ארץ האגדות 2: שובה של הקוסמת

החגיגות במזרח היו בעיצומן. מצעדים נערכו ברחובות הכפרים מדי יום, בתים וחנויות קושטו בסרטים ובדגלונים צבעוניים, ומלוא חופניים עלי כותרת הושלכו לכל עבר וריחפו באוויר. כל האזרחים חייכו, גאים במה שהשיגו זה לא כבר.

לקח לממלכה הנרדמת יותר מעשר שנים להתאושש סופית מקללת השינה הנוראה שהוטלה עליה, אבל הנה שבה סוף־סוף לימי תפארתה כאומה משגשגת. תושבי המזרח נשאו עיניים לעתיד, שמחים לשוב ולהתגורר, כמו פעם, ב"ממלכה המזרחית" ולא במקום שנקרא עד כה "הממלכה הנרדמת".

שבוע החגיגות הגיע לשיאו באולם האדום בטירתה של המלכה היפהפייה הנרדמת. היה צפוף כל־כך שנראה שכל הממלכה התכנסה שם, ורבים נאלצו לעמוד או לשבת על אדני החלונות. המלכה עצמה, בעלה, המלך צ'ייס, והיועץ המלכותי ישבו אל שולחן נישא שצפה על החוגגים.

מופע קטן נערך במרכז האולם. שחקנים המחיזו את סיפור הטבלתה של היפהפייה הנרדמת וגילמו את הפֵיות שבירכו אותה ואת הקוסמת הרעה שהטילה עליה קללת מוות בדקירת אצבעה בגלגל הפלך. למרבה המזל, פֵיה אחרת תיקנה את הקללה כך שכאשר הנסיכה אכן תידקר באצבעה בסופו של דבר, היא והממלכה כולה ישקעו בשינה עמוקה. הם ישנו מאה שנים והבדרנים נהנו מאוד להציג את הרגע שבו נשק לה המלך צ'ייס והעיר את כולם.

"נראה לי שהגיע הזמן להיפטר מהמתנות הקטנות שקיבלנו מהמלכה," צעקה מישהו מירכתי האולם. היא נעמדה על שולחן והצביעה בחיוך על מפרק ידה.

כל תושבי הממלכה ענדו גומיות עשויות שרף עצים סביב מפרקי ידיהם. בשנים עברו נהגו, בפקודת המלכה, להצליף בהן על מפרק היד בכל פעם שהרגישו עייפים מדי. הגומיות עזרו לאזרחי הממלכה להישאר ערים, ולהילחם בשרידי השפעת הקללה.

למרבה המזל, לא היה עוד צורך בגומיות. הנוכחים באולם הגדול תלשו אותן ממפרקי ידיהם והשליכו אותן בשמחה באוויר.

"הוד מעלתך, התואילי לספר לנו שוב היכן למדת את הפטנט הזה?" שאל מישהו את המלכה על אודות הגומיות.

"תחשבו שאני מוזרה כשאספר לכם," אמרה היפהפייה הנרדמת. "ילד הוא שלימד אותי. הוא ואחותו ביקרו בטירה לפני כשנה. הוא אמר שהוא נעזר בגומייה כדי לא להירדם בבית הספר והציע שננסה זאת בממלכה."

"מדהים!" אמר האיש ושניהם פרצו בצחוק.

"מרתק, נכון? אני חושבת שהרעיונות המופלאים ביותר מקורם בילדים," אמרה המלכה. "הלוואי שלכולנו הייתה מחשבה יצירתית כזאת, והיינו מגלים שפתרונות פשוטים לבעיותינו הגדולות ביותר נמצאים ממש מתחת לאפנו."

היפהפייה הנרדמת הקישה על כוסה בכפית, וקמה לנאום לפני ההמונים המצפים.

"ידידיי," אמרה היפהפייה הנרדמת והניפה את כוסה. "היום אנחנו מציינים יום מיוחד מאוד בהיסטוריה שלנו ויום נפלא עוד יותר לעתידנו. נכון להיום, עסקאות הסחר של הממלכה, תפוקת היבול שלה והערנות הכוללת לא רק שבו לתיקונם, אלא אפילו השתפרו מאז הוטלה קללת השינה על ארצנו!"

בני עמה הריעו בקול גדול כל־כך שהטירה רעדה מרוב שמחה. היפהפייה הנרדמת הביטה הצדה והחליפה חיוך חם עם בעלה.

"אל לנו לשכוח את הקללה האיומה שידענו, אבל כשאנחנו נזכרים באותה תקופה אפלה, הבה נזכור כיצד גברנו עליה," המשיכה היפהפייה הנרדמת ודמעות זעירות נקוו בעיניה. "ויֵדעו כל אלו הזוממים לחבל ברווחתנו — הממלכה המזרחית תקום ותתאחד מול כל כוחות רשע שינסו להתנכל לה!"

תשואות ההסכמה היו רמות כל־כך שאחד היושבים על החלונות נפל מטה.

"מעודי לא הייתי גאה כל־כך להימנות עמכם כמו הלילה! לחייכם!" הכריזה המלכה בעליצות, וכל הנוכחים הצטרפו אליה בלגימה מכוסותיהם.

"תחי המלכה היפהפייה!" צעק מישהו במרכז האולם.

"תחי המלכה!" הריעו עמו השאר. "תחי המלכה! תחי המלכה!"

היפהפייה הנרדמת נופפה להם בחן והתיישבה. החגיגות נמשכו אל תוך הלילה, אבל קצת לפני חצות נתקפה המלכה תחושה מוזרה — הרגשה שלא חשה זה שנים.

"כמה מוזר," אמרה היפהפייה הנרדמת לעצמה, והביטה קדימה בחיוך על שפתיה.

"משהו מציק לך, יקירתי?" שאל המלך צ'ייס.

היפהפייה הנרדמת קמה ופנתה אל גרם המדרגות שמאחוריהם.

"סלח לי בבקשה, יקירי," אמרה המלכה לבעלה. "אני מרגישה קצת מנומנמת."

היא הופתעה מכך לא פחות ממנו, משום שכבר שנים שהיפהפייה הנרדמת לא יָשנה. המלכה הבטיחה לבני עמה שלא תנוח עד שתשוב הממלכה לתיקונה, וכעת, למראה הפנים המאושרות באולם סביבם, ידעו גם המלך וגם המלכה שההבטחה קוימה במלואה.

"לילה טוב, יקירתי, חלומות פז," אמר המלך צ'ייס ונשק לידה.

כשהגיעה לאגף המגורים שלה לבשה המלכה את כתונת הלילה האהובה עליה ושכבה במיטתה לראשונה זה עשר שנים, והרגישה כמי שמתאחדת עם ידידים ותיקים. היא שכחה כמה נעים מגעם של סדינים צוננים כנגד ידיה ורגליה, את רכות הכרית ואת התחושה העוטפת של המזרן כששכבה עליו.

שאון החגיגות נישא עד חדריה של המלכה, אבל זה לא הפריע לה, ואפילו השרה עליה שלווה. היפהפייה הנרדמת נשמה עמוקות ושקעה בשינה עמוקה מאוד — עמוקה כמעט כמו שנתה במאה שנות הקללה, אלא שהפעם ידעה שתוכל להתעורר בכל עת שתרצה.

כשהמלך צ'ייס הצטרף אליה אחר כך, עלה חיוך על שפתיו למראה אשתו הנמה בשלווה. הוא לא ראה אותה כך מאז היום שבו ראה אותה לראשונה.

באולם הגדול הגיעו החגיגות בסופו של דבר לסיומן. המנורות והאחים המבוערות כובו ברחבי הטירה, והמשרתים גמרו לנקות ושוחררו לחדריהם.

שקט השתרר סוף־סוף בטירה, אבל כמה שעות לפני עלות השחר, הופרה הדממה.

היפהפייה הנרדמת והמלך צ'ייס התעוררו לשמע נקישות רמות על דלת חדרם. שניהם הזדקפו במקומם מיד.

"הוד מעלתכם!" צעק מישהו מצדה השני של הדלת. "סלחו לי, אבל אנחנו חייבים להיכנס!"

הדלת נפרצה לרווחה והיועץ המלכותי נכנס לחדר בריצה, מלווה בתריסר שומרים חמושים שמיהרו להקיף את המיטה.

"מה בשם אלוהים קורה כאן?!" צעק המלך. "איך אתם מעזים להתפרץ לתוך..."

"אני ממש מצטער, הוד מעלתך, אבל אנחנו חייבים לקחת את המלכה מיד למקום מבטחים," אמר היועץ.

"מקום מבטחים?" שאלה היפהפייה הנרדמת.

"נסביר בדרך, הוד מעלתך," אמר היועץ. "אבל בינתיים אנחנו חייבים להביא אותך לכרכרה מהר ככל האפשר — אותך בלבד. לבדך תבלטי בשטח הרבה פחות מאשר בכרכרה שתסיע אותך ואת המלך."

היועץ נשא אליה מבט בהול, מפציר בה להיענות. המלכה קפאה במקומה.

"צ'ייס?" היפהפייה הנרדמת הביטה בבעלה. היא לא ידעה מה לעשות.

המלך לא ידע מה להגיד. "אם הם אומרים שעלייך ללכת, את צריכה ללכת," הצליח לומר לבסוף.

"לא אוכל לעזוב את בני עמי," אמרה היפהפייה הנרדמת.

"עם כל הכבוד, הוד מעלתך, מותך לא יועיל לאיש," אמר היועץ.

המלכה נחרדה לשמע הדברים. מה זאת אומרת, מותך?

לפני שהיפהפייה הנרדמת הבינה מה קורה הרימו אותה השומרים מהמיטה והעמידו אותה על רגליה, ומיהרו ללוות אותה ואת היועץ החוצה. היא אפילו לא הספיקה להיפרד לשלום.

הם נחפזו במורד גרם מדרגות לולייני שהוביל למרתפי הטירה. מדרגות האבן המחוספסות הכאיבו לכפות רגליה היחפות של המלכה. "שמישהו יגיד לי בבקשה מה קורה!" אמרה היפהפייה הנרדמת.

"אנחנו חייבים להוציא אותך מהממלכה במהירות האפשרית," אמר היועץ.

"למה?" שאלה והתחילה להתנגד לשומרים המקיפים אותה. כשאיש לא השיב היא נעצרה באמצע המדרגות וסירבה למוש ממקומה. "לא אזוז מכאן עד שמישהו יסביר לי! אני המלכה! יש לי זכות לדעת!"

היועץ החוויר.

"אני לא רוצה להבהיל אותך יותר מהנחוץ, הוד מעלתך," אמר בלסת רועדת. "אבל זמן קצר אחרי חצות, אחרי שכל האורחים הלכו הביתה, שני חיילים המוצבים בפתח הטירה הבחינו בהבזק אור עז, וגלגל טווייה התגשם פתאום באוויר."

עיני היפהפייה הנרדמת נפערו והצבע אזל מפניה.

"הם לא חשבו שזה משהו רציני — אולי סתם תעלול טיפשי שנועד לקלקל את המסיבה הערב," המשיך. "אבל כשניגשו לבדוק את העניין התלקח גלגל הטווייה ועלה באש, ובאותו רגע קרה דבר נוסף."

"מה קרה?" שאלה.

"הקנוקנות ושיחי הקוצים שכיסו את הממלכה בזמן קללת השינה — הצמחים שנעקרו והושלכו לבור הקוצים — התחילו לצמוח חזרה," סיפר לה. "מעודי לא ראיתי משהו צומח במהירות כזאת, הטירה כבר מכוסה כמעט כדי מחציתה. הצמחים מכסים את הממלכה כולה."

"אתה אומר לי שקללת בור הקוצים מתפשטת ברחבי הממלכה?" שאלה היפהפייה הנרדמת.

"לא, הוד מעלתך," השתנק היועץ. "זאת הייתה קללה פשוטה של מכשפה זקנה. הפעם מדובר בכישוף אפל — כישוף אפל וחזק ביותר! מהסוג שידעה ממלכתנו רק פעם אחת בעבר."

"לא." היפהפייה הנרדמת התנשמה וכיסתה את פיה בידה. "אתה לא מתכוון..."

"חוששני שכן," אמר היועץ. "וכעת, שתפי איתנו פעולה בבקשה — אנחנו חייבים להוציא אותך מגבולות הממלכה מהר ככל האפשר."

השומרים אחזו שנית במלכה והמשיכו לרדת למעמקי הטירה, והפעם היא לא התנגדה להם.

הם ירדו במדרגות עד שלא נותרו יותר מדרגות לרדת בהן, ואז עברו מבעד לזוג דלתות עץ, והיפהפייה הנרדמת מצאה את עצמה באורוות הטירה.

לפניה ניצבו ארבע כרכרות, כל אחת מהן מוקפת תריסר פרשים רכובים על סוסים ונכונים לצאת לדרך. שלוש כרכרות היו מבריקות ומוזהבות, מצי כלי הרכב הפרטי של המלכה, אבל היא נלקחה דווקא אל הרביעית, מרכבה קטנה ופשוטה למראה. החיילים שהקיפו את הכרכרה לא עטו שריון כמו האחרים אלא הוסוו כחקלאים וכסוחרים פשוטים.

השומרים נשאו את המלכה לתוך המרכבה, שבקושי היה בה מספיק מקום להכילה.

"ובעלי?" היפהפייה הנרדמת הושיטה את ידה, למנוע מהם לסגור אחריה את הדלת.

"הוא יהיה בסדר, גברתי," אמר היועץ. "המלך ואני נצא לדרך מיד אחרי שנשלח את כרכרות הפיתיון. תכננו את כל זה למקרה שהטירה תותקף אי־פעם. בטחי בי, זו הדרך הבטוחה ביותר."

"אני מעולם לא אישרתי תוכנית כזאת!" אמרה היפהפייה הנרדמת.

"לא, היא נערכה במצוות הורייך," אמר היועץ. "זה אחד הדברים האחרונים שהם ציוו לעשות לפני מותם."

לשמע דבריו החיש לבה של המלכה את פעימותיו. הוריה הקדישו את חייהם לניסיון להגן עליה, ואפילו במותם לא הפסיקו לנסות.

"לאן מועדות פניי?" שאלה.

"בינתיים, לממלכת הפיות," אמר היועץ. "אצל מועצת הפיות תהיי מוגנת. כרכרות הפיתיון יישלחו לכיוונים אחרים, לשם הסחת דעת. ועכשיו עלייך להזדרז."

הוא דחף אותה בעדינות פנימה וטרק את דלת המרכבה מאחוריה. אפילו תריסר השומרים החמושים המקיפים את מרכבתה הקטנה לא השרו עליה ביטחון של ממש. היא ידעה שאין ביכולתם להגן עליה במצב כזה.

היועץ שילח בהנהון את כרכרות הדֶמֶה לדרכן. כמה דקות אחר כך הנהן גם לרַכָּב שלה, ומרכבתה זינקה אל הלילה כאילו נורתה מלוע תותח, סוסיה שועטים במלוא מהירותם.

מבעד לחלונותיה הזעירים של המרכבה ראתה היפהפייה הנרדמת את הזוועות שתיאר באוזניה היועץ.

חיילים ומשרתים היו פזורים בחצרות הטירה, נאבקים בקוצים ובענפים המצמחים פרא סביבם. הצמחים צמחו היישר מהקרקע ותקפו אותם — נכרכו כנחשים סביב טרפם, שלחו שלוחות שהתלפפו במעלה קירות הטירה, שברו חלונות, משכו אנשים החוצה והעיפו אותם באוויר למרחק עשרות מטרים.

קוצים וענפים שבקעו מהקרקע ניסו לתקוף את מרכבתה של היפהפייה הנרדמת, אבל החיילים מיהרו לשסף אותם בחרבותיהם.

המלכה היפהפייה הנרדמת לא הרגישה מעודה חסרת אונים כל־כך. היא ראתה בני כפר — חלקם במרחק נגיעת יד ממרכבתה — נופלים קורבן לצמחייה המפלצתית, בלי שתוכל לעזור להם. נותר לה רק לצפות בזוועה ולקוות שתוכל לגייס עזרה ברגע שתגיע לממלכת הפיות. תחושת האשמה על שנטשה את בעלה ואת ממלכתה הכבידה על לבה, אבל היועץ שלה צדק — מותה לא יועיל לאיש.

הטירה הלכה וקטנה מאחוריה והכרכרה התקדמה בדרכה אל היעד. עד מהרה הם הגיעו ליער והמלכה ראתה רק עצים חשוכים מכל עבר.

גם אחרי שעה של נסיעה, לא שכך פחדה של היפהפייה הנרדמת. היא מלמלה לעצמה שוב ושוב חרישית, "כמעט הגענו... כמעט הגענו..." למרות שלא היה לה מושג כמה הם קרובים.

פתאום פילחה את האוויר שריקה רמה שבאה מכיוון העצים. היפהפייה הנרדמת הציצה מחלונה והספיקה לראות פרש וסוסו מושלכים אל היער שלצד השביל. שריקה נוספת נשמעה באוויר, ופרש נוסף הושלך עם סוסו אל העצים מהצד השני. הם התגלו.

האוויר נמלא קריאות אימה של חיילים וסוסים שהוטלו אל תוך היער. מה שזה לא יהיה שם בחוץ קטף אותם בזה אחר זה.

היפהפייה הנרדמת התכופפה ונשכבה רועדת על רצפת הכרכרה. היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שכל החיילים יילקחו.

בשריקה האחרונה נחטפו אחרוני הסוסים והחיילים, וקריאותיהם הדהדו בחשכת הלילה. המרכבה התהפכה, נפלה על צדה והחליקה על הקרקע עד שנעצרה. דממה השתררה ביער. קולות הסוסים והפרשים הפצועים נדַמו. המלכה נותרה לבדה.

היפהפייה הנרדמת זחלה מבעד לדלת המרכבה ויצאה החוצה בזהירות. היא צלעה וידה השמאלית הייתה פגועה, אבל מרוב פחד בקושי הרגישה את הפציעות.

המתקפה נגמרה? היא יכולה לקרוא לעזרה או לחפש ניצולים? הרי אין ספק שאם אותו דבר שם בחוץ היה רוצה להרוג אותה, כבר הייתה מתה.

בדיוק כשעמדה לקרוא לעזרה נשטף היער בהבזק של אור סגול מסמא. המלכה צרחה וצנחה ארצה, ידיה מכסות את פניה — אבל ההבזק ארך רק שנייה. היא הריחה עשן, וקמה להביט סביבה. היער כולו יקד באור זוהר וכל העצים כולם הפכו לגלגלי טווייה.

לא נותר עוד מקום לספק, פחדה הגדול ביותר של הממלכה התממש.

"הקוסמת," לחשה לעצמה היפהפייה הנרדמת. "היא חזרה."