באופן לא דיפלומטי

דקות אחדות אחרי שחציתי את הגבול בין ישראל לירדן בשנת 2004, קיבל הציר המדיני שלנו ברבת עמון, דני נבו, שיחת טלפון. קצין בצד הישראלי של מעבר הגבולות הודיע לו, שמנכ"ל משרד החוץ - אנוכי - חוצה את הגבול. הציר נשמע עצבני. מדוע חצה פרושאור את הגבול ללא ידיעתו? או אז הבריקה מחשבה בראשו: הוא היה משוכנע שאני בא לפגוש, בלעדיו, את עבדאללה מלך ירדן או את שר החוץ של הממלכה. אבל ככל שנקפו השעות התגבר חששו של הציר. לא היה אף דיווח, בכלי התקשורת או בצינורות הדיפלומטיים, על פגישה שלי עם אישיות ירדנית בכירה. נבו המבולבל התקשר שוב למעבר הגבולות. "האם הוא שב על עקבותיו? אתם בטוחים שמנכ"ל משרד החוץ חצה את הגבול?" הקשה באוזני הקצין בביקורת הגבולות. התשובה היתה חד־משמעית: "כן, זה היה פרושאור. הוא חצה את הגבול לתוך ירדן, אך לא חזר". נבו לא הרפה: "איפה הוא?" שב ושאל. משהו הריח לו לא כשורה.

התשובה לשאלה שתתה קפה משובח כמה מאות קילומטרים משם, בדובאי. אחת משבע הנסיכויות המרכיבות את איחוד האמירויות במפרץ הפרסי. שעה קלה לפני כן נחת מטוס חברת התעופה אמירייטס, שהביא אותי לאזור לשורה של פגישות חשאיות. ירדן פשוט היתה הנתיב הקל והמהיר ביותר לשם, ודרכה הגענו, אורן אנוליק, יועץ בלשכת מנכ"ל משרד החוץ, ואנוכי, לאזור. שם התחיל תהליך הידוק היחסים עם מדינות המפרץ.

בשנות ה־90, עשור קודם לכן, בעקבות הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן, החליטה מדינת ישראל להרחיב את מארג יחסיה הדיפלומטיים עם מדינות נוספות בעולם הערבי. לאורך השנים התקיימו מערכות יחסים ספורדיות בין הצדדים, שהתבססו בעיקר על גורמי הביטחון בישראל, ובמיוחד המוסד. מטבע הדברים, לא היה לקשרים הללו ביטוי פומבי אמיתי. באותם ימים, כאשר נפרץ לכאורה הסכר הפלסטיני, הבינו בישראל שעומדת לפני המדינה הזדמנות פז לממש את הפוטנציאל של יחסים דיפלומטיים, כלכליים ומסחריים בינה לבין העולם הערבי.

מרוקו היתה אחת מחלוצות הקשר עם ישראל. מערכת היחסים איתה היתה טבעית יותר הודות לאישיותו הייחודית של מלך מרוקו לשעבר, חסן השני, שרחש כבוד רב לקהילה היהודית וראה בה נכס לארצו, ואכן, ממנה צמחו חלק מיועציו הקרובים ביותר. הקשר בין ישראל למרוקו עלה מעל לפני השטח מיד לאחר הסכמי אוסלו ב־1995, אז נפתחה נציגות ישראל שם. תוניסיה היתה הבאה בתור. לאחר עשרות שנים של מערכת יחסים במישורים שונים, בתחילת 1996, מינפו הישראלים ומקביליהם בתוניסיה את ההזדמנות של עזיבת מפקדת אש"ף את המדינה ופתחו בשתי המדינות משרדי אינטרסים, שהיו שגרירויות דה־פקטו. ב־1996 נפתחו משרדי אינטרסים של ישראל גם בדוחא, בירת קטאר, ובמסקט, בירת עומאן.

כאשר עוסקים במערכת היחסים של ישראל עם מדינות ערב, חשוב להבין את ההבדל בין שגרירות למשרד אינטרסים. שגרירות היא נציגות כוללת בין מדינות ומכילה את שלל רכיבי התקשורת ביניהן - מדגל המונף על גג המבנה, דרך אמצעים לשיתוף פעולה בין־ממשלתי ועד לשיתוף פעולה עם גורמי הכלכלה והחברה האזרחית בשתיהן. בעוד שלשגרירות יש כלי עבודה נרחבים, כמו למשל חסינות לאנשי הצוות, היתרי אבטחה ודואר דיפלומטי, במשרד אינטרסים האמצעים הללו לא קיימים באופן פורמלי. בפועל, רוב השליטים במדינות ערב שעמן ניהלה ישראל מערכת יחסים העניקו לנציגי ישראל במשרדי האינטרסים "חסות", שמשמעותה חסינות.

משרדי אינטרסים הם הדרגה הנמוכה ביותר של יחסים דיפלומטיים והם צנועים הרבה יותר בהצהרת הכוונות שלהם. מטרתם להתחיל במימוש הפוטנציאל הטמון בקשר בין שתי המדינות, והדבר כולל לרוב שיתוף פעולה ממשלתי וכלכלי. ההבדל העיקרי הוא שהלכה למעשה, השיתוף בין המדינות מוגבל ומתוחם, מה שמאפשר להן לשמור על מערכת היחסים בפרופיל נמוך. משרדי אינטרסים מאפשרים למנהיגי מדינות ערב ליהנות מהיתרון של קיום יחסים עם ישראל, בלי לשלם את המחיר הציבורי והפוליטי הכרוך בכך. לצערי, עם השנים הם למדו איך לאחוז את החבל בשני קצותיו - לנהל מערכת יחסים פורייה עם ישראל ובמקביל לתקוף אותה מעל כל במה אפשרית.

היוזמה לפתיחת משרדי האינטרסים לא נולדה יש מאין, אלא התבססה על קבוצות עבודה שנוסדו מיד לאחר הסכמי אוסלו, בין ישראל ומדינות ערביות שונות, וכונו הרבצ"ד - הקבוצות הרב־צדדיות. קבוצות אלה עסקו בתחומים מגוונים, בהם מים, איכות הסביבה, פליטים ובקרת נשק ונועדו להיות התשתית לקידום ההסכם בין ישראל לפלסטינים. בוועידות בינלאומיות שונות, שהתקיימו במסקט, בקזבלנקה ובערים אחרות בעולם הערבי, נפגשו נציגים ישראלים עם עמיתיהם הערבים וקידמו יוזמות ופרויקטים כלכליים משותפים בכוונה לשדרג ולהעמיק את יחסיה של ישראל עם הפלסטינים ועם מדינות במרחב הערבי.

ברבות הימים, מערך היחסים בין רוב מדינות ערב לישראל קרס, כמעט במחי יד, בסוף שנת 2000, בעקבות כישלון שיחות קמפ דייוויד בין ישראל לרשות הפלסטינית ופרוץ האינתיפאדה השנייה. בתוך תקופה קצרה, כל המאמצים עלו בתוהו, כאשר רוב מדינות ערב הודיעו כי הן מנתקות את כל הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות "האלימות הישראלית בשטחים הפלסטיניים".

בדיעבד התברר שהיה מדובר במהלך מתוזמר יחסית בין מדינות הליגה הערבית, שביקשה להביע תמיכה באינתיפאדה על ידי סגירת הנציגויות. החלטת הליגה הערבית הקשתה בעיקר על מצרים וירדן, שלהן היו הסכמי שלום מחייבים עם ישראל. זה דבר אחד לסגור משרד אינטרסים, ודבר אחר לגמרי לסגור שגרירות שהוקמה בעקבות הסכם שלום בינלאומי. לכן, החלטת הליגה הערבית קבעה עקרונית שמדינות החתומות על הסכם שלום לא יחויבו למלא אותה, ואילו משרדי האינטרסים ייסגרו כולם.

בפועל, גם בהחלטה זו נתגלעו סדקים. סיפור מעניין שהגיע לאוזני התרחש בדוחא. חאמד בן ג'אסם (חב"ג, כפי שהוא מכונה בעגה המקצועית), אז שר החוץ הקטארי ובהמשך ראש הממשלה, נתבקש למלא אחר החלטת הליגה הערבית אך התמהמה בביצוע בדרכו האלגנטית. נציגי הליגה פנו אליו וטענו כי ראו אור דולק במשרד האינטרסים הישראלי. בן ג'אסם לא התבלבל והשיב להם, "לא יודע מה הסיפור, אני לא השומר שם. אולי השאירו אור דולק כדי שלא ייכנסו גנבים?" חריגה נוספת התגלתה במאוריטניה, שכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל ב־1999 והמשיכה בהם חרף האינתיפאדה השנייה. עם שתי המדינות הללו נותקו היחסים בפועל ב־2009, לכאורה בתגובה לפעילות ישראל במבצע עופרת יצוקה.

אבל למרות כל אלה, באותה נסיעה לדובאי ב־2004 הייתי אופטימי. הנסיעה היתה אחת הראשונות שלי כמנכ"ל משרד החוץ, בעת שרוב מערכות היחסים עם מדינות ערב כבר הושהו, הוקפאו או בוטלו. טרם הביקור יכולתי להניח שנמל התעופה של האמירות יהיה דומה לנמלי התעופה בבירותיהן של מדינות ערביות אחרות, כמו קהיר ורבת עמון. אבל מרגע שדרכה כף רגלי על אדמת המדינה, הבנתי שהיא לא דומה כלל וכלל לאחיותיה במרחב הערבי. אל נמל התעופה הבינלאומי התנקזו אנשי עסקים, אילי נפט, תיירים נרגשים וגם שני גברים ישראלים נפעמים ומשתאים, שהגיעו לכאן בפעם הראשונה, עם דרכונים ישראליים, בשליחות ממשלתם. הימים היו ימי הכנת ישראל להתנתקות, ואנוליק ואני נחתנו מוכנים למשימה.

נמל התעופה הבהיק בניקיונו. הטרמינל הראשי היה מופת של עיצוב ארכיטקטוני והעושר ניבט מכל פינה. מושבי עור משובח החליפו את כיסאות הפלסטיק הרגילים שבדרך כלל מעטרים נמלי תעופה. עובדי ניקיון רבים התרוצצו ומחו כל סימן שהותירו נעליהם של הנוסעים. שדרת החנויות התחרתה בקלות בשאנז אליזה שבפריז או בשדרה החמישית במנהטן - עם נציגויות לכל מותגי היוקרה. גלימה ערבית מסורתית של איש עסקים מהמפרץ נגעה בשולי חליפת המעצבים של איש עסקים אירופאי שפסע לצדו.

"Mr. Prosor, welcome to the United Arab Emirates", אמר בחיוך מוחמד, איש משרד החוץ המקומי שהמתין לנו בטרמינל והתלווה אלי לכל אורך הביקור. הוא הושיט לי את ידו וסימן לעוזרו לסייע לי עם התיק. סימנתי לעוזר שאני מעדיף לשאת את תיקי בעצמי כשנזכרתי בתדריכים הביטחוניים שקדמו לנסיעה, והוא הנהן בהבנה. בראשי עלתה שאלה אחת: כיצד יגיב קצין ביקורת הגבולות המקומי כשאושיט לו את הדרכון הישראלי? לא הייתי צריך לתהות זמן רב: המארח שלנו הוביל אותנו אל זוג מכוניות שחורות נוצצות, בעלות חלונות כהים. הדרכונים נשארו ברשותנו - אף אחד לא הציץ בהם ולא החתים אותם. נכנסנו למפרץ כאורחים חשובים - ועלומים.

סילבן שלום, שר החוץ באותה תקופה, נולד בעיר גאבס שבתוניסיה ושם חי בשלושת החודשים הראשונים לחייו. עובדה זו, והחינוך והתרבות התוניסאיים שספג בבית הוריו, סייעו לו לזהות עד כמה חשוב הדיאלוג עם מדינות ערב. עם מינויו לתפקיד שר החוץ היה נחוש בדעתו להידבר עמן וראה חשיבות בקשר עם מדינות ערב נוספות מלבד מצרים וירדן. ניסיונו הפוליטי הרב, בין השאר כשר האוצר, הקנה לו כלים ליצירת מארג קשרים כלכליים ומדיניים ענפים. שלום שאף להרחיב את מערכת היחסים של ישראל עם שכנותיה, בעיקר על בסיס כלכלי. הוא נהג לומר לי, תחילה בתפקידי כראש המטה שלו ובהמשך כמנכ"ל המשרד: "נותרו לנו קשרים בלתי־פורמליים רבים מהתקופה שבה היו לנו יחסים חמים עם המדינות הללו. קח את שברי הקשרים שנותרו ותתחיל לבנות באמצעותם גשרים חדשים".

המכוניות יצאו מנמל התעופה אל המלון שאליו הוזמנו - בורג' אל־ערב, המפואר שבמלונות העיר ואחד המרהיבים בעולם. הצמדתי את ראשי לשמשה והתבוננתי בנוף בסקרנות עצומה, חוקר את סודותיה של העיר המפוארת, מודל לחיקוי אוטופי ועתידני גם לערי הבירה המרכזיות באירופה. העיר נבנתה בשממה גדולה, בלב המדבר, ומכל עבר הזדקרו ארמונות גדולים ומרהיבים. ברחובות הפנימיים ראיתי גברים ונשים לבושים בבגדים מודרניים, חלקם אפילו חשופים קמעה, אוחזים בשקיות של מיטב מותגי היוקרה. מכוניות מפוארות נסעו על הכביש המהיר החוצה את העיר, ולא אחת היה עלי להטות את צווארי אם רציתי להביט בקודקודי מגדלי הזכוכית הבוהקים שנגעו בשמים התכולים.

את הלוגו של רשת בתי הקפה האהובה עלי, סטארבקס, זיהיתי מרחוק - אפילו בערבית. ביקשתי מהמלווה שלנו לעצור ליד בית הקפה. מוחמד התרצה והורה לנהג שיסיע אותנו ליעד. היינו במכונית רק ארבעתנו, ללא מאבטחים או מלווים נוספים. המכונית פנתה במהירות לכיוון סניף סטארבקס. הרחוב הצדדי שאליו נכנסה בדרך לא נראה מבטיח.

לפתע נשמעה חריקת בלמים והמכונית עצרה בפתאומיות. בצדה השמאלי ניצבה מרצדס אזרחית שחורה, שסימנה לנו לבלום. דלתה נפתחה ואדם לבוש בגדים אזרחיים יצא ממנה. ניסיתי לשמור על קור רוח בזמן שהחלפתי מבטים עם אורן. לא ציפיתי שהנסיעה הראשונה שלי לעיר הזאת תהיה גם האחרונה. כותרת העיתון של מחר חלפה בראשי: "דיפלומט ישראלי בכיר נעלם במפרץ בעת ששהה שם בביקור חשאי".

נהג המרצדס הניד את ראשו. הוא החליף כמה משפטים עם מוחמד, סימן לו בידו ושב לרכבו. מוחמד קרא את מחשבותי. "Don't worry, Mr. Prosor. Everything is under control". הוא הסביר כי הפנייה הפתאומית שלנו לסטארבקס לא היתה מתוכננת ועוררה חשש. במרצדס השחורה, כך התברר לי, ישבו המאבטחים המקומיים הסמויים. לא הייתי מודע לנוכחותם והם נשארו ברכב כשבסופו של דבר נכנסתי לחנות, אבל יוזמת סטארבקס שלי חשפה שמארחינו דאגו ברצינות רבה לביטחון של אורחיהם הישראלים.

יכולתי לראות בעיני רוחי את אצבעו המונפת של אבי דיכטר, אז ראש השב"כ ואחד האנשים הבודדים שידעו על נסיעתנו למפרץ, שאמר באחת מפגישות ההכנה לקראת הנסיעה, בנוכחות ראש הממשלה אריאל שרון ושר החוץ שלום: "אני לא יכול לאבטח אתכם ולא לוקח אחריות על הנסיעה. אם יקרה לכם משהו, לא תהיה לנו דרך לחלץ אתכם".

הנסיעה הראשונה שלי למפרץ התחילה בחוויה די מסעירה, והיתה זו רק ההתחלה של תקופה חד־פעמית, מפעימה ומרגשת של צעדים ראשונים בשטח לא מוכר. האירועים והחוויות שבאו בחודשים שלאחר מכן השפיעו לא רק על מדינת ישראל, אלא גם עיצבו, במידה רבה, את תפיסת עולמי ביחס ליחסים בינלאומיים באזור שלנו.