אקדמיית רויאל הארטס 2: אביר חסר רחמים כרך א

פרק 1 סוייר כעבור חודשיים

"קתרין מתחתנת," אימא שלי כמעט צווחת בשנייה שאני מתיישב על הכיסא.

"וואו, זה באמת... משהו מיוחד, אימא. את יכולה להעביר בבקשה את מחית תפוחי האדמה?"

למען האמת, המחית מרגשת אותי יותר מהחדשות על אירוסיה של אחותי.

מהצד השני של שולחן האוכל שפתיו של אבא שלי מתעקלות. אפשר לומר בוודאות שירשתי את גן העוקצנות ממנו.

אימא שלי מחמיצה פנים. "בחיי, סוייר. קתרין היא אחותך. אפשר היה לצפות שתתלהבי קצת יותר."

אבא דוחף את המשקפיים במעלה אפו ומכחכח בגרונו. "סוייר כנראה חושבת כמוני. קתרין אפילו לא סיימה את הלימודים באוניברסיטה. היא צעירה מדי לחתונה." קמטי דאגה נחרשים בפניו כשהוא ממשיך, "כמה זמן היא יוצאת איתו? שלושה, אולי ארבעה חודשים לכל היותר ובתקופה הזאת פגשנו אותו רק פעם אחת. הם אמורים לחכות עוד כמה שנים לפני שיתמסדו."

אימא שלי מעלה על פניה חיוך מתוח שאומר שתהיה לי בריא. חיוך שנשים דרומיות משכללות כבר בגיל שתים־עשרה.

"קתרין מסיימת את לימודי הסיעוד השנה, דן. חוץ מזה, אתה חושב שרופאים חכמים וחדורי מוטיבציה כמו מרווין יחכו לנצח עד שבחורה תהיה מוכנה לנישואים?"

הנה התחלנו.

הצד החיובי הוא שזו השיחה הארוכה ביותר שהתנהלה ביניהם זה זמן רב.

"אם הוא אוהב אותה, הוא יחכה." הוא מנגב את פיו במפית. "אני לא רוצה להתווכח, אני רק לא רוצה שהילדונת שלי – אף אחת מהן – תטעה ותתחתן עם הגבר הלא נכון."

היא נאנחת. "אוי, באמת. הייתי בקושי בת שמונה־עשרה כשהתחתנו."

"נכון, ותראי כמה זה הצליח." ההבעה על פניו מבהירה שהוא רוצה לחזור בו מדבריו. "לא..."

היא עוצרת אותו, מנופפת בשערה הכהה ומכוונת את תשומת ליבה אליי. "היא רוצה לערוך את החתונה בנייטדייל."

משהו אומר לי שזה הרעיון של אימא ופחות של קתרין. מלכת היופי האגדית של צפון קרוליינה לא תפספס את ההזדמנות להוכיח לכל חבריה מעיר הולדתה שבתה היפהפייה, מלכת היופי שהפכה לאחות, מתחתנת עם רופא.

למרות זאת, המיקום הוא משהו שאני יכולה להסכים לו. עברו שלוש שנים מאז עזבנו את עיר הולדתנו ומשהו קטן בתוכי מתגעגע לפשטות.

"נהדר." אני תוחבת לפי מזלג עמוס אוכל ובולעת. "תודיעי לי מתי היא תקבע תאריך ואדאג לבקש חופש מהעבודה."

אני מושיטה יד לקערת מחית תפוחי האדמה כדי לשים לי מנה נוספת, אבל היא מזיזה אותה מהישג ידי. "סוף השבוע השלישי בחודש מרץ."

"טוב, מאחר שאני נותנת לו התראה של יותר משנה מראש, מר גונזלס לא אמור לעשות לי בעיות."

ובכל זאת, יכול להיות שהוא כן.

הבוס שלי יודע להיות טיפוס... קשה. זאת אומרת, הבן אדם פסיכופת עם תעודות. אבל הוא גם מכין את העוף הכי טעים בעיר ולכן רוב האנשים מעלימים עין.

"לא במרץ הבא, טיפשונת," מתקנת אימא. "מרץ הקרוב."

אבא שלי נחנק תוך כדי שתייה. "זה עוד פחות מחצי שנה. מה הלחץ?"

"זו חופשת האביב של קתרין."

"זה לא קצת יותר מדי?"

עיניה מצטמצמות ואני מוסיפה, "פשוט היא בשנה האחרונה ללימודי הסיעוד. הבחינות שהיא צריכה לגשת אליהן הן ממש לא צחוק. חתונה בסמסטר האחרון נשמעת לי כמו..."

"טירוף," מתערב אבא. "סוייר צודקת, ג'ולין. זה יותר מדי. היא תתמקד בתכנון החתונה המחורבנת הזאת בזמן שהיא צריכה להתמקד בהצלחה בבחינות. הלימודים שלה יקרים ועולים למשפחה הזאת המון כסף. אנחנו מרוששים בגללם."

נכון מאוד. אנחנו כבר לא משתמשים בכל פרוטה שיש לנו, התחלנו להשתמש בפרוטות שאין לנו. לפי שיחת הטלפון שצותתי לה לפני כמה ערבים, בכרטיס האשראי של ההורים שלי כבר לא נותר מקום במסגרת.

אני מקווה לטובתה של קתרין שמרווין מגיע ממשפחה עשירה ומציע לפתוח את הכיס, כי באמת שאין לי מושג איך הם מתכוונים לשלם על החתונה הזאת.

זו עוד סיבה לכך שחשוב מאוד שאקבל מלגה מלאה ללימודים.

לא זו בלבד שהכנסייה של דוד שלי ושל סבא שלי תסבול כשאסע בשנה הבאה כי אימא שלי תצטרך לטפל בגיוס הכספים ובתרומות לבדה – משהו שהיא הודתה כי אינה מצטיינת בו – אלא גם הוריי יסבלו.

אני לא רוצה שזה יקרה להם.

אימא משליכה את המפית על הצלחת שלה. "ממוצע הציונים של קתרין עומד על שמונים. חוץ מזה, לא נראה לי שהיא תצטרך לעבוד כשיהיו לה ילדים. מרווין אוהב אותה..."

"אוהב אותה כל כך שאין לו את ההגינות לבוא ולבקש ממני את ידה?"

שיט.

בדרך כלל אבא שלי רגוע ונינוח מאוד אבל כמו כל האבות הטובים, בנותיו הן כל עולמו והן גורמות לו לעבור בן רגע מאפס למאה.

העובדה שמרווין לא ביקש רשות לפני שהציע נישואים נחשבת כעלבון בעיני רוב האבות בדרום.

"האמת שהוא כן ביקש," אומרת אימא שלי בענייניות.

"מה?"

היא משפילה את מבטה ומסדרת את מפת השולחן. "הוא התקשר לפני שבועיים ושאל אם ניתן לו את ברכתנו להציע נישואים לקתרין."

אבא המסכן נראה כאילו הוא משתדל בכל מאודו לא להרים את קערת השעועית הירוקה ולהשליך אותה על פני המטבח. "למה לא סיפרת לי?"

היא מנופפת בידה. "כי ידעתי שיהיו לך הסתייגויות ושתהרוס לה הכול. כמו שאתה תמיד הורס הכול."

לעזאזל. אני משתדלת מאוד לא לנקוט עמדה בריבים של הוריי, אבל זה לא בסדר מצידה להעלים ממנו משהו חשוב כל כך.

כשהוא קם, הבעת פניו הפגועה שוברת את ליבי. "אני מבין."

בלי מילה נוספת, הוא יוצא מהמטבח.

כעבור רגע, אני שומעת את המכונית מתניעה. מהיכרותי איתו, הוא נוסע למוסך. זה לא רק העסק שלו, אלא המקום שבו הוא מאושר. לשם הוא נוסע כדי לברוח מהכול.

"אל תסתכלי עליי במבט כזה, סוייר."

אני לא מתאפקת. מחורבן מספיק שהם מתעלמים זה מזה, אבל מחורבן עוד יותר כשהם פוגעים זה בזה.

"זה לא בסדר, אימא," אני לוחשת ומעבירה את המזלג על שאריות האוכל בצלחת שלי. "קתרין היא גם הבת שלו."

משהו שנדמה שהיא שוכחת לא מעט בזמן האחרון.

היא פוכרת את ידיה. "במקום לדחוף את האף שלך למקום שהוא לא שייך אליו, תתמקדי בעצמך."

לפני שאני מספיקה לשאול למה היא מתכוונת, היא מסננת, "את תהיי שושבינה."

יופי! לא.

אני מעריכה את המחשבה והכול אבל אחותי הגדולה ואני מעולם לא היינו קרובות במיוחד. לא זו בלבד שהיא מבוגרת ממני בחמש שנים, היא דומה לאימא שלי שתי טיפות מים גם במראה וגם באהבתה לתחרויות יופי ולקבוצות של מעודדות.

אין שונות מאיתנו.

אני לא באמת יודעת איך להגיב. "אה... תגידי לה שאמרתי תודה?"

תסכול נחרש בפניה. "תראי, אני לא אומרת את זה כדי להיות מרושעת, אבל את תבלטי כמו קוץ ליד קתרין והחברות שלה אם לא תרדי במשקל לפני החתונה." היא מחייכת אליי חיוך קטן שממש לא משכך את העלבון. "אני פשוט לא רוצה שתהיי נבוכה."

לא, היא לא רוצה להיות נבוכה.

מאז ומתמיד, היא העלתה את קתרין על כל במה אפשרית מאחר שהייתה יפה ורזה, ואילו אני הייתי הבת השמנה שהיא מתביישת בה לא ממש בסתר.

הורג אותה שג'ולין צ'רץ', מלכת כל תחרויות היופי הקיימות בצפון קרוליינה, ילדה משהו פגום ומכוער כמוני. לשמחתי, אבא שלי מעולם לא גרם לי להרגיש שאני טעות.

אני קמה מהשולחן וניגשת לארון.

"קתרין מתכוונת לשלוח לי במייל תוכנית דיאטה שלדעתנו כדאי שתנסי," היא מודיעה לי כשאני מוציאה את הניילון הנצמד. "אחת מאחיות האחווה שלה ירדה עשרה קילו בחודשיים בזכותה. אני בטוחה שאם תתמידי הפעם, תוכלי להוריד עשרים קילו לפני החתונה. אולי יותר."

יש מצב שהיא עלתה על משהו, כי המחשבה על אחותי ועל אימא שלי המושלמות דנות בדיאטות שאני צריכה לעשות ובמספר הקילוגרמים שאני צריכה לרדת גורמת לי לאבד תיאבון.

אני מייד עוטפת את מה שנשאר מהצלחת של אבא. "בסדר."

בדרך כלל קל יותר להסכים איתה מאשר להתנגד.

"מה את עושה?"

"לוקחת אל אבא את שאריות הארוחה שלו."

"סוייר, את יודעת שאני לא אומרת את זה כדי לפגוע. אני פשוט רוצה שתהיי בריאה. את יודעת בדיוק כמוני שתרגישי הרבה יותר טוב עם עצמך אם תרדי במשקל."

אולי, אבל גם ארגיש טוב יותר אם היא תלמד לקבל אותי כמו שאני במקום לנסות להפוך אותי למה שהיא רוצה.

"בסדר," אני לוחשת. מעולם לא אזרתי אומץ להתנגד לה, כנראה כי עמוק בלב אני יודעת שהיא צודקת.

זה לא שאני לא מודעת לעובדה שלא יזיק לי לרדת עשרים קילו. אפילו יותר, לפי מדד מסת הגוף. מה שאני לא סובלת הוא שאני כל הזמן מרגישה כאילו אני לא מספיק טובה.

אני מאזנת את הצלחת על יד אחת ומרימה את המפתחות מהדלפק. "עוד מעט אחזור."

אני כמעט מגיעה לדלת ואז עוצרת. למרות רגשותיה כלפי המשקל שלי, היא עדיין אימא שלי והיא יקרה לי. אני לא רוצה שהיא תחשוב שהעובדה שאני מביאה אוכל לאבא, פירושה שאני מעדיפה אותו על פניה.

"אוהבת אותך."

שתיקה ארוכה שוררת בינינו... ואז, "כדאי שאתחיל לשטוף כלים."

אכזבה שוקעת כמו לבנה בחזי. אני לא יודעת למה טיפחתי תקווה שהיא תענה לי באותו האופן.

זה אף פעם לא קורה.