בנשימה עצורה

1

זה היה סוריאליסטי.

כלומר די מטורף. זאת הייתה הפעילות השכיחה ביותר, קניות בסופר. דוחפת את העגלה לאורך המעברים. עוצרת להביט בכל התוצרת הטרייה. בודקת ראש כרובית. מחפשת בננות שעדיין נותרו ירוקות. מעיפה מבט על עשרות קופסאות שונות של דגני בוקר. מסוכרים וטעימים ומזיקים לבריאות, או מלאי סיבים ומגעילים וטובים לבריאות. כמאה סוגים שונים של קפה. האם היא שמה לב עד היום כמה מותגים היו שם? אולי משום כך פעילות כל כך שגרתית נדמתה פתאום מוזרה ולא מוכרת. היא הרגישה כאילו היא עושה משהו בפעם הראשונה.

או לפחות בפעם הראשונה אחרי יובלות.

היא קנתה בסופר אלף פעמים, וזאת בשום אופן לא הגזמה. אלף, בקלות. נגיד שיצאת לקנות מצרכים פעמיים בשבוע. זה יותר ממאה פעמים בשנה. ובהתחשב בכך שהיא הייתה באמצע שנות השלושים לחייה, ועשתה את הקניות שלה בעצמה מאז שעזבה את בית הוריה כשהייתה בת עשרים, אז, בבקשה. תעשו את החשבון.

היו המון ביקורים בסטופ אנד שופ או הול פוד או וולמארט.

אבל היום זה היה שונה כי היא באמת לא ידעה מה לקנות. האם באמת חשוב מה היא זורקת לתוך העגלה? היא נכנסה לחנות בלי רשימה. נראה שהכי בטוח להתחיל במוצרים הבסיסיים. חלב, ביצים, פירות. שישיית בירות. היא שאלה את עצמה אם היה טוב לו הייתה מכינה רשימה. זה היה עוזר לה לבחור דברים שאנדרו אהב.

אולי הביקור הזה היה מוזר כל כך מפני שהיא לא רצתה שיבחינו בה. לא רצתה להיתקל באף אחד שמכיר אותה. לא בשלב הזה. אז היא הרכינה את ראשה כשפסעה לאורך המעברים. ניסתה להתכנס לתוך עצמה. היא חשבה שבפעם הבאה שהיא תצא לקניות, היא תבחר מקום שהיא לא מבקרת בו לעיתים קרובות.

בשלב מסוים היא חשבה שאולי הבחינו בה, זיהו אותה, למרות הצעדים שנקטה. כשעברה על פני דלפק הבשר גבר, שקנה לבדו, ניסה לפתוח איתה בשיחה. הוא היה כנראה בן חמישים, שיער אפור, ז'קט ספורט מטוויד, חולצה לבנה מכופתרת צווארון. גבר נאה, והיא הייתה מוכנה להתערב שהוא גרוש או אלמן, כי הוא בפירוש ניסה להתחיל איתה.

הם עמדו כמעט כתף אל כתף כשהוא בחר נתח בשר לצלי עטוף בצלופן ואמר, "כמה זמן היית מבשלת משהו כזה?"

מנסה לפתוח בשיחה.

"אין לי מושג," היא אמרה. "אני לא אוכלת בשר."

לא התשובה הכי מוצלחת, בהתחשב בכך שהיא כבר הטילה חבילה קטנה של בשר טחון לעגלה. האיש הבחין ואמר, "אה, אז אולי תרצי להחזיר את זה."

היא התעלמה ממנו ודחפה במהירות את העגלה הלאה לאורך המעבר, די בטוחה ששמעה אותו מסנן חרש, "כלבה."

כשפסעה לאורך המעבר על פני מבחר עצום של תפוצ'יפס וחטיפים אחרים, היא חשבה שאישה אחת העיפה בה מבט שני, אבל אז שכנעה את עצמה שהיא סתם פרנואידית. זה לא שכל אחד עצר אותה ואמר, "היי, זאת את?"

היא החלה לתהות אם היציאה הזאת לקניות הייתה רעיון טוב, אבל היא באמת חשבה שזה הכרחי. בכל אופן, בשלב זה היא חשבה שיש לה מספיק מצרכים בעגלה, והיא הובילה אותה לשורת הקופות. היא קנתה חצי תריסר פריטים עודפים שלא אפשרו לה לגשת לקופה המהירה, והיא תהתה אם ללכת להחזיר כמה דברים. אבל בזמן שיידרש לה להחזיר אותם, כבר עדיף לה ללכת לאחת הקופות הרגילות.

"את צריכה שקיות?" שאלה האישה הכבדה בקופה הרגילה.

היא הנהנה.

"יש לך מועדון לקוחות?"

"סליחה?"

"מועדון לקוחות."

"לא, לא. אין לי."

כשהמצרכים הוכנסו לשקיות ולעגלה, הקופאית אמרה שהסכום הוא חמישים וחמישה דולר ועשרים ותשעה סנט.

"איך את משלמת?"

האישה הוציאה מארנקה שלושה שטרות של עשרים. "במזומן," היא אמרה.

"אוקיי," אמרה הקופאית.

האישה סובבה את העגלה והפנתה אותה לעבר היציאה כשהקופאית אמרה, "גברת, העודף שלך?"

דעתה הייתה מוסחת עד שהיא שכחה לחכות לעודף. היא הושיטה את ידה, לקחה את הכסף והטילה אותו לארנקה.

היא הובילה את העגלה אל מגרש החניה ופתחה את המכסה של תא המטען בוולבו סטיישן מאמצע העשור הראשון של שנת אלפיים. היא הכניסה פנימה את השקיות וסגרה את הדלת. לוחית הרישוי שהוצמדה לרכב הכילה אות אחת ומספרים מרוחים במספיק בוץ וטינופת שעשו אותה בלתי קריאה.

היא התיישבה מאחורי ההגה והמתינה כמעט דקה עד שמכוניות אחרות עברו לפני שיצאה מהחניה. מאחר שזה היה בוקר שבת, והמון אנשים עשו את הקנייה השבועית שלהם, מגרש החניה היה עמוס.

"שלא תעשי איזו תאונת דרכים," היא אמרה לעצמה. רק זה חסר לה.

לאחר שיצאה ממגרש החניה היא חצתה את העיר אל אחת השכונות המערביות של מילפורד.

היא הפעילה את האיתות כשראתה את השלט של רחוב מלברי ופנתה אליו. הייתה המון פעילות בשכונה היום. זה היה 2 באפריל – יום אחד אחרי 1 באפריל, יום השוטים, היא חשבה בזעף – ובעלי בתים רבים היו עסוקים בניקוי החצר. גורפים שאריות פסולת ותוחבים אותן לשקיות מִחזור מנייר. גברים חמושים במפוחי עלים הקימו רעש חזק כמו מטוסי סילון בטיסה נמוכה. אישה רצה לצד ילדה, לא יותר מבת חמש, שלמדה לרכוב על אופניים. שתי נשים אחרות עמדו בקצה של שביל גישה, אחת מהן עדיין בפיג'מה וחלוק, מפטפטות, כל אחת עם ספל קפה בידה.

איזו שכונה נחמדה, חשבה האישה בוולבו. כמו משהו שיצא מתוכנית טלוויזיה של שנות החמישים. לא שהיא הייתה מבוגרת מספיק לראות אותן כששודרו לראשונה, אבל רגע, זאת לא ג'וּן קליבר שם, מביאה כוס גבוהה של לימונדה לווֹרד? האם זה אוֹפּי הצעיר שחולף בריצה עם מקלע תחוב בכיסו האחורי?

לחשוב שמשהו נורא יכול לקרות ברחוב כמו זה.

אה, הנה זה. היעד שלה היה ממש לפניה.

היא הפעילה שוב את אורות האיתות, המתינה עד שנער על סקטבורד ממונע יחלוף בשריקה, ואז הפנתה את הוולבו אל שביל הגישה. היא ראתה שבבית הסמוך גבר טאטא את המדרגות של המרפסת הקדמית. היא החנתה את הרכב, יצאה וניגשה לפתוח את תא המטען. היא לקחה שתי שקיות, הקיפה את הרכב, משאירה את המכסה פתוח, ורק אז בעצם הסתכלה על הבית.

זה היה בבירור בית חדש, אם לשפוט על פי הסגנון האדריכלי. זוויות חדות, משטחי זכוכית גדולים. לוחות סולאריים בנויים בתוך הגג. עיצוב עכשווי מודרני.

האישה עצרה, כאילו נתקלה בקיר בלתי נראה.

"מה..."

האיש שטאטא את המרפסת העיף מבט לעברה.

האישה סובבה את ראשה להביט בבית משמאלה, ואז בבית מימינה, כאילו מוודאת לעצמה שהיא נמצאת במקום הנכון. לבסוף מיקדה את מבטה במספר המוצמד לדלת הבית שמולו היא עמדה.

36.

"איפה..."

היא שמטה את השקיות ארצה. קרטון ביצים נפל מאחת מהן, המכסה נפתח וביצה אחת התנפצה על החניה.

"איפה הבית שלי?" היא אמרה בקול. "איפה לעזאזל הבית שלי?"

דלת החזית נפתחה, ונערה מתבגרת בבגדי אימון ועם גוונים ורודים בשיער הוציאה את ראשה מהדלת. "אפשר לעזור לך?" היא אמרה.

"איפה הבית שלי?" היא קראה, ובקולה נשמעה בהלה. "בית ישן, לבנים אדומות, מעקה. איפה הוא לעזאזל?"

האיש מהבית השכן התקדם כמה צעדים לעברה.

הנערה אמרה, "אה, אני חושבת שאולי טעית בכתובת?"

"שלושים ושש," אמרה האישה.

"כן, נכון. אבל אולי טעית ברחוב?"

"מלברי שלושים ושש," אמרה האישה. "מלברי שלושים ושש."

"כן," אמרה הנערה לאיטה.

"הכול פה לא נכון. הבית הזה לא שייך לפה. אמור להיות פה בית ישן. עם... עם לבנים אדומות ומרפסת, קצת שוקעת. הבית שלי. הוא היה פה. ממש פה! איך בית יכול סתם להיעלם?"

"כן, טוב, הבית שאת מדברת עליו נהרס לפני שלוש שנים, וההורים שלי בנו את הבית הזה. אמרת שזה הבית שלך?"

"זה לא בסדר," אמרה האישה.

הנערה משכה בכתפיה ונכנסה פנימה, משאירה את האישה לעמוד שם, מביטה בפה פעור בבית בן השלוש.

"זה לא יכול להיות," היא אמרה.

האיש עם המטאטא עמד עכשיו בגבול החצר. הוא בחן את האישה, צמצם את עיניו כאילו מנסה לשפר את המיקוד, כאילו הוא לא מאמין למראה עיניו וצריך לוודא.

"בְּרי?" הוא שאל.

האישה הביטה לעברו, פניה חתומות.

"בחיי, ברי, זאת את?" הוא אמר.

לפתע נכנסה האישה בחזרה לרכב, התניעה אותו ויצאה מהשביל בהילוך אחורי, מכסה תא המטען עדיין מורם, מוחצת את הביצים שנותרו מול הגלגלים. המנוע הרעיש כשהרכב קפץ אל הכביש וכמעט פגע בנער על הסקטבורד שחזר מסיבוב ברחוב.

בלמי הוולבו חרקו בעצירה פתאומית. הרכב עמד שם כחצי שנייה בשעה שהאישה החליפה הילוך והמשיכה לאורך הרחוב. האיש עם המטאטא צפה בה מתרחקת במהירות.