בכותרת ״תחרות מינית בקרב ברווזים זועמים סביב גודל הפין.״ על ידי בחירה יעילה של בן זוג חזק יותר ועל ידי מזעור הפוטנציאל לאלימות הרסנית, אותו ״אסון״ מקנה תועלת אבולוציונית במין זה. לפחות במקרה הזה יש לחרדה תפקיד חיובי ברור בריקוד האבולוציוני.

התפקידים האבולוציוניים של רגשות אנושיים רבים גם הם ברורים למדי. חשבו על הרגשות שיש לנו כלפי תוצר הלוואי של ההזדווגות, שאנו מכנים תינוקות. לפני כשני מיליון שנה ניחן אבינו הקדמון, הומו ארקטוס, בגולגולת גדולה בהרבה משלנו, מה שאפשר את הרחבת האונות הקדמיות, הטמפורליות והפריאטליות של המוח. כמו דגם חדש של סמארטפון, זה נתן לו דחיפה מופלאה בכוח המחשוב. אבל זה גם גרם לבעיות, כי בניגוד לסמארטפון, אדם חדש לגמרי צריך להחליק בתעלת הלידה של הנקבה הבוגרת, וחייב להיתמך על ידי המערכת המטבולית של האם עצמה עד לרגע המבורך של הלידה. כתוצאה מאתגרים אלה מגיחים תינוקות אנושיים לעולם מוקדם יותר מאשר פרימטים אחרים. היריון אנושי צריך היה להימשך שמונה־עשר חודשים כדי לאפשר למוחו של תינוק אנושי להיות בהיוולדו מפותח כמו זה של שימפנזה, אך עד אז יהיה התינוק גדול מכדי לעבור בתעלת הלידה. היציאה המוקדמת מגוף האישה פותרת בעיות מסוימות, אך יוצרת אחרות, שכן מוח האדם בלידה אינו מפותח במיוחד3. על הורים אנושיים מוטל עול שמירת תינוקם, שיישאר חסר אונים במשך שנים רבות — בערך פי שניים מהשנים של תינוק שימפנזה.

הטיפול בפעוט חסר אונים הוא אתגר חיים משמעותי. לפני זמן לא רב אכלתי ארוחת צהריים עם חבר, שמאז שנולד לו תינוק חמישה־עשר חודשים קודם לכן, הפך לאבא מטפל שנשאר בבית. חברי זה שיחק פוטבול בקולג׳ ומאוחר יותר שימש מנכ״ל בחברת הזנק, אבל כשסעדנו יחד באותו יום, הוא היה סר וזעף, עייף, שפוף וצולע בשל כאב גב. במילים אחרות, הישארותו בבית בגין אבהות השפיעה עליו כמו מקרה פוליו קל.

חברי אינו מקרה טיפוסי. ילדי אדם דורשים כמות עצומה של טיפול. התפקיד של מתן טיפול זה הוא מהתפקידים הפחות מוערכים בחברה המערבית, אבל יש לו מחיר. אנשים רבים סבורים לפני לידת ילדם הראשון, שהורות היא חגיגה אחת גדולה. מה שהם אינם מבינים הוא, שלחגיגה הגדולה מתלווה חמרמורת — חובות שכרוכות בניקיון הילד, בהאכלתו ובאבטחת שלומו.

מדוע אנחנו קמים שלוש פעמים בלילה כדי להאכיל את ילדינו? מדוע אנחנו מקדישים זמן וטרחה לנקות את צואתם, לנעול את הארון שמכיל בקבוק הברקה כסוף שנראה כמו בקבוק משקה אנרגיה? האבולוציה סיפקה לנו רגש שמניע את כל העבודה והמאמץ הללו, והוא: אהבה הורית.

כל אחד מהרגשות שלנו, כשהוא מתקיים, מעורר את החשיבה שלנו באופן שמגשים מטרה אבולוציונית כלשהי. האהבה ההורית שלנו היא בוודאות כמו שן של גלגל שיניים במכונת חיי האדם, כמו שחרדת ההזדווגות קיימת בחיי הברווזים. זה שאנו אוהבים את ילדינו, משום שהאבולוציה תמרנה אותנו לעשות זאת, אינו מפחית מאהבה זו. אלא רק חושף את מקור המתנה שכה מעשירה את חיינו.

לדרווין, שניסה לברר מהו תפקיד הרגש, לא הייתה גישה לידע הרקע ולטכנולוגיות שמשמשים אותנו היום, והוא מעולם לא חקר את הברווזים הללו שחיים בצפון אמריקה. הוא כן למד לפרטי פרטים על: הנוצות, השלד, המַקורים, הרגליים, הכנפיים ועל התנהגות של הרבה ברווזי בר אחרים. הוא גם ראיין אנשים שמגדלים יונים וחיות משק שונות, ובדק אורנגאוטן וקופים שונים בגן החיות בלונדון.

מתוך אמונה שביכולתו לקבל תובנה באשר למטרת הרגשות על ידי התמקדות בסימנים חיצוניים — תנועות ותצורות של שרירים, בייחוד בפנים, שהיו השראה לבחירת המונח עצמו — הוא רשם שפע הערות על ביטויי רגשות אצל בעלי חיים, באופן שדמה לביטויָם בבני אדם. הוא השתכנע שבעלי חיים ״מתרגשים מאותם רגשות כמונו״, וכי סימני הרגש החיצוניים משמשים אצלם להעברת רגשות, מה שמאפשר קריאת מחשבות בקרב בעלי חיים נעדרי יכולת שימוש בשפה מילולית. כלבים אולי לא יזילו דמעה בסיום המחזה ״רומיאו ויוליה״, אבל דרווין האמין, שהוא רואה רגש אהבה במבט של כלבו.

דרווין חקר רגשות גם אצל בני אדם, כשגם כאן התרכז בביטויָם הפיזי. הוא הפיץ שאלונים בקרב מיסיונרים ובקרב חוקרים ברחבי העולם, ובהם שאל על ביטויי רגש בקבוצות אתניות שונות. הוא בדק מאות תצלומים ובהם הבעת רגשות של שחקנים ושל תינוקות. הוא תיעד את החיוכים ואת הבעות הכעס של בנו התינוק, ויליאם. התצפיות שלו הובילו אותו להאמין, שכל רגש מפיק הבעה מאפיינת ועקבית בכל התרבויות האנושיות, בדיוק כפי שנוכח בתצפיותיו במינים שונים של יונקים אחרים. דרווין האמין, כי חיוכים, הזעפת פנים, התרחבות עיניים, הזדקרות שיער נובעים כולם מתצוגות פיזיות, שהוכיחו את עצמן בעבר כיעילות בשלבי התפתחות המין האנושי. לדוגמה, בפנותו ליריב תוקפני, נוהם הבבון כדי לאותת על נכונותו להילחם. זאב עשוי גם הוא לנהום או להביע מסר הפוך כשהוא מתגלגל בהכנעה על גבו, כדי לשדר נכונות לנסיגה.

דרווין הגיע למסקנה, שהרגשות השונים שלנו עברו אלינו מאבותיהם של בעלי חיים קדמונים, שבחייהם מילא כל רגש תפקיד ספציפי וחיוני. היה זה רעיון מהפכני, התנתקות עמוקה מההשקפה הנפוצה בת אלפי השנים, שרגשות ביסודם אינם מביאים תועלת.

אולם דרווין האמין גם, שבזמן כלשהו במהלך האבולוציה שלנו, אנחנו, בני האדם, פיתחנו שיטה מצוינת לעיבוד מידע — המוח הרציונלי שלנו, אינטלקט ״אצילי״ ו״כמו־אלוהי״ — שביכולתה לעקוף את הרגשות הלא רציונליים שלנו — ואז בטעות האמין, שהרגשות הפסיקו למלא תפקיד בונה. לדעת דרווין, רגשותינו הם רק שרידים של שלב קודם בהתפתחותנו, כמו עצם הזנב או התוספתן שלנו — חסרי תועלת, ולעיתים אף מסוכנים.

ההשקפה המסורתית על רגש

בסופו של דבר פרסם דרווין את מסקנותיו בספרו משנת 1872, ״ביטוי הרגשות באדם ובבעלי חיים״. הספר נעשה לעבודה המשפיעה ביותר בנוגע לרגש מאז אפלטון, ובמאה הבאה היווה השראה לתיאוריית הרגש — התיאוריה ה״מסורתית״ — שעד לאחרונה שלטה ברעיונות שלנו בתחום זה. עקרונות היסוד של התיאוריה המסורתית היו, שקיימים מספר רגשות בסיסיים משותפים לכל בני האדם, שאותם רגשות מופעלים על ידי טריגרים קבועים, וגורמים להתנהגויות ספציפיות, ושכל אחד מהם נוצר במבנה ייעודי כלשהו במוח.

כששורשיה נעוצים בחשיבה הדרוויניסטית, התיאוריה המסורתית של הרגש קשורה קשר הדוק להשקפה על המוח ועל התפתחותו, מה שמכונה ״המוח המשולש״. קארל סיידן הפך את המודל לפופולרי ברב־המכר שלו, The Dragons of Eden, ודניאל גולמן הסתמך על כך ברב־המכר שלו מ־1995, ״אינטליגנציה רגשית״. כפי שהוצג ברוב ספרי הלימוד שפורסמו משנות השישים ועד 2010 ובספרים רבים גם כיום, המודל המשולש קובע, כי המוח האנושי מורכב משלוש שכבות מתוחכמות יותר וחדשות יותר מבחינה אבולוציונית. העמוקה ביותר היא מוח הזוחל או הלטאה, מקום מושבם של האינסטינקטים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו. השכבה האמצעית היא המוח הלימבי, או ה״רגשי״, שירשנו מיונקים פרהיסטוריים. והשכבה החיצונית והמתוחכמת ביותר היא הניאוקורטקס, שעליה נאמר כי היא מקור ההיגיון והמחשבה שלנו. בעצם, אלה הם הסוס האפל, הסוס הלבן והרַכָּב של אפלטון.

המוח הזוחלי, לפי מודל המוח המשולש, כולל את המבנים הקדומים ביותר של מוחנו שירשנו מהזוחלים, המוח האינסטינקטיבי ביותר של בעלי החוליות. המבנים הללו שולטים בפונקציות הרגולטוריות של גופנו. לדוגמה, כשרמת הסוכר בדמנו נמוכה, הם מייצרים תחושת רעב.

אם אתה רעב וזיהית טרף, זוחל יתקוף אותו, בעוד שיונק כמו חתול עשוי להשתעשע בו. בן אדם עשוי להשתהות למראה מקור המזון שלו ולהתענג על הרגע. לפי מודל המוח המשולש, מקור ההתנהגויות המורכבות יותר הללו הוא במוח הלימבי, שאינו קיים בזוחלים. המוח הלימבי נתפס כמקום מושבם של הרגשות הבסיסיים שמתוארים על ידי התיאוריה המסורתית — פחד, כעס, עצב, גועל, אושר והפתעה.

לבסוף, הניאוקורטקס, היושב על המבנים הלימביים, הוא מקור התבונה שלנו, חשיבתנו המופשטת, שפתנו ויכולות התכנון והחוויות המודעות שלנו. הוא מחולק לשני חצאים, או לשני חצאי כדור, שכל אחד מהם מחולק לארבע אונות — קדמית, פריאטלית, טמפורלית ועורפית — שלהן סדרות שונות של פונקציות. לדוגמה, הראייה מתרכזת באונה העורפית, בעוד שהאונה הקדמית מכילה אזורים שמאפשרים יכולות משופרות או ייחודיות למין שלנו, כגון עיבוד לשוני מורכב בקליפת המוח הקדם־מצחית, ועיבוד חברתי בקליפת המוח הארובתית־מצחית, שהיא חלק מהאונה הקדמית.

ההיררכיה של המוח המשולש הולכת יד ביד עם התיאוריה המסורתית של הרגש. היא קובעת שלניאוקורטקס, המרכז האינטלקטואלי שלנו, יש תפקיד קטן, אם בכלל, ביצירת חיי הרגש שלנו. במקום זה הוא משמש לוויסות כל דחף נגדי שנובע ממנו. הרגש בסכמה זו מגיע מהשכבות התחתונות. שם, כל רגש מתעורר על ידי גירויים ספציפיים בעולם החיצוני, כמעט כמו רפלקס. ברגע שהופעל, כל רגש מייצר דפוס אופייני של שינויים פיזיים, שכרוכים בתחושות שונות ובתגובות גופניות, כגון דפוסים של קצב הלב והנשימה ושל תצורת שרירי הפנים. לפי השקפה זו, מצב מסוים יביא כמעט תמיד לתגובה רגשית, וכמעט כל אחד — בכל התרבויות — יגיב באותו אופן, אלא אם כן המבנים המעורבים ביצירת רגש, פגועים.

מודל המוח המשולש מציג את הרגש, את מבנה המוח ואת האבולוציה באריזה מסודרת. הבעיה היחידה עם זה היא, שהוא לא מדויק, ובמקרה הטוב מהווה פשטנות יתר עצומה. הגם שחוקרי מוח משתמשים בו עדיין כקיצור דרך, יהיו אי הבנות אם יתייחסו לזה באופן מילולי. ראשית, המודל אינו מתייחס לתקשורת הרבה שמתקיימת בין השכבות. למשל, אם ריח של מזון מייצר תחושת גועל במוח הלימבי, הוא עלול לשדר זאת למוח הזוחל, מה שמוביל לדחף להקיא, או לניאוקורטקס, מה שעלול לגרום להתרחקות מאובייקט המזון. יותר מכך, דומה שהתעוררות רגשות שונים במוח אינה ממוקדת באזור זה או אחר, כפי שחשבו פעם, אלא מפוזרת יותר. קיימת גם חפיפה אנטומית בין השכבות, מה שהופך את עצם הסיווג לזוחל, לימבי, וניאו־קורטיקלי לבעייתי למדי. למשל, קליפת המוח האורביטופרונטאלית, נחשבת לעיתים קרובות כמבנה לימבי. ולבסוף, האבולוציה אינה פועלת באופן המתואר על ידי מודל המוח המשולש. אף על פי שמבנים שונים בשלוש השכבות אולי נוצרו במקור בתקופות אבולוציה שונות, הרי שבו בזמן שהמבנים החדשים יותר התפתחו, המבנים הישנים המשיכו להתפתח אבולוציונית – כמו גם תפקודיהם, ובאופן כללי יותר, תפקידם בארגון המוח. ״כמעט ודאי שהוספת שכבה על שכבה אינה הדרך שבה המוח התפתח,״ אמר טרנס דיקון, נוירואנתרופולוג בברקלי.

אומנם ההשקפה המסורתית על רגש עדיין נפוצה בתרבות פופולרית, אך אינה תקפה יותר ממודל המוח המשולש, שדומה כי תמך בה. גם הוא אינו אלא הערכה גסה מאוד, ולעיתים קרובות אף מטעה. כמו חוקי התנועה של ניוטון, ההשקפה המסורתית על הרגש מתאימה להבנה השטחית האינטואיטיבית שלנו, אבל נכשלת כשיש כלים לבחון אותה יותר מקרוב. בתחילת המאה העשרים אפשרו טכנולוגיות חדשות למדענים את היכולת להתבונן בטבע ברמה גבוהה יותר מכפי שבחן אותו ניוטיון, והם חשפו את העובדה ש״המכניקה הקלאסית״ שלו הייתה רק מראית עין. באופן דומה, הטכנולוגיה של המאה העשרים ואחת סיפקה למדענים את האמצעים להתבונן מעבר להבטים השטחיים של הרגש, באופן שהוכיח כי התיאוריה המסורתית על הרגש שגויה מעיקרה.

נשמר על ידי רגש

ב־30.8.1983 קצת אחרי חצות, יצאה לדרכה טיסה 007 של ״קוריאן איירליינס״ מנמל התעופה הבין־לאומי ג׳ון פ. קנדי בניו יורק לכיוון סיאול. במטוס היו עשרים ושלושה אנשי צוות ומאתיים ארבעים ושישה נוסעים, כולל חבר הקונגרס האולטרה־שמרני, לארי מקדונלד מג׳ורג׳יה, שהיה בדרכו להשתתף בחגיגות הטקסיות לרגל יום השנה לחתימה על אמנת ההגנה ההדדית בין ארצות הברית לבין דרום קוריאה. לפי הניו יורק פוסט, הנשיא לשעבר ריצ׳רד ניקסון אמור היה לשבת ליד מקדונלד, אך החליט לא להשתתף בטקסים.

לאחר תדלוק באנקוראג׳, המריא שוב מטוס הבואינג 747, ויצא לכיוון דרום־מערב, לעבר דרום קוריאה. כעשר דקות לאחר מכן סטה המטוס צפונה. חצי שעה אחרי כן זיהתה מערכת מכ״ם צבאית אוטומטית בקינג סלמון, אלסקה, את המטוס בערך שנים־עשר קילומטרים צפונית למקום שהיה אמור להיות בו, אך אנשי הצבא לא עודכנו על כך. KAL 007 המשיך לטוס באותו כיוון במשך חמש שעות וחצי.

בשעה 03:51 זמן מקומי נכנס המטוס למרחב האווירי המוגבל של חצי האי הסובייטי קמצ׳טקה.4 בתום מעקב אחר המטוס שנמשך כשעה, שלחו כוחות ההגנה הסובייטיים שלושה מטוסי SU–15 ומטוס מיג 23 ליצירת קשר ויזואלי. ״ראיתי שתי שורות של חלונות, וידעתי שזה בואינג,״ אמר מאוחר יותר הטייס הסובייטי המוביל. ״אבל מבחינתי לא הייתה לכך משמעות. קל מאוד להפוך מטוס אזרחי לשימוש צבאי.״ הטייס ירה טילי אזהרה לעבר המטוס הקוריאני, בציפייה שהטייס יזהה את היירוט הצבאי ויאפשר להם ללוותו לנחיתה. אלא שהטילים חלפו על פני הבואינג בלי שזוהו. למרבה הצער, בו בזמן שידר טייס KAL לבקרת התעבורה האווירית באזור טוקיו בקשת רשות לעלות לנתיב טיסה גבוה יותר כדי לחסוך בדלק. ההרשאה ניתנה. כשהבואינג האט והחל לעלות, פירש הטייס הסובייטי את התגובה כאי שיתוף פעולה וכתמרון התחמקות. הוא חש אי־נוחות לתקוף את מה שעשוי היה להיות כלי טיס אזרחי, אבל פעל בהתאם לפרוטוקול הצבאי וירה שני טילי אוויר־אוויר אל הבואינג 747, שנפגע, הסתחרר והתרסק לתוך האוקיינוס. לא נמצאו ניצולים.

נאט״ו הגיבה להתקפה בשורת תרגילים צבאיים, אשר העלו את רמת המתיחות במלחמה הקרה בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, שגם כך הגיעה לרמה שלא הייתה כמותה מאז משבר הטילים בקובה בשנות השישים. ההיררכיה הצבאית הסובייטית חשדה מאוד בכוונות של ארצות הברית ושל נשיאה רונאלד רייגן, שהציב מערכת טילים חדשה באירופה, וכינה את ברית המועצות ״אימפריית הרשע״.

כמה בכירים סובייטים חששו בגלוי, שארצות הברית תתכנן מתקפה גרעינית מונעת נגד ברית המועצות. נאמר שהמנהיג הסובייטי, יורי אנדרופוב, היה אחוז פחד כזה. הצבא הסובייטי יזם בחשאי תוכנית לאיסוף מודיעין לאיתור תקיפה גרעינית פוטנציאלית שכזאת. הם גם רישתו את המדינה בשורה של מכשירי מכ״ם קרקעיים, כדי שיסייעו למערכת הלוויין שלהם בגילוי התקרבות של ראשי נפץ גרעיניים.

פחות מחודש לאחר הפלת המטוס, ליוטננט קולונל סטניסלב פטרוב היה קצין תורן במשמרת בית הקברות בבונקר הפיקוד הסודי, שממנו עקבו הסובייטים אחר מערכות ההתרעה המוקדמת שלהם. הכשרתו הייתה קפדנית, ותפקידו היה ברור: לאמת כל אזהרה וכל התרעה שהמערכת עשויה לאתר, ולדווח על כך למפקד הבכיר בשטח. אבל בניגוד לעמיתיו, פטרוב לא היה לוחם מקצועי, אלא הוכשר להיות מהנדס.

בלילה ההוא היה פטרוב בתפקיד שעות אחדות, כשפעמוני האזעקה החלו לצלצל. מפה אלקטרונית הבהבה. על מסך בעל תאורה אחורית הופיעה המילה ״שיגור״. ליבו של פטרוב פעם בפראות, והוא חש את האדרנלין זורם בדמו. הוא נכנס להלם. זמן קצר לאחר מכן דיווחה המערכת על שיגור נוסף. ואז על עוד אחד ועל עוד אחד. ארצות הברית, כך דיווחה המערכת, שיגרה חמישה טילי מינוטמן בליסטיים בין־יבשתיים.

הפרוטוקול של פטרוב קבע בפירוש, שההחלטה אם לדווח על אזעקה כלשהי, מתבססת אך ורק על קריאות המחשב. פטרוב בדק את המחשב ודירג את רמת המהימנות של האזעקה כ״גבוהה ביותר״. הנתונים שבגינם הופעלה האזעקה, עברו שלושים רובדי אימות. כעת תפקידו של פטרוב היה פשוט להגיע לטלפון ולדווח על השיגורים למפקדים הבכירים של ברית המועצות, שאליהם היה לו קו ישיר. דיווח כזה, ידע פטרוב, יגרום כמעט בוודאות למתקפת תגמול מיידית ומאסיבית. תהיה זו תחילתה של מלחמה גרעינית. פטרוב נתקף חרדה. היה סיכוי כלשהו, אולי מזערי, שמדובר באזעקת שווא, ובכל זאת הדיווח שלו יגרום לקץ הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה. אבל אם לא ידווח, זה ייחשב להפרת חובה.

פטרוב היסס. הנתונים שקיבל מהמחשב היו חד־משמעיים, כמו גם ההוראות שלו, אבל משהו בתוכו גרם לו להתמקד דווקא באפשרות שמדובר באזעקת שווא. הוא חשב על כך. לא היה לו מושג איך, חרף כל אמצעי ההגנה שנקט, יכלה להתרחש טעות שכזאת. פטרוב הבין שזמנו אוזל. הוא היה חייב לנקוט פעולה כלשהי לכאן או לכאן. הלחץ היה עצום. הוא ידע שניתוח הגיוני פשוט המתבסס על הוראותיו ועל הנתונים שבידיו, יחייב אותו לדווח על המתקפה לכאורה. אבל אף על פי שלא היו לו ראיות לכך שמדובר באזעקות שאינן אמיתיות, הוא החליט לא להזהיר את הממונים עליו. במקום זאת, כשהוא פועל מתוך סלידה רגשית מפני אפשרות של מלחמת עולם שלישית, הוא התקשר לקצין התורן במפקדת הצבא הסובייטי ודיווח על תקלה במערכת.

פטרוב ידע שאף אחד מעמיתיו, החיילים המקצועיים, לא היה מעז שלא לציית לפקודות, אבל הוא לא ציית. ואז הוא חיכה. אם יתברר שטעה, הוא יהיה הבוגד הגדול ביותר בהיסטוריה של האומה שלו, בהרשותו הרס של ארצו ללא מענה. אבל אם כך הדבר, האם זה באמת משנה? עם חלוף הדקות דירג פטרוב את סיכוייו כחמישים־חמישים. הוא החל לנשום בקלות רבה יותר רק כעבור עשרים דקות. חקירה מאוחרת יותר הראתה, כי אזעקות השווא נגרמו בשל נפילת אור השמש באופן לא סביר על העננים הגבוהים מעל צפון דקוטה, מה שגרם ללוויינים הסובייטיים לפרש את השתקפות קרני השמש כשיגורים מרובים של טילים.

רגשות מסייעים לנו לברר את משמעות הנסיבות שאנו פוגשים. בייחוד במצבים מורכבים ומעורפלים — ובאלה שבהם עלינו לקבל החלטה מהירה — פועלים הרגשות כמדריכים פנימיים שמכוונים אותנו לכיוון הנכון. אף על פי שנראה כאילו ההחלטה של פטרוב הגיעה משום מקום, היא הייתה תוצר של רגש שעלה בהרף עין, והשווה את סך חוויותיו בעבר בצורה מהירה שקשה להשוואה באמצעות ניתוח רציונלי. מה שפטרוב עשה, בניגוד לטייס המנוסה בטיסת KAL, זה לאפשר לרגשותיו להנחות אותו.

עניינים של הלב הם החשובים ביותר והכי קשים לפענוח. מדע הרגש החדש הרחיב את הידע העצמי שלנו. כעת אנו יודעים, שהרגש משולב עמוקות במעגלים העצביים של מוחנו, ולא ניתן להפרידם ממעגלי המחשבה ה״רציונלית״ שלנו. יכולנו לחיות בלי יכולת ההנמקה שלנו, אבל לא היינו מסוגלים לתפקד ללא יכולתנו להרגיש. רגש הוא חלק מהמנגנון הנפשי שאנו חולקים עם בעלי החיים הנעלים יותר. אבל אפילו יותר מהרציונליות, תפקידו בהתנהגותנו הוא מה שמבדיל אותנו מהם.

1 חברה אמריקאית לתעופה ולחלל, המחבר

2

דם הדבורה. המתרגמת

3

רק 25 אחוזים מגודלו של מוח מבוגר, לעומת 50-40 אחוזים של מוח שימפנזה בהיוולדו, המחבר

4 עד אז חצה המטוס את קו התאריך הבין־לאומי, כך שהתאריך היה 1.9.1983.