בעומק השתיקה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"ככל שאתה קרוב יותר לאמת, שתיקתך הפנימית מעמיקה "

(רביקאנט נוואל)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרולוג

 

 

אל זה יפליא את בני המערב והמזרח כאחד כי קרובי משפחה הם בדרגה זו או אחרת, וגזע טהור קיים רק בחיות מעבדה.

בוודאי לא אצל בני האדם שבמשך הדורות הזדווגו מרצונם או נאנסו, והחברה אינה מסוגלת לפקח על "טוהר הגזע".

דם יהודי זורם בעורקי רבים מבני אירופה, גם אצל אלו האנטישמים שאינם מסוגלים לשאת את המחשבה שגם להם יש גנים יהודים, ואפילו היהודים האורתודוקסים הקיצוניים ביותר אינם יהודים טהורים. בעורקיהם זורם דם של קוזקים שאנסו בבנותיהם בהתיישבויות באוקראינה או בכפרי פולין, והיו גם כאלה שמרצונם החופשי נישאו לבני או בנות עם אחר מגזע שונה ומאמונה אחרת. אז מה בכך? את מי זה אמור לעניין מלבד את הגנטיקאים או את אלה המבקשים לבחוש בשורשיהם ולחקור בעברם.

יהדות איטליה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות באירופה וראשיתה לפני יותר מאלפיים ומאה שנה. כאשר ההלנים ואחר כך הרומאים הביאו את היהודים מפלשתינה כשבויים. במהלך ימי הביניים היגרו אליה יהודים רבים מאשכנז ומצרפת וייסדו בה קהילות לפי מנהגיהם. ולאחר גירוש ספרד ופורטוגל באו אליה רבים מן המגורשים וייסדו בה גם קהילות ספרדיות.

החל מסוף המאה ה-12 החלו האפיפיורים בסדרת צעדים שמטרתם הרשמית הייתה להפריד בין הנוצרים ליהודים. בפועל הטילו מגבלות כלכליות ופיזיות על הקהילות היהודיות שבחלקן היו משפילות ביותר.

בסיציליה סבלו היהודים מרדיפות קשות. בשנת 1514  גורשו כל יהודי ממלכת סיציליה, שהייתה תחת שלטון ספרד באותה עת ומנפולי גורשו היהודים כעשר שנים קודם לכן.

ב-14 ביולי 1555, חודשיים לאחר שנבחר לתפקידו, פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי את הבולה שבה נקבע כי היהודים חייבים להתגורר בנפרד משכניהם הנוצרים. גזרה זו הביאה להקמת גטו רומא.

שנה אחר נידונו למוות והוצאו להורג בשריפה עשרים וארבע אנוסים שברחו מספרד לאיטליה ושניסו לחזור ליהדות בעיר הנמל אנקונה. בתגובה נעשה ניסיון לארגן חרם כלל־יהודי על העיר. הניסיון, שזכה לשם חרם אנקונה, נכשל.

גירוש היהודים מספרד ואחר כך מפורטוגל הביא את הנוצרים החדשים, )כך נקראו אלו שנאנסו להמיר את דתם היהודית לנוצרית( הביא להתפשטותם לארצות אחרות, הם הגיעו לצפון אפריקה והתישבו שם, חלקם שלא רצו לחיות בין המוסלמים עברו להולנד ולאיטליה ולדרום אמריקה. "ספרד החדשה", כפי שכינו הכובשים הספרדים את מקסיקו, משכה אליה מתחילת המאה ה-16 מספר רב של נוצרים חדשים, כלומר יהודים שהתנצרו זה מכבר.

הנוצרים החדשים היו בעיקר סוחרים ורוכלים זעירים, בעלי מלאכה, רופאים אחדים, ואפילו כמה אנשי צבא, והייתה בקרבם גם קבוצה קטנה אך בעלת השפעה של סוחרים בינלאומיים. למעשה, רוב המסחר הבינלאומי היה בידי נוצרים חדשים שהצליחו לבסס קשרים רווחיים עם אחיהם, אנוסים במושבות אמריקה אחרות, וגם עם יהודי אירופה, ובייחוד עם סוחרים יהודים בהולנד. הנוצרים החדשים התחתנו בינם לבין עצמם ונהגו להיפגש בבתי מסתור לתפילה, תוך סיכון וחשש גדול, פן ידעו השכנים ויאשימו אותם. גטאות הוקמו במאה ה-16 בערים רבות באיטליה. הגטאות העיקריים הוקמו בערים ונציה, רומא ופירנצה. ב-1593 הוקמה הקהילה היהודית בליבורנו על ידי יוצאי ספרד ופורטוגל. קהילה זו, שנהנתה משוויון זכויות ואוטונומיה והייתה בין הקהילות הבודדות באיטליה בהן היהודים לא חיו בגטו.

בשנת 1848  זכו היהודים באיטליה לאמנציפציה, אך נלקחה מהם האוטונומיה שלהם. היציאה מחומות הגטו, שהחלה לאחר כיבוש איטליה בידי נפוליאון הייתה האות לפריחתה של יהדות איטליה. בתנועת השחרור שהונהגה על ידי גריבלדי בלטו יהודים רבים כמצביאים וכמדינאים. יהודי רומא, תחילה, ושאר יהודי איטליה הצטרפו אליהם בהדרגה, זכו לשוויון זכויות אזרחיות רק בשנת 1870 בזכות משאל העם שהחליט על הצטרפותה של רומא לממלכה האיטלקית.

בשנים הראשונות לשלטונו הפשיסטי של מוסוליני זכו היהודים לחופש מלא ולשוויון זכויות, ואף הגיעו למעמד גבוה. איטליה אף ראתה בעין יפה את הציונות. מעטים היו היהודים שהצטרפו למפלגה הפשיסטית בימיה הראשונים. היו גם כאלה שהשתתפו במצעד על רומא, בעיקר חיילים וקצינים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ועוד קבוצות יהודים מיוחסות.

בשנת 1938, כאשר חוקקו חוקי הגזע באיטליה נגד יהודים פוטרו אלפי יהודים ממשרות מפתח בממשלה, בצבא ובצי האיטלקי ובמוסדות להשכלה גבוהה. עבורם הייתה זו טרגדיה. הם לא האמינו כי כך תפעל נגדם המדינה שהיו שותפים להקמתה. מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה החמיר עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית . ב-1 בדצמבר 1943 פרסמה הממשלה צו לפיו נדרשו היהודים להגיע לתחנות המשטרה עם ציוד כנדרש. משם הם הוסעו לבתי כלא מרכזיים, ובסופו של דבר הגיעו למחנות ריכוז. המחנה העיקרי היה מחנה הריכוז פוסולי, ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה.

מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, בסוף שנת 1943, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים המשוער היה כ-8,000 על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ומשלוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רומא 1996

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסקנות מוקדמות

 

 

 

 

״אל תעלבי באטריצ׳ה, אבל יש לך אף יהודי״

סומק עלה בלחייה, ״סליחה?...אף יהודי? ואיך נראה אף יהודי?״

״תסתכלי במראה ותראי״

פרץ של צחוק עלה מפי שלוש הנשים שישבו בבית הקפה הקטן בפרברי רומא.

״תמיד אמרו לי שיש לי אף רומאי״ באטריצ׳ה נישמעה כמתגוננת

״מה זה משנה, יהודי, רומאי, יווני, זה לא גורע מזה שאת ניוקה )חתיכה( אמיתית״

״כעת אתן מתחנפות, הלא כן?״

גרציאלה ניגשה לבאטריצ׳ה וחיבקה אותה. ״לא התכוונתי להעליב אותך״ לחשה על אוזנה.

באטריצ׳ה נעמדה ופנתה לכמה גברים שישבו בסמוך ״היי, שמישהו יגיד לי, להיות יהודיה זו בושה?״

״אם כל היהודיות היו נראות כמוך אז לא, זו לא בושה״ ענה אחד מהגברים והאחרים גיחכו והנידו בראשיהם מבלי להיישיר מבטם אליה.

״אתם גזענים עלובים״ פלטה לעברם

גרציאלה הרימה את ידה וסימנה למלצר להביא את החשבון. ״שבי באטריצ׳ה, את עושה מעצמך צחוק, אף אחד פה אינו גזען, איני מבינה מדוע הלכת רחוק כל כך, זו סתם אמירה, ללא כוונה כלשהי״

לרגע נדמה היה שהאוירה נרגעה, באטריצ׳ה התיישבה ושתקה, השיחה המשיכה לגלוש לכיוונים אחרים והמלצר הגיע והניח את החשבון על השולחן. באטריצ׳ה תפסה את הפתק והניחה שטר כסף לידו. ״אני אשלם כדי שלא תגידו שאני קמצנית כמו שאתם חושבים על היהודים״ ככאלה.

היא קמה ויצאה מבית הקפה בהשאירה את חברותיה עומדות המומות ונבוכות.

״איני מבינה מה נפל עליה?, איפה חוש ההומור? למה לקחת הכל כל כך קשה?״

 

באטריצ׳ה פלומבו נולדה בעיר הנמל ליבורנו שבטוסקנה לפני כחמישה עשורים, למשפחה בורגנית קתולית. כשהיתה בת עשר עברו לגור ברומא. הוריה האדוקים, סוניה ומיקלה, היו לוקחים אותה ואת דוידה אחיה הצעיר ממנה בשנתיים לכנסיה בכל יום ראשון. בימי שישי לא אכלו בשר ובסעודות משפחתיות ברכו על המזון. בכל שבוע באטריצ׳ה ודוידה היו הולכים לוידוי בכנסיה הקטנה בשכונת מגוריהם וכן נהגו לומר תפילה לפני השינה. לאחר נישואיה בכנסיה לסילביו ולידת שתי בנותיה, מריה גרציה ומוניה, שמרה עדיין על כל המנהגים, אך לפני כעשר שנים, לאחר שנפטרו הוריה תוך שנה אחת והבנות גדלו, היתה מדלגת פה ושם על תפילה, על וידוי או אף על הליכה לכנסיה בימי א׳.

כאשר התחתנו שתי בנותיה ונישואיה לסילביו עלו על שירטון, החליטה על דעת עצמה שאינה מעונינת יותר לשמור על ציביון דתי. היא הפסיקה ללכת לכנסיה, להתוודות, ואף פסחה על ביקוריה התכופים בבית הקברות בו קבורים הוריה והסתפקה בביקור פעם בשנה ביום כל הקדושים. אחיה דוידה, שמעולם לא נישא, החמיר עם עצמו בעול הדת ובהסתגרותו עד לכדי הסתגפות של ממש, הוא לא עבד וחי מפנסית נכות עלובה, לא נפגש עם איש, לתקופה מסוימת הכניס לביתו הומלסית שפגש בבית התמחוי של הכנסיה לשם היה מגיע עבור מנת מזון חמה. באטריצ׳ה חשדה בו שנים ארוכות שיש לו בעיות נפשיות אך הם מעולם לא דיברו על הנושא.

לאחר הפרידה מבעלה, הרגישה עצמה לפתע חופשית לעשות ככל העולה על רוחה. היא היתה מבלה עם חברותיה בבתי קפה, נרשמה לחוג שכונתי ללימוד השפה האנגלית, והרבתה לקרוא ספרים שהיתה לווה מהספריה הציבורית בשכונתה שם עבדה כספרנית בחצי משרה. כל אותם דברים נדושים שבעלה היה מונע ממנה בתואנה שהם מבחינת “בזבוז זמן”.

 

 

 

 

שמי פלומבו

 

 

 

 

״סליחה, יש לכם ספר בנושא הגנטיקה?״

באטריצ׳ה שהיתה עסוקה בהדבקת כריכתו של ספר שנפגם הרימה את ראשה. מולה עמד בחור צעיר וחייכן

״גנטיקה מדעית? אבולוציה?, יש ספרים רבים אך מה בדיוק אתה מחפש?״

הבחור נראה מעט נבוך ״האמת שאינני יודע, אני רוצה להבין את תורת הגנטיקה״ ענה.

באטריצ׳ה הקלידה במקלדת המחשב את הערך ״גנטיקה״ והביטה במסך: ״גנטיקה היא מדע שעוסק באופן שבו מורישים בני אדם, חיות וצמחים תכונות שונות לצאצאים שלהם.״ לפתע נזכרה בדבר מה, ניגשה לאחד המדפים ״יש לנו ספר על הכומר גרגור מנדל, שהביא את מדע הגנטיקה אל העולם״.

היא הושיטה לבחור את הספר. ״אבקש ממך תעודה מזהה״

״קלאודיו פלומבו! קראה בקול את שמו, הא! זהו גם שם משפחתי לפני נישואי, איזו מקריות״

הבחור חייך במבוכה ״כן, מוזר, אף פעם לא פגשתי אדם הנושא את שם משפחתי״

״מהיכן אתה? שאלה בסקרנותה שהלכה וגברה.

״הורי במקור מנפולי, אך אני נולדתי וגדלתי ברומא״ ענה

״והסבים והסבות גרים בנפולי?״

״כן, מצד אימי הם נפטרו כשהייתי תינוק, אך מצד אבי שניהם בחיים״

״מה פשר ההתעניינות שלך בגנטיקה?, אם יורשה לי לשאול?״

״אני מתעניין מאד בתולדות המשפחה, אני מנסה להבין מהם גנים ואיך הם עוברים בתורשה, קראתי שעובדים על המיפוי הגנטי ושניתן על ידי בדיקת רוק להגיע לזהות שייכות לאזורים גיאוגרפים, ובמידה מסוימת את ההסתברות שהאדם הוא ממוצא זה או אחר״

״למה זה כל כך מעניין אותך?״

אני מתעניין בשורשים של שם המשפחה פלומבו, מאחר וקראתי מאמר על היהודים שגורשו מספרד והגיעו לנמלי איטליה, גילו כי אחת מהערים שהסכימה לקלוט אותם הייתה נאפולי. בעיר שלטו פרדיננד הראשון ובנו אלפונסו השני, לימים מלך נאפולי. המהגרים הראשונים הגיעו לעיר בשנת 1492 אחרי טלטולים בין נמלי הים התיכון הגיעו רבים חולים וגרמו למגפה בעיר. המלך פרדיננד הראשון פעל להדברת המגפה והצליח להדבירה, אך נפטר. בנו אלפונסו השני, שהפך למלך נמלט לסיציליה ולעיר נכנס שארל השמיני מלך צרפת ואז החלו הפרעות בתושבים היהודים. בשנת 1510 הוציא פרננדו השני צו גירוש ליהודים. בין המשפחות מתושבי העיר שברחו היו כמה משפחות בשם פלומבו. אלו שהתנצרו נשארו בעיר ולא ברחו. ״

״ואם התוצאה שתקבל תראה שאתה ממוצא אפריקני זה ישנה משהו עבורך?״

״ואם הבדיקה תראה שאני ממוצא יהודי?״

פניה של באטריצ׳ה הרצינו לפתע, היא נזכרה ב״אפה היהודי״, אך מייד התעשתה והחיוך שב אליה.

״היה לי מאד נעים לשוחח איתך, עוד נגלה פעם שאנחנו קרובי משפחה״

״וגם יהודים״ ענה לה וציחקק תוך כדי שהתרחק לכוון היציאה.

היא נשארה ספונה בכסאה עוד שעה ארוכה כשמבטה בוהה באויר ושקועה במחשבותיה.

 

באטריצ׳ה התעוררה בבעתה לשמע צלצול הטלפון, היא שלחה יד לשידה וכשעיניה עדיין עצומות והקשיבה.

״גרציאלה, מה קרה? למה את מתקשרת אלי כל כך מוקדם בבוקר?״ גערה בה

״מוקדם בבוקר? את יודעת מה השעה? כבר אמצע היום, חיכינו לך בקפה כמו שנדברנו ולא הופעת, התחלתי לדאוג שמא נעלבת עד כדי כך שלא רצית לבוא, אז למה בעצם את עוד ישנה? מצאת איזה זיון טוב?״

״גמרת לדבר? יופי, אז פשוט לא יכולתי לישון ונרדמתי מאוחר, מספק אותך?״

״אם חס ושלום לא דרסו אותך או לא נפלת באמבטיה ואת אינך שונאת אותי אז מצידי תמשיכי לישון, מצטערת יקירתי שהערתי אותך״

״לא, טוב עשית שהתקשרת, באמת מאוחר ואני חייבת לקום, אולי נפגש לפנות ערב, יש לי דבר מה שהייתי רוצה לחלוק איתך״

״ידעתי, מצאת מישהו, איך הוא? שווה? אז לא אפריע לך, אולי יתחשק לו כעת שקמתם סיבוב נוסף, אז אני מנתקת״

״אין כלום, תפסיקי עם השטויות שלך, נדבר מאוחר יותר, צ׳יאו״

באטריצ׳ה ניתקה את השיחה,״איזו חברה מטומטמת עם ראש כחול יש לי״

 

לאחר ארוחת הבוקר-צהריים שלה, היא התישבה מול המחשב והקישה במנוע החיפוש אלטה ויסטה ״מהו מקור השם פלומבו?״

היא התבוננה במסך כלא מאמינה, שישים ושמונה אלף בני אדם נושאים באיטליה את שם המשפחה הזה, ויש גירסאות שונות למקור השם.

״אוף, אין לי מושג מה אני מחפשת״ היא מיהרה וכיבתה את המחשב בדיוק כשצלצל הטלפון.

״מאמי, מתי תבואי לבקר?, כבר מזמן שלא באת לראות את קרלוטו, הוא כל הזמן קורא נונה, נונה, ממש מתגעגע אליך״

״אבוא, אני מבטיחה שאבוא מחר מייד אחרי העבודה, אני סוגרת את הספריה בחמש ומייד אסע אליכם, נתראה בקרוב מתוקה שלי״ באטריצ׳ה חייכה בהניחה את הטלפון על השולחן, היא התגעגעה לביתה מריה גרציה ולנכדה היחיד.

באטריצ׳ה נשכבה בבגדיה על מיטתה, היא היתה תשושה ונרגזת, משהו הציק לה, היא לא הבינה את פשר עצבנותה וכשניסתה לשחזר את מאורעות היום נרדמה ושקעה בשינה עמוקה.

כשהתעוררה היתה שעת חצות, היא קמה והתפשטה, נכנסה למקלחת להתרענן, כל אברי גופה כאבו, כשיצאה מהמקלחת להתנגב נתקפה בסחרחורת ונאלצה להתיישב על האסלה ולהשען לאחור. היא נבהלה וניסתה להגיע לברז כדי ללגום מעט מים אך ליבה הלם בפראות בשל התקף החרדה שתקף אותה וכך נשארה שרועה על אסלת השרותים למשך דקות ארוכות. לאט ובזהירות היא קמה ופסעה לעבר מיטתה כשהיא נאחזת בכל מה שניקרה בדרכה.

״חוויה מטורפת, לעולם לא חשתי כך״ מלמלה לעצמה.

היא תפסה את שלט הטלוויזיה ולחצה עליו, אחר החלה להעביר תחנות עד שמצאה תוכנית בידור, היא החלישה את הווליום ורק התמונות ריצדו בחשכת החדר.

״מה קרה לי? אולי חסרים לי ויטמינים? אגש לרופא ואבקש בדיקת דם״, היא נזכרה שחלף זמן רב מאז שעשתה בדיקות שיגרתיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רומאו יקירי

 

 

 

״רומאו יקירי, התתחלף איתי היום בספריה? אפצה אותך על זה, מבטיחה״ היא לא המתינה לתשובתו כי ידעה שמייד יסמס לה ״עבורך אהובתי, כל מה שתבקשי״ כפי שנהג לעשות מידי יום בשולחו לה מסרי אהבה.

רומאו עבד איתה בספריה בתורנויות. לאחר גירושיה הוא החל לחזר אחריה בקנאות והווה עבורה מטרד מסויים, אך היא ידעה לנצל אותו לשרותים שונים. היו אילו יחסי סימביוזה מורכבים ומסובכים. רומאו היה עדיין רווק לאחר מערכת יחסים שנמשכה שנים עם אותה אשה . הוא חשש מחתונה שתאלצו להקים משפחה ורצה את החופש שלו. הוא לעולם לא חי עם אשה באותה דירה. כל זמן שאימו היתה בחיים והוא גר בביתה, היתה לו סיבה מעולה, אך כשנפטרה אימו והאשה שעימה יצא כעשר שנים, ביקשה לעבור לגור איתו, נתקף הוא בחרדה עמוקה עד שנאלץ לשקר ולהמציא מחלות שונות שלכאורה מהן סובל, ולבסוף גרם לה להסתלק מחייו. הוא תמיד חיבב את באטריצ׳ה והתייעץ עימה בכל דבר, אף במצבים האינטימיים ביותר בחייו, היא הכירה אותו יותר מאשר את בנותיה, הוא חשף בפניה הכל, את סודותיו הכמוסים ביותר, את מחשבותיו, את מצבו הפיננסי, ואף על שישב בכלא בהיותו נער על עבירת רכוש אותה ביצע עם חבורת נערי רחוב.

רומאו היה גבר נאה ומסודר, אבל היא לא נמשכה אליו מינית. היא הכירה את מאוויו ותשוקותיו וחשבה שיש מוזרות רבה בדעותיו לגבי נשים, אותן הגדיר לא פעם כגושי בשר לסיפוקו המיני. הוא לא לקח בחשבון שיום אחד הוא עצמו יתאהב ב״גוש בשר״ שכזה ושיודעת מה הוא חושב על נשים.

ומכיוון שלא היה טיפש, ניסה להסביר לה כי אותן נשים אותן הגדיר כגוש בשר לא השתוו אליה, ״הן היו טיפשות ומשעממות, ריקניות מתוכן, ולכן כיניתי אותן כפי שכיניתי״.

פעם אחת, כשהיתה בעיצומו של המשבר עם בעלה, ניצל הוא את חולשתה והצליח לשכנעה לבוא לדירתו, הוא מזג לשניהם יין ואף עישנו סיגריה מגולגלת שהכין בעצמו, הם שוחחו וצחקו מכל שטות שאמרו וכשהתעוררה בבוקר, מצאה את עצמה במיטתו כשהיא בבגדיה התחתונים. הוא נשבע לה שלא קרה כלום מלבד כמה נשיקות וחיבוקים, אך היא לא היתה בטוחה בכך.

מאז המקרה, הקפידה שלא להענות להזמנותיו ואף היתה נוזפת בו כשהיה מגזים בתכני המסרים שהיה שולח לה.

כשלא קבלה ממנו תשובה, החלה לדאוג, היא טילפנה לוודא שחליפה בשעות הבוקר, אך שיחתה לא נענתה. היא התלבשה במהירות ודהרה במכוניתה להגיע בזמן לפתיחת הספריה.

בשעות הבוקר הקהל ממעט מלהגיע ולכן כשפתחה את דלת הסיפריה היתה לבדה, כשנכנסה הבחינה בתאורה וחלפה בראשה המחשבה שמא מישהו שכח לכבות את האורות.

״מה את עושה פה?״

היא קפצה לאחור וכמעט ומעדה, בזווית עינה ראתה את רומאו מתקרב אליה מכיוון המטבחון.

״מפגר, הבהלת אותי כהוגן, מדוע לא ענית לי בטלפון?״ ומייד הבזיקה המחשבה בראשה: ״מדוע הדלת הייתה נעולה כשהוא בפנים?״.

רומאו חייך בנינוחות ״רוצה קפה? עשיתי לעצמי״ הוא החזיק בידו כוס חד פעמית עם אספרסו ארוך.

״לא רוצה כלום, סתם גררת אותי לפה בשיטות המטופשות שלך״ אמרה, והכעס ניכר בקולה.

״הטלפון שלי בבית, שכחתי לקחת אותו ולכן לא יכולתי לענות לך, כשצלצלת מיהרתי לצאת בשל השעה המאוחרת.״

״ולמה הדלת היתה נעולה?״

״כי עשיתי קפה, יש עוד עשר דקות לפתיחה, וחוץ מזה, מה כל השאלות המוזרות שלך?״

באטריצ׳ה הבינה כי החשדנות שלה הפכה לפראנויה, היא הסתובבה ויצאה במהירות מהספריה.

היא ישבה במכוניתה ומבטה בהה בנקודה אחת. אף מחשבה לא התרוצצה במוחה, היא חשה בריקנות מוחלטת, כאילו שנשמתה יצאה מגופה ומתבוננת בה מרחוק. דקות ארוכות חלפו עד שנשמה עמוקות והעיפה מבט לעבר הרחוב. ״מה קורה לי לעזאזל? האם אני משתגעת?״

היא יצאה ממכוניתה ועלתה במדרגות הבנין בו שוכנת הספריה. רומאו ישב בדלפק הקבלה ובידו ספר פתוח. הוא הביט בה במבט תמוה ״חשבתי שהלכת לסידורים, למה חזרת?״

״רומאו, אנחנו חייבים לדבר, יש לי בעיה שאיני מצליחה להבין אם היא פיזית או נפשית״

הוא המשיך להביט בה בספקנות, הוא לא היה בטוח שהיא רצינית בדבריה.

״תמיד אשמח לשוחח איתך, את הרי יודעת שאני מת עליך״

היא התעלמה מניסוח תשובתו ובעיקר מההערה הסקסיסטית ״פגוש אותי בחמש בבית הקפה של ג׳ילברטו, צ׳יאו״, היא לא חיכתה לתשובתו, הסתובבה ויצאה לרחוב.

בדיוק בשעה חמש, כשבאטריצ׳ה הקדימה אותו בכמה דקות, הוא הגיע. לפני שנכנס עבר ליד הדלפק וביקש אספרסו ארוך לעצמו וקפוצ׳ינו עבורה. ״רוצה גם קרואסון?״ שאל. באטריצ׳ה הסבה ראשה מצד לצד.

״מה קורה לך יקירתי? אני רואה שאת אינך כאתמול שילשום״

״איני יכולה להסביר, אני חשה אי שקט ועולות בי מחשבות של סכנה ואיום, מין חרדה לא מובנת שכן איני נמצאת בשום בעיה כספית או משפחתית, לפעמים אני מקבלת דופק מהיר והזעה, חולשה ורעד בידיים, לא יכולה להרדם כי עולות בי מחשבות רעות״

רומאו הביט בה בחמלה והניח את כף ידו על ידה, ״אל תחששי, אני חבר, אקח אותך למרפאה, את חייבת לראות רופא״

״אתה מתכוון לפסיכיאטר? אני ניראית לך לא שפויה?״

״לא אמרתי שאת לא שפויה, אמרתי רופא, שירשום לך כדורי הרגעה ויחפש את המקור לחרדות שלך״

היא הביטה בו וראתה בפניו מבט של דאגה אמיתית, ״בסדר, מבטיחה שאלך להבדק״.

״מחר בבוקר אבוא אליך ואקח אותך לרופא, יש לי המלצה, אחותי בטיפול וסיפרה שהוא טיפוס מיוחד במינו ועוזר לה מאד״.

הם ישבו בבית הקפה עוד שעה ארוכה וריכלו על לקוחות הספריה, כל אחד והז׳נר שלו, לפתע צץ שמו של קלאודיו פלומבו, רומאו חייך.

״אתה מכיר אותו?״ שאלה

״כן, בחור מוזר, מחפש ספרים מוזרים על אינקוויזיציה, הפניתי אותו לסיפריה הלאומית בשדרות קאסטרו פרטוריו, לנו אין ספרים כאלה״.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שדים ורוחות

 

 

 

הדוקטור פלאביו סנטיני לא היה רופא ככל הרופאים, רומאו צדק בהגדירו את הרופא כמיוחד במינו, במרפאה שלו היו שתי מיטות טיפול, ובזמן שהיה מדבר עם מטופליו, היה עושה זאת בשכיבה לצידם כשהוא נותן להם את ההרגשה שהוא זקוק לעזרתם ולא ההפך. הוא נהג להסביר כבר מהפגישה הראשונה שלכל אדם יש את השד הפרטי שלו, וצריך ללמוד לחיות איתו בשלום.

באטריצ׳ה הרגישה נינוחה בחברתו, דיבורו היה מרגיע, אך לפעמים היה נתקע בגימגום עקשן שנמשך דקה ארוכה, ואז באטריצ׳ה היתה בולמת בידה את פירצי הצחוק שהשתחררו מבין אצבעותיה ונשמעו כיבבות של תן. הדוקטור היה עוצר לרגע מלדבר והיה מתרומם כדי לוודא שאינה בוכה, כשהבין שהיו אלו פירצי צחוק בלתי נשלטים, געה אף הוא בצחוק. ״המשיכי, זה טוב, צחוק מרחיק ממך את השדים״.

בסבלנות ובתחכום רב החל הדוקטור פלאביו לקבל תמונה רחבה שהרכיב מפאזל המילים והמשפטים שהצליח להוציא ממנה.

״אני מבין שלאחר פגישתך עם קלאודיו פלומבו החלו המחשבות להציף את מוחך״

״כן, אני חושבת שסמוך לפגישתנו״

״היה משהו קונקרטי שאמר לך שהדהים אותך?״

״כן, הוא דיבר על גנטיקה והחיפושים אחר שורשיו, הזכיר גם משהו שקשור ליהודים״

״ולך יש קשר ליהדות?״

״לא יודעת, הוא אמר ששם משפחתי היה נפוץ מאד בין יהודי נאפולי״

״ולמשפחתך שורשים נאפוליטניים?״

״לא, לפי מה שאני יודעת אנחנו מטוסקנה, למען הדיוק נולדתי בליבורנו״

״נניח שהיית מגלה שיש לך שורשים יהודיים, האם זה היה משנה משהו עבורך?״

״לא, לא חושבת, אף כי החברות שלי טוענות שיש לי מראה של יהודיה״

״ומה הוא מראה של יהודיה? יש משהו בולט שמבדיל אותם מורפולוגית מאחרים?״

״הן קבעו שיש לי אף יהודי, אך כמובן שלקחתי את זה בצחוק, כי איני חושבת שיש דבר כזה שנקרא אף יהודי״

״נעבור לרגע לקלאודיו פלומבו, האם נפגשת איתו שוב?״

״כן ולא, כלומר, לא נפגשתי איתו פנים מול פנים, אבל הוא השאיר לי קובץ דפים שהדפיס, משהו שנוגע לאיזה טבח שנעשה ביהודי אנקונה״

״ואת קראת את החומר הזה?״

״כן, קראתי ובאותו לילה לא הצלחתי להרדם, שמעתי בחלומי את צעקות הנרצחים״

״את יכולה לספר לי מה קרה שם?״

באטריצ׳ה נעה באי נוחות על המיטה, לפתע התרוממה והתישבה ״אני יכולה לספר לך רק אם נשב ונדבר פנים אל פנים כשעיני פקוחות, איני רוצה לחוות שוב את אותן מראות זוועה שראיתי בחלומי״

הדוקטור התיישב אף הוא וחייך לעברה ״ספרי לי על מה את חולמת״

״בשנת 1555 יהודים רבים ברחו מפורטוגל לאיטליה לאחר שנאנסו שם להמיר את דתם, הם הגיעו לנמל אנקונה במטרה לשוב ליהדותם. בנמל הם נעצרו ונערך בהם טבח, עשרים וארבעה מהם הועלו על המוקד, פשוט נשרפו חיים״

הדוקטור הביט בה בעת שמחתה דימעה מעיניה, ״ואיך את מתחברת לזה?״ שאל

״לאחר שנרצחו, חוברה קינה מיוחדת שהיו מקריאים אותה בכל שנה ושנה בראש חג כלשהו בבית הכנסת בעיר פיזרו, כשקראתי את נוסח הקינה נעשה לפתע עורי חידודין חידודין ואנחה כבדה פרצה מתוכי״

״איני מבין, ושוב אני שואל אותך, ותסלחי לי על התעקשותי, ומה לך עם אותה קינה על יהודים שנרצחו, הרי הנאצים רצחו מיליוני יהודים ואת מספרת לי על עשרים וכמה יהודים שנרצחו לפני כחמש מאות שנים?״

באטריצ׳ה הביטה בו הישר לתוך עיניו וקולה רעד ״בין שמות הנרצחים הופיע שם שהקפיא את דמי: נתנאלה גרציה פלומבו, בת עשרים וארבע בלבד, ובאותו הרגע חשתי כאילו שאבדתי בת משפחה״

כשעזבה את הקליניקה של הדוקטור סנטיני, ירדה באטריצ׳ה לרחוב נרעשת עדיין מהגילויים שהצליח הדוקטור הערמומי לדלות מליבה. היא לא התכוונה מלכתחילה לשתף איש במחשבותיה כיוון שעדיין לא גיבשה דעה צלולה למהות העיניין. היא נכנסה לבר הראשון שהזדמן בדרכה והתיישבה בפינה ניסתרת מהעוברים ושבים. היא ניגשה לדלפק והזמינה מרטיני יבש, ״סיניורה, שבי במקומך ואביא לך לשולחן״

לאחר שלקחה לגימה הגונה וקינחה בכמה זיתים שחורים סיציליאניים, הביטה לכיוון הרחוב. העוברים ושבים נראו לה צועדים שלווים ורגועים, כאילו והעולם האיט את קצבו, גם המוסיקה הרועשת שבקעה ממסך הטלביזיה התלוי מעל לראשה. נשמעה לה לפתע כאדג׳יו לקוח מאיזו סימפוניה עצובה ושקטה. ״האם השתגעתי? מה קורה איתי? מה לי ולכל העיניין ההיסטורי הזה? יש אלפי שמות משפחה זהים ברחבי איטליה, מאין לי שאנחנו קשורים זה לזה? אני חייבת לחזור למציאות ולפרופורציות, אחרת אגמור בחליפת משוגעים״

לפני שקמה לשלם צילצלה לביתה וקבעה עימה לבקרה מאוחר יותר.

 

 

 

 

 

 

מעלה ספקות

 

 

מריה גרציה, ביתה של באטריצ׳ה גרה מעברו השני של נהר הטוורה החוצה את רומא, לא רחוק מרובע סנט אנג׳לו, היכן ששוכנת הכנסיה בה היא הוטבלה לנצרות. לא שהיא זוכרת את המאורע, אך כשהיתה מבקרת בכנסיה עם הוריה בכל תפילת ימי ראשון בבוקר, היתה סוניה אמה, חוזרת על המשפט ״פדרה ג׳יובאני עליו השלום טבל אותך פה, ודאי הוא מחייך בסיפוק מלמעלה כשהוא רואה שהפכת לקתולית אדוקה״ ואז היתה מרימה ראשה לשמיים ומפריחה נשיקה באויר.

כעת, משהיתה קרובה מאד לכנסיה החליטה להכנס לרגע ולהזכר באותם הימים. עברו שנים רבות מאז התפללה או ביקרה בכנסיה כלשהיא.

כשעלתה בגרם המדרגות הרגישה את הלמות ליבה. עברו שנים רבות מאז שלאחרונה ביקרה בכנסיה. גם בנעוריה לא נמשכה לדת ולאחר מות הוריה, התרחקה מאד מהדת עד כי חדלה לבקר בכנסיות ולחגוג חגים, למעט חג המולד שהפך למסורת משפחתית של החלפת מתנות.

בפנים היה חשוך וקריר, ריח הקטורת הנעים הזכיר לה את ילדותה, הכנסיה היתה ריקה מאדם. היא הרימה ראשה והביטה בקרני השמש שחדרו מבעד לחלונות הויטראז׳ים שעיטרו את הקאפלה ורקדו במעגל נפלא ומהפנט של אורות צבעוניים.

היא התישבה על הספסל והניחה את ראשה על מדף התפילה. הכל היה כה שקט ומסתורי. היא הרגישה שאין שום דבר החוצץ בינה לבין קדושת המקום, היא חשה כה בטוחה ומלאת אנרגיות שהקיפו אותה במעין חיבוק של אהבה.

היא לא הרגישה את הזמן שחלף, עיניה היו עצומות ושלוות, וכנראה ששקעה בשינה עמוקה.

״ביתי, את זקוקה לעזרה?״

היא הרגישה ביד שהונחה על כתפה בעדינות, היא הרימה את ראשה והבחינה בכומר שעמד סמוך אליה והביט בה בדאגה.

״לא, תודה פדרה, כנראה שנרדמתי, כל כך קריר ושקט פה״

הכומר התישב בספסל מאחוריה, ״כל אדם זקוק לרחמי שמים, ישוע נמצא איתנו, בתוכנו, הוא נענה לכל תפילה של מי שליבו טהור, ואני חש כי באת לפה מפני שהיית זקוקה לחיבוק של אהבה״

באטריצ׳ה מחתה דימעה שגלשה על לחייה, ״פדרה, אינך מתאר לעצמך כמה אני זקוקה לחיבוק אוהב, אבל מזה ימים ארוכים שספקות מכרסמות את ליבי, האם האל הינו רחמן כלפי כל המאמינים בו?״

הכומר חייך לעברה ומבט טוב היה בעיניו, ״כל בני האדם שווים בעיני האלוהים והוא אוהב את כולם״

״גם את היהודים?״

שאלתה הפתיעה אותו והוא השתתק לדקה ארוכה, ״כן, הרי ישוע נולד יהודי, ודאי האל אוהב גם את היהודים, יש אל אחד לכל הדתות וכל בן אנוש נולד בצלמו, כמו שנאמר בג׳נסיס: ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם״

״אם כך הדברים, אז מדוע היתה ועדיין יש שינאה כל כך גדולה ליהודים? האם לא הרומאים היו אילו ששרפו להם את בית המקדש והיגלו אותם מארצם? האם לא קלגסי הצבא הרומי שצלבו את ישוע? האם לא אנו הנוצרים ששרפנו את היהודים שאנסו אותם להתנצר ושברחו מפורטוגל ומספרד בחפשם אחר ארץ מקלט?

הכומר השפיל את מבטו והניח את זרועו על כתפה, ״אני מתבייש, אין לי אף מילה להצדיק את המעשים הללו״

באטריצ׳ה קמה ממושבה, קדה קידה והצטלבה, ״תודה לך פדרה שהסכמת להביע את עמדתך האישית״ היא הסתובבה לצאת כשהכומר התרומם גם הוא ממושבו ״הכס הקדוש הכיר ביחס הבלתי ניסלח שהכנסיה פעלה נגד היהודים, זו לא עמדתי האישית אלא עמדת הותיקן״ אמר.

כשיצאה מהכנסיה, הרגישה את כל האנרגיות החיוניות שחזרו לגופה, היא צעדה לעבר הרחוב שמוביל לדירתה של ביתה כשעל פניה מרוח חיוך של שביעות רצון.

מריה גרציה גרה בדירת גג המשקיפה על נהר הטוורה ועל חלקו הצפוני של הגטו היהודי. לפני שנים אחדות היא ובעלה סנדרו, רכשו את הדירה ושיפצו אותה. לקרלו בנם הקטן מלאו לא מכבר ארבע שנים והוא נכדה היחיד של באטריצ׳ה.סנדרו עובד במשרד עורכי דין כשכיר ואילו מריה גרציה, מאז לידתו של קרלו, עזבה את עבודתה כאחות מוסמכת בבית החולים ״סן ג׳יובאני די דיו״, או כפי שהוא נקרא בשפה העממית ״פאטה בנה פראטלי״ ברומא. בית החולים נוסד באמצע המאה ה 16 לטיפול בחולים עניים, הומלסים ובזונות, והפך עם הזמן לבית חולים בתמיכת הותיקן כשרוב עובדיו הם מתנדבים ועוזרים לשכבות החלשות, למעט הצוות הרפואי.״קרלוטו שלי, או כמה אתה מתוק, בוא תן נשיקה לנונה״קרלו רץ וניתלה על צוארה, ״מה הבאת לי?״ צייץ בקולו הדקיקבאטריצ׳ה הוציאה ביצת קינדר שקנתה בדרך, קרלו חטף מידיה את השוקולד וטס לחדרו.״מה תשתי אמא?״ שאלה מריה גרציה ״את נראית לי תשושה, האם את חולה?״״לא, אני בסדר, אך איני ישנה טוב בימים האחרונים״״משהו מטריד אותך? העבודה?״לא, העבודה בסדר, הכל בסדר״.״בכל זאת, יש לי הרגשה שאת מסתירה ממני דבר מה״״אם תבטיחי לא לצחוק ממני אספר לך״״אני מבטיחה, אבל זה כבר מצחיק אותי, עצם זה שאת עומדת לספר לי משהו מצחיק״״לא, אותי זה לא מצחיק כלל, אך המחשבה שתחשבי שאני משוגעת...״״די, אמא, ספרי כבר״״ובכן, הכל התחיל כשישבתי בבית קפה וגרציאלה שמכירה אותי עשרים שנים פתאום אומרת שיש לי מראה של יהודיה, או ליתר דיוק, שיש לי אף של יהודיה. האמת היא שתמיד היתה לי אמפתיה ליהודים, אולי בגלל שהם סבלו הן מהאינקויזיציה וגם מהנאצים, אבל לפתע התגלו לי דברים נוספים״באטריצ׳ה נעה בחוסר נוחות, החלה להזיע ומזגה לעצמה כוס מים. מריה גרציה ישבה והביטה בה בפה פעור. ״את באמת זקוקה לטיפול״ אמרה בקול רפה״תקשיבי טוב״ באטריצ׳ה הרימה את קולה ״שם משפחתי מצד הורי הוא פלומבו, כשהתחתנתי עם אביך סילביו, הוספנו את השם נאווארו, אבל בדיוק פה העיניין: פלומבו הוא שם יהודי שהגיע לאיטליה מספרד או מפורטוגל על ידי יהודים אנוסים שברחו משם״מריה גרציה שישבה על מקומה והביטה באימה בארשת פנים קפואה פרצה לפתע בצחוק ״אז אנחנו יהודים...זה מה שבאת לומר לי?״״איני בטוחה, אני יודעת שיש הרבה אנשים בשם הזה אבל יש לי הרגשת בטן שאנחנו צאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל״באטריצ׳ה העדיפה לא לספר לביתה על רציחתם של האנוסים בנמל אנקונה, היא חיכתה להזדמנות אחרת להמשיך בנושא.״הייתי רוצה שתסעי איתי לביתה של הדודה קלרה, אחותה של סבתך, יש לה ארגז עם כל הניירת המשפחתית, אולי נגלה משהו מעניין״״הדודה קלרה גרה בליבורנו״״נכון מאד, ניסע לליבורנו״

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדודה קלרה

 

 

הדודה קלרה חיכתה בקוצר רוח לבואם של באטריצ׳ה ומריה גרציה, חלפו שנים אחדות מאז נפגשה איתן בפעם האחרונה. הן יצאו בבוקר מרומא כשהתנועה היתה בשיאה, הכביש העוקף את רומא בכניסה לאוטוסטרדת השמש צפונה היה בשיפוצים והתנועה השתרכה לאיטה בקטעים המרומזרים, ולעיתים עמדו דקות ארוכות ללא תזוזה.

״אז אולי כבר תאמרי לי מאמי, מה אנחנו מחפשים? האם לדודה קלרה יש תשובות לשאלות שלך?״

״לא יודעת לומר לך כלום, אני סקרנית מה תוליד תיבת הפנדורה הזו״

״ונאמר שתמצאי שאנחנו ממוצא יהודי, האם זה ישנה משהו לגבינו?״

״לא, לגמרי לא, אך אדם רוצה לדעת את עברו, הלא כן? מדוע הארכאולוגים מחפשים באתרי עתיקות וכל כד קטן עם כתובת באטרוסקית או בלטינית מקפיץ אותם משמחה?״ באטריצ׳ה ידעה כמה רחוקה מהאמת התשובה שנתנה לביתה.

לבאטריצ׳ה ולביתה היתה זו הפעם הראשונה מזה שנים אחדות שהן נמצאות יחדיו לבדן, ומריה גרציה חשה לפתע את הצורך להתפנק מעט בחברת אימה האהובה. הקשר בין שתיהן היה קשר פתוח וטוב, לא היו סודות משני הצדדים עד לשבוע האחרון בו חל השינוי בהתנהגותה של באטריצ׳ה, ובפעם הראשונה היא הסתירה מביתה את מה שעובר עליה. כעת משנמצאו לבדן, ניסתה מעט לספר אך הקפידה לא לעורר פאניקה מיותרת והסוותה את הסערה בליבה במסווה של התעניינות גריידא בנושא.

לאחר כשעתיים של נהיגה, כשחצו את גבולות מחוז טוסקנה, החליטו לעצור למנוחה קצרה בפונדק דרכים הנמצא בקרבת היציאה לעמק הקיאנה.

״נאכל ארוחה מלאה או נסתפק בקפה וקרואסון?״ שאלה באטריצ׳ה

״מה שתחליטי, אני לא כל כך רעבה״

״אז תיפסי מקום ישיבה ואני אביא משהו״

באטריצ׳ה נטלה מגש והעמיסה עליו שתי צלחות של סלט עלים ירוקות עם פרוסות מוצרלה, שני קרואסונים פריכים שזה עתה יצאו מהתנור ושתי כוסות אספרסו ארוך ללא סוכר.

״זה בדיוק מה שרציתי, אבל כוס של מיץ תפוזים סחוט טרי היה משלים את פנטזיית הצבעים שעל המגש ואולי הייתי רואה בזאת קבלת פנים טוסקנית טיפוסית.

באטריצ׳ה הניחה את המגש על השולחן וחזרה לדלפק.

״כעת אני יודעת שאת באמת אוהבת אותי״ אמרה מריה גרציה בקול מתפנק

״אני תמיד אוהבת אותך, מאז שיצאת מתוכי והבטת בי בעיניים גדולות ושחורות, לעולם לא אשכח את הרגע הכי מרגש בחיי״

״את גורמת לי לבכות, הפסיקי עם התאורים, הרי גם אני ילדתי וזה עדיין טרי יותר בזכרוני, אני רק חשבתי על אברי הקרועים והכואבים ובקשתי שינקו קודם את תינוקי לפני שיראו לי אותו״

״את רואה, זה ההבדל בינינו, אצלי זו רגשנות ואמוציות מתפרצות ואת רציונלית מפוקחת ובשליטה מתמדת״

״כנראה שלקחתי משניכם את המיטב, מאבא את קור הרוח והפרפקציוניזם, וממך את היופי, ולמזלי זה לא בא בסדר הפוך כמו אצל אחותי״

״מספיק לפטפט, תגמרי לשתות ונמשיך, יש לנו עוד כמה שעות נהיגה״

״תגידי מאמי, באמת, את באמת נוסעת לדודה קלרה לפשפש בזבל?״

״אני נוסעת, כי אחרי מותם של סבך וסבתך, לא ראיתי אף פעם את חפציהם האישיים אותם שמרו במרתף בבית הוריו של סבא מיקלה, הרי כילדה גרנו עם אחותו קלרה עד שעזבנו כולנו לרומא וכמה ארגזים נשארו בבית, גרנו בדירה שהיתה צרה מלהכיל הכל. לעולם לא עלה בדעתי לחזור ולפשפש בדברים״

״ומה את חושבת שתמצאי שם? תכשיטים יקרי ערך? תמונות? כסף?״

״לא יודעת, וזה לא משנה, אם הדודה קלרה תמות ויפנו הכל לזבל כבר לא אמצא כלום״

״מוזר, אך שיהיה כך, כמו שאת רוצה. אם זה מביא לך סיפוק אז אהיה שמחה עבורך״

למריה גרציה לא היתה זו הפעם הראשונה לבקר בליבורנו, אך הרבה אין היא זוכרת. בהיותה ילדה, היתה באטריצ׳ה מגיעה מעת לעת לבקר את דודתה ומביאה את הבנות איתה.ברחוב בו גרה הדודה קלרה רובם של הבתים הם בני קומה אחת, מוזנחים מאד, אך ניתן עדיין לראות את הפיתוחים העתיקים בחזיתות המתפוררות הניסתרות מאחורי עצי לבונה עתיקים בעלי גזעים אימתניים ששורשיהם בוקעים מן האדמה ומרימים את מרצפות המדרכה.

בסוף הרחוב נמצא הבית, ניתן להבחין בשלט קטן ודהוי בכניסה שעליו כתוב ״משפחת פלומבו״.הדודה קלרה היתה רווקה. כשמיקלה וסוניה פלומבו, הוריה של באטריצ׳ה, התחתנו, הם נשארו לגור בבית הוריו של מיקלה ביחד עם אחותו קלרה. באותו בית נולדו באטריצ׳ה ואחיה דוידה. כשמיקלה קיבל עבודה ברומא כמהנדס בחברת החשמל, עברה המשפחה לרומא וקלרה נשארה לגור בבית בגפה.״אני מקווה שהיא עדיין צלולה, לא מזמן מלאו לה שמונים״ לחשה באטריצ׳ה לביתה כשעמדו ליד דלת הכניסה.הדודה קלרה פתחה את הדלת. ״איזה אושר לראות את אחיינתי הקטנה״ היא תלתה את עצמה על צווארה של באטריצ׳ה ונשקה לה מכל צד מספר פעמים. ״איזו הפתעה הבאת לי, אני מכירה את הקטנה מתמונות בלבד, כמעט ולא סזוכרת שהבאת אותה פעם או פעמיים כשהיתה בת שנה או שנתיים״״דודה קלרה, לקטנה יש כבר בן, שכחת?״הדודה ניגשה למריה גרציה ״מותר לנשק אותך?״ ולפני שזו ענתה, ניתלתה על צווארה והרעיפה עליה נשיקות רטובות עד שנאלצה להדוף אותה מעליה ולנגב את פניה בכף ידה.״הכנסו, הכנסו, כמה אני שמחה שהגעתם, הכנתי לכם לזניה, אתם ודאי עייפות ורעבות מהנסיעה הארוכה, הו, כמה שהתגעגעתי, חשבתי שכבר לא אזכה לראותכם לפני שאעצום את עיני לתמיד״כשנכנסו לבית החשוך לחשה מריה גרציה לאימה ״מחזה אימים שלקוח מסרטי היצ׳קוק״״ששששש היא תמיד היתה כזאת, שלא תשמע אותך״״אני לא נוגעת פה בכוס מים״ אמרה בלחש״את רוצה כוס מים?״ צעקה מרחוק קלרה״יש לה שמיעה של עטלף, הזהרי לך״״לא, תודה דודה קלרה, שתינו בדרך״ ענתה לה בצעקה״אני לא חרשת, אל תצעקי״הן התישבו ליד השולחן הכבד ובאטריצ׳ה קמה וניגשה למזנון הכבד ולקחה לידה צילום ממוסגר, ״תראי איזה זוג מקסים״ היא הראתה את תמונת הוריה לביתה.״הם היו יפים כמו שחקני קולנוע, לא ראיתי אף פעם את התמונה הזאת״״יש עוד הרבה דברים שאת לא יודעת ולא ראית״ נשמע קולה של הדודה קלרה מהמטבח.לפתע הגיחה עם מגש ועליו תבנית שיצאה מהתנור, ניחוחות מהתבשיל התפשטו בכל הבית.״שבו ליד השולחן, אני כבר מביאה צלחות וסכו״ם״הזקנה הרזה התרוצצה הלוך ושוב כרוח רפאים, היא נעלה על רגליה הדקות נעלי חצי עקב אשר השמיעו חריקות בזמן הליכתה. ״לבטח הוציאה אותם מהארון לפני שהגענו והם שם ארבעים שנה״ גיחחה בקול נמוך במיוחד מריה גרציה.היא חתכה לכל אחד מנה הגונה מהלזניה שהכינה ומזגה לגביעים שכל אחד היה שונה ממשנהו, יין אדום מבקבוק שהיה כבר בשימוש. ״זה רוסו ממונטפולצ׳יאנו, יין משובח, הוא קצת קר כי שמרתי במקרר״״יין אדום לא שמים במקרר״ אמרה מריה גרציהקלרה התעלמה מההערה ״תאכלו מהר, שלא יתקרר, יהיה לנו את כל הזמן שבעולם לדבר״לאחר שסיימו לאכול ולשתות, קמה באטריצ׳ה ועמדה על כך שהיא תשטוף את הכלים. הדודה קלרה שהתיישבה בכורסתה כשהחתול שלה זינק על בירכיה, לא התנגדה.מריה גרציה עזרה לאימה בפינוי מהשולחן ונכנסה עימה למטבח. ״ראוי לציין שהלזניה היה מעבר לציפיות, והיין, אף שהיה קר מידי, לא הפך לחומץ״״שששש אני אומרת לך,יש לה שמיעת עטלף״״מה אמרתי? רק מחמאות״ הגיבה בקול כשחזרו לסלון, הדודה והחתול כבר היו ברקיע השביעי״ באטריצ׳ה הסירה מעליה את משקפיה והניחה אותם על השולחן.״אולי נסתובב בעיר?״ הציעה מריה גרציה״אני עייפה ואתפוס תנומה קצרה, אם את רוצה, תלכי ברגל, למרכז זה עשר דקות הליכה.

הערב ירד ובאטריצ׳ה שנרדמה על הכורסא בסלון התעוררה לפתע. הבית היה חשוך ושקט והיא הדליקה אור והתבוננה מחלון הסלון הפונה לעבר החצר האחורית, הדודה קלרה עמדה שם עם מגרפה בידה וניסתה להפיל אגסים שהיו תלויים גבוה על העץ. באטריצ׳ה יצאה החוצה, ״את זקוקה לעזרה? בואי הכנסי עוד מעט יהיה פה חושך מוחלט״ קראה לעברה״כן, אני כבר נכנסת, יש לי סלסלה מלאה, קטפתי מעט תאנים תפוחי עץ, אגסים ואף אשכול מענבי המוסקט הטעימים שהיו אהובים כל כך על אביך המנוח״.באטריצ׳ה לקחה מידיה את הסלסלה הכבדה ״דודה קלרה את חזקה כשור, יהיו לך חיים ארוכים״, וקלרה מיהרה והכתה בידה במשקוף העץ של הכניסה האחורית, אחר הצטלבה פעמיים ״מהפה שלך לאלוהים״כשהתרווחו בכורסאות הביטה קלרה סביבה ונזדעקה ״איפה מריה גרציה?״״תרגעי דודה, היא יצאה למרכז הקניות להסתובב קצת, היא רוצה להכיר קצת את העיר״קלרה הביאה צלחות וסכינים,״תאכלי, אצלי אין ריסוס, הכל ביולוגי״״בטח ביולוגי, מלא חרא של ציפורים וזבובים, חייבים לשטוף את הפירות״לאחר שחזרה מהמטבח פנתה לקלרה ״תאמרי לי דודה, היו יהודים אצלנו במשפחה? ידוע לך על שמועות כאלה?״קלרה הביטה בה כאילו פגע בה ברק ״מאין את לוקחת את השטויות האלה, אחי מיקלה המנוח ואני היינו מבקרים בכנסיה בכל יום ראשון, עברנו טכסי טבילה לנצרות, מה השטות שנכנסה בך?״״מאין שם המשפחה שלנו? יש לך מושג מה מקורו?״״פלומבו? זה שם משפחה שמגיע מארצות המגרב או מספרד ופורטוגל, זה מה שידוע לי, אך מדובר על כמה מאות שנים אחורה״״תודה רבה לך דודה יקרה, ענית לי על שאלתי. האם חשבת לרגע מי היו האנשים האלה? ומדוע בחרו להגר מצפון אפריקה לאיטליה?״״לא, לא הקדשתי לזה מחשבה״״היו אלה יהודים אנוסים, קראו להם ׳הנוצרים החדשים׳, שניצלו מעינויים ואף ממוות כי הסכימו להמיר את דתם לנצרות, אך הם שמרו בקנאות ובחשאיות על יהדותם ובסיכון רב. בסוף המאה החמש עשרה החל גירושם מספרד ומפורטוגל. הם עברו דרך גיברלטר למרוקו. היו שנשארו בצפון אפריקה, וחלקם אף המשיך לארץ ישראל והיו שלא רצו לחיות בין המוסלמים והגיעו לאיטליה ולהולנד מהסיבה שהאמינו כי בארצות נאורות יהיה להם קל יותר לחזור ליהדותם״.״אני רואה שהפכת למומחית בנושא״״אני ספרנית, אני קוראת הרבה, והחומר הגיע לידי באקראי והוא עיניין אותי״. באטריצ׳ה לא סיפרה לדודתה את כל האמת, היא הניחה כי אין טעם להכניסה בסוד מחשבותיה.לפתע נפתחה הדלת ומריה גרציה נכנסה כל כולה נרגשת. ״לא תאמינו אבל יש פה... מה קרה? מה הרצינות הזו על פניכם?״

באטריצ’ה פנתה אליה ״מה רצית לומר יקירתי?״ ״כלום, ממש כלום נדבר אחר כך״. 

 

 

 

 

 

 

 

מרתף התקווה

 

 

״אתן יכולות להשאר פה כמה זמן שאתם רוצות, אני שמחה שאתן פה״ קידמה קלרה את פניהן כשקמו משנתן וניגשו לפינת האוכל.הדודה קלרה מתעוררת בשש בבוקר כמידי יום, היא עושה את תרגילי הבוקר שלה בסלון, יוצאת לגינה וקוטפת פרי עונתי, אחר כך יוצאת להליכה בת שלושת רבעי השעה ברחוב בו היא גרה, וחוזרת לקראת שמונה לארוחת הבוקר.באטריצ׳ה ניגשה להכין לעצמה קפה ״תודה קלרה, אך אנחנו חייבות לחזור הערב, יש לי עבודה ומריה גרציה השאירה את הילד אצל השכנים עד שסנדרו חוזר מהעבודה, נשמח לחזור שוב בחגים, אולי עם סנדרו וקרלוטו״״הבית תמיד פתוח עבורכם״ השיבה קלרה.״דודה, הייתי רוצה אחרי שנאכל משהו, לעבור על המסמכים ואלבומי התמונות המשפחתיות, היכן הכל נמצא?״״במרתף, אבל אני מזהירה אותך, יש שם לכלוך, קורי עכבישים ואולי אף עכברים, אני לא ירדתי לשם שנים רבות״״אל דאגה קלרה, נעשה שם סדר וניקיון״״עדיין איני מבינה מה את מחפשת שם, אבל זו בעיה שלך, לא אתערב״המרתף היה אפלולי וקר, באטריצ׳ה הדליקה את האור ונרתעה לאחור, אצוות עיתונים ישנים הקשורים בחבלים נערמו לגובה רב וחסמו את הגישה לארגזים שהכילו את האלבומים ודברי הערך המשפחתיים. באטריצ׳ה כבר ביקרה פעם במרתף, היה זה לפני נישואיה, כשקלרה הבטיחה לה את טבעת האירוסין של סבתה שרה, שהיתה שמורה בתיק היד שלה בתוך קופסת הכסף בה החזיקה סיגריות ארוכות ודקות. אחותה מטילדה קיבלה את התליון עם מטבע דיוקנו של המלך ויטוריו עמנואלה, ואילו באטריצ׳ה שמחה לקבל את הטבעת.מריה גרציה עזרה לאימה לפנות שורה של אצוות העיתונים כדי שיוכלו לעבור. מעבר לקיר שיצרו העיתונים היה חשוך למדי, ״לכי למעלה ותביאי פנס״ אמרה לביתה.לאחר דקות ארוכות חזרה מתנשפת עם נר דולק ״חשבת שלדודה יהיה פנס?״ אמרה בקול כועס, ״הייתי חייבת להדליק את הנר בכירת הגז, אין לה אפילו גפרורים, שלא לדבר על מצית״.מריה גרציה עמדה קרוב לאימה והאירה לה את דרכה, הצלליות רקדו סביב כל אימת שהיתה מזיזה את הנר, ריח של טחב כבד עמד באויר, ״תגמרי מהר ונסתלק מפה״ רטנה.באטריצ׳ה פתחה את מכסה אחד הארגזים והביטה פנימה, היו שם צרורות של מכתבים קשורים בסרט, קרטון נעליים מלא בתמונות, תיקים ונעליים, תמונות ממוסגרות בגדלים שונים וחפצים רבים של חיים שלמים שנגמרו.היא מצאה תיק קניות שהיה מלא בספרי כיס ורוקנה אותו על הרצפה, אחר כך, נטלה אחת מחבילות המכתבים המוצמדים יחדיו בסרט שתי וערב, תיק עור שהכיל מסמכים שונים ואת קופסת הנעליים עם התמונות. היא תחבה לתיק ברווחים שנשארו גם כמה צילומים שהיו ממוסגרים, כשהסתובבה לצאת, הבחינה בציור שמן עם דמות של אשה לא גדול במיוחד ושהיה מונח על שידה מכוסה בניילון שכוסה באבק והחליטה לקחת גם אותו.מריה גרציה פינתה דרך כשהלכה ראשונה, אך מעבר לערימת העיתונים היה מואר והיא כיבתה את הנר. באטריצ׳ה שלפה מאחד האצווים עיתון והביטה על הכותרות ״ויוה איל דוצ׳ה אימפרטורה!!!״ היא לקחה את העיתון וכיסתה בו את החפצים שהיו בתיק הקניות.

כשעלו למעלה הדודה קלרה נמנמה בכורסא בגינה. הן יצאו בשקט מהבית והניחו בתא המטען את החפצים שלקחו.כשחזרו פנימה שמעו את נחירותיה של הדודה וחייכו לעצמן ״היא לא צריכה לדעת שלקחנו דבר מה״, מריה גרציה הנהנה בראשה להסכמה.לפני שיצאו לדרך ניגשה באטריצ׳ה לקלרה ונשקה על מיצחה, הדודה פקחה את עיניה ״כנראה נרדמתי, אני נרדמת כמה פעמים ביום על הכורסא, אני כבר זקנה ומותר לי״. חייכה.

״אנחנו נוסעות דודה יקרה, מבטיחה שנבקר לעיתים תכופות יותר.״רוב הזמן שנהגה חזרה היתה באטריצ׳ה מכונסת בתוך עצמה, מריה גרציה הנמיכה את משענת מושבה והתרווחה בו כשעיניה עצומות. בשעות הדימדומים הנהיגה קשה בשל המעבר מאור לחושך, וכעת היה לה קשה שבעתיים להתמודד עם תנועה רצופה של שיירת משאיות ארוכה שנהגיהם לא מקפידים על כללי הבטיחות ועוקפים בפראות אחת את השניה בחוסר התחשבות בכלי הרכב הקטנים. לבאטריצ׳ה היה ניסיון של שנים בנהיגה, אך היא לפתע חשה עצמה בסכנה. היא האטה ונכנסה לפונדק דרכים ראשון שהזדמן לה על הדרך. ״בואי נשתה משהו ואולי התנועה תרגע״ הציעה.באטריצ׳ה החנתה את ריכבה כך שתוכל לראותו בעת שתהיה בתוך הפונדק, שתי הנשים ירדו מרכבם ונכנסו לתוך המתחם. ״היו מספר מקרים של גניבת רכבים על תכולתם בעת שבעליהם נכנסו לאכול״, הסבירה לביתה.״מאמי, כל הנסיעה הזאת נראית לי מעט מוזרה, את הרי לא ממש התענינת בדודה קלרה. סיבת נסיעתך היתה לבדוק את הארגזים, נכון?״באטריצ׳ה חייכה אליה בזמן שלגמו מהקפוצ׳ינו, ״נכון מאד, לא הייתי נוסעת במיוחד לבקר את הדודה, אף כי אני מחבבת אותה, אנחנו משוחחות אחת לכמה שבועות בטלפון, היא לעולם לא באה לבקר אותנו ברומא מאז שעברנו לפה, על אף שהזמנתי אותה, ולפני גם אחיה הזמין אותה״״היא כבר מעל לשמונים, איך היא ככה חיה לבדה, אם יקרה לה משהו מי בכלל ידע על זה?״״היא אישה עקשנית ולא מוכנה להכניס איש זר לביתה, אבל דאגתי שיהיה לה לחצן מצוקה שמחובר לחברה פרטית שנותנת שירות רפואי״בעוד הם שותים ראתה באטריצ׳ה התקהלות ליד מכוניתה, ״תגמרי ובואי לרכב, אני יוצאת״.היה זה אוטובוס תיירים שהורידם מול פתח הפונדק והסתיר לבאטריצ׳ה את הראיה.״סליחה, אתה מוכן להזיז את הרכב, אני חייבת לצאת מהחניה״ פנתה לנהג האוטובוס.״כן גבירתי, אני מזיז, רק שניה אחת, שאחרון הנוסעים יירד, הם קצת איטיים, כבר הרבה שעות שהם בנסיעה״״מאיפה הם?״ שאלה, ללא שבאמת עיניין אותה. הדבר״מישראל״ ענה הנהג.באטריצ׳ה הסתכלה ובחנה אותם אחד אחד. תייר שהבחין בה חייך אליה והיא החזירה לו חיוך.לאחר כעשר דקות נהיגה, בדממה מוחלטת פנתה לביתה ״את הבחנת משהו שונה בתיירים האלה מאיטלקים? היו ביניהם בלונדינים בהירים, אפים רגילים, אם לא היו אומרים מאין הם הייתי חושבת שהם גרמנים או צרפתים״״אז מאיפה הם?״ שאלה מריה גרציה שלא שמעה את דבריו של נהג האוטובוס״הם ישראלים״ ענתה״ישראלים הם יהודים?״ שאלה בתמימות״ברור, ישראל היא מדינתם של היהודים״״הכל היום כל כך מבולבל, אחת מהנשים שילדם נמצא בגן עם קרלוטו נשואה עם ערבי מרוקאי, הילד שלהם מוסלמי או נוצרי?״״לא בטוחה, אבל אני חושבת שזה הולך לפי האבא, נדמה לי שביהדות זה לפי האמא״״יש הגיון ביהדות, האמא היא תמיד האמא, היא ילדה אותו, האבא לא תמיד בטוח שזה האב. היו הרבה מקרים שהאם קיימה יחסים עם המאהב ובעלה בו זמנית וכשנכנסה להריון היא עצמה לא היתה בטוחה ממי הוא״״יהודים חיים באיטליה מתקופת הרומאים, אולי אפילו לפני כן, בתקופה ההלניסטית, מדובר ביותר מאלפיים שנים, אז קרוב לוודאי שבתקופה הזאת התערבבו עם הנוצרים, כמו שהאיטלקים התערבבו עם האטרוסקים ועם בני עמים אחרים שהגיעו לכאן״כשהגיעו לרומא נפרדו ליד פתח ביתה של מריה גרציה, ״מאמי, הנושא החל לעניין גם אותי, מחכה כבר לשמוע מה תגלי בחומר שלקחת״

מרקו או לא מרקו

 

 

כשנכנסה לדירתה לקחה עימה רק את קופסת הנעליים, היא החליטה להשאיר את שאר החפצים בתא המטען של מכוניתה.בערב צילצלה לרומאו, ״מחר בבוקר אבוא כרגיל, אתה יכול להגיע בשלוש״ אמרה״אמורה מיו, היכן היית, התחלתי לדאוג כשלא שמעתי ממך יומיים רצופים״״תפסיק ליילל כמו חתול חרמן, הייתי בליבורנו עם ביתי וחזרתי עם הרבה מסמכים, מחר אביא אותם לסיפריה ואעבור עליהם״״את רוצה שאגיע בבוקר?״״לא, אם אצטרך אותך אתקשר״״לילה טוב אהובתי״״לילה טוב נודניק״באטריצ׳ה חיבבה את רומאו, היא ידעה שהוא אדם בעל לב רחב ורוצה בטובתה, אך היא לא אהבה אותו, ולא נמשכה אליו גופנית, אף כי מילות האהבה שהרעיף עליה רק עשו לה טוב והיא הרגישה את עצמה חשובה, אך תמיד עמדה על המשמר שלא ירחיק לכת.עייפה מהיומיים שעברו עליה נכנסה באטריצ׳ה למיטתה, היא ניסתה להרדם ולא הצליחה, גם כדור השינה שלקחה לא הצליח להרדימה. היא קמה ומזגה לעצמה בספל תמצית פרחי קמומיל עם שורש הזנגוויל. אחר לקחה את קופסת הנעלים למיטתה והחלה לפשפש בתמונות המשפחתיות.תמונת חתונת הוריה היתה הבולטת בגודלה, היא הסתכלה היטב על אימה ואביה, כה יפים ואלגנטים עמדו במרכז כשמאחור רואים את מדרגות הכנסיה. מימין לאמה עמדו סבה וסבתה הוריה של אימה, מהצד השני עמד אביו של מיקלה ולידו הדודה קלרה, כל כך צעירה וחייכנית, לצידה של קלרה עמד אדם במדי צבא ושנראה מבוגר ממנה והביט בה ולא לעבר הצלם. באטריצ׳ה הפכה את הצילום וראתה חותמת ״סטודיו פרדיסו, ליבורנו״ ובכתב יד מישהו ציין את השנה 1933.בתמונות אחרות נראו הוריה בפוזות שונות ליד מגדל אייפל בפריז. היא מצאה תמונות שלה ושל אחיה הצעיר כילדים כשהיתה בגיל ארבע ותמכה באחיה שרק התחיל ללכת. תמונות אחדות משכו את תשומת ליבה, היא הבחינה בדודה קלרה בתמונה מאד רומנטית בה גבר עומד מאחוריה ומחבק אותה כשידיו אוחזות במותניה כאילו הוא מנסה להניפה באויר, במבט נוסף, היא חזרה שוב לתמונת החתונה וראתה שזה אותו אחד, אך הפעם הוא לא היה במדים. ״הדודה קלרה ניהלה רומן בצעירותה״ אמרה לעצמה בגיחוך קל.למחרת בבוקר הגיעה באטריצ׳ה לעבודתה בספריה כשעה לפני פתיחתה לקהל, היא הביאה איתה את קופסת התמונות ואת צרור המכתבים, במכוניתה נשאר ציור השמן ותיק העור.רומאו עדיין לא הגיע והיא התישבה ופרמה את הסרטים שעטפו את צרור המכתבים.מכתב אחד שנשא את חותמת הדואר של שנת 1933 והיה ממוען לקלרה פלומבו והוא שמשך את תשומת ליבה.״יקירתי,בפגישתנו האחרונה ראיתי ניצוץ של התרגשות בעיניך, ליבי הלם בקירבי, הגם את מרגישה כלפי מה שאני מרגיש כלפיך?מקווה לראותך שוב (והפעם אם יתמזל מזלי נהיה לבדינו) ובקרוב.מרקו.״באטריצ׳ה התבוננה במכתב הקצרצר והרהרה האם לדודתה קלרה היה רומן עם אותו מרקו.״בונג׳ורנו אמורה מיו״באטריצ׳ה לא הגיבה לברכת הבוקר טוב של רומאו שנכנס לסיפריה. הוא ניגש אליה וחיוך טיפשי היה נסוך על פניו.״תפסיק עם הפוזות שלך ובוא הנה, תקרא את המכתבים ותתבונן בתמונות״

״אני מבין שהעסק הזה נכנס לך עמוק בורידים״רומאו התיישב מולה ולקח חופן של תמונות לידיו, הוא החל למיין אותן ולסדר אותם בשתי ערימות נפרדות.״מה אתה עושה?״״תסתכלי טוב, כל התמונות המשעממות, פוזה מתחת לחמניה, פוזה ליד הים או נופים, אני שם בחבילה הימנית, כל מה שמסקרן אותי אני שם בשמאלית.״היא הוציאה מהערימה השמאלית את תמונת החתונה של הוריה והביטה בה ״ומה אתה רואה בתמונה הזו שמענינת אותך?״ הסקרנות ניכרה בקולה״הדבר היחיד המענין הוא הגבר במדי הבריגדות השחורות העומד ליד האשה הצעירה ומביט בה בהערצה״הוא הפך את התמונה, ״כן, זה מסתדר לי, 1933 זו השנה שהחלו רדיפות יהודים באיטליה הפאשיסטית, עד לשנה זו לא היו למוסוליני שום בעיות איתם, אך כשהחל להתקרב להיטלר שינה את יחסו״״ומה זה קשור למשפחתי?״״זו בדיוק השאלה שאת שואלת את עצמך כל יום, וננסה לתת לזה תשובות״״אם כך, אז תראה את המכתב הזה״ באטריצ׳ה הגישה לו את המכתב שקראה קודם לבואו.רומאו התבונן במכתב וחייך, ״אם זה אותו אחד אז זה מתחיל להיות מעניין״ אמר״מי זה? למה כוונתך?״״תראי, בתמונה רואים אחד במדי הבריגדות השחורות, הוא בוחן את קלרה, פה במכתב יש הערצה גלויה של מישהו בשם מרקו שכותב לקלרה באותה השנה, אם מרקו זה איש הבריגדות השחורות, אז הדברים מתחברים, חייבים למצוא בארכיונים מי היו האנשים הפעילים בבריגדות השחורות ומשם לדוג את המרקו הזה״.״מאיפה נשיג רשימות כאלה?״ שאלה״מהארכיון של הספריה הלאומית״ ענה. ״בהפסקת הצהרים ניגש לשם, אני מכיר טוב את הפקידה״

״לא היה לי ספק לרגע שאתה מכיר שם מי שלא תהיה״ חייכה בסיפוק רב.אנשים החלו להכנס לספריה ובאטריצ׳ה הכניסה לתיק את כל החומר שהיה על השולחן.מתחנת הרכבת רומא טרמיני הם הלכו ברגל לכיוון קרית האוניברסיטה, לא רחוק משם בויאלה קאסטרו פרטוריו 105 נמצאת הסיפריה הלאומית. הליכה של כחצי שעה בקצב מהיר אינה קלה כלל ועיקר כשהרחובות גדושים בתיירים וסתם אנשים שיצאו ממשרדיהם וממהרים לחטוף משהו באיזה בר קרוב. כל כמה מאות מטרים היתה באטריצ׳ה נעצרת כדי לייצב את קצב נשימתה, היא לא היתה רגילה להליכה מרתונית כזאת, ״מזלי שהשארתי במשרד את כל החומר״ היא התנשפה עד כי רומאו התקשה להבין מה אמרה, ״שכחת להביא את החומר?״ שאל תוך כדי שהאיט מלכת.״אמרתי שמזל שלא הבאתי את החומר״״אנחנו כבר מגיעים, קדימה״כשראתה את השלט המורה על המקום נעצרה לנוח ״חכה רגע, אני לא יכולה להכנס ככה, הלב שלי עומד להתפוצץ, זה ניסיון לרצח, מה שאתה עושה לי״״תפסיקי לילל כמו חתול שנדרס, הגענו, תנוחי בפנים״ הוא תפס אותה בידה וגרר אותה במעלה המדרגות לתוך הבנין.״או דיו מיו, איזה יופי, הספריה שלנו זה בור ביוב בהשוואה לזו״״הספריה שלנו זה לספרות זולה, לאנשים שיש להם רק אונה אחת במוח, או שעשו דוקטורט במכירת אבטיחים, איך את משווה?״בואי נמצא את כריסטינה, היא נחמדה מאד״ 

משרדה של כריסטינה נמצא בקומה השלישית של הבנין המרשים שנפתח לציבור בשנת 1876. כריסטינה היא אוצרת המפות העתיקות ועובדת בספריה כחמש שנים.

״כריסטינה אמורה מיו, מה שלומך יקירתי?״ רומאו פסע לעברה עם ידיים פרושות לצדדים, ״בואי תני לי איזה חיבוק חברי״

״במה אני יכולה לעזור לכם?״ שאלה כשהתישבו במשרדה.

״אנחנו מחפשים אדם כנראה מטוסקנה,ליתר דיוק מליבורנו, שהיה כנראה ברשימת גדוד 40 של הבריגדות השחורות, הרי בכל גדוד למיטב זכרוני היו בין 200 ולא יותר מ 300 מתנדבים, נכון?״

כריסטינה הנהנה בראשה וכיווצה את מצחה במאמץ להתרכז.

״שמו הפרטי של האיש שאנו מחפשים הוא מרקו והוא כנראה מליבורנו״. הוסיף ואמר״אני חושבת שאני יודעת היכן להתחיל״. אמרה כריסטינה, ״חכו לי כאן, אני כבר חוזרת״באטריצ׳ה חייכה לעברו של רומאו ״יש לך מעריצות רבות״״אבל רק אחת שאני אוהב״ ענה תוך כדי שהוא מישיר מבטו עמוק לתוך עיניה״אני זקנה, אתה יכול לצאת עם בחורות כמו כריסטינה שהן בגילה של ביתי״״מה נטפלת לכריסטינה, אני חבר של אביה, אני מכיר אותה כשהיתה ילדה, האם אני מבחין בקינאה כל שהיא?״״אל תחמיא לעצמך, אני מדברת באופן כללי, לא התכוונתי דווקא אליה״ברגע זה נכנסה כריסטינה לחדר וסגרה אחריה את הדלת ״אסור לי להוציא רשימות כאלה ללא אישור המפקח אז תזדרזו ותסתכלו ברשימות״ היא פתחה את התיקיה העבה עליה היתה מדבקה עם התאור : בריגדות שחורות מחוז טוסקנה - ויטוריו ריצ׳ארלי.הם עברו במהירות על הרשימות. ״קומנדנטה אלסנדרו פאבוליני״ קרא רומאו את שמו של מפקד הקבוצה של ליבורנו.״יש פה מכתב מודפס למפקד הבריגטות של אראצו, קומנדנטה דון אמיליו ספינלי, אלו רק הוראות לגבי חיפושים שיש לעשות ברחוב מסוים״״ראיתם מה כתוב בראש המכתב? יפים הם החיים שחורים כמו המוות, זה מופיע בראש כל מכתב״ אמרה לפתע כריסטינה.״איך אמרת קוראים לברנש שאנחנו מחפשים?״ שאל רומאו, שהחזיק כמה מסמכים בידו.״מרקו״״יש פה אחד בשם מרקו פלגריני מליבורנו״״יש עליו פרטים?״ שאלה באטריצ׳ה״לא, רק השם המלא, הוא נמצא ברשימת פלוגה 41״כאן פנה רומאו לכריסטינה, ״יקירתי, דרוש עוד מאמץ מצידך, אני צריך פרטים על המרקו פלגריני הזה, תוכלי להשיג לי?״״אשתדל, אבל זה יכול לקחת זמן, אנסה בארכיון הממשלתי ובעוד מקורות שיש לנו, אל תשכח שעברו כבר כמה עשרות שנים מאז״״תודה לך חמודה תמסרי לאבא דרישת שלום ושבקרוב אבקר אותו״רומאו ובאטריצ׳ה נפרדו מכריסטינה וירדו לרחוב, באטריצ׳ה הרימה את ידה וסימנה למונית, ״אתה יכול ללכת ברגל אם אתה רוצה, נתראה בספריה״ רומאו נדחס למונית גם הוא ״מאוחר כבר, צריך לפתוח את הספריה המזוינת שלנו״

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפאשיסט מליבורנו

 

 

 

״תה או קפה? מה שותים?״ שאל בהכנסם לספריה.״מה שתעשה יהיה בסדר, אני רעבה מאד, תביא גם חבילת גריסינים״כשחזר, התישבו ליד דלפק הקבלה ולגמו מהתה שהכין.״אז מה יש לנו כעת? שם של פשיסט, מכתב תמים של חיבה לקלרה, ושאנו לא בטוחים שזה אותו מרקו, אבל בגלל שהאיש בתמונה לבש מדי הבריגטה השחורה, אז יש לנו חשד שזה הוא״״הרקול פוארו של אגטה כריסטי לא היה מנסח טוב ממך את מצב העינינים״ באטריצ׳ה עקצה אותו בחיוך ממזרי.״אולי תצלצלי לדודתך ותשאלי אותה מיהו האיש שבתמונה?, והאם היא מכירה את הפשיסט הזה?״ הציע״אני רוצה לעבור על כל החומר שברשותי ואולי אמצא עוד משהו שימלא את הפאזל״ אמרה. ״תמיד יש זמן לצלצל אליה״

״לא הייתי מהמר על זה, האשה בת שמונים״

״ולהזכירך שהיא בריאה כמו שור״ בדרך לביתה נתקעה בפקק תנועה, היא התקשרה לגרציאלה, חברתה הטובה מזה שנים. לאחר שפגישותיהן נדחו על ידי באטריצ’ה מספר פעמים היא נשבעה בפני גרציאלה שהפעם תבוא ולבסוף נדברו להפגש לפנות ערב בבר הקבוע שלהן. לאחר שעה ארוכה של נסיעת זחילה הגיעה לביתה. היא הוציאה מהרכב את כל החומר שהביאה מהדודה קלרה.היא הביטה בציור השמן הדהוי שהעמידה על המזנון, המסגרת נראתה חדשה יחסית לציור, הוא היה שרוט וחבול. היא הביטה בו והרהרה בליבה ״מי יודע מי זאת הבחורה שבציור, כנראה שלא אדע לעולם״.לאחר שאכלה והתקלחה, התישבה בחלוק הרחצה שלה במטבח והוציאה כמה תמונות נוספות שרומאו קשר בשרוך לאחר שסווג אותן כ״מענינות״.באחת התמונות שצולמו כנראה ליד נהר הטברה שנראה ברקע מאחור, עמדה קבוצה של ארבעה אנשים בבגדי ים, הם נראו רטובים ובאטריצ׳ה הניחה כי רחצו במי הנהר. התמונה היתה קטנה והיא נזקקה לזכוכית מגדלת כדי לראות היטב את פניהם. מצד ימין ראתה את הוריה מחובקים, ואילו מצד שמאל עמדו הדודה קלרה ואותו טיפוס שראתה בתמונת החתונה של הוריה והחליטה ששמו מרקו.

אולי הוא חי ואפשר יהיה לדבר איתו הרהרה תוך כדי שהיא אוחזת את שפורפרת הטלפון בידה. היא התקשרה למרכזית הטלפונים ובקשה לברר מספר טלפון מסוים בליבורנו על שם מרקו פלגריני.״יש לי שלושה מרקו פלגריני, איזה מהם את רוצה?”״תני לי את שלושת המספרים בבקשה״לאחר שקבלה את מספרי הטלפון התקשרה לראשון שבהם.״ערב טוב, הגעתי למשפחת פלגריני?״״כן, את מי את ומה רצונך?״ היה זה קול צרוד של אשה מבוגרת״אני מחפשת את מרקו, שמי באטריצ׳ה פלומבו מליבורנו״״מרקו זה בעלי, הוא נפטר לפני יותר מעשר שנים״״האם תוכלי לומר לי אם הוא שרת בבריגטה השחורה?״באטריצ׳ה נותרה עם שפורפרת הטלפון בידה, הגברת טרקה לה את הטלפון בפנים.כעת ניסתה את המספר השני.״ערב טוב, האם אפשר לדבר עם האדון מרקו פלגריני?״ שאלה בעדינות״מי רוצה אותו?״״קלרה פלומבו״ ענתהמהצד השני נשמעה שתיקה ארוכה, אך הטלפון לא נותק, היא שמעה את נשימותיו של הגבר שענה. ״קלרה פלומבו אני מכיר, אבל זה לא הקול שלה״״נכון, אני אחייניתה, באטריצ׳ה פלומבו, הבת של מיקלה אחיה של קלרה״״הו, בטח אני מכיר, מה שלומו של מיקלה? גם את קלרה לא ראיתי כבר למעלה מעשרים שנה ויותר, מה שלומה?״״מיקלה נפטר אבל קלרה עדיין במיטב כוחה, מתפקדת מצויין למרות שמונים שנותיה״״או, כמה אני מצטער לשמוע שאביך נפטר, גם אני כבר לא ילד, בעוד שלושה חודשים ימלאו לי שמונים ושלוש שנים״״יופי, אני מאד שמחה שמצאתי אותך, היית רוצה להפגש עם קלרה?״״ודאי וודאי, אנא ממך, תני לי את מספר הטלפון שלה״״יש לי שאלה נוספת, אם תרשה לי״״ודאי, תשאלי מה שאת רוצה, ואם אוכל אעזור לך״״אתה שרתת בבריגטות השחורות?״שקט נשמע מהצד השני, היא שמעה את נשימותיו שנעשו כבדות יותר, היא דימיינה לעצמה כמה הוא מזיע כעת ומנסה לחשוב מה לענות לה״״אומר לך רק זאת, איני רוצה לחשוב יותר על התקופה ההיא, זה היה מזמן וכדאי לכולם לשכוח״״תודה לך ומקווה שנתראה מתי שהוא״הוא ניתק את השיחה מבלי שאמר דבר.

המחשבה שלפני דקות אחדות היא דברה עם איש הבריגדות השחורות העבירה צמרמורת בגופה, היא חייגה מייד לרומאו והעבירה לו את פרטי השיחה.״האם הוא הודה שזה האיש שבתמונה?״ שאל״הוא הודה בשתיקה שהוא היה בבריגדות וגם שהוא מכיר את קלרה, מה צריך יותר כדי להשלים את התמונה? ודאי שזה הוא״״כן, הבנתי, אבל לא חשבתי לחפש אותו אישית, זה היה רעיון גאוני״אף כי מזה חודשים ארוכים שהפסיקה לעשן, חיפשה בארונות המטבח ומצאה קופסה עם כמה סיגריות שנשארו. היא הציתה לעצמה סיגריה, פתחה את חלון המטבח וישבה לעיין במכתבים. אחרי שפתחה מספר מעטפות וקראה ברכות לחג המולד וכן מכתבים שנשלחו מקאפרי מחופשת הוריה, מעטפה אחת בצבע תכלת דהוי משכה את תשומת ליבה, היא לקחה אותה לידיה והוציאה מתוכה מסמך מקופל לחצי. היתה זו תעודת הלידה של אביה, מיקלה פלומבו.היא הסתכלה על תעודת הלידה והסיגריה בידה החלה לרעוד ואפר התפזר על הרצפה, היא הביטה בה שוב והשיבה אותה למעטפה, אחר כך הכניסה את המעטפה לתיק היד שלה, לבשה את מעילה ויצאה מדירתה.היא החליטה לקחת את החשמלית מכיוון שהיתה נרגשת מכדי לנהוג. בפרק הזמן עד להגעתה לתחנה בה ירדה הביטה שוב ושוב בתעודת הלידה שבאמתחתה.לאחר הליכה של רבע שעה עלתה במדרגות הספריה, רומאו ישב מאחורי הדלפק ונלחם להוריד את הצלופן מכריך שהחזיק בידו. ״אני כבר מתאר לעצמי מה יש לך לספר לי״ אמר, לפני שבאטריצ׳ה הספיקה להתיישב.״אין לך מושג מה גיליתי״ ענתה לו והוציאה את המעטפה, ״תסתכל בעצמך״רומאו הניח את הכריך על הדלפק ולקח את התעודה.״מה פה לא בסדר?״ שאל בתמימות״תסתכל על שמות הוריו שלא זכיתי להכירם כי הם נפטרו לפני שנולדתי״״מה לא בסדר עם שמות הוריו?״ שאל שוב״אתה לא רואה שלאביו לא קוראים פלומבו אלא לזארו לויטה, פלומבו זה שם משפחתה של אימו שרה״״מוזר, באמת מוזר, איני יודע מה לומר״״רק זה מוזר? אתה יודע מה שם המשפחה לויטה אומר?״״לא, אף פעם לא נתקלתי בשם משפחה כזה״״זה שם משפחה יהודי...זה לוי...כמו ריטה לוי מונטלצ׳יני חתנת פרס נובל, הסנטורית היהודיה״״כן, אני מכיר, אבל למה הוא לקח את שם המשפחה של אימו?״״את זה נשאיר לקלרה להסביר״

 

 

 

 

 

 

 

גרציאלה ספקנית

 

 

השעה היתה קרובה לחמש אחרי הצהרים, באטריצ׳ה התגנדרה לקראת פגישתה עם גרציאלה, היא החליטה שהגיע הזמן ליישר את ההדורים ביניהם. כשירדה מביתה לקחה את החשמלית מכיוון שלא רצתה לנהוג תחת השפעת אלכוהול בדרכה חזרה.כשהיתה בקירבת הבר נעצרה והתבוננה בחלון הראווה של חנות הספרים הקטנה שאהבה, החנות היתה פתוחה ובאטריצ׳ה נכנסה פנימה. היא ניגשה למוכרת, ״האם יש לכם ספר בנושא אנוסי ספרד?״ המוכרת הקישה דבר מה במחשב שמולה, קמה וניגשה לאחד ממדפי הספרים ושלפה משם ספר, ״יש לי ספר של ססיל רוט שנקרא ההיסטוריה של המראנים, המהדורה הראשונה יצאה בשנת 1932 וזאת שיש לי היא מלפני שנתיים.״תארזי לי בבקשה את הספר״לאחר ששילמה הכניסה את הספר לתיק היד שלה ויצאה לרחוב, לפני שנכנסה לבר הביטה מבעד לחלון הראווה של הבר ווידאה שגריציאלה כבר הגיעה.״מתוקה שלי איך התגעגעתי אליך״ גרציאלה קמה וחיבקה אותה בחום רב, ״אני מקווה שאת כבר לא כועסת עלי?״באטריצ׳ה התישבה וחייכה אליה ״איך אני יכולה לכעוס עליך? את פתחת בפני עולם שלם, את גרמת לי להכיר את עצמי, מי אני ומה אני?, מי היו אבותי? אמנם לא עשית זאת בכוונה, ואני מודעת לזה, אך הכל יצא לטובה״גרציאלה ישבה עם פה פעור לרווחה ״עוד לא שתינו כלום ואת כבר שיכורה?״״אני שיכורה מהתרגשות יקירתי, מהתרגשות רבה״״האמת, גם אני מתרגשת לראותך כי חשבתי שאת עוד כועסת עלי״״אל תחמיאי לעצמך, אני לא מתרגשת לראותך, אני אוהבת אותך, אבל לא לזה הכוונה, תזמיני שתי כוסות רוסו די מונטפולצ׳יאנו ונתחיל לדבר״לאחר שהקישו בכוסות ״אלא נוסטרה סלוטה״ ולגמו מעט מהכוסות, פתחה באטריצ׳ה,״אז ככה, גיליתי שאני יהודיה, אומנם נטבלתי לנצרות וחונכתי כקתולית, אך זה היה מחוסר ידיעתי, ואולי מרצונם של הורי אבי להשכיח את עברם״גרציאלה הפסיקה אותה בתנועות ידיים תוך כדי ששיעול חזק תקף אותה ״את רוצה להרוג אותי? מה את מברברת לי כאן שטויות?״באטריצ׳ה חייכה קלות ״ידעתי שזו תהיה תגובתך, לא חשבתי אחרת, את רוצה שאמשיך? או לעבור לדבר על זיונים?״״לא, תמשיכי, פשוט כמעט נחנקתי״״נסעתי לבקר את הדודה קלרה, אחותו של אבי, ובארגז שהיה במרתף הבית בו גדל אבי, בליבורנו, מצאתי צילומים ומכתבים וכן את תעודת הלידה של אבי, מסתבר שאביו, כלומר סבי, היה יהודי, ומשום מה אבי השתמש בשם משפחתה של אימו - פלומבו, אני עדיין לא הגעתי לחקר מוצאה של אימי אך קרוב לודאי שהיתה מאנוסי ספרד״״מי הם אנוסי ספרד? אני יודעת שיש לך ידע רב בהיסטוריה אך את מכירה אותי, אני מתעניינת יותר בזיו...״״אני יודעת, בורה שכמותך, אסביר לך״גרציאלה לגמה מהכוס עד תומה ועשתה סימן למלצר שימלא שוב את כוסה. ״דברי״״האנוסים היו יהודים שהסתירו את יהדותם והתנצרו כדי שלא ירצחו, כשגורשו מספרד בפקודת המלך, חלקם הגיעו גם לאיטליה״״מעניין, אז אם כך, לא טעיתי כשאמרתי שיש לך אף יהודי״ פרצה לפתע בצחוק פרוע.״תשתקי פרימיטיבית, את חושבת שלפי מבנה של אף אפשר לזהות שייכות?״״שוב את נעלבת לי?״״לא, ממש לא, אני שמחה שהעלית את הנושא שעזר לי להתעניין במוצאי״״רגע, אז מה כעת? מה תעשי?״״כעת, גרציאלה חברתי היקרה, תוכלי להתגאות בזה שיש לך חברה יהודיה״״וזה אמור לשנות משהו בחברות שלנו?״״מבחינתי כלום, תלוי איך את מרגישה עם זה?״״מה זה אכפת לי, את עבורי באטריצ׳ה, תראי שבסוף זה יתגלה כבלון שהתפוצץ״