בלובירד

1 אדל — יוני 1918 —

תחנת פינוי נפגעים קנדית מספר 1, ליד אדינקרקה, בלגיה

אדל התמקדה בקצות האצבעות שלה, שהיו מהודקות מסביב לקערת המתכת זמן רב כל כך עד שאיבדו תחושה, ואז הסיטה את תשומת לבה למפרקי כפות הידיים שתמכו בהן ודרשה מהם בשקט להפסיק לרעוד.

"סגן?"

היא הושיטה את הקערה. "אני מצטערת, דוקטור ברטראן."

טינק. צליל זעיר של ניצחון כשרסיס מתכת צנח פנימה. אדל הקשיחה את עצמה, נחושה להישאר יציבה כאבן. לשימוש של ד"ר ברטראן בדרגתה היתה כזאת השפעה עליה. היא מעולם לא הרגישה ראויה לחלוטין לתואר הרשמי, אבל כל אחת מהאחיות הקנדיות קיבלה אותו עם גיוסה. "סגן סוואר" העניק לאדל תחושה ניכרת של סמכותיות, שהיתה שימושית בקרב אחדים מהחיילים שבהם טיפלה.

אדל מעולם לא סייעה לפני כן בטרפנציה, הליך עתיק שבמהלכו קודחים חור בגולגולת של מטופל כדי להקל את הלחץ ולזכות בגישה לכל חומר זר שחדר לתוכה. מה שערער אותה לא היה מראה מוחו החשוף של האיש האומלל או הדם. זה כבר כמעט שלא הפריע לה. זו היתה התשישות ששקשקה בעצמותיה כמו רכבת. היא עמדה על רגליה שש־עשרה שעות היום, שמונה־עשרה אתמול. בין לבין, היא השתבללה באוהל האחיות ותפסה כמה שעות שינה לפני שחזרה לתפקיד. במשך תשעים הדקות האחרונות, היא עמדה ליד ד"ר ברטראן ואחזה את הקערה בזמן שהוא שולה רסיסי פגז מתוך מוחו של החייל. היא לא הבינה כיצד הוא מצליח להישאר ער מספיק זמן כדי לעשות את זה.

קול נפץ נשמע מרחוק, והיא העבירה משקל מרגל לרגל. מאחר שהם היו כל כך קרובים לגבול הצרפתי, פחות משעה מהנמל העמוס של דנקרק, רעם התותחים הגדולים לא היה זר לה.

"זה אמור..." מלמל ד״ר ברטראן והציץ לתוך האזור המנותח.

אדל זקפה את סנטרה ואז הניחה לו לצנוח. אם היא תראה מה ד"ר ברטראן עושה, היא תרצה לשאול שאלות. הוא היה אדם נחמד, אבל לא יהיה לו מספיק כוח כדי לנתח מוח של מישהו ולענות על שאלות של מישהי בו בזמן.

מצחו הכהה התקמט בריכוז. "לא, חכי. מגנט, בבקשה."

אדל החזיקה את הקערה ביד אחת והעבירה לו את המגנט בידה השנייה. פיצוץ נוסף הדף את המנורה שמעל לראשם, המטיר על סביבת העבודה קילוח דק של אבק, וד"ר ברטראן עצר לרגע והמתין שהאבק ישקע לפני שהחזיר את תשומת לבו לאיש שעל שולחן הניתוחים.

"אה, הנה זה. לעולם לא הייתי מוצא את זה בלי המגנט."

היא ראתה את שפתיו מתעקלות לחיוך מתחת למסכת הבד כשהרים שוב את המלקחיים, רסיס מתכת זעיר מהודק בין קצותיהם. הוא שמט אותו לתוך הקערה ואז נסוג כדי שהאסיסטנטית הכירורגית שלו תוכל לסגור את החתך.

ד"ר ברטראן החליק את המסכה אל מתחת לסנטרו והנהן לעבר אדל.

"עבודה מצוינת, סגן. אני חושב שמגיע לך לישון טוב הלילה. אני אראה אותך בעוד, מה, ארבע שעות?"

היא החניקה צחקוק והרגישה את המתח מתפוגג כשהורידה את זרועותיה הכואבות. "כן, בערך." ואז, מתוך הרגל, העיפה מבט מודאג במטופל שעדיין היה מחוסר הכרה.

"הזמן יגיד," אמר ד"ר ברטראן. "ניתוחים מסוג זה כל כך מורכבים. גם אם הוא ישרוד, עלינו לקוות ששום דבר חיוני לא נפגע במוח. רק תשגיחי עליו מקרוב."

אדל התירה את הסינר שלה והניחה אותו בפח הכביסה לצד הרבה בדים מדממים נוספים, ואז יצאה מאוהל בית החולים הראשי ופסעה אל תוך צינת הלילה של תחילת הקיץ. ריח הגשם שוב נישא באוויר. מאחוריה נמוגו יללות מיוסרות של בחורים ובליל קולותיהם של רופאים ואחיות בעוד שהדי פיצוצים נישאים הלאה על פני הנוף. פרצי אור הבהירו את שדה הקרב הרחוק, אבל אדל לא טרחה לעצור ולצפות במחזה. היא כבר ראתה אותו בעבר. מלבד זאת, הראייה שלה למרחק היטשטשה מרוב עייפות כשעשתה את דרכה במבוך האין־סופי של תחבושות וסדינים התלויים לייבוש על חבלים, ואז סביב צריפים זמניים, בניינים ואוהלים, בכיוון מגורי האחיות.

תחנת פינוי נפגעים קנדית מספר 1 היתה יותר מבית חולים, היא היתה כפר בפני עצמו, מוקף בקילומטר רבוע של מבנים ניידים, כאלה שקל לשנע בין אזורי הלחימה לפי צורך. בשלוש השנים שחלפו מאז הגיעה לשם אדל, תחנת הפינוי כבר נדדה למקומות שונים בין צרפת לבלגיה, תמיד קרוב ככל האפשר למסילת הרכבת, כדי להקל על הגעת פצועים משדות הקרב.

בתוך האוהל שלה מצאה אדל את הייזל ומיני שקועות בשינה עמוקה; נחרותיה של מיני היו זמזום מרגיע. ליליאן לא היתה במיטתה. כנראה נשארה באוהל בית החולים, מטפלת באיזו נפש אומללה. אף אחת ממאות האחיות הרחמניות שהגיעו מקנדה לאירופה לעולם לא היתה עוזבת מטופל הזקוק לטיפול רפואי או לאוזן קשבת, וליליאן לא היתה יוצאת דופן. הטיפול בפגועים ובחבולים היה בדמה, בדיוק כפי שהיה בדמה של אדל.

לפני המלחמה, אדל היתה להוטה לראות את העולם שמעבר לעיירה השקטה שלה, פטיט קוט, על נהר דטרויט. כשאמה עודדה אותה ואת אחותה, מארי, ללמוד בבית הספר לאחיות בטורונטו שש שנים קודם לכן, אדל קפצה על ההזדמנות. שנתיים לאחר מכן פרצה המלחמה, וכעבור שנה אמרה אדל לאמה שהיא עומדת להתגייס לחיל הרפואה של הצבא הקנדי. מארי העדיפה להישאר בטורונטו, לעבוד בבית חולים בתקווה להתחתן בשלב מסוים, אבל אדל לא היתה מוכנה לכך. היא רצתה יותר. הצטרפות לאחיות־הנזירות כאחות מוסמכת היתה האופציה היחידה עבור אישה קנדית שרצתה לשרת מעבר לים, ומאחר שהשלטונות הבינו שהביקוש לאחיות יהיה גדול בהרבה ממה שהנזירות יוכלו לספק בעצמן, הם פתחו את האפשרות להתגייס בפני נשים שלא היו נזירות. אמה הפצירה בה שלא תלך, אבל אדל הדפה בעדינות את כל הטיעונים שלה.

"אני הולכת בשביל המדינה, אמא," היא אמרה. "זו חובתי."

רק אחרי שאמרה שהיא רוצה ללכת כדי לכבד את זכר אביה, שנהרג במלחמת הבורים שלוש־עשרה שנה קודם לכן, הכירה אמה בתבוסתה. גיום, בעלה השני של אמה, והאיש שגידל את מארי ואדל כבנותיו שלו, אישר בלב שלם את תוכניתה, אם כי בעוצמת חיבוק הפרידה שלו ניכרה חרטה.

מתוך אלפיים האחיות שביקשו להתגייס באותה שנה, נבחרו שבעים וחמש בלבד. אדל הייתה אחת מהן בזכות כישורי הסיעוד יוצאי הדופן שלה, הכושר הגופני ואופייה המוסרי. אִמה הזילה דמעת גאווה ביום שבו אדל קיבלה את המדים. ברגע שהיא לבשה אותם, רטט של ציפייה חלף בה, החל בקצה השביס הלבן והנוקשה שלה וכלה בשולי שמלתה הכחולה הרשמית.

על האונייה שהפליגה מקנדה לאנגליה, פגשה אדל את שלוש הבחורות שאיתן תחלוק אוהל בתחנת פינוי הנפגעים. הייזל וליליאן הגיעו שתיהן מניו ברונסוויק, ומיני היתה מנובה סקוטיה. איזו הקלה היתה זו לגלות שהן נפשות תאומות ושהן מסתדרות מצוין. כאחיות, הן יפגינו במלחמה יכולות כפולות של עובדות רפואיות ושל מטפלות. הן יהיו הראשונות לקדם את פניהם של הפצועים שהגיעו במשאיות וברכבות מהחזית, והתפקידים שלהן יכללו ניקוי וחבישה של פצעים, חלוקת תרופות, מתן חיסוני טטנוס, וסיוע בניתוח ובטיפול שלאחריו. הן יתמודדו גם עם הצורך שממנו מתעלמים לעתים קרובות, הצורך להקשיב למטופלים ולנחם אותם. לא עבר זמן רב והחיילים התחילו לכנות את האחיות בחיבה בלובירדז בכל פעם שראו את המדים הכחולים המעודדים שלהן.

למרות כל ההכשרה שעברה, שום דבר לא היה יכול להכין את אדל לקווי החזית של המלחמה. אלה לא היו רק הפצעים האיומים מכדורים, רסיסי פגזים או אש. גברים הגיעו בכל המצבים: הוזים מקדחת־השוחות שחטפו מנחילי כינים, מתקשים לנשום דרך ריאות דחוסות, חלשים מדיזנטריה, נכים שכפות רגליהם מחוסרות תחושה ומלאות כיבים משהות במים מבאישים שורצי חולדות, ועוד. אדל מעולם לא תיארה לעצמה את הזוועות שהיא תראה, את שפיכות הדמים שבה היא תטפל או את הצער שיפלח אותה כשעוד בחור ימות.

ברגעי הייאוש הראשוניים שלה, האחות ג'ונסון, האחות הראשית שלהן בעלת עיני הפלדה, לקחה את אדל הצדה ואמרה לה בעדינות שיש שיטה להישאר שפויה כאן, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה: היי עסוקה והתמקדי ברפואה. אל תתקרבי לגברים יותר מדי ברמה האישית. אבל עד כמה שאדל ניסתה לחשוב על המטופלים כעל סטטיסטיקה ולא כעל אנשים מפוחדים וסובלים, היא לא הצליחה. היא הפכה לאמא־ציפור, מנחמת אותם ודואגת להם, גם אם ידעה שעל חלק מהם נגזר למות במשמרת שלה.

האם היא היתה באה לכאן אילו ידעה איזה הרס וחורבן מחכים לה? היא שאלה את עצמה את השאלה הזו פעמים רבות במהלך שלוש השנים האחרונות, תוהה אם היא אמיצה כמו שמשפחתה טוענת. התשובה שלה היתה תמיד כן. חד משמעית כן. למרות כל מה שהיא ראתה ועשתה, היא היתה חוזרת לכאן אם היו זקוקים לה. עד כמה שאדל שנאה כל מה שקשור למקום הזה, הוא היה בדיוק המקום שבו היא היתה אמורה להיות, והידיעה הזו תמיד הצליחה לחלץ אותה מכל פינה אפלה שאליה נקלעה. זה, והאחווה הנאמנה בינה לבין חברותיה.

לאחר שקלפה מעליה את מדיה המקומטים, הפשילה אדל את השמיכה האפורה המחוספסת שמעל מיטתה וזחלה מתחת לסיביה השורטים, עייפה מכדי אפילו לשקול כתיבה ביומן שלה. לא היתה שום נקודה נוחה על פני הכרית הגושית, אבל לא היתה לכך שום חשיבות. גם סתם אבן היא היתה מקדמת בברכה באותה מידה. כשעצמה את עיניה, חשה בתנודה קלה של מיטת השדה שלה, ואז במגע הקטיפה של ידידה החדש שהתרפק על צווארה כמו בקבוק מים חמים. "הגנרל", הן קראו לו. החתלתול השחור הזעיר בעל העיניים הירוקות המדהימות עקב אחרי מיני לאוהל שבוע קודם לכן, ועכשיו הרשה באדיבות לכל הבנות להעניק לו תשומת לב כשלא היה עסוק בלחבוט בצעצוע דמיוני. מיני אולי תטען שהוא שלה, אבל הוא העניק ליום של אדל סוף מושלם.

נדמה שהיא בדיוק נרדמה כשהדלת לאוהל המגורים שלהן נפתחה.

"כולן לקום!"

אדל הרגישה שעפעפיה מודבקים זה לזה, אבל הכריחה את עצמה לפקוח עיניים. לצדה, מיני רטנה משהו על כך שהשעה רק חמש, אבל האחות ג'ונסון צעדה פנימה והחלה למשוך מעליהן את השמיכות. ליליאן עדיין לא חזרה ממשמרת הלילה הקודמת.

"הבוקר כולן במשמרת," הודיעה האחות ג'ונסון.

רעמי תותחים התגלגלו במרחק, קרובים ותכופים יותר מאשר היו שעות ספורות לפני כן. אדל שמעה גשם מידפק על יריעות האוהל, ואחר כך פקודות חדות נורות בדחיפות. הנשים התלבשו במהירות, תופסות את השכמיות שלהן בדרכן החוצה. בעודן רצות לבית החולים, ראשיהן מורכנים בגשם המקפיא, הן עברו על פני שני אמבולנסים רתומים לסוסים מטונפים ומובסים. החיות הרטובות התנודדו בקדמת הקרונות, ראשיהן כפופים, פרסותיהן שקועות חלקית בבוץ קרחי. האחיות עמדו בצד כששורה ארוכה של אלונקות נושאות פצועים התפתלה מאחורי האמבולנסים ולתוך תחנת הפינוי.

כל אותו היום העבירו אמבולנסים חיילים מהחזית לבית החולים. הם הגיעו רטובים ורועדים מהרוח ומהגשם, חבולים ומדממים מאש מקלעים או פגזים של האויב, חלקם צועקים, חלקם אילמים מהלם. אדל שמעה קטעי שיחה ממי שהיו בהכרה; חלקם טענו שבעלות הברית ניצחו בקרב, אחרים רק נדו בראשם בתסכול ובתבוסה. אדל מיהרה למיין אותם מיון ראשוני, תמכה באנשים שיכלו ללכת בעצמם למיטה, כיוונה נושאי אלונקות לעברם של אלו שלא. היא הסירה תחבושות מגואלות בדם, ניקתה וטיפלה בפצעים כמיטב יכולתה בזמן שהפצועים המתינו לרופא, ואז חבשה אותם שוב. השעות התערבבו בביצה מעופשת של דם, דמעות ותשישות.

"סליחה, אחות?" קרא קול.

אדל בדיוק סיימה הטריה מסובכת, סילוק רקמה מזוהמת בשל נמק גזי בחלק הפנימי של ירכו של מישהו, והסתובבה לכיוון הדובר בעודה מסירה את כפפות הגומי. הוא היה גבוה וכהה שיער, וסיבי מדיו היו נוקשים מבוץ יבש ומדם, אבל היא לא ראתה פצעים גלויים.

"האם אתה פצוע, רב"ט...?"

"ביילי. ג'ון ביילי. לא, אחות. לא מדובר בי." הוא הצביע לעבר גבר על מיטת שדה בצדו השני של האוהל. "את רואה את הבחור שם, ממש בסוף? הוא בסדר? הוא יהיה בסדר?"

"אני מצטערת. אני באמת לא יודעת. עוד לא הספקתי לגשת אליו."

"הוא אח שלי," אמר בשקט. "בבקשה תעזרי לו."

היא שמעה את זה בעבר. הוא אח שלי. הוא חבר שלי. המילים היפות והאיומות האלה קרעו גברים לגזרים וצילקו אותה בכל פעם מחדש.

"למה שלא תלך לשבת לידו? אני אגיע מיד."

"תודה," אמר, ואז מיהר לעבר אחיו.

אדל עצרה כדי לשלוח יד מרגיעה למטופל עם הנמק הגזי, אבל הוא בקושי הגיב, ואז הלכה לקחת זוג כפפות חדשות, דלי מים ומטלית נקייה מהעגלה לפני שעשתה את דרכה למטופל החדש שלה.

בגיליון שבקצה המיטה היה כתוב רב"ט ג'רמיה ביילי, פלוגת המנהור הקנדית הראשונה. חתכים בפנים, הרבה צלעות שבורות. אז הגברים האלה היו חופרי מנהרות. חיילים אמיצים שחפרו מתחת לשוחות, חסמו והפציצו את הגרמנים. היא מעולם לא ראתה חופר מנהרות לפני כן. לא חי, בכל אופן.

ג'ון נע סביב ג'רמיה וניסה בעדינות לעורר אותו. פניו של הרב"ט היו חבושות בפשתן מוכתם, ואדל התחילה לעבוד, להסיר את התחבושות המלוכלכות ולנקות את העור שמתחת. היא לא רצתה לגעת במקום הלא נכון ולגרום ליותר נזק בטעות, אבל היה עליה להיות יסודית. המטופל חייב להיות נקי לפני שהרופא יוכל לעזור במשהו. היא משכה במלקחיים פיסת גזה, אבל זו היתה דבוקה לדם מיובש. ג'רמיה השתנק ועיניו נפקחו.

"אני כל כך מצטערת, רב"ט ביילי," היא אמרה, וחתכה את הבד במספריים בִּמקום.

"ג'רי?" אמר ג'ון.

עיניו של ג'רמיה התגלגלו אל אחיו. "אני בסדר."

המילים נישאו על גבי נשיפה, נדחסו מבעד לשפתיים חסרות תנועה, צרודות ושקטות, כאילו נהגו ללא מאמץ, אבל המאמץ היה גדול, אדל ידעה.

"אלוהים, ג'רי," לחש ג'ון.

היא הרגישה את הלחי רועדת קלות מתחת לבד וידעה שהיא חשה מעין צביטה מעורפלת של בושה על כך שהיא נוכחת ברגע כה אינטימי בין האחים. היא התרכזה בסחיטת הבד, שהכהה את המים שבדלי בגוון חום־נחושת עמום.

לאחר מספר דקות, הצד השמאלי של פניו של ג'רמיה היה ניתן לזיהוי. הוא היה חבול, והיה חתך קטן במצח, אבל זה הכול. הנזק כנראה בצד השני.

"אני רק אתחלף איתך במקומות, אם זה בסדר," אמרה לג'ון.

ברגע שהתמקמה, לחצה בהיסוס על התחבושת המכסה את הצד הימני של פניו של ג'רמיה, מגששת אחר מתווה העצם. היא כבר ראתה לסתות שהושחתו. ההלם של הפצע הנורא הזה שלח אותה אל מאחורי האוהל, להקיא, בפעם הראשונה והשנייה. עכשיו היא היתה יותר מוכנה, אבל מתוחה כתמיד.

"אני אהיה זהירה מאוד, רב"ט ביילי," היא הבטיחה, והתירה את התחבושת בעזרת מזרק עם מים חמים.

"ג'רי. פשוט תקראי לו ג'רי, בסדר? הוא ג'רי. אני ג'ון. אנחנו האחים ביילי."

"כמובן." אבל היה כל כך קשה לחשוב ככה על הגברים כאן. לתת להם שמות ובתים ומשפחות. זה הִקשה כל כך על הפרידה.

"ג'רי," היא אמרה בעדינות, "אני אתחיל מתחת לסנטר שלך ואתקדם למעלה, בסדר?"

הוא הביט בה מבעד לעיניים אפורות צלולות בצבע של ענני סערה חורפיים, ואז מצמץ באיטיות לפני שהסתכל על אחיו.

ג'ון צחק. "הראייה שלך בסדר גמור, אני רואה."

אדל הרימה גבה. "פספסתי משהו?"

"לא, אחות," אמר ג'ון, אבל היא הבינה למה התכוון בגלל הבעת האשמה שעל פניו.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה תגובות מסוג זה או הרגישה את אנרגיית הבדידות של הגברים. היא היתה מודעת לכך שהם מתבוננים בה, חושבים עליה בדרכים שהם לא אמורים לחשוב, אבל זה לא ממש הפריע לה, במיוחד אחרי כל מה שהם עברו. לא היה שום נזק במבטים שלהם. אם מישהו מהם יצא קצת משליטה, כל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה לגעת בשביס שלה, והם היו מפסיקים, ולכן רק לעתים רחוקות היא תיקנה את אלה שחשבו שהיא נזירה.

לרווחתה, הלסת של ג'רי היתה שלמה. זה הותיר את הלחי והרקה שלו, שם התחבושות היו ספוגות דם כהה, כמעט שחור. אדל הזדקפה, מתחה את גבה, ואז הלכה להחליף את המים. כשחזרה הניחה את הדלי והביטה בג'ון.

"אכפת לך לשים את היד שלך על הזרוע שלו?" שאלה. "לפעמים הכאב גורם להם לנסות לגעת בפצע, ויהיה לו הרבה יותר קל אם אצליח לעשות את זה במהירות."

הוא שם את ידו על האמה של ג'רי, אבל רק הניח אותה שם. אולי הוא לא הבין.

"תחזיק חזק," היא יעצה.

ג'ון הניד בראשו בשלווה. "הוא לא יזוז."

היא רצתה להגיד לו שאין לו מושג, שהיא ראתה את זה מאה פעמים, אבל לא התחשק לה להרצות. כמה קשה לו בוודאי לראות את אחיו ככה. היא לא יכלה לדמיין את מארי סובלת. זה יהיה הרבה יותר קשה מאשר לחוש כאב בעצמה, היא חשבה.

עיניו של ג'רי נעצמו, אך היא ראתה תנועה מתחת לעפעפיים. הוא פלט נשיפה ארוכה, הכין את עצמו, והיא עשתה כמוהו.

היא התחילה לאט. הוורידים בצווארו של ג'רי פעמו במאמץ, אבל אחיו צדק. הוא לא צעק, וידיו כלל לא נשלחו לעצור בעדה כשהיא הסירה את הגזה וחשפה שני חתכים עמוקים מאוד. אחד חצב קו ישר ואופקי מתחת לאוזנו ודרך לחיו זרועת הזיפים, כך שהיא יכלה לראות את הלובן המדמם של שיניו. בדרך נס, הנזק נעצר מתחת לאפו, על השפה. החתך השני התחיל כמעט באותה נקודה מתחת לאוזנו וחצה את גשר אפו, קרוב להחריד לעין.

"איך זה קרה?" היא שאלה. "זה נראה כמו רסיסים. לא הייתם מתחת לאדמה?"

"היינו, אבל הגרמנים הצליחו לפרוץ, חפרו מלכודת ופוצצו," אמר ג'ון בפנים נפולות. "ככה הם נכנסו."

"הגרמנים היו במנהרה שלכם?"

"גם הם חופרים מנהרות, ודרכינו מצטלבות לפעמים. לפעמים זה עובד לטובתנו. לא הפעם."

"האם המנהרות האלה לא צרות למדי?"

"כן, גברתי. ברוחב של מטר בערך, אולי מטר וחצי מהרצפה ועד התקרה. החלק הקשה הוא לדעת בחושך לצד מי אתה עומד. אתה לא רוצה להרוג את האיש הלא נכון."

"איך יודעים מי זה מי?"

הוא טפח על כתפו ביד אחת. "לגרמנים יש כותפות על המדים. לנו אין. אנחנו ממששים אותם."

אדל נאלמה דום. בעיני רוחה ראתה את הגברים באפלה העגומה מתחת לאדמה, מגששים נואשות אחר חתיכת הבד הנוספת שעל כתפי מעילי האויב.

אוויר ננשף מאפו של ג'רי, והיא השיבה אליו את תשומת לבה.

"רק אחרי שהרגנו את הגרמנים גיליתי שג'רי נפגע מהפיצוץ," המשיך ג'ון. "הוא הושלך לאחור, אבל הרסיסים תפסו אותו בדרך. הוא היה קבור כשהגעתי אליו."

היא לא היתה צריכה לשאול. איכשהו, מכורח הנסיבות, הדברים שראתה בבית החולים מדי יום ביומו חישלו אותה, אבל ההבנה כיצד נגרמו הפצעים שלפניה הפכה אותם לאמיתיים כל כך.

"תודה לאל שמצאת אותו," לחשה בעודה סוחטת את הבד בפעם האחרונה.

בהתחשב בנזק החמור, הכאב שעורר מגעה הרך היה אמור להיות כמעט בלתי נסבל, ובכל זאת ג'רי לא זז. היא קיוותה שלא נגרם נזק עצבי.

"הרופא יגיע בקרוב כדי לתפור אותך. הוא טוב מאוד, אבל תהיה לך צלקת, אני חוששת."

"חבל מאוד, ג'רי. כמו שתמיד אמרתי, לעולם לא תהיה נאה כמוני."

"יש נשים שאוהבות צלקות," הקניטה אדל.

צחוקו הגרוני של ג'ון מילא את החדר הדחוס. ג'רי עצם את עיניו, והיא חשבה שאולי הוא מחייך בתוכו.

"אני חייב לחזור," אמר ג'ון בסופו של דבר.

ג'רי התקשח. אדל ראתה את החיבור ביניהם כאילו היה זה חבל שנמתח חזק. היה ברור שג'ון רוצה לחבק את אחיו אבל הוא הסתפק בטפיחה קלה על כתפו, ואז ג'רי הרים יד ואחיו לפת אותה.

"אל תדאג. אני אהיה זהיר," אמר ג'ון, ואחר כך פנה לאדל. "תשמרי עליו, בסדר?"

"אני אשמור עליו," הבטיחה.

ג'רי התבונן בג'ון עד שנעלם, נצנוץ של דמעות בזוויות עיניו.

"זה בסדר, ג'רי," אמרה. "אתה מוגן. אני אדאג לך."

אבל אחר כך, כשנתנה לו מורפיום כהכנה לניתוח ועפעפיו נעשו כבדים, עלתה מחשבה איומה במוחה של אדל. אם ג'רי היה נפגע בצורה קשה יותר, אם היה מאבד איבר או יותר מהפנים שלו, היו שולחים אותו הביתה. אם יתאושש מהפציעה הזו, הוא יחזור לחזית עם אחיו בתוך זמן קצר, ויעמוד מול המוות פעם נוספת.