אנשי ההרים הפראיים 3: גנבת

פרק 1

רורי

בצעדים כבדים מלווים תסכול צעדתי לאורך רכס ההר, גבוה מעל גיא סקוטי. משני צידי אזור ההליכה המבודד השתרעו הרי ההיילנדס המשגעים, שיפועים תלולים בירוק וזהב סתוויים ונהר זעיר מנצנץ מתחת.

איילים נעו בצידו הנגדי של העמק. ציפור טרף צווחה מעל לראשי.

כל כך יפה. תמונה כל כך מושלמת... וכל כך לא מסייעת לי להיחלץ מהדכדוך.

הייתי בחופשה במשך שבוע. ביקרתי אצל אחותי אליז והחבר שלה. הם היו נהדרים. החיים כאן נפלאים בטירוף.

מצב רוחי הזועף נבע ממקום אחר, מכמה דברים למעשה. וזה הולך ככה:

העובדה שכשהגעתי לכאן, זינקתי לזרועותיו של הבחור הלא נכון ונישקתי אותו. ביסודיות.

כשעשיתי זאת, הברחתי את הבחור הנכון והוא לא השיב לשיחות הטלפון שלי.

פרץ הכימיה והחום שהרגשתי בזרועותיו של הבחור הלא נכון שמעולם לא הרגשתי כשהייתי עם התאום שלו.

העובדה שאף אחד לא הזכיר אחים תאומים. לא. לא.

תוסיפו לכך את העניין הפעוט של טעות הבנק שגרמה לכך שמיליון דולר הועברו לחשבוני — מיליון שלם שלא היה שלי ושהבנק סירב לקחת בחזרה — והייתי מוכנה לטפס על פסגת ההר שהתנשא מעליי ולצרוח אל התהום.

לא באמת. הרכס הצר נעשה מסוכן וגבוה יותר ואני לא הייתי מטומטמת. זה היה אמור להיות טיול נחמד בזמן שאחותי והחבר שלה יצאו למשך היום. שום ניסיון להגיע לפסגה מבחינתי.

מלמלתי לעבר הסלע המשוחרר מתחת למגפיי ולרגע שקלתי לחזור. אלא שעדיין היו לי עניינים להרהר בהם ואנרגיה להוציא. לא יזיק להמשיך קצת הלאה.

בעודי צועדת, שבתי לקו המחשבה שלי.

לעזאזל עם מקס, הבחור שהתכוונתי לבלות איתו בחופשה שלי. לעזאזל הבנק. לעזאזל חיי המידרדרים במהירות בארצות הברית. לעזאזל סכום הכסף משנה החיים שלא יכולתי להשתמש בו, אף שהוא יכול היה לעזור —

קראקץ'. השביל התפורר מתחת לכפות רגליי.

"אה!" צווחתי ומייד הושטתי יד בניסיון לשמור על שיווי משקל.

אבל לא הצלחתי.

נפלתי בהילוך איטי. נעצתי את המרפק שלי בקרקע החשופה. התכופפתי מייד כדי למנוע מראשי להיחבט, אבל התנופה שלי לא נעצרה שם. כוח המשיכה וצלע ההר המחוספס קשרו קשר נגדי ואני נפלתי והחלקתי במדרון.

אבנים קטנות חדרו לעורי. סלעים שפשפו את ידיי. לבסוף, לאחר מה שנדמה היה כנצח, אבל יכול היה להיות רק שנייה או שתיים, פגעתי בשיח רך ונעצרתי בתוך ענן עפר.

אלוהים. נפלתי מהר עכשיו.

התיישבתי המומה, דקירות כאב הודיעו לי על קיומן על פני כל גופי. זה כאב. הרמתי את האמה. דם טפטף מכף ידי ויבבה נפלטה משפתיי.

בבהלה גוברת מתחתי את רגליי, המכנסיים העבים ששאלתי מאחותי רשרשו. בחנתי את שתי רגליי ווידאתי שהן לא נשברו. סובבתי את צווארי ובחנתי את מפרק ידי לבדיקה. הכול טוב.

ואז בדקתי את השמאלית.

המרפק שלי כאב והכאב גרם לי סחרחורת.

לעזאזל.

"אאאו," לחשתי והתכרבלתי בתוך עצמי, הלם התפשט בי.

נפצעתי. קשה. גרוע יותר, אני שמאלית. הקריירה שלי כמעצבת גרפית הייתה תלויה ביכולת שלי להשתמש בידי השמאלית.

בבקשה תעשה שהיא לא נשברה. ראשי התערפל, ובמשך דקה ארוכה פשוט ישבתי שם ונענעתי אותו.

ואז פרצתי ביללת תסכול.

זה לא היה אמור לקרות. הייתי צריכה לחזור אחורה ולהתרכז כשהייתי למעלה על הגבעה ברכס, והפעם לשים לב היכן הנחתי את כפות רגליי. לא לשקוע בדכדוך בגלל גברים וכסף.

קור חדר מהיום הסתווי. מתחתי שוב את הזרוע והצטנפתי מתחושת כאב איומה נוספת בעומק העצם.

הייתי חייבת להגיע הביתה. אלא שבמשך כל ההליכה שלי לא ראיתי אפילו אדם אחד והייתי רחוקה מהכביש.

חיפשתי בתיק הגב הקטן שלי שלמזלי עדיין היה על כתפיי, מצאתי את הטלפון שלי וחייגתי לאחותי. אות קליטה יחיד הופיע, ותודה לאל, השיחה התחברה וקולה של אליז נשמע ברור.

"רורי, בדיוק הגענו לאוורדין. כל כך יפה כאן, כל מבני הגרניט המרשימים האלה... וואו! הלוואי שהיית באה איתנו. איך הטיול שלך?"

בלעתי רוק וניסיתי לשוות רוגע לקולי. "הרגע עברתי תאונה."

"אוי, אלוהים. נפגעת?"

קמרון, החבר שלה, נשמע מקלל ברקע.

"החלקתי על סלע רופף והזרוע שלי נחבטה," הודיתי.

"איפה את?"

"על הרכס. אני די בטוחה שאצליח לרדת. אני רק צריכה לדעת מהי הדרך המהירה ביותר הביתה." קמתי על רגליי בזהירות והצמדתי את זרועי הפצועה אל גופי.

"לא, תעצרי. את זקוקה לעזרה. חכי למעלה, אנחנו עוצרים בצד."

שוב נפלתי על התחת.

אליז שאלה את קמרון משהו, קולה נשמע עמום. קלטתי את המילים 'חילוץ הררי'. החבר שלה היה אחד מאנשי הצוות שנהגו לצאת בסרבלים אדומים ובמסוקים. בשבוע שהייתי כאן, הוא הוקפץ פעמיים כדי לחלץ אנשים שאבדו במקום מרוחק. הכול היה דרמטי ומלהיב מאוד.

"באמת, המצב שלי לא כזה גרוע," הוספתי.

"רורי, תקשיבי." עלה קמרון על הקו בקול תקיף. "ספרי לי מה בדיוק קרה ותתארי לי את הסביבה שלך."

הדמעות שוב איימו לזלוג, אבל שמרתי על קור רוח ותיארתי לו בפירוט כל מה שהוא ביקש.

קמרון שאף עמוק. "הנה מה שנעשה. כן, את אולי מרגישה בסדר, אבל עלול להתפתח אצלך הלם מאוחר, והדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא שתהיה לך עוד תאונה. אני מכיר את המיקום שלך. אשלח מישהו שילווה אותך במורד ההר וייקח אותך להיבדק בבית החולים."

נשכתי את לשוני. לא היה סיכוי שאוכל להרשות זאת לעצמי. אין לי ביטוח נסיעות. אליז שילמה על הטיסות שלי לכאן ולא ממש היה לי כסף מיותר. השתמשתי כמעט בכל מה שהיה לי כדי לתמוך באימא שלי. בהיותי צעירה, בכושר ובריאה, שכנעתי את עצמי שהביטוח היקר לא נחוץ.

אבל לא רציתי להודות בכך עכשיו. חשבתי לעצמי שבמקום זאת, אומר למי מחבריו ששלח להוריד אותי מצלע ההר שייקח אותי הביתה.

"נשמע טוב," הצלחתי להגיד.

"מצוין. אני אחזיר אותך לאליז ואתקשר למדוק. הוא יוכל להגיע קרוב למקום שבו את נמצאת. אתן לו את המספר שלך כדי שתוכלו להיפגש. את יכולה לסמוך עליו."

הודיתי לו מייד, אבל בטני התהפכה.

לסמוך עליו? בוודאי. אלא שמדוק היה האדם הלא נכון. התאום שמעולם לא פגשתי עד שנישקתי אותו. עובדה שלא שיתפתי עם אף אחד מתוך מבוכה. קיוויתי שלא אראה אותו שוב במהלך השהייה שלי, ועכשיו הוא היה בדרכו להציל אותי.

כיסיתי את פניי בידיי והתכווצתי לנוכח צביטת כאב מכף היד המדממת ומהמרפק שלי.

שמעתי את אליז מנחמת אותי ושאפתי עמוק נשימה אחר נשימה.

"מדוק בדרך," היא אמרה. "כשהוא יתקרב הוא יתקשר אלייך אם לא יצליח לראות אותך. אנחנו נחזור עכשיו הביתה."

"אין צורך," קטעתי אותה. "בבקשה, אל תחזרו בגללי. אני אהיה בסדר."

עדיף שהם יראו אותי בערב אחרי שאנוח ושלא יתעקשו לנסוע לבית החולים.

היא צקצקה בלשונה אבל הסכימה.

ניתקנו וחיכיתי להשפלה השנייה הגדולה של היום.

רעם מנוע הפר את הדממה הקדמונית ארבעים דקות מאוחר יותר. נשארתי דוממת במקומי אחרי האזהרה של קמרון.

פזלתי אל מורד הגיא וראיתי רכב שטח גדול ולבן שהאיץ על פני השטח הפתוח. הוא התיז מים כשעבר דרך הנהר הבהיר וטיפס לכיווני. שורת פנסים הוצבה לאורך הגג וסמל שירות החילוץ ההררי עיטר את צד המכונית.

הנהג נסע בדרך בלתי נראית עד שעצר. הוא פתח את הדלת, עמד על מדרך הרגל וסרק את השטח.

נופפתי, הוא הרים יד בתגובה ונכנס בחזרה למכונית.

הקלה חלפה בי ויחד איתה רגשותיי געשו שוב.

המחלץ שלי הביא את המכונית למרחק של ארבעים מטר מאזור מפולת הסלעים, לבוש במכנסי ג'ינס וסוודר, לא סרבל, הניף תרמיל גב כבד למראה על כתפיו וטיפס ברגל במעלה השיפוע המסוכן.

בהיתי בו ולפתע ליבי עשה גלגלון.

את מקס, התאום שלו פגשתי בקיץ בקליפורניה. הייתה בינינו חברות קלילה שהתבססה על כך שלאחותי ולקמרון, בן דודו, היה משהו זה כלפי זה. על הנייר, מקס היה בדיוק הטיפוס שלי. זועף במקצת, לא מתבייש להשתכר ולהשתטות. כולל קעקועים תואמים בגחמה של הרגע.

אדום שיער, מנומש, חטוב, הוא היה כל מה שאהבתי.

אבל לא היה בינינו שום ניצוץ. הפוך לגמרי ממה שהתגלה לי בין זרועותיו של מדוק.

שני הגברים היו כל כך דומים, אבל לגרסה שנישקתי הייתה תחושה כל כך שונה. כל כך טובה.

הצצתי אל הזר שהתקרב, התאום שלא הכרתי, וניסיתי לקום.

"חכי רגע," הוא קרא. "אני אבוא אלייך."

צייתּי וחיכיתי לו, לא הצלחתי לגרום למוח שלי להפסיק להתענג מהמראה.

מדוק היה קשוח מאוד. השמש בהקה מעליו, האירה את שערו הערמוני הכהה ואת החולצה המתוחה על גזרתו השרירית. הוא טיפס בקלות על הגבעה ומצא אחיזה בטוחה לרגליו במגפיו הגדולים.

בטוח. שולט.

לפתע הוא ניצב ממש מולי. הייתי המומה יותר מכפי שהייתי כשנפלתי.

"היי. אני מדוק. באתי לעזור." הוא הסתובב כדי לפרוק את תיק הגב שלו.

הוא הציג את עצמו? לא הבנתי למה, כשהוא ידע בדיוק מי אני?

ניצלתי את השנייה שבה תשומת הלב שלו הוסטה ממני כדי לאסוף את עצמי.

"היי," עניתי בקול גבוה מדי. "תודה שבאת."

"זו לא טרחה. קמרון אמר שנפלת. ספרי לי מה קרה."

סיפרתי שוב את הסיפור. מדוק הקשיב, מבטו זינק מפניי אל גוש הרקמות המדמם שהצמדתי בידי הימנית ואז לאופן שבו ערסלתי את הזרוע שלי על החזה.

אף לא שמץ של היכרות נראה במבטו. לא התגרות, שום דבר. לא יכול להיות שהוא שכח אותי, כך שזו הייתה חייבת להיות שגרה מקצועית.

"אני צריך לשאול כמה שאלות ולבדוק אותך. זה בסדר?"

"לך על זה."

הוא התחיל בסקירה קצרה של המצב הבריאותי שלי — הכול טוב — ואז עבר לשאלה משעשעת יותר. "שתית אלכוהול היום?"

"הלוואי. יש בקבוק בתיק הזה שלך? אני חייבת להגיד שזה נשמע מאוד מפתה עכשיו."

זה זיכה אותי במנוד קטן של ראשו, אבל מדוק המשיך הלאה במהירות.

למרות מצבי, רציתי לדעת שהוא מכיר אותי. אף שהוא לא. אלוהים. אולי הראש שלי נחבט בתאונה.

"אני רוצה לבדוק את הזרוע הזאת. אוכל לעזור לך לפשוט את המעיל?"

נאנחתי בשביל הרושם, התנהגתי במתיקות כדי להסיח את דעתי מהכאב שידעתי שצפוי לי. "אם נפילה מההר היא כל מה שדרוש כדי לגרום לבחור להפשיט אותי מהבגדים, הייתי עושה זאת בשבוע שעבר."

שפתיו של מדוק התהדקו חזק יותר, ולבסוף הוא מיקד את תשומת ליבו בעיניי.

במשך שנייה ארוכה הוא פשוט הסתכל עליי.

הא! הנה ההכרה שרציתי.

בלעתי את הגוש שהצטבר בגרוני. "מצטערת. תאשים את ההלם מהתאונה. אבל נישקתי אותך, ועכשיו אתה כאן, מטפל בי."

הוא נרתע.

לעזאזל.

בשבוע שעבר התנצלתי על הנשיקה. מדוק נראה מודאג יותר בגלל אחיו שהיה עד למעשה ואז התרחק על האופנוע שלו. אבל לא חשבתי עד כמה זה היה לא רצוי. באמת הרגשתי כימיה? אני מניחה שטעיתי.

"סליחה," חזרתי על דבריי במלמול. "לא התכוונתי לומר את זה. אני אתנהג יפה."

הוצאתי את זרועי הלא פגועה מהמעיל באיטיות ונאנחתי כשמשכתי אותו מהזרוע השנייה.

מדוק עזר לי לשחרר אותה. "אני אגלגל את השרוול שלך כלפי מעלה. זה עלול לכאוב."

"ועוד איך." עצרתי את נשימתי כשחשף את המרפק בקצות אצבעות זהירות.

איפשהו במחשבות שלי הייתי בטוחה שפרקתי אותה או אולי שברתי אותה, אבל העור היה חלק והמראה רגיל.

מדוק בחן אותה, לחץ בעדינות ושואל אותי אם זה כואב. קיוויתי שאוכל למצוא עוד מילים כדי להתנצל ולהסדיר את העניינים. אבל לא, הבדיקה גרמה לי להרגיש בחילה שוב.

"היא לא שבורה והמפרק בסדר. את יכולה לעשות ככה?"

הוא ביצע סדרת תנועות בידו, חיקיתי אותן. אומנם הכאב היה מוחשי, אבל התנועה הייתה אפשרית.

"זה טוב, נכון?" שאלתי.

הוא נשען על עקביו. "אני חושב שכן, אבל כדאי לבדוק את היד בצילום רנטגן, למקרה של שבר."

"אני לא רוצה לנסוע לבית החולים."

הוא הטה את ראשו. "לא? עד כמה השימוש ביד חשוב לך?"

איזו שאלה. אימה קרה הסתחררה בבטני ודחקה כל תחושה אחרת. הייתה לי רק מערכת כישורים אחת. יכולתי לצייר. הייתי טובה, אבל עם זרוע שבורה, אהיה שום דבר.

בלי עבודה לא תהיה לי הכנסה.

"חיוני, אם אני רוצה להתפרנס," התוודיתי.

פניו של מדוק נעשו רציניות עוד יותר. "החשש שלי בנוגע לשבר הוא שללא טיפול ראוי, הפגיעה עלולה להחמיר. נגיד שבשבוע הבא תעלי על מטוס ותגררי את המזוודה שלך. המשקל עלול להספיק כדי לשבור לך את העצם. לא הייתי ממליץ על זה לולא חשבתי שזה יעזור. צילום רנטגן פשוט זה כל מה שאת צריכה."

אולי פשוט, אבל בבית, נסיעה לבית החולים עלתה אלפי דולרים.

רק אלוהים יודע כמה פעמים קראתי בעיון את מסמכי הביטוח כדי לעזור לאימא לשמר את איכות החיים שלה. ידעתי איך מערכת הבריאות פועלת.

במשך שנייה ארוכה בכיתי על הכסף שבחשבוני. מבחינה טכנית הייתי מיליונרית. הייתה לי גישה ליותר כסף מכפי שאוכל להרוויח. אבל הוא לא היה שלי.

לא יכולתי לבזבז אותו על עצמי.

אבל גם לא יכולתי להסתכן בפגיעה שהוא תיאר.

המשמעות הייתה שאצבור חוב עוד לפני שהתחלתי את העבודה האמיתית הראשונה שלי.

"בסדר," התרציתי. "אתה צודק. אגש לבצע צילום רנטגן."

מדוק חייך, אבל הייתי מדוכדכת מכדי ליהנות מכך.

בתנועות מהירות הוא ניקה וחבש את כף ידי, קשר מתלה סביב הזרוע שלי וארז את הציוד שלו. בתשומת לב קפדנית, הוא סייע לי לרדת במדרון אל הרכב ויצאנו לדרכנו.

תמיד ידעתי שהחיים לא הוגנים.

עכשיו היה לי כסף שלא יכולתי להוציא, חוב מאיים שלא יכולתי לשלם, חבר שאיבדתי, ובחור לוהט שהצלחתי לפגוע בו.

והתחושה הכללית?

נוסף לכל חששותיי ודאגותיי, יכולתי לחשוב רק עד כמה רציתי לגעת בבחור הלא נכון.