בן החמאס

נסעתי בסובארו הלבנה הקטנה שלי בצומת של אחד הכבישים הצרים המובילים אל הכביש הראשי מחוץ לרמאללה. לחצתי קלות על הבלם, והתקרבתי אל אחד מאינספור המחסומים המנקדים את הכבישים המובילים לירושלים וממנה.

"כבה את המנוע! עצור את הרכב!" צעק מישהו בערבית רצוצה.

בלי אזהרה זינקו שישה חיילים ישראלים מתוך השיחים וחסמו את המכונית שלי, כל אחד מהם נשא מקלע, וכל מקלע כוון ישירות אל ראשי.

בהלה הציפה את גרוני. עצרתי את המכונית וזרקתי את המפתחות מהחלון הפתוח.

"צא! צא!"

בלי לבזבז זמן, אחד האנשים פתח את הדלת בתנופה והשליך אותי על הקרקע המאובקת. בקושי הספקתי לכסות את ראשי לפני שהתחילו המכות. אבל אפילו כשניסיתי להגן על פני, הנעליים הכבדות של החיילים מצאו במהירות מטרות אחרות: צלעות, כליות, גב, צוואר, גולגולת.

שניים מהם הקימו אותי על רגלי, משכו אותי אל המחסום, ושם הורידו אותי בכוח על ברכי מאחורי מתרס בטון. ידי היו קשורות מאחורי גבי באזיקי פלסטיק חדים שהודקו חזק מדי. מישהו כיסה את עיני ודחף אותי אחורה על הרצפה של הג'יפ. פחד התערבב בזעם כשתהיתי לאן הם לוקחים אותי ולכמה זמן. הייתי בקושי בן שמונה־עשרה ובמרחק שבועות מעטים מבחינות הגמר בתיכון. מה הולך לקרות לי?

אחרי נסיעה קצרה למדי הג'יפ האט ונעצר. חייל משך אותי החוצה והתיר את כיסוי העיניים. מיצמצתי באור השמש העזה והבנתי שאנחנו במחנה עופר. עופר היה אחד המתקנים הצבאיים הגדולים ביותר והמאובטחים ביותר בגדה המערבית.

כשהתקרבנו לעבר הבניין הראשי חלפנו על פני כמה טנקים עטופים ביריעות ברזנט. התלוליות המפלצתיות תמיד סיקרנו אותי, בכל פעם שראיתי אותן מחוץ לשערים. הן נראו כמו סלעים ענקיים.

לאחר שנכנסנו לבניין בא רופא ובדק אותי במהירות, כנראה כדי לוודא שאני כשיר לעמוד בחקירה. מן הסתם עברתי את הבחינה, כי בתוך דקות הוחזרו למקומם האזיקים וכיסוי העיניים, ונדחפתי בחזרה לתוך הג'יפ.

כשניסיתי לעקם את גופי כדי שיתאים למרווח הקטן השמור בדרך כלל לרגליהם של הנוסעים, חייל אחד בעל גוף הניח את נעלו ישירות על ירכי ולחץ את קנה האם-16 שלו לתוך חזי. הצחנה החמה של אדי הדלק מילאה את רצפת הרכב ואילצה את גרוני להיסגר. בכל פעם שניסיתי לזוז מעט בתנוחה המכווצת, החייל תקע את הקנה עמוק יותר בתוך חזי.

בלי אזהרה, כאב צורב חלף בגופי וגרם לבהונותי להתכווץ. הרגשתי כאילו טיל התפוצץ לי בתוך הגולגולת. הכוח של המכה בא מהמושב הקדמי, והבנתי שאחד החיילים כנראה היכה אותי בקת המקלע. אבל לפני שהספקתי להגן על עצמי, הוא היכה אותי שוב, והפעם חזק יותר ובעין. ניסיתי לצאת מטווח פגיעתו, אבל החייל שהשתמש בי כהדום לרגליים גרר אותי בחזרה.

"אל תזוז, או שאני יורה בך!" הוא צעק.

אבל זה לא היה בשליטתי. בכל פעם שהחבר שלו היכה אותי, נרתעתי לאחור מהדחיפה, שלא מרצוני.

מתחת לכיסוי העיניים המחוספס העין התחילה להתנפח ולהיסגר, והרגשתי שאני מאבד את התחושה בַּפָּנים. הדם לא זרם ברגלי. הנשימות היו רדודות. מעודי לא הרגשתי כאב כזה. אבל גרוע יותר מהכאב הגופני היתה החרדה מכך שאני נתון לרחמיו של משהו חסר רחמים, משהו גס ולא אנושי. המחשבות התרוצצו בראשי כשהתאמצתי להבין את המניעים של המענים שלי. יכולתי להבין לחימה והריגה מתוך שנאה, זעם, נקמה, ואפילו מתוך הכרח. אבל לא עשיתי שום דבר לחיילים האלה. לא התנגדתי. עשיתי כל מה שנאמר לי לעשות. לא איימתי עליהם. הייתי כפוּת, קשור עיניים ולא חמוש. מה היה בתוך האנשים האלה שגרם להם הנאה כזו להכאיב לי? אפילו החיה השפלה ביותר הורגת מתוך סיבה, לא סתם בשביל הספורט.

חשבתי איך תרגיש אמי כשייוודע לה שנעצרתי. כיוון שאבי כבר ישב באותה תקופה בכלא ישראלי, אני הייתי הגבר במשפחה. האם יחזיקו אותי בכלא חודשים ושנים כמו שמחזיקים אותו? אם כן, מה יהיה עם אמי כשגם אני אלך? התחלתי להבין מה הרגיש אבי - חרד למשפחתו ומתייסר בידיעה שאנחנו דואגים לו. דמעות פרצו מעיני כשדימיתי לעצמי את פניה של אמי.

כמו כן שאלתי את עצמי אם כל שנות לימודי בתיכון היו לשווא. אם באמת אני עומד להיכנס לכלא ישראלי, אני אפסיד את בחינות הגמר בחודש הבא. מבול של שאלות וזעקות שטף אותי גם כשהמכות המשיכו לנחות עלי: למה אתם עושים לי את זה? מה עשיתי? אני לא מחבל! אני רק נער. למה אתם מכים אותי ככה?

אני די בטוח שהתעלפתי כמה פעמים, אבל בכל פעם שהכרתי חזרה אלי, החיילים עדיין היו שם, והיכו אותי. לא יכולתי לחמוק מהמכות. יכולתי רק לצרוח. הרגשתי את מיץ המרה עולה ועולה בגרוני, והקאתי על עצמי.

הרגשתי עצב עמוק לפני שאיבדתי את הכרתי. האם זה הסוף?

האם אמות עוד לפני שחיי התחילו באמת?