באנשי

1 שירה

זה היה יכול להיחשב לסתם עוד ערב רגיל ברחובותיה של רמת גן, אלמלא אותו אירוע. בזו אחר זו דהרו המכוניות מעל פסי ההאטה. גם האנשים התהלכו מהר. מרבית החנויות כבר נסגרו.

שירה חזרה משיעור פיתוח קול. בצומת הרחובות בן גוריון ואבא הלל היא האטה את צעדיה. אנשים רבים התגודדו בפתח בניין משרדים שהתנשא לגובה רב. בקצה הגג הופיעה דמות. רק פסיעה הפרידה בינה לבין נפילה חופשית אל המדרכה. יללות צופרים נשמעו מרחוק. שירה פילסה את דרכה בין האנשים. בין הראשים כבר הבחינה באורות רכבי ההצלה. לפתע, אל מול עשרות זוגות עיניים מבוהלות, פרצה בריצה היישר אל הבניין. כעבור רגע כבר פתחה את דלתותיו ונכנסה פנימה. היא חלפה על פני השומר בכניסה ומיהרה לכיוון המעליות. דלתות המעלית הימנית נפתחו, ושני בחורים יצאו ממנה. שירה נכנסה פנימה ולחצה על הכפתור הגבוה ביותר. בקומה העשרים ושלוש יצאה אל מסדרון חשוך וריק. בקצהו ניצב סולם ברזל. היא פסעה לכיוונו. כשנעמדה לפניו הביטה מעלה. המכסה לפתח הגג הוסר. כעשרה שלבים בסולם הפרידו בינה לבין הפתח. היא החלה לטפס. כשהגיעה לשלב האחרון, דחפה את עצמה החוצה, אל הגג. הזדקפה והביטה סביב. האוויר היה צלול. מרחוק נשמעה המולה. היא הבחינה בדמות שעמדה בקצה הגג, והחלה לצעוד לכיוונה אט אט, צעד אחר צעד. שלא תשמע אותה מתקרבת. שלא תיבהל. כשכבר עמדה ממש בסמוך אליה, הבחינה שזה בחור בשנות העשרים לחייו. הוא סובב את ראשו בבהלה לאחור. "אל תתקרבו!" צעק, והופתע לגלות שמדובר בנערה. הוא המשיך לאחוז במעקה ולא הסיר ממנה את מבטו. להפתעתו, היא לא אמרה דבר. גם לא ניסתה להתקרב. רק התיישבה במקומה ושיכלה את רגליה.

"מי את?" שאל ומיד הוסיף: "עופי מפה." היא לא זזה. הוא הביט לרחוב. קהל הסקרנים גדל. ניידת משטרה ומשאית כיבוי אש הגיחו מקצה הרחוב בזו אחר זו וחנו ממש בפתח הבניין. שוטר יצא מהניידת ורץ פנימה. הבחור שוב סובב את ראשו לכיוונה. כשעשה זאת נבהל וכמעט שאיבד את אחיזתו. היא עמדה ממש לפניו.

"מי את? מה את רוצה?" קולו רעד. היא שתקה. עשתה צעד נוסף לכיוונו ונצמדה אליו, "קפוץ," אמרה. דווקא למשמע קולה הידק את אחיזתו במעקה. היא הניחה את ידה על כתפו, "קפוץ," אמרה שוב. מכיוון הפתח נשמעה התרחשות. השוטר זינק אל הגג, "היי, ילדה, תתרחקי ממנו!" קרא לעברה. היא הפנתה את מבטה לאחור רק לרגע והתעלמה מדבריו.

"באנשי," לחשה לבחור, "שאלת מי אני, אני באנשי."

השוטר צעד במהירות לעברם.

"באנשי? איזה מין שם זה באנשי?"

היא לא השיבה לו. רק נחפזה לעמוד על קצות אצבעותיה. לחשה באוזנו והוא הקשיב.

"תתרחקי ממנו!" צעק השוטר בשנית. באנשי הסתובבה והחלה לפסוע לכיוון היציאה מהגג. השוטר חלף על פניה. לרגע חשב לחזור על עקבותיו ולאחוז בה, אך ויתר ומיהר אל הבחור. היא המשיכה ללכת באיטיות לכיוון הפתח. לא הביטה לאחור. חזתה מה עומד להתרחש. השוטר נעמד לפני הבחור, צעד אחד הפריד ביניהם, "תן לי את היד שלך," אמר וניסה לאחוז בזרועו. כמעט שנגע בו. כשהגיעה לפתח שמעה את צעקתו של השוטר. היא לא הסתובבה לאחור. ידעה שהבחור שחרר את אחיזתו.

בבוקר הם התארגנו לצאת לבית החולים. שירה התעכבה עוד רגע מול הראי בזמן שאמא שלה שאלה מה למרוח בסנדוויצ'ים. היא הביטה בעצמה. בילדותה שנאה את שֹערה האדמוני ואת עורה החיוור. הם תמיד גרמו לה לבלוט. דווקא יד המקרה היא שהביאה לשינוי. היא היתה אז בת אחת־עשרה וקצת. לילה אחד היה קשה לה לנשום. התקף אסתמה קל. אמא שלה עשתה לה אינהלציה והשכיבה אותה לישון בסלון, שהיה מאוּורר יותר. שעתיים התהפכה על הספה ולא נרדמה. לבסוף הדליקה את הטלוויזיה. בערוץ ההיסטוריה בהוט שידרו תוכנית על מיתולוגיות של עמים. כך גילתה לראשונה שבאנשי היא דמות במיתולוגיה האירית שתפקידה לבשר לאנשים על מותם המתקרב. מיד האמינה שמדובר בה. גם לה, כמו לבאנשי, יש שיער אדום ועור חיוור. גם היא אוהבת לשיר, ולא פעם צרחה כל כך חזק עד שאמא שלה נאלצה לסטור לה כדי להרגיע אותה. כן, היא גם ידעה לצרוח כמו באנשי. אבל את הסוד הזה העדיפה לשמור לעצמה. להורים שלה כבר היו מספיק צרות איתה.

היא נכנסה למטבח. "פיתה בלי כלום," אמרה. אבא שלה נעמד מאחוריה ונישק אותה על הלחי במפתיע. היא אהבה את החריפות של האפטר שייב שלו. הרבה פחות אהבה את הנשיקות. הן היו רטובות, ותמיד היתה צריכה לחכות להזדמנות לנגב אותן בלי שיבחין. הוא תחב את התפילין שלו יחד עם הכיפה לתוך תיק שחור קטן, ותחב את התיק למגירה בשידה הגדולה שבסלון. בתחילת השנה נסע לקבל ברכה מאיזה רב בנתיבות, ומאז התחיל להניח תפילין כעניין שבשגרה. שירה חשבה שזה מטופש. שדווקא בגלל כל מה שהם עוברים, בכלל זה הטיפולים הרפואיים, הוא צריך להתחזק עוד יותר בחילוניות שלו, אבל היא לא התערבה. עם הזמן אפילו אהבה לראות אותו מלפף את הרצועות על היד.

"ליאת, קפה?" שאל תוך כדי שמזג לה.

"לדרך," אמרה ולקחה ממנו את הכוס, "יש לנו ביקורת אצל דגני בשמונה וחצי, ואז טיפול."

הם יצאו מהדירה. רק בחניה אמא שלה נזכרה, "דורון, האוזניות." ודורון יצא מהמכונית וחזר בריצה את כל המדרגות. מטומטם, מלמל לעצמו. אלו היו אוזניות יקרות שמיועדות לאטום את האוזניים ולהשמיע צליל אחד בלבד. היום תהיה הפעם הראשונה ששירה תנסה אותן. עד שמצא אוזניות כאלה באִיבֵּיי ועד שקיבל אותן. כעס על עצמו ששכח. הוא ידע שליאת בדיוק כמוהו מקווה שמעכשיו הכול יהיה אחרת. מה שקרה בטיפולים הקודמים עם שירה לא יחזור על עצמו.

הם נכנסו למחלקה. כל כמה שהיו רגילים למכת הקור של המזגן בכניסה עדיין הופתעו ממנה. גם מהריח. היה למחלקה הריח שלה, ריח של ייאוש, ורק בכניסה וביציאה אפשר היה לחוש זאת. הם חלפו על פני החדרים. מדי פעם הציצו פנימה אבל המשיכו ללכת. באף חדר לא נראו פנים מוכרות, חוץ מהאחים והאחיות; גאולה, קטיה, נטלי, חני, ספיר, מרגנית, ישי, מחמוד ותמי. את כולם הם הכירו ויכלו לזהות גם בחטף. נטלי יצאה מאחד החדרים ודורון התעכב כדי להגיד לה שלום. ליאת ושירה המשיכו לדלפק הקבלה.

"בוקר טוב," אמרה ליאת. אירית, מזכירת המחלקה, הרימה את ראשה מהטפסים. השיבה ב"בוקר טוב ותכף מתפנה". כעבור רגע הניחה את הטפסים בצד השולחן. הרימה את השפופרת והחלה לחייג, אבל ליאת ניצלה את ההזדמנות ושאלה כמה תווי חניה נשארו להם, ובאותה נשימה אמרה שנקבעה להם ביקורת אצל ד"ר דגני בשמונה וחצי, וביקשה ממנה חדר פרטי, אם אפשר, לאור מה שהיה בפעם הקודמת.

אירית החזירה את השפופרת למקומה והביטה בלוח המחיק שהיה תלוי מאחוריה. אחר כך הפנתה אותם לחדר מספר ארבעים ואחת שהיה פנוי בינתיים, אך בלי הבטחה להמשך. ליאת שאלה שוב על החניה ואירית הבטיחה לחזור עם תשובה. בינתיים גם דורון הצטרף ושלושתם נפנו אל החדר המיועד.

שירה חלצה נעליים ונשכבה על המיטה הרחוקה. ליאת הסיטה את הווילון והחשיכה את החדר. דורון שחרר את נעילת הגלגלים וקירב את המיטה לכיוון הפתח, הגדיל את המרחב שלהם. בפעם הראשונה שעשה זאת ליאת העירה לו. עד שהבינה שכל סנטימטר קובע. כל סנטימטר יכול להפוך אשפוז של שעות לנסבל או לנסבל יותר.

ליאת הלכה להביא סדין. הגעיל אותה לשבת על הכורסאות הדהויות בלי כיסוי. הגעיל עד כדי פריחה בגוף. לריח של הסדינים המעומלנים בבית החולים כבר התרגלה. דורון נישק את שירה על מצחה בזמן שהסתדרה במיטה. היא לא הגיבה, גם לא ניגבה את הנשיקה כהרגלה. אחר כך סגר מאחוריו את הווילון שהפריד בין שתי המיטות בחדר, והתיישב. ליאת חזרה עם הסדין הירוק ופרשה אותו על הכורסה.

"שרון ואלעד פה," אמרה לדורון, "נכנסים למֶטְרוֹטרקסַט השבוע. אתה רוצה לצאת אליהם?"

"אחר כך," השיב ופתח את התיק. הוא שלף ממנו את האוזניות, פתח את האריזה והוציא אותן, "תתחדשי," אמר והושיט לשירה. היא הודתה לו בהנהון והניחה אותן לצידה. תגובה פושרת למדי, חשב, אך לא אמר מילה. ליאת הוציאה ספר מהתיק ואחרי שפתחה במקום שבו הפסיקה לקרוא, שלחה מבט חטוף בשירה ובדורון. שירה נראתה שלווה. ראשה נח ברכות על הכרית ועיניה היו עצומות. דורון נראה חסר מנוחה. "אולי תנמנם עד שדגני יבוא," הציעה לו.

"אני בסדר," השיב ובכל זאת עצם את עיניו. היא החלה לקרוא. בחדר השתררה דממה. מבחוץ נשמעו קולות. הם כבר היו רגילים לכך. זה היה תמהיל של בכי תינוקות, קריאות של עובדות המטבח לארוחת בוקר, נקישות הצעדים המהירים של האחיות, מלמולי הרופאים, ובעיקר האנרגיות של בנות השירות. שש נערות בנות שמונה־עשרה שעשו את שנת השירות שלהן במחלקה. הן עברו בין החדרים, שעשעו את החולים וחילקו סנדוויצ'ים וקפה להורים. את רוח הנעורים שלהן אפשר היה לשמוע בכל פינה.

ד"ר דגני נכנס לחדר באיחור של רבע שעה, "בוקר טוב למשפחת אבן־חן," אמר וליאת ודורון הזדקפו במקומותיהם. שירה פקחה עיניים. הוא הסיט את הווילון ונעמד מולם, "בהרכב מלא היום," אמר וחייך, "זכיתי." ליאת נעמדה במקומה. "אתה רואה, שלא תגיד שמקפחים אותך," אמרה וסירקה בידה את שערה. הוא היה בשנות הארבעים לחייו. מאז ומתמיד אמרו עליו גבוה ורזה, אם כי, לאחרונה, כרס קטנה כבר החלה לבצבץ. הוא היה קירח, אבל הקפיד לומר, "קירח מבחירה." בגיל עשרים ושמונה, כשהחל להקריח, הבחין שדווקא בקדמת הראש נותרה קבוצה צפופה של שיער ומסביבה שממה. מאז החל לגלח בקביעות את ראשו. פניו היו נעימות ועיניו טובות, עורו בהיר. איש לא האמין לו גם כשנשבע שאמו פרסייה. הם קראו לו המלאך שלהם ולא משנה מאיזה מוצא, העיקר שיהיה שמימי. ליאת אמרה עליו לא פעם להורים חדשים שהגיעו למחלקה והפכו לבני חסותו, שהם זכו. תמיד סיכמה את אישיותו במשפט אחד, "דגני," אמרה, "רואה קודם כול את האדם ואת משפחתו, ורק אחר כך מתפנה למחלה." והמשפט הזה אכן הוכיח את עצמו. היא ידעה שהיא יכולה להתקשר אליו גם בשעות הקטנות של הלילה ותמיד תיענה בברכה. היא יכולה לנהל איתו משא ומתן ענייני ונעים על דחיית הטיפול או על הקדמתו ואפילו על עקיפת נהלים — הכול כדי להקל את הסבל של שירה. אבל היא יודעת גם שהוא מוותר רק איפה שהוא יכול. שום דבר אינו מובטח מראש. הם לא המטופלים היחידים שלו. גם את זה היא יודעת.

"אז מה שלומך הבוקר?" שאל ופנה לשירה.

"חרא," אמרה והפנתה אליו את מבטה, "איך אתה?"

"שירה," אמרה אמהּ בקול נזפני לכאורה והכתה קלות על רגלה.

"זה בסדר," אמר דגני, "בואי נבדוק אותך, ואז תתחילי בטיפול." דורון וליאת לא אמרו דבר. הם הכירו את הנוהל. יצאו מהחדר וסגרו אחריהם את הדלת. ליאת כעסה. שרון ואלעד עמדו מחוץ לחדרם ודיברו עם מרגנית, האחות הראשית של המחלקה. ליאת ניחשה את תוכן השיחה ותקצרה אותה לדורון, "מאור בן חמש היום. הוא נכנס אתמול למטרוטרקסט וקיבל את זה ממש קשה הפעם. הם חושבים יחד עם מרגנית איך בכל זאת אפשר לחגוג לו יום הולדת."

"הבנות מהשירות כבר ירימו לו את המצב רוח," אמר דורון.

"כן, הבעיה היא שהן צריכות ללכת עוד מעט. יש להן איזו ישיבה גדולה."

"אז שמרגנית תפתור את זה."

"הבנתי משרון שמרגנית אמרה שאין מה לעשות."

"מסכן הילד."

"כן."

שרון ואלעד הבחינו בדורון ונופפו לו לשלום. "היי, מזל טוב!" אמר דורון, והם הנהנו בראשם והמשיכו לדבר עם מרגנית.

"בא לי לחנוק אותה בעצמי לפעמים," אמרה ליאת ולדורון היה ברור שהתכוונה לשירה ולקבלת הפנים שערכה לד"ר דגני. היא משכה אליה כיסא מהמסדרון.

"ליאתי, די, נו. את מכירה אותה."

"באמת? אתה חושב? כי אני כבר לא בטוחה." היא קירבה את משענת הכיסא אל הקיר החיצוני של החדר והתיישבה. דורון נשאר לעמוד.

"העוקצנות שלה, התגובות שלה. או שהיא כועסת או שהיא צועקת או שהיא מסתגרת. בקושי מוציאה הגה מהפה, ואם היא כבר אומרת משהו, אז רק בנביחות."

"לפחות היא לא מרימה רגל כשהיא צריכה להשתין," הוא חייך אליה והיא תקעה בו מבט נוזף. לא היה לה מצב רוח להומור שלו עכשיו, ואחרי שמונה־עשרה שנות נישואים הוא ידע לזהות זאת גם בלי המבט.

"את יודעת מה אַת מתארת עכשיו? כל תלמיד לנהיגה ממוצע שלי. עכשיו תוסיפי לזה גם את מה ששירה עוברת בכל יום, למה את מצפה שהיא תהיה נחמדה?"

"אבל לדגני? הוא כל כך נחמד אליה. הוא מקסים. כולם פה מאוהבים בו."

"זה לא משנה. הוא יכול להיות הכי מקסים בעולם, הוא לא מקיא במקומה בכל רבע שעה. אז מה את רוצה? באמת חרא לה. לא חרא לך? לא חרא לי? מה את רוצה שהיא תגיד? בכל שבועיים דוחפים לה עירוי לפּוֹרְט. חצי יום היא שוכבת בלי לזוז. שבוע אחרי טיפול היא עוד חלשה ובקושי זזה. לא פלא שהיא תולשת את העירויים שלה."

ליאת הרימה את מבטה, "שלא תעז להצדיק אותה על זה," לחשה לו. אחת מבנות השירות יצאה מהחדר הסמוך והבחינה בהם. "ליאת, דורון, בוקר טוב," אמרה בנמרצות. הם הנהנו בראשם, והיא הבינה את הרמז והמשיכה הלאה לאחד החדרים.

"אתה מבין שאנחנו מתמודדים עם זה אחת לשבועיים ויש ילדים שכלואים פה יום יום עם מטרוטרקסט או ציספלאטין או אייפוספומיד, ואני לא שומעת שהם תולשים את העירויים שלהם. אז שלא..." היא שתקה.

הם לא היו אמורים בכלל להיות שם במחלקה ההמטואונקולוגית בבית החולים. קודם כול, בהגדרתו הוא בית חולים לילדים, כך לפחות חשבו. מבחינתם, שירה כבר לא ילדה. בעוד חודשיים היא תהיה בת שש־עשרה. חוץ מזה, המחלקה ההמטואונקולוגית היא מחלקה לטיפול במחלות סרטן. לשירה לא היה סרטן. שמה המדעי של המחלה שלה הוא אגירת גליקוגן 2, אבל שירה העדיפה את הכינוי שלה — "מחלת הפומפה". בהתחלה הוא אפילו הצחיק אותה. לפני שהבינה שאין סיבה לצחוק. לא כשמדובר במחלת ניוון שרירים כרונית. לא כשהיא הופכת להיות מִספר, סטטיסטיקה, אחת מתוך ארבעים אלף. לא כשמנתחים אותה ומתקינים לה פורט מתחת לעור, ממש קרוב לציצי. לחברות שלה הסבירה פעם (עוד לפני שהן התרחקו בגלל המחלה), שפורט הוא צנתר מרכזי שמחובר ישירות ללב דרך תעלה תת־עורית המחוברת לווריד המרכזי. הן הנהנו בראשן ושתקו. היא ידעה שלא הבינו כלום.

"דמיינו לכן מכשיר יו־אס־בי מפוצל שמחובר למחשב ואליו מחברים הכול," אמרה. "את העכבר, את המקלדת ואפילו את הסלולרי," הוסיפה ואמרה עד שזיהתה בהבעות הפנים שלהן שהדימוי נקלט. "ככה גם הפורט שלי. הוא מחובר לווריד ראשי ואליו דוחפים הכול, תרופות, מנות דם, נוזלים, הכול." היא שנאה את השליטה שלה במושגים שלולא הנסיבות לעולם לא היתה מודעת לקיומם; גליקוגן, ליזוזום, מוות כתוצאה מכשל נשימתי. ועל אף שלא היו אמורים בכלל להיות במחלקה ההמטואונקולוגית שבבית החולים, הם היו שם כבר יותר מארבע שנים, מיום שהתגלתה המחלה. ואף כי טיפול במחלת ה"פומפה" הצריך עירוי של תרופת האלגלוכוזידאז־אלפא או בשמה הנוסף לומיזים, אחת לשבועיים, והיה יכול להינתן בכל אחת ממחלקות אשפוז היום, התעקש ד"ר דגני שיטופלו במחלקה ההמטואונקולוגית. לליאת ודורון הסביר שזו המחלקה הכי סטרילית שהוא מכיר, ועל אף המקרים הקשים שיש בה, גם הכי שמחה.

הוא יצא מהחדר, "הכול בסדר," אמר, "אפשר להתחיל טיפול. בהצלחה."