בעירה

בוקר יום ראשון! זמן ללכת לשיעור משחק. אני עוברת על יד מוכר הגויאבות ומנענעת את האחוריים מצד לצד בזמן ההליכה.

"אחי," אני קוראת, "מה השעה?"

"שמונה וחצי," הוא נוהם, כי לא בא לו לשתף אותי בהנאה משעון היד שלו. אני לא לוקחת ללב. אני מפסיקה ללכת כמו גברת ודוהרת כמו סוס לתחנת הרכבת המקומית. ברכבת אני נוגעת בחזה ובמצח שלי ואומרת תפילה לזכר האנשים המסכנים שמתו לפני כמה ימים כאן, ממש בתחנה הזאת —

"מי דוחף?" צועקת דודה אחת. "תפסיקו!"

"ההיג'רה הזאת לא יכלה למצוא לה קרון אחר בשביל להציק לאנשים?" רוטן מוכר הבוטנים, כאילו אין לי אוזניים.

שום דבר לא פשוט בשביל אחת כמוני, גם לא נסיעה של שעה ברכבת. החזה שלי הוא חזה של גבר, והשדיים שלי עשויים מסמרטוטים. אז מה? נראה אתכם מוצאים בכל העיר הזאתי עוד אישה שהיא יותר אמיתית ממני.

בתוך כל הדוחק הזה, קבצן קטוע רגליים מתקדם במסדרון על לוח עץ עם גלגלים שאותו הוא מסיע על כפות הרגליים של כולם.

"תנו לי מטבע אחד," הוא מייבב.

אנשים צועקים עליו.

"דווקא עכשיו אתה צריך לעבור כאן?"

"אין לך עיניים או מה?"

"איפה אתה רוצה שאני יעמוד, על הראש שלך?"

עכשיו הוא מתחיל לצעוק בחזרה. "תרשו לי לכרות לכם את הרגליים, ואז נראה איך תסתדרו!"

בחיי שזה גורם לי לצחוק ולצחוק. בגלל זה אני אוהבת את הרכבות המקומיות. אפשר לשרוף רכבת אחת, אבל אי אפשר לעצור את הרצון של כולנו לנסוע לעבודה, לשיעור, למשפחה אם יש לך כזאת. כל רכבת מקומית היא כמו סרט קולנוע. בנסיעה ברכבת אני שמה לב לפרצופים, לתנועות גוף, לקולות, למריבות. ככה אנשים כמוני לומדים. מתי שהרכבת הזאת מתנדנדת, ומפתחת מהירות, והרוח מפזרת לי את השערות, אני משעינה את קצות האצבעות שלי על התקרה ועושה את הגוף שלי זקוף וישר לקראת שיעור המשחק של מר דיבּנאת.

❇

בבית של מר דיבנאת, הוא נח בכורסה ושותה תה מהצלחת התחתית של הספל. ככה התה מתקרר לו מהר והוא לא צריך לעשות עליו פוּ פוּ.

שמעתי על מורים למשחק שמנצלים את התלמידים שקשה להם. אבל מר דיבנאת לא כזה. הוא אדם הגון. הוא עוד צעיר כשהוא מקבל הצעה לביים סרט בעצמו, אבל העבודה הזאת היא בבומביי. הוא צריך לעבור לבומביי לשישה חודשים לפחות. בזמן ההוא האמא הזקנה שלו שוכבת בבית חולים. ואיזה מפלצת תנטוש את אמא שלה בשביל להגשים חלומות? אז הוא מקריב את המטרות האישיות שלו ונשאר עם האמא. הפעם היחידה שאני רואה אותו בוכה היא מתי שהוא מספר לנו את הסיפור העצוב הזה.

על הרצפה ליד הרגליים שלו יושבים עוד שישה תלמידים. בּריג'יש, שעובד כחשמלאי; רוּמֶלי, שמוכרת משחת פלאים נגד פריחה; פּיאונג'י, שהוא פקיד בחברת ביטוח; ראדה, שלומדת להיות אחות; וג'ואיטה שמנהלת את החשבונות בחנות המילויים לעטים של אבא שלה. ואף אחד לא ממש יודע מה עושה קוּמאר כי הוא רק צוחק בתשובה לכל השאלות.

כולנו חוסכים וחוסכים, ומשלמים חמישים רופי בכל שיעור.

היום, בסלון הזה שהוא הבמה שלנו, אנחנו דוחפים את שולחן האוכל לצד אחד ומתרגלים סצנה שבה גבר חושד באשתו. אחרי כמה ביצועים די משעממים, אם אפשר לומר, מגיע התור שלי. אני מניחה את הטלפון שלי על הרצפה בשביל לצלם את עצמי לצורך לימוד, ואחר כך נעמדת באמצע החדר ומסובבת את הצוואר משמאל לימין ומימין לשמאל. ההורים המנוחים של מר דיבנאת, יהי זכרם ברוך, מביטים בי בפנים רציניות מהתצלומים שעל הקיר. אני מרגישה שחם לי, אפילו שהמאוורר פועל בשיא המהירות.

הגיע זמן הביצוע האמנותי שלי. הפעם בן הזוג שלי הוא בריג'יש, החשמלאי. לפי התסריט שנותן לנו מר דיבנאת, בריג'יש, שמשחק כעת את הבעל החשדן, צריך לתפוס את הכתפיים שלי ולהחזיק אותי בכוח, בכעס. אבל הוא מחזיק לי את הכתפיים יותר מדי בעדינות. אני נאלצת לצאת מהדמות שלי.

"לא ככה!" אני אומרת. "אם אתה מחזיק אותי כמו פרח עדין, איך יהיו לי רגשות עזים? אתה צריך לתת לי להרגיש את זה, את הכעס, את התסכול! קדימה!"

מר דיבנאת מסכים איתי. אם אתם לא מרגישים את זה, הוא תמיד אומר, איך קהל הצופים שלכם ירגיש? אז אני חובטת קצת בכתף של בריג'יש, מרגיזה אותו קצת, מראה לו שהוא יכול להתנהג איתי בצורה גברית יותר. הוא ממלמל משהו, ואני אומרת, "מה? תגיד את זה בקול רם."

אחרי שתיקה ממושכת בריג'יש אומר לבסוף, "אוף! אל תכריחי אותי להגיד את זה, לאבלי. אני לא יכול לעשות סצנה מחיי נישואים עם חצי גבר."

ברגע זה השעון מצלצל אחת־עשרה פעמים ומשתיק את כולנו. הפנים שלי מתלהטות. אה, אני רגילה לזה, בכביש, ברכבת, בחנויות. אבל כאן, בכיתת המשחק שלי? עם בריג'יש?

אז אני פשוט משליכה את העלבון שלו הצידה. הוא סתם אשפה.

"תשמע, בריג'יש," אני אומרת, "אתה כמו אח בשבילי. אז אם אני יכולה לשחק איתך ברומנטיות, גם אתה יכול לשחק איתי ברומנטיות."

"זה נכון," אומר מר דיבנאת. "אם אתה רציני בעניין המשחק בסרטים, אתה צריך להיכנס כולך לתפקיד שלך —"

הוא נותן לבריג'יש הרצאה שלמה. כשהוא משתתק לרגע, אפשר אפילו לשמוע את תקתוק השעון הגדול שעל הקיר.

לבסוף בריג'יש מצמיד את כפות ידיו בבקשת סליחה, לפי הצעתו של מר דיבנאת, וגם בעיניים שלי עולות כמה דמעות. רומלי מקנחת את אפה בדוּפָּאטָה, הצעיף שמכסה את הראש והכתפיים שלה. מר דיבנאת מוחא כפיים ואומר, "עכשיו תתַעלו את הרגשות האלה לסצנה שלכם!"

הרגע הזה מלא מתח. התלמידים האחרים מניחים את הטלפונים שלהם בצד כשאני שואגת, "איך אתה מעז להכות אמא!"

את הכעס של הדמות הזאת אני מרגישה בחזה שלי. הסלון הזה, עם הכיסא והשולחן שהזזנו לפינה והשידה העמוסה דובונים מאובקים, הוא לא פחות מבמת תיאטרון בבומביי. נורת הניאון הזאת זוהרת כמו אורות הזרקורים המכוונים אליי. בחוץ עובר ממלא כריות, פורט על מכשיר סירוק הכותנה שלו כמו על נבל. רק החלונות, עם הווילונות הדקים, מפרידים ביני לבין האנשים הלא חשובים שעוברים ברחוב.

בהמשך אני שומרת את הרגש אבל מנמיכה את הקול, ואומרת את השורה הבאה: "אתה לא יצאת מהרחם של אמא שלך?"

בריג'יש: "אמא, הא, כאילו שמגיע לך הכבוד הזה! את חושבת שאני לא יודע עליו?"

אני: "אני נשבעת שזה לא מה שאתה חושב. תן לי להסביר. אוי, בבקשה, תן לי הזדמנות להסביר."

בריג'יש: (משקיף מבעד לחלון מדומה בפנים חתומות.)

אני: "אף פעם לא רציתי לדבר על העבר שלי, אבל אתה לא משאיר לי ברירה. אז עכשיו אני אגלה לך את הסוד שלי. לא אני הייתי עם האיש הזה, אלא אחותי התאומה."

איזה דיאלוג! כאן הסצנה מסתיימת.

כפות הידיים שלי קרות ומזיעות. אבל הלב קל כמו עפיפון. בחדר משתררת שתיקה רועמת. אפילו המשרתת צופה בנו מפתח החדר, עם המטאטא והיעה בידיים שלה. הפה שלה פעור בתדהמה. המראה שלה מעורר בי רצון לחייך. סוף־סוף אני יוצאת מהדמות וחוזרת לחדר.

מר דיבנאת נראה קצת בהלם.

"ככה צריך לעשות את זה!" הוא לוחש. העיניים שלו רחבות. הוא מנסה לנעול את הסנדלים שלו ולקום מהכורסה, אבל סנדל אחד מחליק הצידה בכל פעם שהוא מניח עליו את כף הרגל. לא חשוב, הוא נראה רציני מאוד.

"תלמידים שלי, אתם ראיתם איך היא השתמשה בקול שלה?" הוא אומר. "ראיתם איך היא הרגישה את זה, והעבירה את ההרגשה הזאת אליכם?" רוק ניתז לו מהפה, ומומטר על הראשים של תלמידיו.

ראדה, שיושבת ממש מתחתיו, קורעת חתיכה מעיתון שמונח על הרצפה ומנגבת בה את השערות שלה.

כמעט שנה עברה מאז שבאתי לבית של מר דיבנאת בפעם הראשונה. הוא מבקש לערוך את הריאיון איתי ברחוב. מפני — כך הוא אומר, זה ההסבר שלו — שצובעים לו את הבית, אז אין שם איפה לשבת.

שטויות. כי איפה הצַבָּעים, הסמרטוטים, דליי הצבע, הסולמות?

אני יודעת מה האמת. האמת היא שגברת דיבנאת לא רוצה שהיג'רה תיכנס לבית שלה.

אז אני עומדת ברחוב ומשתדלת לוודא שריקשות חולפות לא ישתפשפו לי באחוריים. מר דיבנאת אומר, "למה את כל כך נחושה לשחק? זה קשה מדי!"

הכחל על העיניים שלי נמרח, והשפתון ירד על ספל תה ששתיתי קודם. בתי השחי שלי מסריחים, השערות השחורות שלי סופגות את כל החום של היום ועושות לי כאב ראש. אבל זאת השאלה האחת שתמיד יכולתי לענות עליה.

"אני משחקת כל החיים שלי," אני אומרת לו. הייתי משחקת ברכבות, בכבישים. הייתי משחקת אושר ועליזות. הייתי משחקת קשר עם אלוהים. "עכשיו," אני אומרת לו, "פשוט תאפשר לי להתאמן במשחק לפני המצלמה."

היום אני נעמדת ומצמידה את כפות הידיים בתודה. אני משתחווה. מה עוד אפשר לעשות עם כל כך הרבה מחיאות כפיים? הם מוחאים ומוחאים, המעריצים שלי. מנהלת החשבונות היא מעריצה שלי, מוכרת המשחות היא מעריצה שלי, פקיד הביטוח הוא מעריץ שלי. גם אחרי שאני מנופפת ביד, מחייכת חיוך רחב מדי ואומרת, "תפסיקו!" הם ממשיכים למחוא כף.