ברגוע

 כולנו רוצים רוגע אקטיבי

בתפקידיי הרשמיים כלפי חוץ איני מוגדר כמורה דרך, רב, מנטור או כל כינוי ייחודי אחר שאפשר להתגדל בו.

אני אדם פשוט, כמוך. עושה את הטוב ביותר שהוא יכול לעשות ושואף קדימה - להיות טוב יותר. לחיות כמה שיותר קרוב לערכים שאני מאמין בהם, לאור אנשים גדולים וטובים, במסגרת כוחותיי.

כמו כולם, גם אני חווה קשיים ומנסה לפתור בעיות שצצות.

אין לי שיטות ודרכים סודיות להצלחה במשהו מלבד מה שלמדתי על עצמי.

איני מתיימר להמציא דבר חדש אלא לנסח דברים מורכבים בצורה פשוטה שאולי תאיר את עיניך באור בהיר שיאפשר לך להבין דרכי - גם קצת את עצמך.

הבנה היא שער הכניסה לשביל הארוך המוביל ליצירת רוגע בחיים.

***

בפער שבין מה שאנחנו מאמינים בו לבין המציאות בשטח - נמצאת חוסר האמונה בכוחותינו לשדרג את אישיותנו כך שתהיה הגרסה הטובה והמותאמת ביותר למה שאנחנו מגדירים כ׳טוב׳.

ההפסד ברור: מטבע הדברים, עם אישיות טובה יותר - נרגיש טוב יותר.

אבל אנחנו מוותרים על השדרוגים האפשריים באישיות מחמת הקשיים הגדולים שאנו חווים.

מה לעשות, אנחנו כבר ממש מרגישים שאנחנו לא יכולים להתקדם למקום רגשי טוב יותר.

לכן, בין האידיאלים והרצונות הפנימיים להיות הטובים ביותר שאנו יכולים (בתחרות מול עצמנו בלבד!), לבין הדרך בה אנחנו מתנהגים - פעור פער כלשהו. פער קטן או גדול שקשה לו להתקטן למרות הזמן שחולף. איש איש ופעריו.

למרות ריבוי הדעות, על דבר אחד נראה שכולם מסכימים: בני אדם רוצים לחיות את חייהם ברוגע אקטיבי. לא רוגע ארעי הנובע מ׳התפרקות׳ זמנית, לא רוגע הנובע מעצלות וטומן בחובו חוסר סיפוק, אלא רוגע הנובע מדיוק שבין תנועה להרפיה.

רוגע שנמצא בדיוק באמצע: במקום היפה שבין אדישות בעייתית לאכפתיות ייתר. באיזון הדק שבין קבלת המציאות כפי שהיא ובין פעולה אקטיבית לשיפור המציאות עד כמה שידינו מגעת. ביכולת להרפות מהכוח ולהמשיך לפעול בנחת ובעדינות, בו זמנית.

רוגע שמאפשר להאמין שלא הכל בידינו ועם זאת לחיות עם העובדה הזאת בשלום: לעשות את שלנו - בשמחה, ללא עשיה רגשית, בלי האשמה עצמית ומאידך ללא עצלנות ובלי הנחות לעצמנו.

שם נמצא דיוק שמניע ולא מתסכל. זאת עבודה פנימית שאינה נגמרת וטוב שכך. האדם - לעמל פנימי נולד (גם אם לפעמים הוא צריך לנוח ונדבר בהמשך גם על ׳מנוחה מועילה׳).

כשמבינים שנולדנו כדי לגדול מבפנים - כל המאמצים נראים אחרת לגמרי.

מה כואב לנו?

שנים אנחנו חיים ולא יודעים איך מסתדרים תחושתית כשהמציאות לא עולה בקנה אחד עם איך שהיינו רוצים שהיא תראה. בכל שלב בחיים זה משהו אחר שמסתכל אותנו. ככה אנחנו חיים, שנים.

אדם בוגר שלא יודע להתמודד עם קשיים טבעיים שהחיים מזמנים לו - מתוסכל באופן לא מודע מאישיותו הנוכחית שלא מצליחה להסתדר עם קשיי המציאות המשתנים ולהישאר רגועה.

אנחנו מוצאים את מגוון הסיבות למה יש לנו את הצידוק לחוש לא רגועים ולהתנהג בהתאם.

זה המצב: אנחנו לא מכירים דרך שתאפשר לנו להירגע לרגע ובאותה נשימה רוצים להיות מאושרים. עכשיו ומיד. לתמיד. ללא עבודה עצמית. הפער הגדול הזה מתסכל אותנו.

איננו טיפשים.

אנו מבינים ש׳אושר׳ עצום לא נקנה במשיכה. יודעים בליבנו שתמיד יהיו קשיים ורגעים לא קלים. אך כשאין בליבנו רוגע - אנחנו כמהים אליו עד כדי כך שאנו מתקשים להכיל את הרגעים הקשים היומיומיים. כשהם באים - אנו חשים תסכול, לחץ, מתעצבנים כלפי חוץ או פנים. אך באין כלי עבודה למען הרוגע - המצב חוזר חלילה.

איננו עצלנים.

מטרת חיינו היא לעשות, לפעול, להצליח ולעמוד באתגרים. אך טבעי הוא שנרצה להרגיש באופן כללי - תחושה כללית נעימה, סבירה.

לחכות שיגמר היום ואז להירגע - נראה לנו פשרה יפה, אך מטרתנו היא למצוא את הפסיפס המדויק שירכיב את חיינו כך שגם הרגעים שאינם נוחים לא יגרמו לנו לצאת מהכלים בכל פעם מחדש.

כשאנו חיים לבד - אפשר להתרגל לחיי הסתגרות במובן מסוים. לצאת אל העולם שבחוץ כשצריך ולשוב בחזרה להירגע עם עצמנו. להתעלם מכך שאין לנו שלוה ולחיות בפשרה תחושתית.

במסגרת חיי משפחה, תבנית החיים הזו, שאפשרה לנו להירגע כשחפצנו בכך - מורכבת הרבה יותר לתחזוקה שוטפת. כך נוצרים חיים לחוצים, מלאי תסכול פנימי או חיצוני כשהמרדף היומיומי הוא על פיסת השלוה המונחת לה בסוף היום.

אנו תולים את יהבנו בפיסה הזאת - במקום להבין שעל ידי עבודה עצמית אנחנו יכולים להגיע למחוזות יפים הרבה יותר שילוו אותנו במהלך היום כולו ויאפשרו לנו לחיות אחרת לגמרי בלי לשנות דבר מלבד דפוסי החשיבה שלנו.

מה חסר לנו?

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו - שאילולי היו לנו דברים מסוימים או רק אם יקחו מאיתנו ׳צרות׳ מסוימות - נרגיש טוב. זה אולי נכון, אך ביננו - המחשבות על שינוי הנתונים לא תורמות לנו, להרגשה הכללית.

להיפך. הן מדגישות ומחזקות בנו את התסכול מהמצב הקיים ולא מאפשרות לנו לחשוב על דרכים אחרות שעשויות לגרום לנו להרגיש קצת יותר טוב, במסגרת המצב הקיים.

נכון שיש מציאות קשה, אך ׳רגשות מתחילות בראש׳ - זאת עובדה פשוטה שקשה לחלוק עליה.

העולם מלא באנשים ש׳אין להם׳ ובכאלה ש׳יש להם׳.

יש שאין להם דבר והם רגועים ושמחים כי הם לא רוצים דבר בצורה כל כך חזקה עד כדי תסכול מזה שאין להם אותו.

מאידך, יש אנשים שיש להם ׳הכל׳ במושגי העולם הרחב - אך תחושת החסר דבוקה בהם כי לדידם מה שיש להם ׳אינו מספיק׳.

סבל ממחסור במשהו - מתחיל מזה שאתה רוצה אותו בכלל ומחזק בך את ההכרה שמדובר בצורך.

לא משנה במה מדובר. בדבר התלוי בחומר או ברוח; ככל שתדגיש בפניך שמדובר ב׳צורך׳ - חסרונו יראה גדול יותר.

יש לגיטימציה ל׳צורך׳ ומכאן המחשבות טסות לתסכול רב על חסרונו של הצורך ועל הסבל הכרוך באי מילוי הצורך. התחושות - בהתאם.

צורך שנחשב בעינינו ׳בסיסי׳ - עשוי להתפרש אצל אחרים כמותרות ולהיפך. איני מבטל את היות הצורך 'צורך' - רק אומר שכדאי להכניס לפרופורציות כל 'צורך', לפני הכל.

כי כשדבר מוגדר ׳צורך׳ וכל שכן ׳צורך בסיסי׳ - אנחנו מרגישים אחרת לגביו ותולדות התסכול ממנו - לא נעימות בעליל.

רבים מאיתנו ׳מרגישים צורך׳ כלשהו ויודעים כיצד לעבור הלאה. למדנו מילדות להתמודד עם חיסרון.

אך לפעמים, אנחנו בבעיה: אנחנו ׳ממש ממש מרגישים צורך׳ - ואין לנו את מה שאנחנו רוצים.

במקרים כאלה, קשה לנו לדמיין שאנחנו ׳מוותרים על הצורך׳.

התסכול גדול ולא בהכרח מוביל אותנו להשגת הצורך בלי לוותר על משהו אחר שאנחנו צריכים:

רוגע שהוא למעשה, מפתח המאסטר לחיים מאושרים.

הרי לעיתים, גם אם קיבלת את ה׳צורך׳ בשביל לספק את הרוגע החולף - נותרת עם תחושה לא ממש נעימה בגין כך שהשגת דבר בכוח. שברחת מהעדינות לשדה המלחמה, שוויתרת על השלום והנועם למען הצורך. או שהתעלמת ממה שאתה מאמין בו...

באין דרך אחרת, אתה מסביר לעצמך את מה שהסברתי לעצמי לא פעם - איני אשם.

עד שהבנתי ב״ה משהו נאה: עם ׳אי אשמה׳ לא הולכים למכולת התחושות הרגועות.

בשביל להיות רגוע, כך הבנתי, אני צריך להפסיק להתבסס על אי הרוגע הזמני של סוף היום ובמקום זה להתחיל לעבוד קשה בלהבין את עצמי.

אין צורך להגיע לאירוע מחולל שבו מתחילים בשינוי גדול לטובה ומתחילים להאמין שאפשר לשפר.

רובנו כמהים לרוגע ומדחיקים את הכמיהה הזאת כי אין לנו מושג מאיפה מתחילים בכלל.

גם אני לא ידעתי.

נמאס לי לרכב על קו הלחץ מאז שעליתי עליו, אך המשכתי לנסוע ועצרתי מידי פעם בתחנות הירגעות כדי לנשום. כמו נהג בכביש צר ולא נוח המתנחם בלימונדה קרה בתחנת תדלוק זולה.

החיים לא נעשים קלים יותר עם הזמן שעובר. עם עליית נושאים חדשים לרכבת חיי, הרגשתי ׳צורך׳ לרוגע. תחנות ההירגעות הזמניות כבר לא סיפקו את הסחורה. לא נותרה לי ברירה אלא להאמין שיש רוגע בעולם הזה.

ראיתי אותו מסביבי. חי ופועם אצל בני אדם אחרים ושמחים יותר, שהיה להם הרבה פחות ממה שיש לי. תמיד הסברתי לעצמי למה הם רגועים (נולדו ככה, גדלו ככה, הם לא רוצים בכלל את מה שאני רוצה ואין לי, הבעיות שלהם לא גדולות כמו שלי וכו׳).

החלטתי להפסיק לתלות את הרוגע שלי בסיבות חיצוניות.

התחלתי להתפלל שרק אבין מה עליי לעשות באמת כדי להרגיש טוב יותר. לחוש את החיים.

התחלתי להאמין מחדש במה שכולם יודעים בתוך תוכם: אפשר להשתנות אם רוצים.

תמיד רציתי, כמו כולם. רק שהפעם הייתי מוכן ומזומן לוותר על הרצונות והדפוסים הישנים שחשבתי שהם אלו ש׳קצת מרגיעים אותי לפחות׳...

החלטתי להשיל אותם ולהתחיל לעשות את העבודה הקשה והטובה המוטלת עליי.

זה הכול. כל אחד והסיפור שלו ואני אין לי אלא המסע שלי.

מאידך, ברור לי שיש עוד כמה קווי נסיעות מקבילים שיש בינם לביני קווי דמיון. הנחתי שאולי הם ימצאו עניין במפת הדרכים שלי, אז ישבתי וכתבתי את מה שהבנתי. קצר ולעניין. בלי ציפיות ויומרות. עד היכן שדעתי מגעת ותו לא.

קח את זה כסיפור.