גאון

בשנת 1986 לקחתי על עצמי לנהל את "כור תעשיות", ספינת הדגל של חברת העובדים והתעשייה הישראלית, שאיבדה כיוון ודרך. טביעתה והיעלמותה היו רק שאלה של זמן.

מעטים האמינו כי "כור" יכולה לשנות כיוון, להיחלץ מהסכנות ולהגיע לחוף מבטחים. "כור" הפכה לתאגיד מובס, שננטש על ידי בעלי המניות שלו, שלא היו יכולים להזרים משאבים נוספים. לי, כאיש שלקח על עצמו לנהל את התאגיד, ניתנה הברירה אם להביט אחורה בזעם ולחפש אשמים, או להסתכל קדימה בתקווה ללא בחישה במשקעי העבר. בחרתי באפשרות השנייה. לקחתי על עצמי אתגר, שטרם היה כמותו במערכת מורכבת, כלכלית ופוליטית, ומתוך ידיעה ברורה כי אם לא אצליח להבריא את "כור", הכישלון כולו יהיה שלי.

ידענו, חברי ואני, כי לקחנו על עצמנו משימה שטרם בוצעה במדינת ישראל, וכי יידרשו לה כל תעצומות הנפש, היכולות, המיומנויות וכל משאב ניהולי אפשרי כדי לעמוד בה. אז אימצנו לעצמנו את סיסמת הסיירת המובחרת, כי "רק המעז מנצח".

דבקנו בה, עד שניצחנו.

ב־1998 עזבתי את "כור", והקמתי את "גאון אחזקות". תוך זמן קצר הפכה "גאון אחזקות" לחברת השקעות מצליחה בעלת היקף פעילות של כמיליארד דולר. אני מתבונן בהנאה מרובה בנוף הנשקף מחלון המשרדים שלי בבית גיבור. חדר הישיבות מעוטר באוסף של מכונות כתיבה ישנות של אבי מורי, פתיליות, פרימוסים, מכונות תפירה, מטחנות בשר ושאר אביזרים נושנים, ירושה של סבתי ואמי מהעיר העתיקה בירושלים. הכיסא והריצפה הם שלי. בחניון עומדת מכונית שהיא שלי, ואני לא חייב להתנצל על גודלה.

"כור", החברה שפעם היתה חלק ממני ואני חלק ממנה, נמצאת שוב בצרות ונדרשת לתוכנית מפנה. מי היה מאמין.

ידעתי בשנים אלה ניצחונות רבים, ולא רק בתחום העסקים. עברתי פרק של חולי והחלמה. אחרי 65 שנה של בריאות יחסית מצאתי את עצמי, לפתע, מסתכל לתוך תהום עמוקה. כל ניסיוני בהבראת חברות כושלות, כך נדמה לי אז, לא יעמוד לי כעת - בדרכי להבראת עצמי.

ועם זאת, בדרך מוזרה, מצאתי את עצמי מיישם דיסציפלינות מתחום הניהול בדרך שבה כילכלתי את עצמי דרך פרשה זו. גיליתי גם, אמנם מאוחר מדי, את חשיבותה של המשפחה בחיי. משפחתי האהובה והאוהבת.

אין אדם מתקנא בבנו או בתלמידו, ואשרי שזכיתי לבנים, בת ורעיה כאלו.

אחרונים חביבים: תודה לקוראי, שהעניקו לי הזדמנות נוספת לשתף אותם בשיעורי חיי.

*

אני חייב תודה מעומק לבי לכל האנשים שהלכו איתי בכל הדרך הקשה, הארוכה והמתפתלת, וראשית למשפחתי הקרובה שהיתה עמי לאורך הדרך כולה, לרחל, מיכל, משה, יואב ובעז. תודה למנכ"לים שניהלו, לעובדים שהאמינו, לשופטים, לפוליטיקאים, לבנקאים. אני חייב תודה מיוחדת ליצחק מודעי, על כך שבהיותו שר האוצר החליט והכריע, חיבר בין הקצוות ואִפשר ל"כור" לנוע קדימה. לקודמו בתפקיד, שמעון פרס, על כך שאישר ערבות מדינה. ליוסי דאובר, יו"ר ועדת ההיגוי של הבנקים, שתרם תרומה מכרעת להצלחה. לישראל קיסר, שספג מהלומות אדירות כמזכ"ל ההסתדרות והמשיך לתת גיבוי וסיוע. לבנקאים - עמירם סיוון ז"ל, שנתן סיוע, יד וכתף, ולדוד פרידמן, ששימש כסניגור לענייננו. לרם כספי, ישראל קנטור ויוסי גרוס, שבאמונה ובמיומנות הגנו על "כור". לנשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר אליהו וינוגרד, שהישיר מבט אל מבקשי רעתה של "כור" והחליט בהרבה תעוזה כי "כור" תמשיך להתקיים. ליצחק פורר ויגאל ברייטמן, שתמכו והאמינו. ליצחק סוארי, שבדייקנות הביא אותנו לעוד מקצה שיפורים. ליגאל ארנון, שהתגלה כיחיד ומיוחד בניהול המשא ומתן עם הבנקים הזרים. לחברי יצחק אורליצקי ומשה כהן ההולכים עמי עשרות שנים ומשמשים כתף תומכת. לחברי הכנסת, בייגה שוחט, יו"ר ועדת הכספים ורענן כהן, שהיו משענת אמת בבית הנבחרים.

לסבר פלוצקר, שליווה את סיפורה של "כור" באומץ, באמת ובהבנה עיתונאית נדירה. לחיים הברפלד ודני רוזוליו, שהבינו את חומרת המצב וידעו להתעלות ולהחליט כשהגיעו מים עד נפש - לטובת הצלחתו של התהליך.

לצוות האוצר, יעקב ליפשיץ, אלי יונס, גיל ליידנר ורבים אחרים, לצוות הבנקאים בוועדת ההיגוי, לוועדי העובדים שהבינו כי אנו נלחמים על הבית, ולמנהיגיהם, יוסי צמח ואדי דנינו. תודה מיוחדת ועמוקה לשניים, לאריה מינטקביץ יו"ר הרשות לניירות ערך, ולמשה גביש, נציב מס הכנסה, שהתגלו במסגרת תפקידם כמקבלי החלטות אמיצות והיו לי מקור עידוד.

לאלה שנטלו חלק במלאכה ותמכו, ואינם איתנו עוד - איתן ברגלס, אורי בר רצון, תרז גורי, ג'ורג' פקטור, מיכל הולצמן זיכרם לברכה.

עידוד רב, עצה טובה ותמיכה קיבלתי מידידים קרובים שאף טרחו לכתוב לי את הערכתם. אני רוצה להודות למשה זנבר, הלל אשכנזי, פיליפ זגרלי מבנק מנפופקצ'רס הנובר, בוב לסין מחברת סמית ברני והרוי קרוגר מחברת לימן בראדרס.

לאיתן ששינסקי שגילה סבלנות רבה, ליד ימיני ושותפי יהודה מילוא - חבר אמיתי ונכס ל"כור"; לאריה גנס - אבן מסד ב"כור", שלא נטש למרות הפיתויים; לחברי גורי מלצר, שביכולותיו ובמיומנותו היה לנו מורה דרך; לסבי אביבי, יצחק זמיר, אילן לויטה, מן אבירם, ישראל זמיר, יעקב אבן־עזרא, יוסי רוזן, חיים בראון, דוד גולומב, שאול צפריר, יוסי מנור, בנצי בצלאל, אדי פן, דב פקלמן, עמירם פליישר, יעל אפרון ויאיר נאמן, שעמדו חשופים בקו האש ויכלו לה.

למזכירתי ולמנהלת לשכתי דאז, עדינה ברנר שטרחה לקבץ את קטעי היומן, מסמכים וניירות, ובעיקר עמדה בגבורה בכל הסופות והרוחות הרעות שנשבו תדיר, כשהיא תמיד שומרת על רוח אופטימית.

ללירז, יפה, אתי, אסנת, מירה, דני, פסח ואמנון - עובדי הלשכה ששמרו עלי, ובאהבתם זכיתי.

לידיד משפחתנו יואל רפל, שעודד ללא לאות ושימש מורה דרך בתהליך הארוך של כתיבת הספר והוצאתו לאור.

ולכל אלפי האנשים שלא הזכרתי, ובמכתב ובמילה תמכו, עודדו והתפללו לבל אמעד.

תודה לאחותי כלילה ואחי יגאל, תודה מיוחדת לבְּני ויד ימיני בעז, עיתונאי וסופר, שליווה אותי בכתיבה, עד סיום.

אני מוצא לנכון לסיים בשיר שכתב לי יהורם, אחי אהוב־נפשי, ביום חתימת ההסדר להצלת "כור". מיסגרתי אותו, והוא תלוי מאז במשרדי ומשמש לי השראה ותזכורת.

שלכם,

בני גאון, 2003