ארצך ומולדתך: מסע בעקבות התפוצה הישראלית באירופה

פתיחה

על פי הערכות שונות חיים היום באירופה בין מאה למאתיים אלף ישראלים. המספר המדויק אינו ידוע, הוא תלוי בהגדרות והוא אינו חשוב כשלעצמו, אך לשם השוואה מדובר במספר דומה למספר הישראלים החיים בכל הקיבוצים גם יחד או למספר הישראלים החיים בערים כמו רמת גן, רחובות או כפר סבא. גם אם זהו מספר קטן בהרבה ממספר הישראלים החיים בצפון אמריקה או בגדה המערבית, מדובר בתפוצה ישראלית גדולה ומשמעותית. בניגוד לעבר, הישראלים באירופה אינם מרוכזים בקהילות קטנות הסמוכות למרכזים היהודיים המסורתיים; הם נמצאים בכל רחבי היבשת — מהכרכים הגדולים של אנגליה, צרפת וגרמניה ועד מדינות כמו סלובניה, איסלנד ואסטוניה. למעשה, ספק אם יש אפילו פינה אחת באירופה שהישראלים לא הגיעו אליה, ואם יש כזו — זה רק עניין של זמן עד שהיא תופיע על המפה. מחקר שנערך לאחרונה מצא שמרבית חברי התפוצה הישראלית באירופה מזהים את עצמם כישראלים וכחילונים, הם בעלי עיסוקים מגוונים, רבים מהם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, ובעוד הקשר שלהם לקהילות היהודיות בסביבתם הוא רופף, חשוב להם לשמר את שפתם העברית ואת זהותם הישראלית. על פי רוב לא מדובר בגולים או במהגרים שניתקו מגע ממולדתם. להפך, הם קשורים אליה בכל מאודם.

ברמה האינטואיטיבית יש משהו מפליא בכך שיש מי שמאזין לשלמה ארצי בטוסקנה, מי שקורא הארץ בלב הפירנאים ומי שעוקב אחר הישגיה של מכבי בערים שלגדות הדנובה והריין. לא מדובר בתרמילאים ובתיירים אלא בחוקרים המועסקים במיטב האוניברסיטאות של אירופה, טבחים המבשלים במסעדותיה, רופאים העובדים במרפאותיה ומהנדסים המועסקים במפעליה. הישראלים האירופאים הם מתכנתים ובנקאים, נדל״ניסטים ואומנים, מלונאים ומאבטחים, מורים ורפתנים. הנוכחות שלהם באירופה איננה קוריוז; היא חלק מתהליך עומק המתרחש בחסות שינויים כלכליים וחברתיים חובקי עולם, המאפשרים חיים של זהות רב־ממדית בחברה הרב־תרבותית המתפתחת באירופה בעשורים האחרונים. באירופה ניתן בימינו לקנות ביסלי ובמבה, לחגוג את יום העצמאות, לצפות בסדרות טלוויזיה ישראליות וליהנות מהופעות של מיטב אומני ישראל. רבים מהישראלים המשתקעים באירופה לומדים את השפות המקומיות, משתלבים בחברה ובמקרים רבים אין להם קושי בהשגת דרכון או אשרת שהייה. אך ההשתלבות אינה מושלמת. כתוצרים של תרבות שממזגת השפעות מאגן הים התיכון, מהשטייטל האירופי של סוף המאה ה־19 ומהחברה הפוסט־מודרנית המערבית, הם מצליחים לשמר באירופה את תרבותם הישראלית וליצור שלוחות שלה בביתם החדש — כותבים ספרים בעברית, יוצרים מוזיקה עם צלילים ישראליים ומבשלים אוכל עם ניחוחות ישראליים. חלקם מקימים קהילות ישראליות, וירטואליות או מוחשיות, ויש גם היוזמים פעילות פוליטית, כזו העוסקת בהסברה של השלטון הישראלי הנוכחי וגם כזו המוחה נגדו.

הריכוז הגדול ביותר של ישראלים בחו״ל נמצא בארצות הברית. כך הגיוני שיהיה — זוהי ארץ ההגירה האולטימטיבית, שבה אפשר, כך מספרים דורות של מהגרים, להתחיל מאפס על דף חלק. אבל אירופה איננה דף חלק. היא ההפך המוחלט. היא טעונה במשמעויות היסטוריות, דתיות ולאומיות. מצד אחד היא היבשת שבה נולדה התנועה הציונית ובה נמצאים שורשיהם המשפחתיים והתרבותיים של ישראלים רבים, מצד שני אירופה היא מקום אסונו הגדול של העם היהודי. ולמרות כל זאת, ישראלים מכל השכבות החברתיות חוזרים אליה במהלך שהוא רב משמעות בעבור החברה הישראלית. רבים רואים עדיין בהגירה מישראל בעיה. הם מדברים על אגואיזם ואינדיבידואליזם, על אובדן הסולידריות, על בריחת מוחות, התבוללות, ייאוש ואסקפיזם. אבל זו רק דרך אחת להסתכל על הדברים.

בדפים המונחים לפניכם תיבחן טענה חדשה, הגורסת שהתפוצה הישראלית באירופה מהווה בעצם חלק מהחברה הישראלית, לא גולה שהתנתקה ממנה. מבחינה מספרית, היא מונה בערך פי שלושה או פי ארבעה מתושבי המועצות האזוריות הגדולות כמו עמק יזרעאל או עמק חפר. לפי הטענה שתיבחן כאן, התפוצה הישראלית־אירופית היא למעשה ״המועצה האזורית אירופה״ — המועצה האזורית הגדולה והמגוונת בישראל. נשמע כמו רעיון מטורף? ייתכן, אבל בעידן הנוכחי יש יותר מסיבה אחת לבחון אותו ברצינות. התפוצה הישראלית באירופה קרובה כל כך למדינת האם, מרושתת ומקושרת אליה כל כך, גמישה כל כך בתנועותיה פנימה והחוצה, שלעתים קשה להפריד בינה ובין מדינת האם. למהגרי העשור האחרון יש אינטרנט מהיר ובאמצעותו הם שומעים גלי צה״ל בטלפון הנייד, קוראים ynet בטאבלט, צופים בערוץ 2 בלפטופ ומשוחחים עם בני משפחותיהם בישראל כל יום בסקייפ ובוואטסאפ — כל זאת ללא מאמץ וכמעט ללא עלות. האינטרנט גם עוזר למהגרים החדשים למצוא אחד את השני. פורומים כמו ״ישראלים מבשלים בהולנד״ או ״ישראלים משחקים כדורסל בווינה״ מחברים את התפוצה הישראלית באירופה ומסייעים לה להקים ספריות, בתי חינוך ומועדונים וליזום פעילויות שבעבר ניתן היה רק לחלום עליהן. המהגרים החדשים מבקרים בישראל לעתים קרובות וחלקם מצליחים אפילו לקיים חיים מקבילים בשתי מדינות בחסות חברות תעופה כמו איזי ג׳ט ו־וויז אייר, המאפשרות מעבר מהיר וזול בין לונדון, ברלין ובודפשט לתל אביב, ובזכות העובדה שישראל ומדינות אירופה נמצאות פחות או יותר באותו אזור זמן הקשר ביניהן פשוט יותר מהקשר בין ישראל לארצות הברית, קנדה או אוסטרליה. במאה ה־21 שוק העבודה והעולם האקדמי דורשים לעתים שהייה בחו״ל שהיא ממושכת יותר מביקור וקצרה יותר מחיים שלמים. תקופות חיים אלו, בנוסף לקשרים זוגיים בין ישראלים וישראליות לאירופאים ואירופאיות, הן הדלק שמניע ומאיץ את התפתחותה של התפוצה הישראלית באירופה.

המציאות כבר איננה דיכוטומית. ההפרדה החד־משמעית בין ישראלים המתגוררים בישראל וכאלו המתגוררים באירופה נעלמת וישנו תחום אפור מתרחב והולך של ישראלים השוהים באירופה שהם בעלי זהות כפולה, ומהווים, ביותר ממובן אחד, חלק מהחברה הישראלית, ולו מפני שהם מחזיקים עדיין בזכות הצבעה, מספר טלפון ישראלי וקשרי משפחה ובמקרים לא מעטים גם בפנסיה, חשבונות בנק או נכסים בישראל. הם אינם מקשה אחת אבל חלקם קשור עדיין לישראל עד כדי כך שהם מעלים, גם אם לא תמיד בקול, את הרעיון שאולי בראשית המאה ה־21 חברה לאומית בריאה שהיא חלק ממשפחת העמים זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה; בכוחה של תפוצה שכזו להיות מודעת לעצמה ופעילה חברתית ופוליטית. היא יכולה להיות קשורה לישראל בדיאלוג תרבותי, כלכלי וערכי ומחויבת לעתיד הפרויקט הישראלי לא פחות מאלו החיים בתוך גבולותיו הפיזיים. גם אם לא נסכים עם קביעה זו, גם אם נחשוב שהיא מופרכת או נירתע ממשמעויותיה — כיום אי אפשר שלא לשאול כיצד מושפעת החברה בישראל מהעובדה שאנשים שאינם חיים בתוך גבולותיה הפיזיים מעורבים מאוד בשיח הציבורי שלה, מושקעים במשק שלה ויוצרים יצירות אומנות ותרבות בשפתה וברוחה. לפני 15 שנה זו עדיין הייתה תופעה שולית. היום כבר קשה להתעלם ממנה.

וכך קורה שישראלים רבים החיים באירופה מוצאים את עצמם חיים במקום שלמעשה מעולם לא היה קיים. זהו מקום וירטואלי במהותו, המולבש כמעין שכבה נוספת על המקום הממשי בו הם חיים, ומהווה מעין גרסה מודרנית ל״אם אשכחך ירושלים״ המקראי. ישראלים אלו עזבו אמנם פיזית את הארץ, אבל חברתית ותרבותית הם עדיין חיים בה. רובם ודאי זוכרים שלמדו בבית הספר היסודי על הציווי האלוהי הקדום לאברהם אבינו, ״לך לך מארצך ומולדתך״. גם הם, כמו עמיתיהם שנותרו בישראל, למדו על אבי המונותאיזם, המהגר הנצחי שעזב את חרן בעקבות הבטחה אלוהית והיגר לכנען, שאותה נטש לטובת מצרים, רק כדי לשוב לכנען. גם המהגרים הישראלים לאירופה עזבו את מולדתם והקימו בית חדש במקום אחר וגם הם מבינים, כמו אברהם, שארצם ומולדתם הם כעת שני מקומות שונים. כמו אברהם, שגם בזקנתו ראה בחרן את מולדתו, חייהם מובילים אותם לחבר בין שני המקומות, הארץ בה נולדו והארץ בה מתנהלים חיי היום־יום שלהם, ולבנות ביניהם גשר. ספר זה הוא מסע בעקבות החיבור הזה וניסיון להבין את משמעויותיו.

לפני כל דבר אחר זהו מסע של מפגש ושיחה. אף על פי שיש בו גם הצעה לניתוח פוליטי, תרבותי וחברתי של התפוצה הישראלית באירופה — המפגש והשיחה עם המרואיינים הם נקודת המוצא והמפתח לדיון. לכן, אי אפשר שלא להוסיף כמה מילים על המרואיינים והמרואיינות שבחרתי. האנשים שאיתם שוחחתי במסגרת מסע זה אינם מהווים מדגם סטטיסטי מייצג של המהגרים הישראלים באירופה. אין בידיי כלים וגם לא שאיפה לבנות מדגם שכזה. לא בחרתי מרואיינים לפי מפתח של אזורים גיאוגרפיים או לפי מעמדם הסוציו־אקונומי. אני מעריך שתהליכי הגלובליזציה ומאפייניה החברתיים של ההגירה מישראל גורמים לכך שמבחינת הנושאים הנדונים בספר זה, אין חשיבות גדולה לייצוג המדינות השונות אליהן הגיעו המהגרים הישראליים או לדיון בהבדלים המבוססים על עומק כיסיהם.

עם זאת, ישנם נושאים שלא ניתן להתעלם מחשיבותם: הרקע התרבותי ממנו מגיעים המרואיינים, גילם, עיסוקם, מצבם המשפחתי ואולי גם נטייתם הפוליטית. אלו משפיעים, לטעמי, על חוויית ההגירה שלהם ועל הקשר שלהם לישראל הרבה יותר מהנקודה הספציפית ביבשת שבה בחרו להתיישב. לכן לא הקפדתי למצוא מרואיינים מאזורים גיאוגרפיים שונים (מרבית השיחות התקיימו מטעמי נוחות במערב אירופה ובצפונה), אך הקפדתי לדבר עם צעירים ומבוגרים, אנשי ימין ואנשי שמאל, עם כאלו שהגיעו לאירופה משיקולים של קריירה ועם כאלו שהגיעו בעקבות בן או בת זוג, עם בעלי משפחות ועם כאלו שטרם הפכו להורים, עם ילידי הארץ ועם ילידי ארצות אחרות שהיגרו לישראל ועזבו אותה. זהו פסיפס אנושי שמטרתו לפתוח שיחת עומק על זהויות ישראליות חדשות והשפעתן על החברה הישראלית, ולא ניסיון לבסס תחזיות דמוגרפיות או מודלים סטטיסטיים. כמו כן, ואולי חשוב מכך, אינני חוקר אובייקטיבי. אני ישראלי המתגורר באירופה בעצמי. לכן, ברצוני או שלא ברצוני, האדם שהשפיע יותר מכול על תוצאות המסע הוא זה ששמו לא מוזכר כלל ברשימת המרואיינים — אני עצמי.

״ביום גשם עכור, בסוף חודש מארס, אני יורד מהכביש הראשי המוליך מביתי בירושלים לחברון, ונכנס למחנה הפליטים דהיישה״; כך פתח דויד גרוסמן את הזמן הצהוב, יצירה שחשפה חתיכת מציאות ישראלית שמעטים הכירו לעומק קודם לכן. אני אינני גרוסמן וסטוקהולם, בירתה של ארצי החדשה, בוודאי שאיננה דהיישה. ובכל זאת, כשהתחלתי את המסע בעקבות התפוצה הישראלית באירופה ארזתי מחברת ומכשיר הקלטה בתיק קטן, ויצאתי לדרך ארוכה אך קרובה לבית. בדרך מצאתי את עצמי מביט בעננים אפורים דרך חלונותיהם של מטוסים, אוטובוסים ורכבות ומדי פעם אמרתי בלבי כמה מילים לאיש שכתב את ישראל טוב יותר מכל אדם אחר: ״הנה, מר גרוסמן, גם כאן יום גשם עכור, גם עכשיו סוף חודש מארס, וגם אני, במרחק שלושים שנה ויותר משלושת אלפים קילומטר ממך, יוצא למסע.״ ולמרות המרחק ולמרות מזג האוויר ולמרות השלווה היחסית והנוף הירוק, זהו לא מסע אירופי. זהו מסע ישראלי מאוד.