אקדמות מילין
אמרו רבותינו בעלי האגדה זיכרונם לברכה במסכת תענית (יא, ע"א):
"אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". מלמד שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו, ואומרים לו: כך וכך עשית, במקום פלוני, ביום פלוני, והוא אומר הן. ואומרים לו: חתום! וחותם, שנאמר (איוב לז, ז): "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ". ולא עוד, אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם: יפה דנתוני לקיים מה שנאמר (תהלים נא, ו) "למען תצדק בדברך".
איננו יודעים מה מעשים נפרטו לפני מורנו ורבנו הרב רבי אריה בן הרב אהרן הלוי עליו השלום, והרי כל ימיו ברח מן המדרש והלך אצל המעשה.
ולא עוד, אלא שלא כפנקס של מטה, פנקס של מעלה. אבל דומה שלא נטעה אם נאמר שמתוך קורת רוח חתם מורנו ורבנו על מעשיו שעשה בעולם הזה.
אשרי מי שבא לשם, ו"תלמודו" - תלמודו שלו, יחיד ומיוחד במינו - בידו.
תורה שלמד בסלונים ובמיר ועמל בה כל ימי חייו,
חינוך, אורחות מוסר ודרך ארץ שהרביץ והורה למאות ואלפים,
אלפי תלמידים שהעמיד,
עבודת הקרקע ועיסוק ביישובה של ארץ ישראל
מסירות נפש, בעת מלחמה ובעת שלום,
העמדת כמה וכמה ישיבות ובתי מדרש,
ועוד כהנה וכהנה.
הרב אריה בינה, ר' אריה בפי כל - לא איש דברים היה. אמר מעט - ועשה הרבה. דבריו - שבכתב ושעל פה - מדודים היו, קצרים, אך מבטו נוקב וחזונו מרחיק לכת.
הניסיון לנסות ולאפיין - לא בהרצאה מורכבת, אלא בקצירת האומר - במשפט אחד, מילה אחת או שתיים, את ייחודו של אדם, קשה הוא מכול. רבים הם התארים שמרוב שימוש בהם היו כאסימון שחוק, דברים חלולים וריקים. גאון. ענו. חכם. טיפש. תלמיד חכם. צדיק. פיקח. סכל. בור. איש זדון. טוב לב.
לחכמינו זיכרונם לברכה, שכל ימיו שאב ר' אריה מלוא חופניו מתורתם, היתה תכונה מופלאה. הם באו בסוד הקיצור והמיצוי. אלפי שנים לפני דור המסרון והטוויטר, הם ידעו להגדיר אדם בקיצור נמרץ.
מילה או שתיים. לא מאה וארבעים תווים - כמעשה הטוויטר - אלא עשרה תווים, ואף פחות מכך.
קב - ונקי. מועט המחזיק את המרובה.
וכך אמרו על פלוני ש"אוהב שלום" היה, ועל אלמוני, ש"רודף שלום" היה.
תנו דעתכם: שתי מילים, שמונה אותיות בלבד. שמונה אותיות שמקפלות בתוכן עולם מלא. עולמות שלמים.
וידועים דברי משנת אבות (ב, ח):
חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי.
הוא היה מונה שבחם:
רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סוד שאינו מאבד טיפה.
רבי יהושע בן חנניה - אשרי יולדתו.
רבי יוסי הכהן - חסיד.
רבי שמעון בן נתנאל - ירא חטא.
רבי אלעזר בן ערך - כמעין המתגבר.
תנו דעתכם. לא נאום ארוך, הקדמה ארוכת נגן, שיעור אינסופי או דרשה ארוכה. לא סיפורי חסידים ולא מעשי צדיקים.
מילה אחת, שתיים, הא - ותו לא.
בור סוד. כמעיין המתגבר. חסיד. אשרי יולדתו.
מילה או שתים שמקפלות בתוכן עולם מלא.
כיוצא בזה שנינו בברייתת "איזהו מקומן של שבחים", שבאה בתלמוד הבבלי במסכת גיטין (סז, ע"ב). מניית שבחים - שכפי שציין השופט משה זילברג - אינה רק ציון מעלות מסוימות, אלא אפיון אנושי, ספרותי ופסיכולוגי, דק מן הדק, של גדולי החכמים; אפיון המוסק מאורח חייהם, מדבריהם - שבכתב ועל פה, משיטות הלימוד שלהם, ומכיל גם שמינית שבשמינית של ביקורת.
ביקורת נוקבת, אך במקומה.
וכך שנינו שם בברייתא דגיטין:
פלוני: חכם וסופר;
אלמוני: חכם לכשירצה;
פלמוני: אוצר בלום (או: בלוס);
אחר: טוחן הרבה ומוציא קימעא.
דומה שיש לפנינו כאן "גילוי פנים". גילוי פנים בהלכה, וגילוי פנים כהלכה.
ניסיון לגלות את פניו של חכם, בעל הלכה, בהלכה - במשנתו ובתורתו, וכהלכה - לא כחל, ולא שרק, ולא פרכוס. חכם כמות שהוא.
לו אחזנו בשיפולי גלימתם של חכמים, ונתבקשנו להגדיר את ר' אריה במילים ספורות, במשפט אחד, מה היינו אומרים? דומה, שאף כאן יפים המשך דבריה של משנת אבות:
הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם.
ראש לכול: "הוא - היה אומר". אצל ר' אריה, לא דברים שיצאו מפיו "היו אומרים", אלא "הוא" - מעשיו והליכותיו, בקודש ובחול. שקידה אינסופית על התורה, עשייה במלאכת הבניין, בחומר ובלבנים; שליחת יד במלאכת השדה; חיי צניעות, פשטות, ישרות. הרמת פיסת נייר שנפלה על הרצפה. סידור הספסלים בבית המדרש.
"הוא" - ר' אריה, במעשיו, לא בדבריו, "היה אומר".
ומתוך כך, בדומה למאמר חכמים הראשונים, "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ור' אריה בכף שנייה" - כריע את כולם בייחודה של מסכת חייו.
יש מחכמי ישראל שהיו גדולים וגאונים בתורה. יש מהם שפיהם הפיק מרגליות. היו מהם שעשו בהנהגת הציבור, ביד תקיפה ובוטחת. יש מהם שהעמידו תלמידים הרבה. ויש מהם שיסדו ישיבות. מעטים שבהם, אם בכלל, גם שילבו תורה ועבודה, גם לימוד מעמיק והגנה על המולדת ויושביה.
דומה שבכל תולדות ישראל בדורות האחרונים לא נמצא עוד איש כזה, שמסכת חייו כה עשירה ומגוונת: שקיעה במלכות התורה של סלונים ובמיר, התאבקות בעפר רגליהם של גדולי ישראל, בניית בתים בתל אביב, עבודה חקלאית בכפר הרא"ה, התגייסות לצבא הבריטי וישיבה בשבי במשך כארבע שנים כהיחלצות חירום למען הצלת העם והמולדת, העמדת תלמידים הרבה בכפר הרא"ה ובירושלים, הקמת ישיבות בעיר העתיקה בירושלים, בגולן, במעלה אדומים, במעלות ואפילו בפאיד שבמצרים.
הנמצא איש כזה אשר רוח ומעשה שלובים בו?
כמודגש לעיל, ר' אריה - לא איש דברים היה. אמר מעט - ועשה הרבה. דבריו - שבכתב ושעל פה - מדודים היו, קצרים. בשונה מדמויות מופת אחרות, לא טרח מעולם בהאדרת שמו-שלו או בהצבת גלעד לפועלו ולעשייתו המרובים. מתוך כך, לא הותיר אחריו זיכרונות כתובים ואף חידושי תורה שהעלה על הכתב - מעטים היו.
עיקר "דבריו" - הלוא הם אלפי תלמידיו העושים ברבנות ובדיינות, בחינוך וברווחה, ברפואה ומשפט, בצבא ובמשטרה, בכל מרחבי החיים.
ספר זה אינו ספר ביוגרפיה שגרתי. אין בו תיאור רציף, אחיד ולכיד, של פרקי חייו השונים של ר' אריה. ומתוך שדבריו של ר' אריה על עצמו מועטים היו, נאלצנו ללקט, ליקוט אחר ליקוט, שיירים ושיירי שיירים של נתונים ביוגרפיים, שברי מעשים ולקוטות אמרים. אלה נתגבשו, כמעט "יש מאַיִן", לכלל מסכת מפוארת של עשייה ויצירה. כל קטע שעומד לעצמו, נראה כאבן קטנטנה, שאפשר שתיראה בעיני המתבונן כאנקדוטה שולית, חסרת חשיבות. אך בהצטרף כל אבני הבניין לפסיפס גדול, עולה מתוכן ובהן - תמונה מרתקת של איש גדול, שהותיר חותם ממשי על אלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, פעמים גלוי ולרוב סמוי.
בפרקי הספר השונים שולבו זעיר פה זעיר שם הנהגות מוסר שונות. כחניך נאמן של תנועת המוסר ובית מדרשה, משערים אנו שדעתו של ר' אריה לא היתה נוחה מכתיבת חיבור שכולו מוקדש רק לתיאור חייו.
"הוא היה אומר". לא ה"הוא", האיש, היה בעיניו עיקר. ה"היה אומר", הלקח שניתן ללמוד הימנו, הוא היה עיקר בעיניו.
מרגלא בפיו של ר' אריה: "זה ספר - תולדות אדם".
הספר - ספרו של אדם וסיפורו של אדם - אינם חשובים כלום, אלא אם כן יש להם "תולדות", תוצאות מעשיות שבעקבות הספר משנים בני אדם אורחותיהם והופכים להיות אנשים טובים יותר, מוסריים יותר.
יתר על כן: הספר - ועמו סיפור חייו של אדם - אינם שווים כלום אם אין הם "תולדות אדם", אם תולדותיהם אינן עולות בקנה אחד עם רוח האדם, עם ה"מענטשליכקייט", אותן הליכות עולמים של בני אדם, מידות מוסריות והנהגות אנושיות, שחייבות ללוות את לימודו של כל אדם מישראל. וכמה יפים הדברים לרבנו, ר' אריה, שבעיניו היה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", אך תורה שאין עמה "דרך ארץ", מענטשליכקייט, לא היתה שווה בעיניו כלום.
על אחת כמה וכמה שהיה ר' אריה סולד מאותם "סיפורי צדיקים", מתקתקים ונוטפי שמן זית זך, שעולים כולם בסגנון אחד, ומשקראת את האחד - הכרת את כולם, ויכול אתה לקנותם בשינוי השם בלבד.
השתדלנו אפוא לתאר דברים כהווייתם, תוך שילוב אורחות החיים המשוקעים בפרקי ימיו השונים של ר' אריה. מסיבה זו, למרות הרצף הכרונולוגי שעליו בנוי צירו של הספר, נסמכו לעתים תמונות שונות מפרקי ימיו המאוחרים לפרקיו הראשונים של הספר, והריהם אחוזים זה בזה כאש בנעורת.
תולדותיו של אדם לעולם אינן עומדות בבדידותן. לכל אדם יש "אבות" ו"תולדות". בית גידול, בתי אולפנה, מורים, רבנים ותלמידים. מעשיו של אדם אינם נטועים בחלל ריק. הם יונקים ומושפעים מהחברה שבה הוא שרוי, מאווירת הימים, מהתרבות שממנה הוא ניזון.
מסע החיים הארוך של ר' אריה, בזמן ובמקום, מורכב מעשרות רבות של תחנות ותחנות-מִשְנֶה. פולין, ארץ ישראל. סלונים, מיר, ברנוביץ', וילנה, תל אביב. כפר הרא"ה. מצרים. יוון. גרמניה. ירושלים. פאיד. מעלות. רמת הגולן. בית ההורים וה"חיידר". ישיבה קטנה וישיבה גדולה. אביו ר' אהרן בינוסובסקי ור' אֶלֶה [אליהו] ברוך קמאי, ר' לייזר יודל פינקל ור' ירוחם ליבוביץ', ר' חיים סטוטצ'ינר ור' חיים עוזר גרודז'ינסקי, ר' חנוך אייגעש ור' מאיר ברלין. ח"מ שפירא ובן-גוריון. ד"ר זרח ורהפטיג והרב מ"צ נריה. ועל כולנה מאות ואלפי תלמידיו ותלמידיהם, הנמצאים בארבע כנפות ארץ.
"לא איש דברים אנכי". ר' אריה - איש מעשה היה, לא איש דברים. לא דברים שבכתב, אף לא דברים על פה. דברים שבכתב, בעיקר משנות חייו הראשונות, מעידים על כך. לשון תמציתית, קצרה. מאות, ואולי אלפי השיחות שמסר לתלמידיו על פה, הצטיינו בלהט פנימי, יצאו מן הלב ונכנסו ללב. גם בהן לא חיפש ר' אריה את הברק הרטורי, אלא התמקד בעיקר. כך היה שיחו ברבים, וכך מקל וחומר היה סוד שיחו ביחיד. מילים שקולות, מדודות, קצרות. המעשה היה אצלו עיקר, ולא רוב הלהג שכה נפוץ בימינו.
תכונה מופלאה זו, של דיבור מועט המחזיק את המרובה, היא מידה נעלה, אך יש בה פח יקוש בעבור מי שמבקש לתאר פועלו של האיש. באין אומר ודברים של ממש שיצאו מפיו של אדם, נאלץ המתאר לתור אחר מקורות חלופיים, שלעולם לא ישוו למקור. מכאן אופיו של הספר שלפנינו, שאינו ביוגרפיה סדורה אלא לקוטות ואבנים קטנות שבהצטרפן יחד יוצרות פסיפס גדול שעשוי ללמד משהו על האיש ועל תבנית נוף מולדתו.
מטבע הדברים, מכיוון שסיפור המעשה של ר' אריה לא תועד בצורה מסודרת ושיטתית (ומי שהכיר אותו ידע שגם זאת לא במקרה), נִבעו בו הרבה פרצות ו"חורים שחורים" שהיה צורך למלאם. ניסינו לעשות כן באמצעות עדויות על פה ודברים שבכתב, אך במקצת הפרקים עדיין הפרוץ רב על העומד. תקוותנו היא שלמרות הניסיון לתאר דברים כהווייתם, לא נכשלנו בטעויות רבות מדי, ואיתנו תלון משוגתנו.
ראשיתו של הספר, לפני כשלושה עשורים. ברגע של חסד, באחד הביקורים האחרונים שלי אצל ר' אריה, כשדעתו עוד היתה צלולה ובהירה, ורוחו טובה, ביקשתי לשמוע מפיו שוב זיכרונות על "ימי הבראשית".
ר' אריה ניעור ממקומו, ועל אף מכאובי הגוף וייסורים שבאו עליו, לרגע שב ואזר כוחות. במשך שעתיים ארוכות גולל באוזניי את סיפורה של ישיבת מיר, ותיבל אותו בדברי תורה. מדי פעם שלף ספר מן המדף שמאחוריו. "מרחשת" לר' חנוך הניך אייגעש, "שערי יושר" לר' שמעון שקופ. בריאותו באותם ימים כבר לא היתה איתנה, אך זכר ימיו במיר הפיח בו רוח חיים וניעורה בו חִיוּת מחודשת. תוך כדי דיבור, רשמתי לעצמי כמה רשימות, והחלטתי שבבוא היום אמסור אותן לכותב תולדות חייו של ר' אריה. לא שיערתי כי יבוא יום והמשימה הכבדה תונח על שכמי.
לאחר פטירתו של ר' אריה ביקשוני בני המשפחה להירתם למשימה. טרדות שונות ומשימות אחרות שהונחו לפתחי מנעו ממני לעשות כן. זעיר פה זעיר שם, ליקטתי אבנים לבניין הספר, אך המלאכה הלכה ונתארכה שנות דור.
כאן מקום איתנו להודות לרבים וטובים שסייעוני במלאכה זו. הרב אליהו (אלי) נאמן עשה לילות כימים, במסירות, בשקדנות ובנאמנות, באיסוף חלק מאותן עדויות על פה ששימשו בסיס לספר, מפי תלמידיו של ר' אריה ובני משפחתו. שמעון קומר סייע במלאכה זו בראשית הדרך. ליקוט אבנים קטנות אלה נצטרף ברבות הימים והיה לפסיפס גדול. בספרו "ממיר לנתיב מאיר - ממשנתו של הרב אריה בינה זצ"ל", קיבץ הרב נחום סטפנסקי הי"ו, כעמיר גורנה, את חידושי התורה והמאמרים שכתב ר' אריה והוסיף עליהם מדיליה. חומר רב ערך זה סייע לנו בתיאור משנתו התורנית של ר' אריה.
בני משפחתו הקרובים של ר' אריה, ובראש ובראשונה בניו ר' יעקב ז"ל, שנתבקש לישיבה של מעלה בשנה האחרונה, וייבדלו לחיים טובים וארוכים הרב אהרן בינה, ראש ישיבת "נתיב אריה", בניו עו"ד משה בינה והרב חנן בינה, והמסייע על ידם רמי אוהב ציון, לא חסכו כל מאמץ על מנת שהמלאכה תגיע לידי סיום. עורך דין יואב הירש ניצח על המלאכה, וללא לאות המריץ ועודד כדי שתגיע לידי סיום. אלמלא התמדתם ונחישותם, לא היה רואה ספר זה אור. עמיחי ברהולץ, איש הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות" קותי וזהבה טפר ואנשי צוותם ניצחו, כדרכם ביעילות ומסירות, על מלאכת הבאת הספר לדפוס. עורכת הלשון רונית מיכליס והמגיה יעקב רוזנפלד ניכשו מהספר טעויות דפוס ותרמו בעינם הטובה גם לחידוד והבהרת כמה מתכניו.
ועל כולם, יבורכו מאות מכריו, תלמידיו ובני משפחתו של ר' אריה, שליוו אותו עשרות בשנים לאורך תחנות חייו השונות. הסיפור שמסופר כאן - סיפורם-שלהם הוא. בימי שמחה ובשעות של עצב, בבית ובשדה, בעולמה של תורה ובשוחות החפירות בקו הראשון ביוון, ברחובות העיר העברית הראשונה ההולכת ונבנית ובשדות כפר הרא"ה. בהם ומהם עולה פסיפס חייו המגוון והעשיר של ר' אריה.
קשה, אולי בלתי אפשרי, לתאר בפני "דור אשר לא ידע" את ר' אריה, מה היה ייחודו ובמה נשתנה מחכמים אחרים. בדור שבו פרים ורבים ספרי זיכרונות ותולדות, וכל בר בי רב דחד יומא הופך להיות "גדול תורה", "הגאון העצום", "מרן" ו"רבן של ישראל", נותר מורנו ורבנו "ר' אריה", גדול מרבן - שמו, ללא כחל, וללא שרק, ומלא חן.
קשה שבעתיים להעביר דמות חיה ונושמת, על מורכבותה, קולה והדרת פניה, עיניה התכולות ובת שחוקה, לדפים דוממים. הייחודיות והמיוחדות אינן ניתנות להיכלא בין דפיו של ספר.
עם זאת, תקוותנו היא שמתוך שלל התיאורים שבאו כאן, יוכלו אלה שזכו להכירו לשוב ולהיזכר בדמות המיוחדת, ואלה שלא זכו - יקבלו, ולו משהו, כזית בעלמא, מטעמה של דמותו המיוחדת של ר' אריה. תלמיד חכם ואיש מוסר, חולם ולוחם, חקלאי וחלוץ.
"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. תחת השמש אין יתרון אבל למעלה מן השמש יש יתרון".
מילים אלה נתנגנו, מדי שבת בשבתו, באוזני מאות תלמידיו של ר' אריה בשעת "רעוא דרעוין", בסעודה שלישית של שבת, קודם שפתח לפניהם בדברי מוסרו. המה וסופן ממשיכים להדהד כמנגינה המלווה את דרך חייו של ר' אריה: "ליושבי קרנות אין יתרון, אבל ליושבי בית המדרש יש יתרון".
כל ימיו היה ר' אריה "מיושבי בית המדרש". אך בכך לא ראה די: לצד בית המדרש של מיר שבו נתחנך, הקים ובנה הרבה בתי מדרש. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו שזכינו לשהות ב"בית מדרשו" של ר' אריה, שספוג ורווי היה בתורה ודרך ארץ, מוסר ומידות, מאור פנים וענוות אמת. לבו כְּלֵב הארי, וגבורתו בינה.
אביעד הכהן
ירושלים, תשרי תשע"ט
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.