בלתי שבירה – חלק ב

"תהפכו כל אבן בעיר המזדיינת הזאת עד שתמצאו את אלמה!" אני מרים את קולי. האנשים שלי עומדים מולי בשורה ישרה, חמושים, מוכנים למתקפה.

"צ'ינו תחלק אותם לאזורים. רוקו, תאתר את הטלפון הנייד שלה," אני פוקד ומתחיל לצעוד לכיוון החנייה, מסתכל פעם נוספת על הכתובת שמוניקה נתנה לי. הבת־זונה שלחה אותה למקום נידח בצד השני של העיר.

צ'ינו מתיישב במושב הנהג ואני מתיישב במושב הנוסע. מצטרפים אלינו טיאגו ולוקיטו.

"נוסעים לכתובת הזאת, נחפש אותה באזור," אני אומר ומכניס את הכתובת לג'י־פי־אס, מיואש לראות שהנסיעה תהיה ארוכה בשעה הזאת. צ'ינו יוצא מהחנייה בנסיעה מהירה.

"אתה חושב שמחזיקים בה שם? אולי העבירו אותה מקום," טיאגו אומר.

"נחפש קצה חוט ונהיה קרובים לאזור שבו הם נמצאים," אני עונה.

"האנשים שלנו יתפזרו ברחובות ובכל הברים האפשריים ויחפשו מידע," צ'ינו אומר.

"מצידי שיעלו את מדיין באש." אני מסתכל על הטלפון הנייד שלי, מחכה שהוא יצלצל. "מה קורה עם איתור הנייד שלה?" אני שואל את רוקו. הוא מתעסק במחשב הנייד.

"אין אות," הוא עונה בתסכול. אין ספק שמדובר במקצועניים.

צ'ינו מצליח לקצר את זמן הנסיעה ביותר מחצי ולבסוף עוצר ליד בית נטוש. אני מזנק מהרכב ונכנס אל הבית, רואה כיסא עץ ורצועות זרוקות על הרצפה. הזעם משתלט עליי כשאני מדמיין אותה קשורה לכיסא. אני בועט בו בחוזקה, מרסק אותו על הקיר.

"הטלפון הנייד שלה," צ'ינו אומר ומנופף בו. אני לוקח אותו מידו ותוחב אותו לכיס האחורי.

"בואו נחפש בסביבה, יכול להיות שהם לא רחוקים." אני לא מחכה ומתקדם לכיוון הרכב, מרגיש חסר אונים. תתקשרו כבר! תתקשרו, בני־זונות!

הטלפון הנייד של צ'ינו מצלצל והוא עונה בדיבורית, "כן?"

"תפסנו שלושה זרים, הם קשורים לחטיפה," מדווח אחד האנשים שלנו.

"איפה הם היו?"

"לא רחוק מהמקום שבו אתם נמצאים, הם נכנסו לחנות מכולת כדי לקנות אוכל. הם מסרבים לספר איפה מחזיקים בה."

"הבנתי. שלח לי מיקום ותיזהרו שלא לאבד אותם."

"הם קשורים."

השיחה מתנתקת. כעבור רגע אנחנו מקבלים מיקום. צ'ינו ממהר לכיוון ונעצר בחנייה גדולה, שאין בה אנשים מלבד האנשים שלנו. אני מזנק מהרכב וממהר אל שני הגברים הכפותים על הרצפה. אני מרים אחד מהם בצווארון החולצה ומצמיד את גבו בפראות לרכב. "איפה אשתי?" אני מסנן מבעד לשיניים חשוקות.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," הוא עונה. אני חובט בפניו ודופק את ראשו שוב ושוב בדלת הרכב. דם ניתז מראשו.

"איפה אשתי?" אני צועק, מאבד שליטה. הבן־זונה ממשיך לשתוק. אני שולף מכיסי סכין ובלי לתת לו זמן להבין מה קורה אני דוחף את הלהב לצד גופו, מרגיש את דמו החם נשפך על ידי.

"לא אחזור על השאלה," אני מאיים וממשיך לחתוך. הוא צועק, עיניו נפערות, רוק נוזל מפיו וזיעה מטפטפת ממצחו.

"הם לקחו אותה, אני לא יודע לאן," הוא עונה. אני ממשיך לחתוך, רואה את הסבל בפניו.

אני מפיל אותו על הרצפה ומרים את השני. "אתה רוצה שאחתוך גם אותך או שתתחיל לזמר?"

"אני לא יודע כלום, אני נשבע! אני לא יודע על מה אתם מדברים," הוא מתבלבל, מגמגם. אני מאבד את העשתונות ותוחב לבטנו את הסכין המגואלת בדם, מסובב אותה שוב ושוב, מגדיל את החתך. דם נשפך לכל עבר.

"תכניסו אותם לרכב," אני פוקד ומושך את הסכין.

"מה עושים עכשיו?" צ'ינו שואל.

"תדובב את מה שנשאר מהם."