בת דודתי לילי

 פרק א שחר אלפסי, 1967

רבע שעה אחרי שההורים של לילי נסעו והשאירו אותה אצלנו עד שהם יחזרו מבאדן באדן, לילי נכנסה לחדר שלי ושל אחותי, שמה מזוודה ענקית על המיטה שלי, הוציאה חולצה חדשה, הורידה את הקודמת, הסתובבה אלי ושאלה, "איך הציצים שלי? יפים, נכון?"

לא עניתי. רק הסתכלתי וחשבתי שכל מה שסיפרו לי על הבת דודה שלי מתל אביב נכון. היתה לה חזייה אדומה, עם רקמה מלפנים, כמו שיש למפיות שאמא שמה על השולחן אוכל כשבאים אלינו אורחים, ולציצים בקושי היה מקום בתוך החזייה. הם בטח נחשבים יפים, אבל לא היה לי למה להשוות אותם. אף פעם לא ראיתי שום ציצים אחרים, חוץ מאלה של אמא שלי וזה ממש לא נחשב. אחרי זה לילי אמרה שאם לא אכפת לי היא תישן על המיטה שלי ואני על המתקפלת שהכינו לה בין המיטה שלי למיטה של עמליה, אחותי הקטנה. לא היה לי אכפת, וגם אם היה לי, לא בטוח שזה היה עוזר.

לילי היא בת שבע־עשרה כמעט, ואני רק בן שתים־עשרה. היא הבת של דוד טוביה בוכמן ודודה אלגרה. הבת היחידה שלהם, וגם זה, כמו שאמא שלי אומרת, קרה בנס. דודה אלגרה היא האחות הגדולה של אבא שלי. גדולה רק בשנה וחצי, אבל תמיד יודעת מה טוב לו ומה לא, מה הוא צריך לעשות כדי להתקדם בחיים, ומתי הוא צריך להקשיב לאמא שלי ומתי להגיד לה, "די, עד כאן, אני הגבר בבית הזה."

דודה אלגרה ודוד טוביה נוסעים פעמיים בשנה לטיפולים שדוד טוביה מקבל בבאדן באדן, שזאת עיר מרפא בגרמניה. דוד טוביה הוא איש מאוד מבוגר, לפחות בן חמישים, אולי קצת יותר. יש לו לחץ דם נמוך, או גבוה, אני לא בטוח מה מביניהם, וגם רשרוש בלב, ורק בבאדן באדן יודעים לטפל בזה כמו שאבא של לילי רגיל. שָם זה קלאסה אחרת, הסבירה פעם דודה אלגרה. שָם זה הטופ של הטופ, השופרא דה לה שופרא. ואצל דוד טוביה, הכול זה הכי־הכי שיש. הם גרים בצפון תל אביב ומהמרפסות שלהם רואים את הים ואת הארובה החדשה שמתחילים לבנות בתחנת רדינג. פנטהאוז, ככה קוראים לדירה כזאת עם מרפסות סביב־סביב. לכל מקום הם נוסעים במונית ספיישל, אפילו שיש להם מכונית פרטית. ולא סתם מכונית, שברולט כחולה כהה מהמודל הכי חדש שיש, זה עם כנפיים קטנות מקדימה וגלגל סְפֵּר לבן על הטמבון האחורי. אבל דוד טוביה לא אוהב לנהוג בישראל. זה עושה לו לחץ בחזה ומגדיל לו את הבעיות בלב. רק לפעמים, כשהוא מסתובב עם אנשים ממש חשובים באתרי הבנייה שלו, דוד טוביה נוהג בשברולט שלו בעצמו.

אמא אומרת שדוד טוביה וספיר הם ככה, ועושה תנועה של אצבע מחככת אצבע. כאילו שהם חברים ממש־ממש טובים. בימי שישי בצהריים הם יושבים יחד באיזו מסעדה בתל אביב, שיש בה אוכל כמו בפריז. עם שמפניה אמיתית ומלצרים בעניבות פרפר שחורות. ספיר זה שר האוצר שלנו. של המדינה שלנו. הוא עושה פה מה שהוא רוצה, ומחליט מי יקבל ומי לא יקבל. החרותניקים, למשל, שזה אנחנו, תמיד אחרונים בתור. המפא"יניקים ראשונים, מקבלים ממנו מה שהם מבקשים. בגלל זה ספיר הוא האיש הכי חשוב במדינה. הרבה יותר מלוי אשכול, ראש הממשלה, שכולם יודעים שרועדות לו הביצים מכל דבר. למשל עכשיו, שהולכת להיות מלחמה, והוא ממש משקשק.

"ולמה לדעתך הם נוסעים פתאום לבאדן באדן?" שאלה אמא את אבא ערב לפני שהבוכמנים הגיעו, ומיד היא גם ענתה, "רק בגלל המלחמה. שלא יספרו סיפורים על לחץ דם ורשרושים בלב. לא הפעם, ובכלל, הלוואי עלי להיות בריאה כמוהו. הם בורחים, הם מסתלקים מפה לפני שיהיה מאוחר מדי וחצי מדינה תהיה בקבר. בגלל הפּצצות חצי טון שהמצרים יפילו עוד רגע על הראש שלנו הם נוסעים, מוריס. שמעת על הפצצות האלה, או שאני צריכה שוב לספר לך עליהם? וכשייגמרו הפצצות חצי טון, יתחילו הסורים, שהם הכי אכזרים שיש. אז אל תגיד לי 'לחץ דם'."

אבא שלי לא עונה. אולי הוא לא רוצה לריב עם אמא ואולי הוא חושב שהיא קצת צודקת. כי על הפצצות חצי טון של המצרים כולם יודעים, וגם על הסורים שרחמנות על מי שייפול לידיים שלהם. מזל שאנחנו גרים מול הירדנים, אז יחסית לאחרים מצבנו טוב.

דוד טוביה ודודה אלגרה רצו שלילי תבוא איתם לבאדן באדן, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע על זה. פעם היא היתה שם וברחה להם אחרי יומיים. נסעה בטרמפים וישנה בקבינה של נהג משאית שהוביל סחורה מאיטליה לגרמניה. כל המשפחה מכירה את הסיפור הזה, וגם איזה קעקועים של נחש ובחורה ערומה היו לנהג המשאית מתחת לגופייה שלו. אז טוביה ואלגרה יודעים שלא כדאי להם להתעקש שלילי תבוא איתם שוב לגרמניה ותעשה להם שם בושות. אבל גם להשאיר אותה לבד בפנטהאוז בתל אביב, הם לא מוכנים. לא בגלל המלחמה — כי דוד טוביה בטוח שלא תהיה שום מלחמה — אלא בגלל הפושטקים שהבת שלהם מסתובבת איתם מאז שהיא עברה לתיכון אקסטרני. כל מיני ארחי פרחי, כמו שאמא שלי קוראת להם. כאלה שמעשנים סיגריות בהפסקות ויושבים על הברזלים בדיזנגוף ושורקים לבחורות שעוברות ברחוב. ומי שהכי מדאיג את ההורים של לילי זה מיקו רומנו, הגיטריסט של להקת הנמרים. עליו אפילו אני שמעתי, ופעם גם ראיתי תמונה שלו על השער האחורי ב"להיטון". עם שיער ארוך, גיטרה אדומה ולמברטה בצבע שחור עם מדבקה גדולה של שלושה נמרים. לילי מאוהבת במיקו, אפילו שהוא מבוגר ממנה בהרבה.

הוחלט שאנחנו נשמור על לילי. זאת אומרת שהיא תגור אצלנו, וההורים שלי ידאגו שהיא תתכונן למבחני הבגרות של התיכון האקסטרני ותהיה רחוקה מהפושטקים בדיזנגוף וממיקו רומנו ולהקת הנמרים. ואם תהיה — חס וחלילה, חס ושלום — מלחמה, אנחנו גם נדאג שהפצצות חצי טון של המצרים לא ייפלו דווקא על הראש של לילי. למרות שאת זה אף אחד לא אומר בקול רם, ואמא רק מספרת לטוביה ואלגרה על המקלט שיש אצלנו בבניין, כאילו שבדבר אחד לפחות הם יכולים להיות רגועים. אפילו שזה מקלט ממש קטן, ואבא שלי כבר שבוע מבטיח שהוא יפנה אותו מהזבּלה שכל השכנים, וגם אנחנו, הורידו לשם במשך הרבה שנים.

בזמן שלילי החליפה חולצה ולבשה במקומה חולצת גופייה שמגיעה עד אמצע הבטן, דודה אלגרה תפסה את אבא לשיחה בחדר השינה שלו ושל אמא. זה המקום שהיא אוהבת לשבת בו ולהגיד לאבא שלי מה לעשות בחיים. בעיקר איך להרוויח יותר כסף ולא לעשות הובלות מהבוקר עד הערב בטנדר שלו ובקושי לגמור את החודש. שיפתח עסק, שלא יעבוד כמו חמור בשביל אנשים אחרים. בדיוק אותם דברים שאמא שלי אומרת לו, רק בצורה קצת אחרת. אמא מאוכזבת מאבא, אלגרה קצת יותר מעודדת ויותר בעדו. בכל זאת, הוא האח שלה. היחיד שאיתו היא מדברת, כי עם כל האחים האחרים היא ברוגז בגלל שהם לא רצו שתתחתן עם טוביה הפולני. דודה אלגרה גם תמיד נותנת לאבא כמה מאות לירות. לפעמים אפילו אלף, כי מה זה אלף לירות בשבילה ובשביל דוד טוביה? הם ממש מליינים. אבא עושה את עצמו מתנגד, אומר שמה פתאום והוא לא צריך ויש לנו מספיק, ברוך השם. הוא לא נוגע בשטרות, משאיר אותם איפה שאלגרה שמה אותם. עד שהם הולכים, ואז הוא מכניס את הכסף לארנק או למגירה. אחרי שאמא שואלת אם אחותו נתנה לו משהו. הפעם היא בטח נתנה לו אפילו יותר, כדי שישלם למורה פרטית שלילי צריכה במתמטיקה. בסוף, בגלל המלחמה וכל מה שקרה אצלנו, אני לא חושב שהיה ללילי אפילו שיעור אחד במתמטיקה או כל מקצוע אחר.

בינתיים הגיע גם אח של אמא, דוד סמי, והביא איתו אבטיח אדום ישר משטח הכינוס של הגדוד שלו מול טול כרם. עמליה, אחותי הקטנה, נתנה לדוד סמי חיבוק ורצה להביא לו ציור שהיא והילדים בגן שלה הכינו במיוחד בשבילו. ציור של צנחן גיבור, עם מצנח ומטוס שעוד צנחנים קופצים ממנו. כולם אמרו, "איזה יופי", וסמי קיפל את הציור ושם אותו באחד הכיסים של המכנסיים שלו. למכנסיים של חיילים קרביים יש הרבה כיסים, כדי שיוכלו לשים שם כל מיני דברים שהם אולי יצטרכו במלחמה. דוד סמי הוא קצין, סרן, בצנחנים. הילדים מהשכונה, ובעיקר אבי פנסקי שמחשיב את עצמו למבין בצבא, אומרים שסמי הוא סתם ג'ובניק, קצין בשלישות. אבל הם רק מקנאים. אם דוד סמי הוא ג'ובניק אז איך זה שיש לו נעליים אדומות, כנפי צניחה ודרגות מברזל? זה שהוא יוצא לחופשה בלי עוזי או רובה אף־אן, לא אומר כלום. יש יחידות סודיות, יחידות קומנדו למשל, שבכלל אסור לדעת איזה נשק יש להן.

"נו, מה קורה בשטח, אופיסֵר?" שאל דוד טוביה את דוד סמי וטפח לו על השכם, כאילו הוא, טוביה, הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד.

"מתכוננים," ענה דוד סמי, "אתה יודע איך זה."

"מאיפה שאני אדע, בחורצ'יק? מה, אני בחזית? באבק? בטנקים? אני רק שומע מה שאומרים לי."

"ומה אומרים?" שאלה מיד אמא.

"שלא יהיה כלום," ענה טוביה, "הערברס, מי כמוכם מכיר אותם, הם טובים רק בדיבורים. פלאברות. הם לא יעיזו לעשות כלום."

דוד סמי התרגז ואמר, "מה אתה מתכוון, 'מי כמוכם מכיר אותם?'" אפילו שלכולם היה ברור למה דוד טוביה מתכוון, וזאת לא היתה פעם ראשונה שהוא מעיר הערות כאלה, כאילו במקרה.

"באמת טוביה, מה זה צריך להיות?" אמרה דודה אלגרה שלא רצתה לקלקל הכול רגע לפני שהם משאירים אצלנו את לילי שלהם. טוביה עשה תנועה של מישהו מופתע ואמר, "מה כבר אמרתי? שאתם מכירים אותם, זה הכול. מכירים את הערבים יותר מאיתנו, שבאנו מאירופה."

אבא שלי ניסה להעביר נושא, שזה משהו שהוא תמיד מנסה לעשות כשמתחילים ויכוחים, ואמר שהכי חשוב עכשיו זה שנהיה מאוחדים ותהיה לנו הנהגה חזקה, מישהו שאפשר לסמוך עליו. "מסכים איתך במאה אחוז, מר אלפסי," אמר דוד טוביה, עוד לפני שהספיק לשמוע שאבא מציע את המועמד הקבוע שלו: מנחם בגין. אבא שלי מאוד אוהב את מנחם בגין. עוד מהימים של המחתרות וקום המדינה. אצלנו בבית כולם חֵרוּת. ולא רק בבית. גם ברחוב, ובשכונה, ובמשפחה, כולם בעד בגין. חוץ מדוד טוביה, שמיד פסל את הרעיון.

"מר אלפסי, עם כל הכבוד למנחם בגין, ויש לי כבוד, כמו שאתה יודע, הוא עוד לא קנדידאט לנהל מדינה. לנהל מדינה זה קצת יותר מלהדביק כרוזים ולתלות כמה סרג'נטים. עם כל הכבוד."

התפרצתי לשיחה וסיפרתי על כל מה שהאצ"ל עשו לפני קום המדינה, ועל זה שאפילו האנגלים אומרים שרק בגללם הם החליטו לא להישאר פה יותר. ועובדה שאת מי שהאנגלים הוציאו להורג בכלא עכו, זה בעיקר את לוחמי הארגון הצבאי לאומי. דב גרונר, יעקב וייס, אבשלום חביב, אליעזר קשאני. והיו גם כאלה שהצליחו להתאבד לפני שהעלו אותם לגרדום, כדי שהאנגלים ידעו שהם לא מפחדים אפילו מהמוות.

אבא היה ממש גאה בי, ודוד טוביה אמר, "יודע היסטוריה, הילד, אה?"

אחרי זה כולם שתו קפה קר ואכלו מעוגת השוקולד שתי שכבות שאמא אפתה במיוחד כדי לעשות רושם טוב על האורחים מתל אביב. אמא שלי צריכה תירוץ הכי קטן, וכבר היא מתחילה לאפות כל מיני עוגות לפי מתכונים שהיא גוזרת מז'ורנלים צרפתיים במספרה של ויוויאן. עוגות גבינה, עוגות שוקולד, עוגות קרם, עוגות עם שוקולד למטה וקוקוס מעל, עוגות שקוראים להן טארט עם תפוחים ירוקים או שזיפים אדומים, עוגות עם פירורים של ביסקוויטים ועוגות בטעם לימון. אף פעם היא לא אופה רק עוגה אחת. תמיד שתיים או שלוש עוגות, שאין מי שיגמור אותן, ואז היא כועסת שהכול הולך לפח. אמא חשבה שלפחות הפעם יהיה מי שיאכל מכל העוגות, אבל דודה אלגרה אמרה שמתחיל להיות מאוחר והם עוד לא התחילו אפילו לארוז. דוד טוביה קם מהכיסא הכי נוח שהכינו עבורו במרפסת, והסתובב כדי להיפרד מלילי, ואולי גם להגיד לה שתשמור על עצמה וכל מה שאומרים לפני שנפרדים. אבל אז דודה אלגרה שמה לב בפעם הראשונה לחולצת גופייה של לילי, זאת עם הפופיק בחוץ, ואמרה לה, "מה זה צריך להיות? לכי תלבשי מיד משהו אחר."

"לא רוצה," ענתה לילי, בלי בכלל להתייחס לאמא שלה.

"לילי!" אמרה דודה אלגרה בקול שהפחיד אפילו אותי, אבל לא את לילי.

"מה את רוצה? לא מחליפה, מה תעשי לי?"

דודה אלגרה הרימה את היד ועוד רגע היתה מחטיפה ללילי סטירה כהוגן. לילי לא זזה מהמקום, ולמזלה גם אבא שלי וגם דוד טוביה התערבו ועצרו את אלגרה לפני הסטירה. לילי המשיכה לחייך כל הזמן, אבל ראו שעוד רגע יורדת לה דמעה מהעין. אולי כדי שהיא לא תרד, לילי עשתה קול כזה של גיחוך מול אמא שלה. "זנזונת," אמרה דודה אלגרה כאילו לעצמה, אבל כולנו שמענו את זה טוב־טוב. ואז ירדה ללילי הדמעה שכל הזמן היא ניסתה לעצור. דוד טוביה חיבק את לילי ואמר לה שאמא שלה לא התכוונה לשום דבר, ופשוט כולם במתח בגלל המלחמה, שבכלל לא תהיה.

אחרי שההורים של לילי נסעו, וכולם נרגעו קצת, דוד סמי הציע שניקח את האורחת מתל אביב לאכול סטייק בדוכן של הרומני. דוד סמי תמיד יש לו רעיונות מוצלחים, ועוד לפני שאמא שלי אמרה בשביל מה לאכול בחוץ, הרי יש הכול בבית, כמו שהיא תמיד אומרת, לילי כבר קפצה וקראה בשמחה: "הרומני! הרומני!" כאילו שהיא בכלל יודעת מי זה הרומני ואיפה הדוכן סטייקים שלו.

אמא שלי נשארה בבית, ואנחנו — לילי, אחותי עמליה, דוד סמי ואני — נכנסנו עם אבא לטנדר דאבל קבינה שלו, ונסענו לדוכן של הרומני. בדרך הסברתי ללילי שהרומני הוא בעל אטליז ליד השוק. בגלל ששיעמם לו רק לחתוך בשר ולדפוק פרוסות שניצל כל היום, הוא פתח מקום ליד הצומת, בכניסה לעיר, עם חבית וגחלים, ובלילה הוא עושה שם על האש, וזה ממש טעים. דוד סמי הסתובב אלינו מהמושב הקדמי ואמר ללילי שאפילו בתל אביב אין כאלו סטייקים. לילי חייכה אל דוד סמי, והוא חייך אליה בחזרה. ראו שהוא מסתכל הרבה זמן על הגופייה שלה ועל השערות הבהירות שירדו בקו ישר מהפופיק בדרך למכנסיים. ללילי לא היה אכפת שדוד סמי מסתכל. אפילו שהוא כבר בן עשרים ושמונה וכבר מזמן היה צריך להתחתן ולעשות ילדים.

דוד סמי גר בדירה של סבא ויקטור וסבתא ג'וליה, ההורים שלו ושל אמא שלי. הם גרים בקצה השני של העיר, ליד שיכון ותיקים. לסמי יש שם חדר עם כניסה משלו ואפילו שירותים משלו. נוח לו שם. "יותר מדי נוח," אומרת אמא שלי, כשהיא מתחילה לעשות חשבונות על כל מיני דברים במשפחה. לילי בכלל לא קשורה לחלק הזה של המשפחה. לא קשורה לטריפוליטאים. היא רק חצי מהצד של אבא, האלג'יראים. וגם זה לא ממש מורגש עליה. לילי היא תל אביבית. כשהגענו לרומני, היה שם תור קטן של מכוניות שעמדו בצד, ולכולן היו פנסים צבועים בשחור ורק פס קטן של אור מקדימה. אלה היו ההוראות של הג"א. האפָלה כדי שהמטוסים עם הפצצות לא יֵדעו איפה אנחנו כשהם יהיו מעלינו בלילה. אבל לרומני לא היה אכפת מהג"א ומההוראות שלהם. אצלו לא היתה שום האפלה. הגרלנדה מעל חבית הסטייקים האירה כאילו הגעת למסיבה. דוד סמי הזמין ארבע מנות בפיתה עם חמוצים ושתייה, ועוד חצי מנה לאחותי שאף פעם לא מצליחה לגמור מנה שלמה. לילי אמרה שהיא מעדיפה סטייק לבן, וסמי הלך להחליף את ההזמנה, רק שלילי תהיה מרוצה. "ושלא יהיה עשוי מדי," היא אמרה, "אני אוהבת שזה נוטף ככה, עם קצת דם." סמי הסביר לרומני מה לילי בדיוק רוצה, והרומני סובב את הראש כדי לראות על מי הוא מדבר. הוא עשה עם הראש תנועה של התפעלות. לא בכל יום רואים אצלו מישהי כמו לילי, עם גופייה כזאת וחזייה בצבע אדום מתחת.

עד שהבשר יהיה מוכן, דוד סמי לקח את אבא לסיבוב, ועוד פעם הראה לו מה אפשר לעשות במקום הזה, "אם יש לך שכל בראש וקצת קשרים במקומות הנכונים." פה הוא ישים אוטובוס ישן ויסדר בפנים מקומות ישיבה, ופה הוא יסדר משטח עם ספסלים ושולחנות עץ יפים, עם גגון מלמעלה. "שאפשר יהיה לשבת ולאכול גם בחורף," הסביר סמי לאבא שנגרר אחריו, "ויהיה גם סיר עם מרק למי שירצה משהו לפני הסטייק. וקינוחים," הוסיף סמי משהו חדש, משהו שלא שמעתי בפעמים הקודמות כשניסה לשכנע את אבא לקנות את המקום ולעשות ממנו סטייקייה, "אתה חייב קינוחים במקום כזה."

"תן לי לחשוב על זה," אמר אבא, כרגיל.

"עד שתגמור לחשוב, מוריס, יבוא מישהו אחר, והרומני ילך איתו."

הסטייקים היו מעולים, וזה של לילי נטף דם וטיפטף מהצדדים של הפיתה. היא התכופפה והחזיקה את הפיתה עם הידיים קדימה. אבל בכל זאת טיפטף עליה קצת, ממש קצת. "אוי, טיפטף עלי," היא אמרה ושאלה, "אולי יש למישהו מטפחת?" מטפחת לא היתה לאף אחד, אבל דוד סמי מיהר והביא מגבת קטנה מהדוכן וניגב ללילי את מה שטיפטף עליה. "תודה לך," היא אמרה לו ושוב חייכה אליו כמו קודם בטנדר. גם דוד סמי חייך. ואז אבא שלי אמר, "טוב, בואו נחזור הביתה. שאמא לא תדאג."

כשחזרנו, אמא ישבה ליד הרדיו ושמעה כמו בכל ערב באותה שעה את האלוף במילואים חיים הרצוג מסביר מה יהיה ואיך יהיה. אם לא הרצוג, אמא שלי לא היתה מחזיקה מעמד בכל הימים האלה של ההמתנה למלחמה. הוא והדיבורים שלו היו הדברים היחידים שהצליחו להרגיע אותה קצת. באותו ערב הרצוג דיבר על "הבעיה האווירית שלנו". "בעיה אשר בצדק מעסיקה כל אחד מאיתנו," אמר האלוף, ואמא הינהנה בראש כאילו הוא מדבר עליה. הרצוג התחיל לספר על הבליץ בלונדון ועל אלפי מטוסים בריטיים ואמריקאיים שהפציצו את הערים הגדולות בגרמניה. "ערים שלמות נהרסו, עשרות אלפי ילדים פונו מהבתים שלהם, תחנות הרכבת התחתית הפכו למקלטי ענק," סיפר הרצוג.

החלק הזה בשיחה לא עשה לאמא שלי טוב. אבל מיד האלוף במילואים הבטיח שפה לא יהיה בליץ, כי לנו יש מערכות מכ"ם ויש לנו טילי הוק ויש לנו מטוסי מיראז'. "מכ"ם, הוק, מיראז'," מנתה אמא עם אצבעות כף ידה את אמצעי ההגנה שלנו. שיננה, כמו בקריאה של הגדת פסח, "מכ"ם, הוק, מיראז'." ליתר ביטחון היא גם הודיעה לאבא שמחר, ראס בן ענא, מפנים את המקלט.

ציחצחנו שיניים והלכנו לישון. כשהייתי כבר עם פיג'מה על המיטה המתקפלת, לילי עברה בדרך למיטה שהיתה שלי ואמרה שאסובב לרגע את הראש, כי היא רגילה להיכנס למיטה ערומה לגמרי. וזה באמת מה שהיא עשתה.

*

למחרת אבא ויוסף אפרתי, השכן מהקומה הראשונה, התחילו לפנות את המקלט. אפרתי ואשתו הם קומוניסטים, חברי מפלגה שמניפים פעם בשנה דגל אדום במרפסת שלהם. הם הגיעו לשכונה שלנו מקיבוץ ליד הכנרת, אחרי שלמר אפרתי היה שם ריב גדול עם מישהו שחשב שאפרתי התחיל עם אשתו ושהיא בהיריון ממנו. זה היה מזמן, ואף אחד כבר לא מדבר על זה, אפילו שאולי יש לאפרתי בקיבוץ שליד הכנרת ילד מהאישה ההיא. ההורים שלי ביחסים טובים איתם, מתעלמים מהדגל האדום במרפסת. כשאמא שלי יוצאת לסידורים, גברת אפרתי שומרת על אחותי הקטנה, ובסופי־שבוע מר אפרתי מלמד אותנו שמות של כל מיני חרקים וזוחלים, ואיך להבדיל בין נחש ארסי לנחש סתם. הכי אני אוהב זה כשהוא מסביר לי על העתיקות שלו. מי היה פה פעם, לפני אלף ואלפיים ומאה אלף שנה. אפילו לפני מיליון שנים. תמיד היו פה אנשים. כל מיני אנשים.

ליוסף אפרתי יש אוסף גדול של חרסים עתיקים מחפירות ארכיאולוגיות שהוא עשה, וגם כלי צור של האדם הקדמון שחי פעם ליד הכנרת. ראשי חצים ואבנים מחודדות שצדו איתם פילים או ממותות. ואחרי זה חתכו אותם לחתיכות וחילקו את הבשר שלהם שווה בשווה בין כל הציידים. עכשיו הכול ארוז בקופסאות קרטון ובוקסות מעץ באמצע המקלט שלנו. ואת הארגזים האלה, אפרתי לא יהיה מוכן להזיז בשום פנים ואופן.

עד שהם הגיעו לעתיקות, אבא ואפרתי הוציאו הרבה דברים אחרים, כולל את מכונת התפירה הישנה של אמא. וכל הזמן הזה, אבא לא הפסיק לשיר. גרר מהמקלט לחצר כיסאות נוח עם אבק, מנורות, מכשירי רדיו מקולקלים, ושר בקולי קולות את אותו השיר: "כבר ירד השלג בהרים רחוקים/ ובשלג אנו צועדים/ כי בתוך היער האפל מחכים/ שלגיה וכל הגמדים..." מי לא מכיר את השיר הזה, של שלישיית התאומים. יותר מחודש שהוא במקום ראשון במצעד הפזמונים. כשאבא שר ככה, אמא מתעצבנת. היא מעדיפה זמרים כמו פרנק סינטרה, ניל סדקה, אנגלברט הומפרדינק, יהורם גאון. זמרים אמיתיים. "שכל אחד יעשה מה שהוא יודע," היא אומרת, אבל אבא שלי מתעלם. עושה את עצמו שלא אכפת לו, וממשיך לשיר. ובאותו יום, במקלט, הוא שר בקול יותר חזק מבדרך כלל.

"חורפים שבעה חיכינו לך/ לא קראת אבל ענינו לך/ ובהבל פה בנינו לך/ מגדלים של בדולח וזהב..."

לילי ואני ואחותי עמליה ישבנו במרפסת וצחקנו מהשיר ואיך שזה מרגיז את אמא. כשלילי שאלה איזה להקות אני אוהב, כמובן שאמרתי לה שאת שלישיית התאומים.

"לא בישראל, טמבלון. להקות אמיתיות. בחוץ לארץ."

"אני לא מכיר להקות בחוץ לארץ."

"מה, אפילו לא את הביטלס?"

"הביטלס?"

"נו, החיפושיות."

"כן. אותם אני מכיר."

"וזהו?"

"יש עוד?"

"על הרולינג סטונס שמעת? הקינקס? ההוליס? את 'דיי טריפר' של הביטלס אתה חייב להכיר. אל תגיד לי שלא שמעת. ואת החיות? והטרמלוס? והטמפטיישנס?"

לא שמעתי על חצי מהלהקות האלה, ובטח שלא הכרתי אפילו לא שיר אחד שלהן. אז כבר באותו יום התחיל השיעור הראשון שלי במוזיקה אמיתית. לילי לקחה את הטרנזיסטור הגדול שעמד במטבח, מצאה תחנה שקוראים לה רדיו רמאללה, חיכתה שהקריין יגמור לדבר בערבית ואז הכריחה אותי לרקוד יחד איתה שיר שנקרא "מוֹני, מוֹני". היה די כיף.

למטה במקלט התחילה ויכוח גדול על האוסף הארכיאולוגי של אפרתי. אמא אמרה שהוא חייב להוציא את הארגזים שלו החוצה, כמו שהוציאו את כל שאר הדברים. אפילו את מכונת התפירה שלה. אפרתי אמר שמכונת התפירה של אמא ממילא היתה גרוטאה ישנה. "נו," היא אמרה לו, "והחרסים והאבנים שלך מה? חדשים מהקופסה?" "לחרסים האלה יש ערך היסטורי," ניסה אפרתי להסביר את ההבדל בין האוסף שלו למכונת התפירה. אמא אמרה שזה סתם אבנים וסלעים, ואם אפרתי לא מוציא אותם, אז הוא בעצמו לא נכנס למקלט. זה או הוא או האבנים המטופשות שלו. אפרתי נעלב, הלך הביתה וחזר עם טורייה שהיתה לו עוד מהימים בקיבוץ ליד הכנרת.

הוא שירטט קו ארוך באמצע החצר, בדיוק איפה שאנחנו משחקים בבלורות וסכין תוקע, והתחיל לחפור. "עד מחר בבוקר תהיה פה שוחה לתפארת," הוא הבטיח בקול רם ואמר שככה לא רק שהוא יסתדר בלי המקלט, אלא שבשוחה יהיה מקום גם לעוברי אורח. "אחריות קולקטיבית, גברת אלפסי!"

אבא כבר חזר לעבודה, כי היו לו הרבה הובלות לעשות, ואפרתי חפר לבדו. אחרי יותר משעה הוא בקושי הגיע לעומק של חצי מטר. אם תיפול פצצה ליד שוחה כזאת, סתם פצצה, לא זאת של החצי טון, רק הברכיים של מי שיהיה בתוכה יישארו שלמות.לילי ואני ניסינו להעמיק את השוחה בעצמנו, אבל האדמה היתה קשה מדי והטורייה כבדה מדי. אחרי דקה נהיו לי שלפוחיות על כף היד, עוד יותר גדולות מאלה שהיו לאפרתי.

ואז שוב הגיע דוד סמי. כנראה הגדוד שלו נמצא ממש קרוב והוא יכול לקפוץ הביתה מתי שהוא רוצה. ראיתי שהוא שמח לראות את לילי, אבל היא עשתה את עצמה כאילו לא אכפת לה. סמי שאל אם אנחנו צריכים עזרה, ומיד הוריד את חולצת החאקי, נשאר בגופייה, והתחיל לחפור במרץ. לילי ישבה בצד והסתכלה עליו, על השרירים שלו שנצצו מזיעה, הגופייה הלבנה שהתלכלכה מגושי עפר חום, השיער השחור שנדבק למצח. דוד סמי הרחיב את השוחה והגיע לעומק של יותר ממטר. עם עוד קצת מאמץ, מישהו יוכל להסתתר בתוכה, אם הוא יכופף את הראש והכתפיים.

לילי הביאה מהמקרר במטבח בקבוק מים קרים והגישה אותו לדוד סמי, והוא לגם ישר לפה ורוקן את כל הבקבוק. "אני רואה שהיית ממש צמא," היא אמרה לו. "קצת, כן," ענה סמי והתיישב לנוח על ערמת האדמה החומה מעל השוחה. הוא הוציא מהכיס בחולצה חפיסת סיגריות קנט, הדליק אחת ופלט סילון ארוך של עשן. "אפשר גם?" שאלה לילי והושיטה יד לעבר סמי. לא ידעתי אם היא באמת מתכוונת לזה, וכנראה גם דוד סמי לא ידע, כי הוא צחק מהרעיון, אפילו שהוא הושיט לה את הסיגריה. "תודה," אמרה לילי ואחרי שנייה פלטה שלוש טבעות עשן אחת אחרי השנייה. אולי אפילו ארבע טבעות. ולתוך הטבעות האלה, נשפה את העשן שנשאר לה בפה. כמו בקרקס.

דוד סמי אמר שצריך שקי חול כדי לדפן את השוחה, ומחר הוא ינסה לבוא ולגמור את העבודה. עכשיו הוא חייב לחזור לגדוד שלו, כי העסק מתחמם. אחרי שהוא הלך, לילי אמרה שזה קצת מוזר שהעסק מתחמם ודוד סמי מוצא זמן לבוא כל יום הביתה, וגם לעבור דרכנו בכל פעם. אמרתי לה שהוא תמיד בא אלינו. אין לו מה למהר לחדר שלו בקצה השני של העיר.

"עכשיו זה לא תמיד," אמרה לילי, "נראה לי שהוא בא רק כדי לראות אותי."

"לא נכון. את סתם ממציאה דברים."

"באמת? לא ראית איך הוא מסתכל עלי?"

ראיתי. אבל לא אמרתי שראיתי. למחרת, כשחזרתי מבית ספר, השוחה כבר היתה מוכנה עם שקי חול מסביב. כנראה לדוד סמי היה שוב חופש מהצבא. לפי בדלי הסיגריות, הוא ולילי שוב עישנו שם.

*

בבית ספר היו פחות ופחות מורים, נשארו בעיקר מורות, הרבה שיעורים התבטלו, וחלק גדול מהזמן היינו במגרש הכדורגל. אני לא שיחקתי כי דדה דגסטאן, שכולם מפחדים ממנו ויש לו כבר שני תיקים במשטרה, אמר שאני מלשן, ומלשנים נשארים בחוץ. לפני שבועיים הוא ועוד כמה ילדים מהשכונה פרצו למחסן של משרד התקשורת בקצה הרחוב שלנו, וגנבו כבלים בשביל הנחושת שבתוכם. עוד באותו יום תפסו אותם כשהם ניסו להתיך את הכבלים וכמעט שרפו מכונית שעמדה ליד האש. דגסטאן חושב שאני הלשנתי עליהם כדי שההורים שלי יקבלו מקום טוב יותר בתור לטלפון בבית. כאילו שזה היה משנה משהו. כבר ארבע שנים שאנחנו מחכים לטלפון, כולם מחכים כמה שנים לטלפון, אז מה יעזור להלשין? ובכלל לא ידעתי שהם גנבו את הכבלים, כי הלכתי הביתה לפני שדגסטאן מצא פרצה בגדר ונכנס פנימה. זה גם לא כל כך משנה לי, כי אני שחקן די גרוע ואף פעם לא מצליח להבקיע גול.

כל זה השתנה כשלילי הגיעה לבקר במגרש. עד אז כולם רק שמעו עליה סיפורים, ופתאום ראו שזה לגמרי אמת. היא לבשה את חולצת הגופייה שלה, רק בצבע אחר, ואפילו קצת יותר קצרה מהקודמת, עם חצאית ורודה ונעלי התעמלות לבנות עם גרביים ורודים. שבתאי הכושי, שבדרך כלל שום דבר לא מעניין אותו חוץ מכדורגל, עצר באמצע התקפה ואמר שאפילו בסרטים בקולנוע אין כאלה בחורות. ושבתאי, שהוא רק בן שלוש־עשרה, הולך גם לסרטים של מבוגרים בלבד. לילי התיישבה לידי, שמה רגל על רגל ועשתה בלונים מהמסטיק בזוקה שהיא לעסה. תמיד יש לה בפה לפחות מסטיק בזוקה אחד.

"למה אתה לא משחק?" היא שאלה.

"ככה," עניתי לה.

"לא נראה לי שככה, בטח יש לזה סיבה."

העדפתי לא להגיד לה כי לא רציתי שהיא תתערב, אבל זה לא שינה הרבה, כי ממילא היא התערבה.

"היי, חומד," היא קראה לעבר שבתאי הכושי שכידרר לידנו, "אולי תנוח קצת, ותיתן גם לו לשחק?"

"מה?" ענה שבתאי הכושי, מופתע לגמרי מהפנייה של לילי אליו.

"מה 'מה?' תפוח אדמה. אף פעם לא דיברת עם בחורה? מה יש לכם פה? בוא, שב, רוצה בזוקה?"

אחרי דקה כבר הבקעתי גול. ממסירה של דדה דגסטאן, שנראה לי שסימן לשוער שייתן לכדור להיכנס. אבל מה אכפת לי. דגסטאן אמר שמעכשיו אני יכול תמיד לשחק איתם, רק שאדאג שהבת דודה שלי תבוא יחד איתי. עם אותה חצאית. "ושלא תשב כל הזמן רגל על רגל, שתפַשק קצת," אמר דגסטאן וקרץ לשאר החבר'ה. הוא נעמד מול לילי, כששבתאי הכושי עוד יושב לידה, וישר שאל אותה אם גם התחתונים שלה בצבע ורוד. "כן," היא ענתה לו, "רוצה לראות?" והיא הראתה לו, ולכל מי שהסתכל. פישקה רגליים לשנייה, פוצצה בלון בזוקה, החזירה רגל על רגל. "מה אכפת לי שיראו קצת תחתונים," היא אמרה לי כשהיינו בדרך הביתה, "את מה שחשוב באמת, אני שומרת למיקו. אף אחד לא ייכנס פנימה לפניו, אפילו שכולם רוצים."

לא שאלתי אותה למה בדיוק היא מתכוונת, כי גם ככה היא חושבת שאני ילד קטן. אבל אני כן יודע דברים. אני קונה מהילדים בכיתה ח', שנה מעלי, חוברות "גמד", אחרי שהם גמרו להשתמש בהן. ובמחבואה במקלט יש לי שתי חוברות "בול" שמצאתי פעם ליד הדואר, עם צילומים של ציצים והכול. יש שם אחת שמצולמת מהגב, והיא מתכופפת קדימה ורואים את החור שלה. מזל שהספקתי להוציא את החוברות והעברתי אותן לבוידם לפני שאבא ואפרתי התחילו לפנות את המקלט.

אבא ואמא שלי היו בטוחים שללילי אין כבר שום קשר עם מיקו, ושהיא בכלל שכחה ממנו. אבל אני ידעתי שהיא מדברת איתו כל יום או יומיים מהטלפון במכולת של אלוש. לשם הולך כל מי שצריך לטלפן למישהו. אלוש לוקח כסף לפי דקות ולפי שניות. גם על שיחות נכנסות הוא לוקח כסף, כי זה תופס לו את הקו. כשלילי מתקשרת למיקו, אלוש עומד ליד ואפשר להריח את הזיעה שלו. כולם יודעים שהוא שולח ידיים, אבל ללילי זה לא אכפת. ככה היא יכולה לדבר עם מיקו כמה שהיא רוצה ואלוש לא סופר לה דקות ושניות. הוא עובר לידה, מעביר יד על הגב או הטוסיק שלה כאילו במקרה, וממשיך הלאה לחמוצים או לחתוך חלבה למישהו שרוצה רק רבע קילו. לילי מדברת עם מיקו בשקט, שמה יד על השפופרת, שלא ישמעו כשהיא אומרת לו כמה היא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו, ומתי הוא יבוא לבקר אותה. כשהיא מדברת איתו היא מחייכת, צוחקת, והרבה פעמים כועסת. פעם היא אפילו טרקה את הטלפון כי היא שמעה קול של מישהי אחרת שענתה לטלפון. אולי זאת היתה הבחורה הבלונדינית עם בגד הים שהתחבקה איתו באחת התמונות בכתבה שראיתי ב"להיטון". ואולי מישהי אחרת. ב"להיטון" קראו למיקו "אליל הבנות".

כשחזרנו מהכדורגל שוב עצרנו אצל אלוש, כי לילי נורא התגעגעה לשמוע את הקול של מיקו. ליד הטלפון עמדו כבר כמה אנשים, שחיכו שהבן שלהם או הבעל שלהן אולי יתקשר מהמילואים. לפנות ערב מסדרים לפעמים קווי טלפון במיוחד כדי שחיילים יוכלו להתקשר הביתה. על שיחות כאלה אלוש לוקח קצת פחות, כי לא נעים לו שאחרים בחזית בזמן שהוא חותך חלבה. חיכינו כמעט חצי שעה, ואף שיחה לא הגיעה מהחזית. כנראה באותו ערב לא היו קווים פנויים. האנשים שחיכו הלכו הביתה ולילי טילפנה. בגלל שהמכולת היתה ריקה, אלוש ניסה לגעת בלילי קצת יותר מבדרך כלל. לא ראיתי מה קרה כי הסתכלתי החוצה לראות שאמא לא מגיעה במקרה. רק שמעתי את לילי צועקת, "תעיף את היד שלך, סוטה אחד!" אלוש התעצבן ואמר, "חתיכת קורבה, יודעים שאת נותנת לכולם." ואז הוא חִייב את לילי על כל הדקות שהיא קיבלה ממנו בלי לשלם. בגלל זה כמעט שלא נשארו לה דמי כיס ממה שההורים שלה השאירו לה.

"זין עליו," קיללה לילי את אלוש באחת הקללות הכי אהובות עליה. "זין עליו וזין על הטלפון שלו. העיקר שמיקו הבטיח שהוא יבוא לבקר אותי."

"לפה? אלינו?"

"ברור שלפה. עם הלמברטה החדשה שלו, הוא יגיע לפה."

"אז את באמת החברה שלו?"

"אני לא החברה שלו, חמודון, אני אהבת חייו."

באותו ערב היה הנאום של לוי אשכול ברדיו. ישבנו בסלון ליד הרדיו והקשבנו. בהתחלה שמעו רק מלמולים ורשרושים של דפי נייר. בגלל זה כולם יגידו אחרי זה שלוי אשכול גימגם, ובאמת זה נשמע כאילו הוא מגמגם. אחרי המלמולים או הגמגומים, אשכול אמר שמעכשיו יש בישראל ממשלת אחדות לאומית. עם משה דיין ומנחם בגין. כן, מנחם בגין שלנו בממשלה. אבא חיבק את אמא, וזה היה משהו שלא ראיתי כבר הרבה זמן.

*

בבוקר אבא ארז תרמיל ולבש מדי צבא. הייתי מאושר, סוף־סוף מגייסים גם את אבא שלי. אבל אז אמא אמרה שלא גייסו אותו, "גייסו רק את הטנדר שלו, ואבא שלך לא מוכן להיפרד ממנו."

"מלכה," אמר אבא ודחס עוד כמה זוגות גרבי צמר לתרמיל, "אל תתחילי עם זה עוד פעם. איזה ברירה יש לי? שייקחו את הטנדר דאבל קבינה ויעשו איתו רונדלים בכל הארץ? שכל מי שיש לו שבוע רישיון ישב על ההגה ויעשה סיבוב?"

"לא, יותר טוב שתשאיר אותי פה בבית, לבד, עם שני ילדים."

"את לא לבד. יש לך פה שכנים שיעזרו. יש את לילי."

"לילי, בטח. קמה בשתים־עשרה בצהריים ולא עושה כלום חוץ מלשמוע מוזיקה ולמדוד בגדים כל היום. כלים מהשולחן אני צריכה לבקש ממנה שתוריד."

אבא ידע שבזה אמא צודקת, אבל זה לא שינה כלום לטנדר דאבל קבינה, שבלעדיו לא נכנסת לירה לחשבון בנק שלנו. בלעדיו, הסביר אבא, לא יהיה אוכל לשים במקרר. אז אם מגייסים את הטנדר, הוא חייב להצטרף ולשמור עליו. "וחוץ מזה," הרגיע אבא, אחרי שחיבק ונישק אותי ואת עמליה, "אני פה ליד, במחנה בית ליד. מה כבר יכול להיות?"

ומה שיכול היה להיות זה שעוד באותו יום שלחו אותו עם הטנדר לפיקוד בבאר שבע ומשם לאיזה בסיס בנגב, עם טנקים וזחל"מים ורשתות הסוואה. ואבא והטנדר דאבל קבינה ליוו את הטנקים והזחל"מים האלה לאורך כל מדבר סיני והגיעו בסוף עד תעלת סואץ. שם, בלילה האחרון של המלחמה, טנק שלנו לקח רוורס בחושך, עלה על הטנדר דאבל קבינה של אבא ועשה ממנו גוש פח מעוך. אבל את כל זה לא ידענו עד שאבא חזר הביתה אחרי שהמלחמה כבר נגמרה. עד אז קיבלנו ממנו רק שתי גלויות ושיחת טלפון אחת במכולת של אלוש, שבה הקו היה כל כך גרוע, שבכלל לא היינו בטוחים שזה אבא בצד השני של השיחה.

אבל זה, כמו שאמרתי, קרה אחר כך. באותו יום, כשלילי התעוררה, סיפרתי לה שגייסו את אבא שלי יחד עם הטנדר שלו. היא חיבקה אותי כאילו קרה משהו רע, אמרה שלא אדאג והציעה שנעשה משהו שישמח את אמא שלי. החלטנו לנקות ולסדר את המקלט. לקחנו מטאטא, דלי מים, סמרטוטי רצפה ואבקת ספונדיה, שאמא קיבלה שי מעיתון "לאשה". אחרי שטיאטאנו את המרצפות והוצאנו את כל הלכלוך שהצטבר במקלט, לילי הביאה את הרדיו מהמטבח, שמה שוב על תחנת רמאללה ואמרה שעכשיו היא תלמד אותי לרקוד טוויסט. הרצפה היתה כבר רטובה ומלאה סבון, וברגע שהגיע השיר המתאים, לילי נעמדה ברגליים יחפות על סמרטוט הרצפה והתחילה לרקוד. שיעור ראשון בספונג'ה טוויסט. הרגליים זזות, מתקדמות עם הסמרטוט מצד לצד. הידיים מעל המותניים, עוזרות לרגליים, מתנופפות, קדימה ואחורה, ו"לט'ס טוויסט אגיין". צ'אבי צ'קר, זה היה שם הזמר ששר, ובת דודתי לילי טסה איתו מצד אחד של המקלט לצד שני, מייבשת רצפות. "אנד ראונד אנ' ראונד אנ' אפ אנ' דאון וי גו אגיין!/ הו, בייבי, מייק מי נואו יו לאב מי סו, אנ' דן/ טוויסט אגיין, לייק וי דיד לאסט סאמר/ יה, לט'ס טוויסט אגיין..." אחרי זה היה תורי, וחבל שהשיר נגמר, כי אף פעם לא נהניתי כל כך מלעשות ספונג'ה.

הורדנו ארבע כיסאות פורמייקה מהמרפסת ושמנו אותם אחד ליד השני צמוד לאחד מקירות המקלט, יחד עם שני שרפרפים שכבר היו שם. כיסינו מזרון גומאוויר ישן בסדין ומעליו פרשנו שמיכת צמר. אספנו מהשכנים ומהמטבח שלנו נרות, גפרורים וקופסאות שימורים שיספיקו לפחות לחודש מתחת לאדמה. בדיוק לפי ההוראות של אנשי הג"א. כשאמא חזרה מהסידורים בעיר, הראינו לה את המקלט, והיא היתה מאוד מרוצה מאיתנו. רק לקחה בחזרה הביתה את כל קופסאות השימורים השוות, כי "לא חייבים לאכול דווקא טונה במקלט, אפשר גם תירס ואפונה."

אבי פנסקי נכנס לחצר שלנו וסיפר שהגיעו טרקטורים של העירייה למגרש הכדורגל, והם חופרים שם בית קברות, כדי שיהיה איפה לשים את כל מי שימות מההפצצות. רצנו לראות אם זה באמת נכון. עד שהגענו, שני השערים של המגרש כבר היו בחוץ. הטרקטורים של העירייה חפרו תעלות בעומק של מטר בערך, מצד אחד של מגרש הכדורגל לצד שני. לאורך התעלות היו ערמות עפר. "זה כדי שיהיה עם מה לכסות את הגופות," הסביר פנסקי ואמר שיש שם מקום לפחות לחמש מאות הרוגים. שבתאי הכושי אמר שאפילו כפול, כי אפשר לשים אחד על השני. "טפו, שלא תדבר ככה!" צעק עלינו אחד האחראים מהעירייה וירק הצידה, כמו שיורקים כשרואים חתול או כלב מתים. נגד עין הרע. ללילי היתה בחילה, והיא ביקשה שנחזור הביתה.

חיכינו לאבא ולטנדר שלו, אבל הם לא הגיעו. הם כבר היו בדרך דרומה. גם דוד סמי לא בא. יומיים שלא ראינו אותו, ולא ידעתי אם זה טוב או רע. האלוף הרצוג דיבר ברדיו על כניסת כוחות עיראק למערכה. "המצור מתהדק," אמר הרצוג וסיפר על דיוויזיה עיראקית שנעה לתוך ירדן כדי לעזור להם במתקפה נגדנו. אז עכשיו זה לא רק המצרים והסורים והירדנים, זה גם העיראקים. הרצוג הסביר שמי שבאמת צריך לדאוג מהדיוויזיה הזאת, זה לא אנחנו אלא המלך חוסיין. כי העיראקים לא ימהרו לצאת מירדן ויעשו למלך צרות. "שיישרפו כולם," אמרה אמא וכיבתה את הרדיו.

לפני שנרדמנו, עמליה אחותי שאלה את לילי אם היא לא מתגעגעת לאבא שלה ולאמא שלה.

"אני מתגעגעת, בטח שאני מתגעגעת," אמרה לילי, "אבל יש מישהו שאני מתגעגעת אליו עוד יותר."

"אני יודעת מי זה," אמרה אחותי בת החמש.

"מי?" שאלה לילי וחייכה.

"מיקו. מיקו רומנו מלהקת הנמרים. מי לא יודע?"

*

למחרת בשבע וחצי בבוקר היינו בדרך לבית ספר. אני ואחותי עמליה, שגן הילדים שלה צמוד לכניסה האחורית של בית ספר. חצינו את השדה איפה שהמחסן של חברת התקשורת, עברנו את בית הכנסת של הרב שלוש וכשהיינו מול הבית של גברת אייזדרופר, עם עצי השסק והגויאבה, בדיוק אז התחילה האזעקה. צפירות עולות ויורדות שהגיעו מכל הכיוונים. מבית הספר, ממגדל המים, מהגג של בניין המשטרה, מהשיכונים. רצנו בכל הכוח הביתה. חלק מהדרך עמליה היתה על הידיים שלי, כי היה לה קשה לרוץ מהר. והיא בכתה.

כשהגענו, כל השכנים, חוץ מאפרתי ואשתו, כבר היו במקלט, ואמא עמדה בפתח וצעקה, "איפה אתם?! איפה אתם?! מה לקח לכם כל כך הרבה זמן, מה?!" השכנים ניסו להרגיע את אמא, אבל היא לא נרגעה. היא כבר היתה בטוחה שהפצצות חצי טון של המצרים נפלו לנו על הראש, שאנחנו כבר בתוך הקברים שחפרו במגרש כדורגל. כל מה שהאלוף הרצוג אמר כדי להרגיע, ברח לה מהראש. המכ"ם, ההוק והמיראז'. המתח של ההמתנה הארוכה יצא החוצה, וכולם היו בפחד ועצבים. אמא שלי יותר מכולם. עברו עוד חמש או עשר דקות ורק אז שמתי לב שלילי איננה.

"איפה לילי?" שאלתי.

אמא נעשתה לבנה כמו סיד, הפה שלה נשאר פתוח מהשאלה ששאלתי, והיא אמרה בבהלה, "לילי! חי אדוני, איפה היא?"

"היא בטח לא התעוררה," אמרתי, "היא ישנה נורא חזק."

"מה זה?"

"היא ישנה חזק. לא שומעת כלום. אני אלך לקרוא לה."

"שלא תעיז. שלא תעיז לצאת לי עוד פעם."

"לא יצאתי. רק נכנסתי."

"שככה יהיה לי טוב, שחר, עוד רגע אני לא יודעת מה אני אעשה. תיזהר ממני."

שתקתי. אף פעם לא ראיתי את אמא במצב כזה. ואז נפתחה דלת הברזל של המקלט, ולילי עמדה בפתח. לבושה טיפ טופ, עם שיער מוברש ומסטיק בזוקה בפה.

"אה, אתם פה," אמרה לילי, "מה קרה? התחילה מלחמה?"

אולי אם היא לא היתה מנפחת באותה שנייה בלון של בזוקה, כלום לא היה קורה. זה היה בלון ורוד, אחד הכי גדולים שיצאו ללילי, שהיתה אלופה בניפוח בלוני מסטיק בזוקה. התנפח, התנפח והתפוצץ, יחד עם אמא שלי. באמצע המדרגות היא תפסה את לילי והחטיפה לה סטירת לחי איומה. אמא לא התכוונה שתצא כזאת סטירה חזקה ושהיא תהיה ישר לפנים. הבעיה היא שסטירות תמיד יוצאות אחרת ממה שמי שנתן אותן התכוון. סטירות הן גם מהדברים הכי מעליבים שאני מכיר.

"משוגעת אחת!" אמרה לילי והתחילה לבכות, "מטורפת! שלא תתקרבי אלי יותר." ירדו לה דמעות מהעיניים, והיא הסתובבה וברחה מהמקלט.

"לילי!" צעקה אמא, בלי שזה יעזור במשהו. רציתי לרוץ אחרי לילי, אבל ידעתי שאמא לא תיתן לי לצאת. "היא בטח בשוחה עם אפרתי," ניסתה אמא להרגיע אותי וגם את עצמה. כשנשמעה צפירת הרגעה, מיהרתי החוצה כדי לראות שלילי באמת בשוחה. היא לא היתה שם. אפרתי אמר שהוא קרא לה, והיא המשיכה לרוץ, "השד יודע לאן." עשינו סיבוב בכל הבתים המשותפים, עברנו בהרבה חצרות, נכנסנו לראות אולי היא אצל אלוש במכולת, מטלפנת, אבל אף אחד לא ראה אותה. "אולי היא ברחה אל מיקו," אמרתי וחטפתי על הראש מאמא. מה אני ממציא שטויות כאלה, היא אמרה.

ברור שהיא ברחה אליו, לאן עוד היא יכלה לברוח?

בחדשות הודיעו על קרבות אוויר ושריון בדרום, ושגם הצבא הירדני נכנס לפעולה. מישהו מהשכנים אמר שכבר התחילו להפגיז את כפר סבא, ושהכי גרוע זה מה שקורה ליישובים ליד הכנרת. שם בכלל לא יוצאים מהמקלטים. כל כמה דקות נפסקו השידורים הרגילים, וקריינית עם קול יפה במיוחד הקריאה רשימת סיסמאות של יחידות שונות: "דרך ארץ", "אילנות גבוהים", "קלפים פתוחים", "שרשרת זהב". כל מי שעוד לא התגייס, כל מי שהסתובב בבית והרגיש לא נעים, ארז תרמיל או תיק, לבש מדים ויצא לדרך.

הלכנו עד צומת הכניסה לעיר, לראות אולי לילי הגיעה לשם. בצומת היו הרבה חיילים על מדים, מכוניות מגויסות ואוטובוסים של אגד שהובילו כוחות לצפון ולדרום. הרומני פתח את הדוכן שלו, הוציא כמה שולחנות ושרפרפים לשולי הכביש ומכר סטייקים בפיתה עם שתייה. הלך לו מצוין. כל מי שהגיע לצומת עבר דרכו. "תראה אותו," אמרה אמא, "אנשים הולכים למות, והוא עושה כסף."

"הם רעבים, אמא. זה לא קשור לכלום," אמרתי.

"אתה, אני רואה, החלטת לעלות לי היום על העצבים, מה שלא יהיה. תכף תגיד שגם אתה רוצה סטייק בפיתה."

האמת שרציתי. לפחות חצי מנה. כבר היה צהריים, והייתי רעב. חצי מנה לי וחצי לעמליה, שאולי לה אמא היתה קונה אם היא היתה מבקשת. רוצָה סנדלים חדשים, אין בעיה. צבעי פסטל בחבילה של עשרים וארבע סוגים, קיבלה. אופניים אדומים בלי גלגלי עזר, גם. אבל מה שעמליה רצתה זה שנחזור הביתה, כי היא היתה עייפה ופחדה שתהיה עוד אזעקה. גם אמא פחדה ואמרה שאולי בינתיים לילי חזרה. חבל שלא שאלנו את הרומני אם הוא ראה את הבת דודה שלנו, כי אם מישהו היה רואה ומכיר אותה פה, זה בטח הוא.

מאז האזעקה של הבוקר לא היו יותר אזעקות, וכל הילדים חיכו שכבר תהיה עוד אחת. ואם אפשר, שגם נשמע רעש של פצצות, לא רק אזעקה. הסתכלנו לשמים כדי לראות אולי מגיע מפציץ שלא שמו לב אליו. אבי פנסקי אמר שאנחנו סתם מתאמצים, כי מפציצים מגיעים רק בלילה. ככה בדיוק זה היה בבליץ של הגרמנים על לונדון, הוא הסביר. נתנו להם להסתובב חופשי ביום, והפתיעו אותם בלילה. בחדשות סיפרו על קרבות שריון באל־עריש, חאן יונס ומקום שקוראים לו כּוּנְתילה. בדקתי באטלס הגדול וראיתי שכונתילה זה ממש בתוך מדבר סיני. מה, הגענו עד לשם?

אמא שלחה אותי להביא חלב, לחם וגבינה מהמכולת של אלוש, ואמרה שאני אעשה את הדרך הלוך וחזור בריצה. ואם תהיה אזעקה בדרך, שאסתובב ואחזור הביתה. איך שנכנסתי לאלוש, הוא אמר שלפני כמה דקות התקשרו הדודים שלי מחוץ לארץ ורצו לדבר איתנו. רצו לדעת מה קורה ומה שלום הבת שלהם. "כבר חשבתי ללכת לקרוא לאמא שלך, אבל איך אני אעזוב ככה את המכולת?" אמר אלוש. הוא הציע שאשב שם כמה דקות במכולת ואז הם בטח יתקשרו שוב. בהתחלה זה מה שעשיתי, אבל אז הבנתי שאני אסתבך כהוגן. כי מה אני אגיד לדוד טוביה? שאמא החטיפה ללילי סטירה והיא ברחה מהמקלט ולא חזרה? אז אמרתי לאלוש שאני חייב לחזור הביתה, ושאם מישהו מתקשר שיגיד שהכול בסדר, ושאנחנו במקלט. לא סיפרתי לאמא כלום, גם ככה התחילו לה הכאבי ראש שלא עוברים גם עם שני כדורים אחד אחרי השני. וכשיש לה כאבי ראש כאלה, אי־אפשר לדבר איתה על שום דבר.

התחיל להיות חשוך. בגלל ההוראות של הג"א, פנסי הרחוב היו כבויים, מכוניות כמעט לא נסעו, ובקושי ראו את חלונות הבתים שכוסו בווילונות או בבריסטולים שחורים. אם מפציץ מצרי היה עובר מעל השכונה או העיר שלנו, הוא לא היה יודע שאנחנו שם. גם לילי לא היתה יודעת שאנחנו בבית, מחכים לה. אמא אמרה שהיא תהרוג אותה כשהיא תחזור, אבל היא לא באמת התכוונה לזה. היא לקחה עוד כדור נגד כאבי ראש וזה לא עזר. לאלוף הרצוג היה שידור מיוחד, והוא אמר, "נפתח היום דף חדש במערכות עמנו ובגבורת ישראל." הרצוג נשמע נרגש, חגיגי, כמו סגן מנהל בית הספר שלנו בשבוע שבו המנהל יצא להשתלמות ונתן לו להודיע במיקרופון את ההודעות במסדר הבוקר. כמוהו, גם הרצוג דיבר בהתלהבות גדולה. "עמוק בלב לכל אחד מאיתנו ישנה תפילה בשעה גורלית זו, כאשר אנו חושבים על אלה העושים את המלאכה, בין אם נוהגים אנו להתפלל אם לאו — כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל." אמרתי אמן, וחשבתי על אבא והטנדר שלו, על דוד סמי והגדוד שלו מול טול כרם, וגם על לילי, הבת דודה שלי. למרות שהאלוף הרצוג כנראה לא התכוון אליה כשדיבר על העושים במלאכה.

כבר היה ממש מאוחר כששמעתי רעש מנוע של אופנוע נכנס לשכונה. ישר ידעתי מי זה, מיקו רומנו מלהקת הנמרים. רצתי למרפסת וראיתי את הלמברטה השחורה עוצרת מול הבניין, כשמיקו מקדימה, ומאחוריו, עם חצאית ממש קצרה, בת דודתי לילי. לילי ירדה מהלמברטה ונופפה לי לשלום מהרחוב. נופפתי לה בחזרה. שמחתי שהיא חזרה, גם כי קצת דאגתי לה וגם כי היה לי כיף איתה, עם השירים והסיפורים שלה. אמא, שגם שמעה את המנוע של הלמברטה, עמדה לידי במרפסת ואמרה, "שלא יעיז לעלות לכאן, הפושטק הזה." מיקו לא עלה. הוא גם לא התכוון לעלות. איך שלילי ירדה מהלמברטה שלו, הוא נתן לה נשיקה על הלחי, סובב את הכידון, נתן פול גז ונעלם בקצה הרחוב. הגלגלים של הלמברטה שלו עשו חארקה בסיבוב. קיוויתי שלפחות את זה החברים שלי בשכונה הספיקו לראות.

לילי נכנסה לחצר, התקרבה קצת למרפסת שלנו ואמרה שהיא נורא עייפה אז היא הולכת לישון ונתראה מחר.

"איפה את הולכת לישון?" שאלה אמא, מופתעת בדיוק כמוני.

"במקלט," ענתה לילי, והסבירה שמעכשיו היא תהיה שם, במקלט, ואמא לא תצטרך לדאוג. "דיברתי עם אבא ואמא שלי בטלפון, וזה מה שהם הציעו. לילה טוב, דודה מלכה."

עברו כמה דקות של שקט. אחר כך אמא נכנסה לחדר השינה והוציאה כלי מיטה מהארון קיר. סדין, כרית, ציפית ושמיכת פיקה. "רד למטה, תן לה את זה," אמרה אמא, "ותראה אם היא צריכה עוד משהו."

וככה המקלט הפך להיות חדר השינה של לילי. ואני חזרתי למיטה שלי.

*

בבוקר כולם דיברו רק על דבר אחד, על חיל האוויר שלנו. על המיראז'ים והווֹטוֹרים שהשמידו כמעט את כל המטוסים של מצרים ושל סוריה. עשרות ואפילו מאות מטוסי קרב והפצצה שלהם שאפילו לא הספיקו להמריא כי שלנו פגעו בהם על הקרקע. ברחוב עברו מוכרי עיתונים וצעקו, "מהדורה מיוחדת! מהדורה מיוחדת!" אבי פנסקי השיג עיתון אחד, וכולנו עמדנו סביבו כדי לראות תמונות של מטוסי מיג מצריים בוערים על מסלולי המראה. פנסקי אמר שכבר אתמול הוא ידע מה חיל האוויר שלנו עשה, אבל זה היה סוד צבאי. בטח, מי בכלל מאמין לו.

לא התאפקתי והערתי את לילי במקלט כדי לספר לה על מה שקרה. "יופי," אמרה לילי וחזרה לישון. המלחמה לא ממש עניינה אותה. גם לא כשהתברר שאנחנו אולי מנצחים. ליד הכיור שבמקלט היא שמה מברשת ומשחת שיניים, ואת הבגדים שלה היא סידרה מעל אחד מארגזי החרסים של אפרתי. אולי אפילו מעל זה עם שתי השיניים של האדם הקדמון, הדבר הכי יקר באוסף של אפרתי. גם האדם הקדמון לא כל כך עניין את הבת דודה שלי. רק מיקו רומנו והנמרים. אחרי יום היא הדביקה על הקיר של המקלט פוסטר של להקת הנמרים בהופעה ותמונה בשחור־לבן של מיקו רומנו, עם הקדשה מיוחדת, "ללילי באהבה".

תוכנית הרדיו של הרצוג הוקדמה לשעות הבוקר, וכמעט כולה היתה על חיל האוויר. "נפתח דף חדש במערכות ישראל," אמר האלוף והסביר שאין מה להשוות את מה שחיל האוויר עשה לשום דבר אחר. חיסלנו לא רק את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, אלא גם את הכוח העיראקי. ארבעה חילות אוויר ביום אחד, כזה דבר עוד לא היה בהיסטוריה של המלחמות. באמצע כל הדיבורים על חיל אוויר, הגיע דוד סמי. והפעם, עם נשק. תת־מקלע עוזי. הנשק שיש לצנחנים ויחידות קומנדו. בדיוק כמו שחשבתי. אמא לקחה את סמי הצידה וסיפרה לו בשקט על מה שקרה עם לילי. איך היא ברחה ואיך חיפשנו אותה ואיך מיקו רומנו החזיר אותה באמצע הלילה על הלמברטה שלו, "לבושה כמו אתה יודע מה," אמרה אמא לדוד סמי. לילי, שישבה באותו זמן במרפסת ושמה לק על אצבעות כף הרגל, שמעה ועשתה לאמא פרצופים מאחורי הגב.

כשאמא סיפרה לסמי על זה שלילי עברה לישון במקלט, הוא דווקא חייך ואמר לאמא שזה שיש ללילי פינה משלה, זה לא רע. "טוב עשית," אמר סמי ונתן לאמא להרגיש שהרעיון לעבור למקלט היה בכלל שלה ולא של לילי. כשצריך לשכנע את אמא שלי במשהו, דוד סמי הוא האיש הכי מתאים למשימה. תמיד היא מקשיבה למה שהוא אומר, אפילו שהוא אחיה הקטן. סמי טעם מעוגת הסולת עם רוטב תפוזים שרק יצאה מהתנור, אבל לא יכול היה להישאר לקפה. הוא היה חייב לזוז, ורק קפץ להגיד שלום. הכוח שלהם כבר מוכן לתזוזה וכנראה שעוד הלילה הם ייכנסו פנימה. "הירדנים הולכים לשלם ביוקר," הסביר דוד סמי והעביר את העוזי מצד אחד לצד שני.

כשליווינו אותו בירידה לחדר המדרגות, לילי שאלה, "מה בכלל אתה עושה פה, אם כולם כבר מוכנים לתזוזה?"

"התגעגעתי," ענה דוד סמי.

"למי?" שאלה לילי.

"נו, למי את חושבת?" ענה סמי ועצר כדי שלילי תראה שהוא מסתכל עליה. אבל לילי המשיכה לרדת במדרגות. התעלמה ממנו, בכוונה. כשכבר היינו בחצר, דוד סמי שאל אותה אם היא מוכנה להראות לו את חדר השינה החדש שלה. לילי אמרה שאם תהיה אזעקה, הוא מוזמן לבקר. כמו כולם.

ביומיים הבאים כבשנו את עזה ורפיח. את קלקיליה, ג'נין, שכם וטול כרם. חיילי צבא ההגנה לישראל הגיעו עד תעלת סואץ וכבשו את מצרי טיראן, שבגלל שלא נתנו לנו לעבור שם, הכול בעצם התחיל. אלוש סיפר שיש שמועות שאנחנו בדרך לכותל המערבי, ואמא אמרה, "אמן." היו גם הרוגים, שלנו. הבן של טודרס נהרג במקום שנקרא נבי סמואל. שלמה מכלוף, מהדוכן של הבוריקה בבלוק של הטריפוליטאים, עלה עם משאית על מוקש נגד טנקים בסיני ונהרג במקום. אמא הדליקה נרות נשמה לזכר החיילים. בבית כנסת של הרב שלוש היתה תפילה מיוחדת לשלום חיילי צה"ל והודיה על הניצחון. הייתי שם לבד, כי אמא ולילי ואחותי היו למעלה, בעזרת נשים. ואבא היה עם הדאבל קבינה בתעלת סואץ.

כשכבר חשבנו שהכול נגמר, הגיע משום מקום מפציץ עיראקי, אחד שמטוסי חיל האוויר לא שמו לב אליו, והפציץ את הרחוב הראשי בעיר. זה היה כל כך מפתיע, שאפילו את האזעקה לא הספיקו להפעיל. שמענו בומים חזקים, חלונות נשברו, נשכבנו על הרצפה כמו שלמדנו, שמנו ראש בין הידיים ופתחנו את הפה כדי שלא ייקרע לנו עור התוף. פצצה אחת פגעה בול בחנות מוצרי חשמל של האחים פיקס והרסה שם את כל המקררים ומכונות הכביסה. דדה דגסטאן ושבתאי הכושי היו מהראשונים שהגיעו לחנות ולקחו הביתה כמה רסיסים מהפצצה. עד שאני ולילי הגענו, כבר לא נשאר שום רסיס למזכרת.

דוד טוביה ודודה אלגרה הודיעו ללילי בטלפון שהם החליטו לקצר את החופשה שלהם בבאדן באדן. דוד טוביה רק צריך לעשות כמה סידורים בז'נבה, ותוך יומיים הם חוזרים הביתה. בינתיים הצנחנים כבר נכנסו לעיר העתיקה בירושלים, וחיילי גולני ניהלו קרבות פנים מול פנים נגד הסורים ברמת הגולן. אבא התקשר מטלפון שדה באמצע חצי האי סיני ואמר שהכול בסדר, הוא מרגיש טוב ומקווה להשתחרר ולחזור הביתה בקרוב. לילי המשיכה לישון במקלט. היה לה נוח ונעים שם. זה היה הלילה האחרון של המלחמה.

באמצע הלילה התעוררתי מרעש של ג'יפ שנכנס לרחוב ועצר לא רחוק מהבניין שלנו. אמא, שבדרך כלל מתעוררת מכל רעש הכי קטן, המשיכה לישון, כנראה בגלל שלקחה כדור שינה לפני שנכנסה למיטה. היה לה שבוע קשה, עם הרבה כאבי ראש, והיא רצתה לילה אחד עם שינה טובה. חשבתי שזה דוד סמי בג'יפ, אבל מה יש לו לעשות אצלנו באמצע הלילה? ואם זה הוא, למה הוא לא חנה איפה שהוא תמיד חונה? ואיפה הוא בכלל? למה הוא לא עולה אלינו? היה נדמה לי שאני שומע קולות מלמטה, מכיוון המקלט, אז אולי זה בכל זאת דוד סמי. אולי הוא שוב התגעגע ללילי. ואולי לילי רק שומעת שם מוזיקה כמו שהיא אוהבת. ואולי הם שומעים ביחד.

עכשיו אני כבר יודע מה קרה, אבל אז לא ידעתי כלום. ישבתי במרפסת וחיכיתי. אחרי די הרבה זמן ראיתי את דוד סמי יוצא מחדר המדרגות, מכפתר את החולצה ומכניס אותה כמו שצריך בצבא, לתוך המכנסיים. הוא לא ראה אותי. וגם לא רציתי שיראה.

אחרי שהוא נכנס לג'יפ ונסע, ירדתי למקלט. לילי שכבה על המיטה ובכתה. ידעתי מה קרה. היא לא היתה צריכה להגיד לי. חיבקתי אותה וביקשתי שתפסיק לבכות, אמרתי שאני אספר הכול לאמא שלי וגם לאבא שלי כשהוא יחזור. לילי המשיכה למרר בבכי וביקשה שלא אספר כלום, לאף אחד, בטח לא לאמא שלי. "לא יאמינו לך," היא אמרה, "לא יאמינו לך ולא יאמינו לי. לעולם לא." אמרתי שאולי עוד מישהו ראה את דוד סמי נכנס למקלט, אבל לילי אמרה שזה לא משנה. זה לא יעזור. כי גם אם עוד מישהו היה רואה אותו נכנס לכאן, תמיד יאשימו אותה, יגידו שהיא הזמינה אותו. כי הוא דוד סמי הקצין והיא לילי, שהולכת עם פושטקים.

"תבטיח לי, תבטיח לי שלא תגיד מילה לאף אחד," ביקשה לילי. הבטחתי. נשארתי ליד המיטה שלה עד שהיא נרדמה.

*

עבר שבוע מאז שהמלחמה נגמרה. כולם הגיעו אלינו לדירה, כדי להרים כוסית ולברך על הניצחון הגדול. אבא חזר מהמילואים, שזוף, לא מגולח ובלי הטנדר דאבל קבינה. דוד טוביה ודודה אלגרה חזרו מבאדן באדן בריאים ורגועים. דוד סמי עדיין מגויס, ואפילו מבקשים ממנו שיחתום קבע. הפוסטר של להקת הנמרים תלוי במקלט, והכותל המערבי בידינו. אנחנו עומדים בסלון, אומרים "לחיים" ושרים ביחד את "ירושלים של זהב". זה כמו ההמנון של המלחמה. מלחמה שנמשכה פחות משבוע. רק לילי לא שרה. היא היחידה שלא שרה. היא שונאת שירים כאלה.