אנשים אחרונים

בין ארבע לשש בבוקר היקום בתל אביב הוא לא מיקרי. מעל שלוש עשרה שנים אני משוטט בעיר בשעות אפלות. משוטט בה כמו הוגה מיסטי. כמו אחד שרוצה להוריש זעקה לדורות הבאים. אני חובר לכוחות סמויים שמחברים את הלילה עם הבוקר. הולך על המדרכות כמו צייד פרפרים. הולך ומתפלא כל הזמן. בתוך האין סוף שעות האלה נפגשתי עם עשרות אולי מאות אנשים. השיטוט בשעות האלה הוא כמו שיטוט בחדרים של לב שבור. בבוקר מסתובבות בתל אביב דמויות שלא יכולות להשלים את המסע. תל אביב בבוקר מוקדם מעצימה את עיצבונם של אנשים ואת מהלך חייהם. בשעות האלה הכתיבה לא פעם מחליפה לי את החיים. בשעות האלה אני לא צריך להיות מחובר לקיום של מישהו אחר. האנשים בשעות האלה מדברים אל העולם הכי פנימי והכי כמוס שלי. נקרתה ברית פתאומית בין האנשים וביני שם בתוך הלילה. כל מי שפגשתי הייתה דמות ספרותית מלאה עד להתפקע.
פסיפס החיים שלה היה זמני וחמקמק. אף אדם אינו עומד בפני עצמו.