nick-3
ולנטיין דיי מס' 3
היום של ניק
הווידוי של ניק - מס' 1
יש לי חשבון בוקסטגרם (@starkficktion) עם 300 אלף עוקבים
כי אני נהנה להשתתף בדיונים על ספרים בעילום שם
אני באובססיה על אמילי הורנבי מאז היום הראשון של בית הספר.
טוב, אולי לא ממש באובססיה, אבל היא לגמרי מסיחה את דעתי. משהו בחיוך השקט שלה ובאופן שבו היא מסמנת לפי צבעים את סיכומי השיעור מקשה עלי להתעלם ממנה, ובמיוחד אחרי שהופיעה בחלומות שלי שני לילות ברציפות.
לא משהו מיני, אבל בשני הלילות היא התנגשה בטנדר שלי מאחור בדרך לבית הספר.
זה כל מה שהצלחתי לזכור; רק את אמילי הורנבי, נכנסת מאחור בבטי. מוזר, לא?
אז כשאיזה מטומטם שלא יודע לנהוג בשלג פגע בי בדרך לבית הספר, אתם יכולים לדמיין את הפתעתי כשניגשתי אל הרכב של האידיוט וגיליתי שזו היא.
שיט.
"היי, את בסדר?" עיני רצו עליה מלמטה למעלה וחיפשו סימן לפציעה בזמן שלבי דפק בחזה שלי. "התנגשת די חזק."
"אני חושבת." היא אמרה, הנהנה, ואני עשיתי צעד לאחור כדי שהיא תוכל לצאת מהרכב. ריח הבושם שלה - אני נשבע באלוהים שהייתי מזהה את הריח הזה בכל מקום - סחרר אותי לחצי שנייה לפני שהיא יצאה וסגרה את הדלת. "אוי לא - יוצא עשן."
עקבתי אחר מבטה אל מכסה המנוע של המסחרית שלה, שעשן התחיל להיתמר ממנו, ואמרתי, "כדאי שנרד מהכביש."
הוצאתי את הטלפון שלי והתקשרתי אל מוקד החירום בזמן שהלכנו אל המדרכה, וניסיתי לא להסתכל עליה כשדיברתי עם המוקדן. הדבר האחרון שהייתי צריך היה שהיא תחשוב שאני נועץ בה מבטים, אבל לא הצלחתי להתאפק והגנבתי הצצה אחת מהירה.
ומיד התחרטתי שעשיתי את זה.
כי אף אחת לא מתלבשת כמו אמילי.
היא מצליחה איכשהו לקחת בגד ששייך לאיזו מנהלת חשבונות איפשהו - שמלת הצמר של היום לא היתה שונה - אבל במקום להתאים לה פנינים ועקבים של גברת מבוגרת, היא לבשה אותה עם מגפיים וגרבונים וזה עבד.
שיט, זה לגמרי עבד.
קלטתי שהיא רואה שאני נועץ בה מבטים מלחיצים, אז לחשתי, "לא קר לך ככה?"
השיניים שלה ממש נקשו, אבל היא אמרה, "לא, אני בסדר."
רציתי לצחוק כי היה כל כך ברור שהיא משקרת.
חס וחלילה שתודי שטעית בבחירת הבגדים.
"הם בדרך," אמרתי והכנסתי את הטלפון לכיס.
"תודה," היא אמרה, ואז הוסיפה, "אני אמילי הורנבי, דרך אגב. אנחנו יושבים יחד בכיתה של מר בּונְג."
היא באמת חשבה שאני לא יודע מי היא? בדרך כלל, עשיתי כמיטב יכולתי כדי להעמיד פנים שהיא לא יושבת לידי ומסיחה את דעתי בכתיבת סיכומים בכתב יד מושלם ובסיכות השיער שהיא משתמשת בהן כדי לוודא שאף שערה לא בורחת מהקוקו הנמוך שלה, אבל אין מצב שהיא חושבת שלא זיהיתי אותה.
נכון?
כיווצתי את הגבות. "באמת?"
זה גרם לגבות שלה להתכווץ. "כן, באמת. מתחילת השנה."
"הממ." אני לא יודע למה, אבל מצא חן בעיני שהעמדת הפנים שלי, כאילו אני לא מכיר אותה, הרגיזה אותה בבירור. "בטוחה?"
"כן," היא אמרה, וגלגלה עיניים בכעס.
אלוהים, היה קשה לא לצחוק.
"הכול בסדר איתך?" שאלתי.
"הכול. נהדר." היא אמרה, ונשמעה בדיוק ההיפך מזה.
רכב החירום הראשון הופיע אז, והכול המשיך להתדרדר. המסחרית המקריפּה שלה עלתה באש, ואז שוטר רשם לה דוח בזמן שמכבי האש כיבו את הלהבות. הרגשתי לא נעים אז הוצאתי את המעיל הישן מהחלק האחורי של הטנדר והושטתי לה אותו, והיא אפילו לקחה אותו ואמרה תודה.
אחרי שהאש כובתה והרכב חובר לגרר, הצעתי לה טרמפ לבית הספר והיא שוב הפתיעה אותי וקיבלה את ההצעה.
"תודה רבה על הטרמפ. ממש נחמד מצדך," היא אמרה, וחייכה אליי חיוך מזויף שעיצבן אותי בטירוף.
לא רציתי אמילי מנומסת.
"זה לא כזה נחמד," אמרתי, העברתי את הרכב להילוך ראשון ושחררתי את בלם היד. "כמו שזה מעשי. אם אתן לך ללכת לבית הספר ולקפוא למוות, זה בטוח יהרוס לי את הקרמה. אבל אם אתן לך טרמפ למקום שאני בכל מקרה נוסע אליו - בלי שום הקרבה מצדי - אני אפילו מרוויח קרמה טובה."
היא סיננה "מקסים" מתחת לאפה, ואני חייב לומר, שנהניתי לנער קצת את גברת־ילדה־טובה.
"זה באמת מקסים", הסכמתי איתה, ולא הצלחתי שלא לחייך.
היא כחכחה בגרונה ואמרה, "אני אוהבת את השיר הזה, אגב. מטאליקה מעולים."
זה גרם לי להסיר את מבטי מהכביש. "את אוהבת את מטאליקה."
בולשיט, אמילי.
אני לא יודע איך אני יודע, אבל אני יודע שאת משקרת.
בזווית העין ראיתי שהיא הנהנה כשאמרה, "ברור".
"תגידי שלושה שירים שלהם," אתגרתי אותה.
"מה?" היא אמרה, והרוגז גרם לה להישמע כמו אחות קטנה שמתעצבנת. "אני לא חייבת להגיד שלושה שירים כדי להוכיח שאני אוהבת אותם."
"אז אני אניח שאת מתחזה."
"מתחזה למה, בדיוק?" היא ענתה, זועמת כולה, "למישהי שאוהבת לשמוע חבורת זקנים כועסים שנובחים את המילים של השירים?"
רציתי לצחוק, אבל רק חייכתי חיוך קטן. "את רואה? ידעתי שאת לא אוהבת אותם."
היא גלגלה שוב עיניים, ואז כבר צחקתי.
"אתה תמיד מתנפל על אנשים כשהם סתם מנהלים שיחת חולין?"
הצד הזה שלה ממש מצא חן בעיניי, הגרסה העצבנית והנרגזת של התלמידה המצטיינת והשקולה שלנו. "לא הייתי קורא לזה 'להתנפל על אנשים'. אני פשוט חושב שאם שיחת החולין שלך היא על להקה, כדאי שתדעי משהו על הלהקה הזאת."
"הייתי מנומסת - שמעת על זה פעם?"
מישהי שלפה פה ציפורניים, חשבתי, אבל אמרתי בנחת, "לא הייתי קורא לשקרים חסרי טעם 'נימוס'."
"נו באמת, זה לא נקרא לשקר", היא התווכחה, ונדה שוב בראשה. "הזכרתי את זה בשביל השיחה. זה מה שזרים עושים כשהם מנסים להיות נחמדים."
"אבל אנחנו לא זרים." העברתי את המבט מן הכביש אליה, ועדיין חייכתי כשאמרתי, "אמרת שאת השותפה שלי במעבדה."
"אני באמת השותפה שלך במעבדה!"
היה קשה להתאפק לא לצחוק כשאמרתי, "אז למה אמרת שאנחנו זרים?"
"אין לי מושג," היא נשפה, ונדה בראשה.
ולי אין מושג למה אני משגע אותך ככה.
ידעתי רק שאני נדהם מזה שהיום ולנטיין דיי ואני ממש מחייך, וכל זה עוד לפני שמונה בבוקר.
"רגע," אמרתי, כדי להכפיל את רמת השיגוע, "עכשיו אני יודעת איפה ראיתי אותך. את לא הילדה ש..."
"שיושבת לידך בכימיה? כן", היא חתכה אותי בעצבים.
"...שנחנקה בקפטריה?"
היא השמיעה צליל קצר של השתנקות, שגרם לי להציץ לעברה.
והיא נראתה מתוסכלת ברמות. הייתי צריך להפסיק, כי לענות מישהי שעצם הקיום שלה הוא עינוי עבורי, לא עזר לי בכלום, אבל זה היה כיף, וכבר הרבה זמן לא היה לי כיף.
אף פעם, בעצם.
"לא נחנקתי," היא אמרה, וכחכחה בגרונה לפני שהוסיפה, "זה פשוט נתקע לי בגרון."
"האם זאת לא ההגדרה המילולית של להיחנק?"
"לא, זאת לא," היא תיקנה כמו מורה מעוצבנת. "להיחנק זה כשהאוכל נתקע בקנה הנשימה שלך ואתה לא יכול לנשום. אני יכולתי לנשום. פשוט נתקע לי אוכל בוושט."
הידקתי את שפתיי וצמצמתי את עיניי. "את בטוחה בזה?"
"ברור שאני בטוחה בזה - זה קרה לי."
הוצאתי מן קול מהגרון, כמו נחרה של חוסר אמון. "פשוט אף פעם לא שמעתי על זה - אני לא בטוח שיש דבר כזה."
"אני אומרת לך שזה קרה, אז אתה בעצם כן יודע שיש דבר כזה." קולה נעשה גבוה כשהיא הסבירה, "יש אנשים שסובלים ממצב כזה שאוכל עלול להיתקע להם בגרון. אני צריכה לקחת אומפרזול בכל בוקר כדי שזה לא יקרה שוב. אז לגמרי יש דבר כזה."
האטתי לפני רמזור אדום וכשהטנדר עצר, הפניתי את ראשי והסתכלתי עליה. "את בטוחה שאת השותפה שלי במעבדה?"
היא נהמה־ממש־ואמרה, "בטח שאני בטוחה."
"הבחורה ההיא ממש שקטה, אבל את די פטפטנית."
היא צמצמה את עיניה. "אני לא פטפטנית."
"לי נראה שאת מאוד פטפטנית, למען האמת."
"אבל אני לא."
"טוב, אוקיי."
היא היתה שקטה עד סוף הנסיעה, וזה היה טוב. כי כשפניתי אל החניון של בית הספר, הזכרתי לעצמי ש- (א) יש לה חבר, חבר לוזר ודוּש שלובש ז'קטים לבית־ספר - מה זה אמור להיות לעזאזל, (ב) לא אכפת לי אם יש לה חבר כי אני לא מחפש שום דבר, ו- (ג) הבאז שהרגשתי שהיה לי איתה בטנדר שלי היה פשוט תוצאה של הרעלת בושם.
זה הכול.
היא מלמלה תודה קצרה ונרגזת כשפתחה את הדלת ויצאה מהטנדר. אבל לא יכולתי שלא לחייך - שוב - כשהיא הסירה מעצמה את המעיל הגדול של אי והשליכה אותו לכיווני.
יעל ליטרט (בעלים מאומתים) –