גנזך אורות הסער 2: רסיסים של אור חלק ב’

46 פטריוטים

כאשר נודע לסימול על הגעתם של מרקדי הקצוות, הוא נמלא פחד ותדהמה, כמקובל במקרים כאלה. אף שהם לא היו המסדר הקשוח ביותר, תנועותיהם מלאות החן הסתירו כישרון קטלני שבאותם ימים זכה למוניטין רב. כמו כן, הם היו האוריים שהתבטאו באופן הברור והמעודן ביותר.

— מובאה מתוך רסיסים של אור, פרק 20, עמוד 12

קאלאדין הגיע אל קצה שורת אנשי הגשרים. הם עמדו דום, חניתות על כתפיהם, עיניהם מופנות לפנים. השינוי היה מופלא. הוא הנהן מתחת לשמים המאפילים.

“מרשים״, הוא אמר לפיאט, הסמל של גשר שבע-עשרה. “רק לעתים נדירות אני רואה מחלקה מרשימה כל-כך של לוחמי חנית״.

זה היה שקר מהסוג שמפקדים לומדים לומר לאנשיהם. קאלאדין לא הזכיר שכמה מאנשי הגשרים מניעים את רגליהם בעודם עומדים, או שהמהלכים ומבני הקרב שלהם חייבו עוד אימונים רבים. הם השתדלו. הוא הרגיש את זה בהבעותיהם הכנות ובאופן שבו הם התחילו להתגאות במדים שלהם, בזהות שלהם. הם היו מוכנים לצאת לסיור, לסיור הקרוב למחנות הצבא, לעת עתה. הוא ציין לעצמו שעליו להורות לטפט להכניס אותם לסבב עם שני הצוותים שכבר היו מוכנים.

קאלאדין היה גאה בהם, והוא אמר להם זאת כאשר השעה התארכה והלילה הגיע. הוא שלח אותם לארוחת הערב, שהיה לה ריח שונה מאוד מזה של נזיד טורפי הקרניים של סלע. בעיני גשר שבע-עשרה, תבשיל השעועית הלילי היה חלק מהזהות שלהם. הייחוד שהתבטא בארוחת הערב שלהם. קאלאדין חשב על כך בשעשוע כאשר עזב אותם, מניח את החנית על כתפו. הוא היה צריך לבחון עוד שלושה צוותים.

הצוות הבא, גשר שמונה-עשרה, היה אחד הצוותים הבעייתיים. הסמל שלהם, אף שהיה נלהב, לא היה בעל נוכחות מספקת כדי להיות מפקד טוב. לאמיתו של דבר, לאיש מבין אנשי הגשרים לא הייתה נוכחות כזאת. הוא היה פשוט חלש בזה במיוחד. הוא נטה להתחנן ולא לפקד. והיה חלש במצבים חברתיים.

אבל לא היה אפשר להאשים רק את וט. הוא קיבל קבוצה קשה מאוד של אנשים. קאלאדין מצא את חיילי גשר שמונה-עשרה יושבים בקבוצות מבודדות, אוכלים את ארוחת הערב. ללא צחוק, ללא חברות. הם לא היו בודדים כפי שהיו בהיותם אנשי גשרים. במקום זה, הם התפצלו לקבוצות קטנות וסגורות שלא התערבבו זו בזו.

הסמל וט קרא לסדר והם התרוממו בעצלתיים, בלי לטרוח לעמוד בשורה אחת או להצדיע. קאלאדין ראה את האמת בעיניהם. מה הוא כבר יוכל לעשות להם? הוא לא יוכל לעשות שום דבר שיהיה רע כמו חייהם כאנשי גשרים. אם כן, למה בכלל להתאמץ?

קאלאדין דיבר איתם זמן-מה, על מוטיבציה ועל אחדות. אני צריך לשלוח את הקבוצה הזאת לעוד אימון תהומות, הוא חשב. ואם גם זה לא יעבוד... טוב, נראה שיהיה עליו לפרק את הקבוצה ולצרף אותם למחלקות אחרות, מגובשות היטב.

בסופו של דבר הוא עזב את שמונה-עשרה, מניד בראשו. לא נראה שהם רצו להיות חיילים. למה הם קיבלו את הצעתו של דאלינאר במקום לעזוב?

כי הם כבר לא רוצים לקבל החלטות, הוא חשב. החלטות יכולות להיות קשות.

הוא ידע איך הם מרגישים. סערות, הוא ידע היטב. הוא זכר שהוא ישב והביט בקיר הריק, קודר אפילו מכדי לקום ולהרוג את עצמו.

הוא רעד. את הימים האלה הוא לא רצה לזכור.

כאשר התקדם לעבר גשר תשע-עשרה, ריחפה סיל על פניו נישאת על משב רוח בצורה של עננת ערפילים קטנה. היא הפכה לשובל אור והסתחררה סביבו במעגלים לפני שנחה על כתפו.

“כל השאר אוכלים ארוחת ערב״, אמרה סיל.

“טוב מאוד״, אמר קאלאדין.

“זה לא היה דו״ח מצב, קאלאדין״, היא אמרה. “זאת הייתה גערה״.

“גערה?״ הוא נעצר בחשכה ליד מגורי גשר תשע-עשרה שאנשיו התקדמו היטב, ואכלו כעת סביב המדורה כקבוצה אחת.

“אתה עובד״, אמרה סיל. “עדיין״.

“עליי להכין את האנשים האלה״. הוא הפנה את ראשו והביט בה. “את יודעת שמשהו עומד להגיע. הספירה לאחור על הקירות... האם ראית עוד מהספרנים האדומים האלה?״

“כן״, היא הודתה. “אני לפחות חושבת שראיתי. בזווית העין, מביטים בי. לעתים נדירות, אבל הם עדיין שם״.

“משהו מגיע״, אמר קאלאדין. “הספירה לאחור מצביעה על עונת היבבה. לא משנה מה יקרה אז, אני אוודא שאנשי הגשרים יהיו מוכנים לזה״.

“טוב, לא תוכל לעשות את זה אם תתמוטט קודם מתשישות!״ סיל היססה. “זה באמת קורה לאנשים? שמעתי שטפט אומר שהוא הרגיש כאילו זה עומד לקרות לו״.

“טפט אוהב להגזים״, אמר קאלאדין. “זאת אחת התכונות של סמל טוב״.

סיל הזעיפה פניה. “והחלק האחרון במשפט... זאת הייתה בדיחה?״

“כן״.

“אה״. היא הביטה בעיניו. “על כל פנים, לך לנוח, קאלאדין. בבקשה״.

קאלאדין הביט אל המגורים של גשר ארבע. הם היו במרחק מה, במורד השורות, אבל הוא חשב ששמע את צחוקו של סלע מהדהד בלילה.

לבסוף הוא נאנח, מכיר בתשישות שאחזה בו. הוא יוכל לבדוק את שתי המחלקות האחרות מחר. כשהחנית בידו, הוא הסתובב וצעד בחזרה. החשכה ירדה ומשמעות הדבר שיעברו כשעתיים עד שהאנשים יתחילו ללכת לישון. קאלאדין הגיע אל הריח המוכר של הנזיד של סלע, אף שהובר — שישב על גדם עץ גבוה שהחיילים עיצבו בשבילו, שמיכה מכסה את רגליו האפורות והמשותקות — הגיש את הקעריות. סלע עמד לידו, זרועותיו שלובות, ונראה גאה בעצמו.

רינארין היה שם, לוקח את הקעריות של אלה שסיימו ורוחץ אותן. הוא חזר על זה בכל לילה, כורע על ברכיו בדממה ליד אגן הרחצה במדי איש הגשרים שלו. הבחור היה נלהב. הוא לא הביע שום טרוניה מפונקת כמו אחיו. אף שהוא התעקש להצטרף אליהם, הוא ישב על-פי-רוב בשולי הקבוצה, קרוב יותר אל הלילה מאשר אל אנשי הגשרים. איזה בחור צעיר מוזר.

קאלאדין חלף על פני הובר ואחז בכתפו של האיש. הוא הנהן, הביט בעיניו של הובר והרים את אגרופו. המשך להילחם. קאלאדין הושיט את ידו אל קערית הנזיד ואז קפא במקום.

על בול עץ לא רחוק ממנו ישב לא הרדאזי אחד, אלא שלושה הרדאזים שריריים ובעלי זרועות חסונות. כולם לבשו את המדים של גשר ארבע, וקאלאדין זיהה רק את פוניו מבין השלושה.

קאלאדין מצא את לופן בקרבת מקום, מביט בידו — שאותה הוא כיווץ לאגרוף מסיבה כלשהי. קאלאדין הבין לפני זמן רב שאין לו סיכוי להבין את לופן.

“שלושה?״ שאל קאלאדין.

“בני דודים!״ השיב לופן והרים את מבטו.

“יש לך יותר מדי בני דודים״, אמר קאלאדין.

“זה בלתי אפשרי! רוֹד, הוּיו, בואו תגידו שלום!״

“גשר ארבע״, אמרו שני האנשים והרימו את הקעריות שלהם.

קאלאדין הניד בראשו, קיבל את קערית הנזיד שלו ואז עבר על פני הקדרה בדרכו אל האזור החשוך יותר שליד המגורים. הוא הציץ לתוך המחסן ומצא את שן עורם שקים של תבואת טאלו, מאיר את המקום רק בשבב יהלום בודד.

“שן?״ אמר קאלאדין.

הפרשמן הוסיף לערום שקים.

“עמוד דום!״ נבח קאלאדין.

שן קפא ואז קם, גבו זקוף, עומד בדום מתוח.

“עמוד נוח, חייל״, אמר קאלאדין בשקט, והתקרב אליו. “דיברתי עם דאלינאר קולין קודם לכן ושאלתי אותו אם אפשר לתת לך כלי נשק. הוא שאל אם אני בוטח בך. אמרתי לו את האמת״. קאלאדין הושיט את החנית שלו לפרשמן. “אני בוטח בך״.

שן העביר את מבטו מהחנית אל קאלאדין, עיניו השחורות מהוססות.

“בגשר ארבע אין עבדים״, אמר קאלאדין. “אני מצטער שנבהלתי כשדיברת איתי״. הוא דחק את החנית אל האיש כדי שייקח אותה, ושן עשה זאת. “לייטן ונאטם מתאמנים בבקרים עם כמה מהאנשים. הם מוכנים לעזור לך ללמוד כדי שלא תצטרך להתאמן עם הטירונים״.

שן החזיק את החנית בחרדת קודש. קאלאדין פנה לצאת מהמחסן.

“המפקד״, אמר שן.

קאלאדין היסס.

“אתה״, אמר שן, מדבר בדרכו האטית, “אדם טוב״.

“כל החיים שפטו אותי בגלל צבע העיניים שלי, שן. אני לא אעשה לך את אותו דבר רק בגלל צבע העור שלך״.

“המפקד, אני —“ נראה שהפרשמן הוטרד מדבר-מה.

“קאלאדין!״ קולו של מואש נשמע מחוץ למחסן.

“רצית להגיד לי משהו?״ קאלאדין שאל את שן.

“אחר כך״, אמר הפרשמן. “אחר כך״.

קאלאדין הנהן ואז יצא וראה מה מקור ההפרעה. הוא מצא את מואש מחפש אותו קרוב לקדרה.

“קאלאדין!״ אמר מואש, מבחין בו. “קדימה. אנחנו יוצאים ואתה בא איתנו. אפילו סלע בא הלילה״.

“חה! נזיד נמצא בידיים טובות״, אמר סלע. “אני אעשה את זה. יהיה טוב להתרחק מהסירחון של אנשי גשרים קטנים״.

“היי!״ אמר דרהי.

“אה. וגם מהסירחון של אנשי גשרים גדולים״.

“קדימה״, אמר מואש והחווה אל קאלאדין. “הבטחת״.

הוא לא הבטיח שום דבר כזה. הוא רק רצה להתיישב סמוך לאש, לאכול את הנזיד שלו ולהסתכל בספרני הלהבות. אבל הכול הביטו בו. אפילו אלה שלא התכוונו לצאת הלילה עם מואש.

“אני...״ אמר קאלאדין. “בסדר. בוא נלך״.

הם הריעו ומחאו כפיים. טיפשים סוערים. הם הריעו כי המפקד שלהם יוצא לשתות? קאלאדין בלע כמה כפות מהנזיד ואז הושיט את השאר להובר. הוא הצטרף באי-רצון למואש, ולופן, פיט וסיגזיל הצטרפו אליו.

“את יודעת״, נהם קאלאדין בשקט לסיל, “אם זה היה אחד מצוותי לוחמי החנית הקודמים שלי, הייתי חושב שהם רוצים להוציא אותי מהמחנה רק כדי שיוכלו לעשות משהו שלא אוכל לראות״.

“אני לא חושבת שזה המצב״, אמרה סיל, מזעיפה פניה.

“לא״, אמר קאלאדין. “האנשים האלה רק רוצים לראות שאני בן אדם״. הוא באמת היה צריך ללכת, בדיוק מהסיבה הזאת. כבר עכשיו הוא היה נבדל מדי מאנשיו. הוא לא רצה שהם יחשבו עליו כבהיר עיניים.

“חה!״ אמר סלע, רץ אליהם. “האנשים האלה, הם טוענים שהם יכולים לשתות יותר מטורף קרניים. מישורונים חולי אוויר. זה לא אפשרי״.

“תחרות שתייה?״ אמר קאלאדין, נאנק בתוכו. למה בדיוק הוא נכנס?

“לאיש מאיתנו אין משמרת מחר עד הצהריים״, אמר סיגזיל במשיכת כתפיים. טפט השגיח הערב על בני קולין, עם הצוות של לייטן.

“הלילה״, אמר לופן, אצבעו באוויר, “אני אנצח. נאמר שאסור לעולם להמר נגד הרדאזי בעל יד אחת בתחרות שתייה!״

“באמת?״ שאל מואש.

“וייאמר״, הוסיף לופן, “שאסור לעולם להמר נגד הרדאזי בעל יד אחת בתחרות שתייה!״

“אתה שוקל בערך כמו כלב גרזן מורעב, לופן״, אמר מואש בספקנות.

“אה, אבל אני ממוקד״.

הם המשיכו, פונים אל שביל שהוביל אותם אל השוק. המחנה היה מורכב מגושי בתי מגורים שיצרו מעגל גדול סביב המבנים של בהירי העיניים, הקרובים יותר אל המרכז. בדרך החוצה מהשוק, שהיה בטבעת החיצונית שיצרו מזדנבי המחנה סביב החיילים, הם עברו על פני מגורי החיילים הרגילים, האנשים שם עסקו במלאכות שקאלאדין ראה רק לעתים נדירות בצבאו של סאדיאס. השחזת חניתות, שימון שריונות חזה, לפני שתגיע ארוחת הערב.

אנשיו של קאלאדין לא היו היחידים שיצאו הלילה. עוד קבוצות של חיילים כבר הספיקו לאכול וצעדו לעבר השוק, צוחקים. הם התאוששו, לאט לאט, מהטבח שריסק לרסיסים את צבאו של דאלינאר.

השוק זהר מרוב חיים, לפידים ועששיות שמן האירו מהבניינים. קאלאדין לא היה מופתע. בצבא רגיל היו הרבה מזדנבי מחנה, זה היה כשמדובר בצבא שנע בדרכים. כאן, הסוחרים הציגו את מרכולתם. כרוזים מכרו חדשות שלטענתם הגיעו באמצעות קנה-מרחק, מדווחים על אירועים סביב העולם. מה הם אמרו על המלחמה בג׳אה קבד? ועל קיסר חדש באזיר? לקאלאדין היה רק מושג מעורפל היכן היא.

סיגזיל רץ כדי לשמוע את החדשות, ושילם כדור לכרוז בזמן שלופן וסלע התווכחו לאיזה פונדק עליהם ללכת הלילה. קבוצה של כהות עיניים עברה מסוחר תבלינים אחד לאחר. שליחה בהירת עיניים הציבה על הלוח תאריכים משוערים לסערות אימים, בזמן שבעלה פיהק בקרבת מקום ונראה משועמם — כאילו הוא נאלץ לבוא איתה כדי לשמש לה לחברה. עונת היבבה תגיע בקרוב, הזמן שבו הגשם ירד ללא הפסקה, ללא סערות אימים — ההפוגה היחידה הייתה ביום האור, בדיוק באמצע התקופה. זאת הייתה שנה מעוברת במחזור אלף הימים שארך שנתיים, ולכן עונת היבבה תהיה רגועה הפעם.

“די עם הוויכוחים״, אמר מואש לסלע, לופן ופיט. “אנחנו הולכים אל הצ׳ול העקשן״.

“או!״ אמר סלע. “אבל אין להם בירות לאגר של טורפי קרניים!״

“זה כי לאגרים של טורפי קרניים ממיסים לך את השיניים״, אמר מואש. “בכל אופן, הלילה אני בוחר את המקום״. פיט הנהן בלהיטות. המסבאה הייתה גם הבחירה שלו.

סיגזיל חזר לאחר ששמע את החדשות וככל הנראה עצר במקום נוסף כלשהו, מכיוון שהוא נשא בידו משהו מהביל ועטוף בנייר.

“גם אתה?״ אמר קאלאדין ונאנח.

“זה טוב״, אמר סיגזיל בהתגוננות ונגס בצ׳אוטה שלו.

“אתה אפילו לא יודע מה יש בזה״.

“ברור שאני יודע״. סיגזיל היסס. “היי, לופן. מה יש בדבר הזה?״

“פלנגריה״, אמר לופן בשמחה כאשר סלע רץ אל הרוכל לקנות מנת צ׳אוטה גם לעצמו.

“וזה אומר?״ שאל קאלאדין.

“בשר״.

“איזה סוג של בשר?״

“מהסוג הבשרני״.

“הטלת נשמה״, אמר קאלאדין, מביט בסיגזיל.

“אכלת אוכל שנוצר באמצעות הטלת נשמה בכל לילה כשהיית איש גשרים״, אמר סיגזיל, משך בכתפיו ונגס פעם נוספת.

“כי לא הייתה לי ברֵרה. תראה. הוא מטגן את הלחם הזה״.

“מטגנים גם את הפלנגריה״, אמר לופן. “מכינים מזה כדורים קטנים, מערבבים את זה בלאביס טחון. משטחים ומטגנים אותם, ואז מכניסים אותם ללחם צלוי ושופכים על זה את הרוטב״. הוא השמיע קול מרוצה בגרונו, מלקק את שפתיו.

“זה זול יותר ממים״, ציין פיט כאשר סלע רץ אליהם בחזרה.

“כנראה כי אפילו התבואה נעשית באמצעות הטלת נשמה״, אמר קאלאדין. “לכל הסיפור הזה בטח יש טעם של עובש. סלע, אני מאוכזב ממך״.

טורף הקרניים נראה מבויש, אבל נגס בתאווה. הצ׳אוטה שלו השמיעה צליל פצפוץ.

“קונכיות?״ שאל קאלאדין.

“צבתות קרמלינגים״. סלע חייך. “בטיגון עמוק״.

קאלאדין נאנח, אבל הם הצליחו לפלס לעצמם דרך בין האנשים, והגיעו אל מבנה העץ בקצה נגד הסער של מבנה אבן גדול יותר. כל דבר במחנה הזה היה בנוי, באופן ברור, הדלתות יפנו הרחק מהמקור, והרחובות יעברו ממערב למזרח כדי שלרוחות יהיה מקום לנשוב.

אור כתום וחמים נשפך מתוך המסבאה. אור להבות. אין מסבאה שמשתמשת באור כדורים לתאורה. אפילו כששמים מנעולים על העששיות, האור העשיר של הכדורים יכול להציב פיתוי גדול מדי לבאי המקום השיכורים. אנשי הגשרים נכנסו פנימה ונתקלו בשאגה עמומה של שיחות, צעקות ושירה.

“לא נצליח למצוא מושבים״, אמר קאלאדין מעל השאון. אפילו אחרי הירידה החדה באוכלוסיית המחנה של דאלינאר, המקום היה עמוס.

“ברור שנמצא מקום״, אמר סלע וחייך. “יש לנו נשק סודי״. הוא הצביע אל פיט, דומם ובעל פנים סגלגלות, שפילס לעצמו דרך בחדר אל הדלפק הראשי. כהת עיניים יפה עמדה וצחצחה שם כוס, והיא חייכה כאשר ראתה את פיט.

“אם כן״, אמר סיגזיל לקאלאדין, “חשבת כבר איפה תשכן את הגברים הנשואים של גשר ארבע?״

גברים נשואים? כשראה את הבעתו של פיט שנשען על הדלפק ושוחח עם האישה, נדמה שהמצב לא רחוק משם. קאלאדין לא הקדיש לכך מחשבה. הוא היה צריך. הוא ידע שסלע נשוי — טורף הקרניים כבר שלח מכתבים למשפחתו, אף שהפסגות היו רחוקות ועדיין לא התקבלו הודעות משם. טפט היה נשוי אבל אשתו מתה, וגם רוב בני משפחתו.

לכמה מהאחרים אולי היו משפחות. כאשר הם היו אנשי גשרים, הם לא הרבו לדבר על העבר, אבל קאלאדין הצליח לדלות רמזים פה ושם. הם יבנו מחדש את החיים הרגילים והמשפחות שלהם יהיו חלק מזה, במיוחד כאן, במחנה הצבא היציב הזה.

“סערות!״ אמר קאלאדין והרים יד אל ראשו. “נצטרך לבקש עוד מקום״.

“יש הרבה בתי מגורים המחולקים במיוחד למשפחות״, ציין סיגזיל. “וכמה מהחיילים הנשואים שוכרים דירות כאן בשוק. האנשים יכולים לבחור באחת משתי האפשרויות האלה״.

“זה עלול לפלג את גשר ארבע!״ אמר סלע. “אסור שזה יקרה״.

טוב, גברים נשואים היו לרוב חיילים טובים יותר. הוא יצטרך למצוא דרך שזה יפעל. היו הרבה מגורים ריקים במחנה של דאלינאר. אולי הוא יבקש עוד כמה מקומות.

קאלאדין הנהן אל האישה שליד הדלפק. “אני סבור שהיא לא בעלת המקום״.

“לא, קה היא רק המוזגת״, אמר סלע. “פיט מאוד מתרשם ממנה״.

“נצטרך לראות אם היא יודעת לקרוא״, אמר קאלאדין, וזז הצדה כאשר גבר מבושם יצא אל הלילה. “סערות, יהיה טוב שמישהי תוכל לעשות את זה אצלנו״. בצבא רגיל, קאלאדין היה בהיר עיניים ואשתו או אחותו היו בתפקיד הפקידה וכתבת המחלקה.

פיט סימן להם להתקרב וקה הובילה אותם אל שולחן בצד. קאלאדין התיישב בגבו אל הקיר, קרוב מספיק לחלון כדי שיוכל להציץ החוצה, אבל לא במקום שממנו יהיה ניתן להבחין בצלליתו. הוא ריחם על כיסאו של סלע כאשר טורף הקרניים התיישב. סלע היה היחיד בצוות שהיה גבוה בכמה סנטימטרים מקאלאדין עצמו, והוא היה רחב ממנו פי שניים.

“בירת לאגר של טורפי קרניים?״ שאל סלע בתקווה, מביט בקה.

“היא ממיסה את הכוסות שלנו״, היא אמרה. “שיכר?״

“שיכר״, אמר סלע באנחה. “הדבר הזה הוא משקה לנשים, לא לגברים טורפי קרניים גדולים. מזל שזה לא יין״.

קאלאדין אמר לה להביא לו מה שתרצה, וכמעט לא שם לב למתרחש סביבו. המקום לא היה מזמין במיוחד. הוא היה רעשני, מעצבן, מלא עשן ומסריח. הוא גם היה חי. צחוק. שאגות וקריאות, נקישות ספלים. זאת... זאת הייתה הסיבה שבגללה אנשים חיו. יום של עבודה הגונה ואחריו ערב במסבאה עם חברים.

אלה לא היו חיים רעים.

“רועש מאוד הלילה״, ציין סיגזיל.

“תמיד רועש פה״, השיב סלע. “אבל הלילה, אולי יותר״.

“הצבא ניצח בריצת מישורים עם הצבא של בת׳אב״, אמר פיט.

כל הכבוד להם. דאלינאר לא יצא לקרב, אבל אדולין יצא, יחד עם שלושה אנשים מגשר ארבע. אבל הם לא נאלצו להשתתף בקרב — כל ריצת מישורים שלא סיכנה את אנשיו של קאלאדין הייתה טובה.

“נחמד לראות הרבה אנשים״, אמר סלע. “ככה המסבאה מתחממת. יותר מדי קר בחוץ״.

“יותר מדי קר?״ אמר מואש. “אתה מפסגות טורפי הקרניים הסוערות!״

“אז מה?״ שאל סלע והזעיף פניו.

“אז אתה מדבר על ההרים. בטח קר שם יותר מאשר כאן למטה״.

סלע ממש גמגם, שילוב משעשע של כעס ותדהמה האדים את עורו הבהיר. “יותר מדי אוויר! קשה לכם לחשוב. קר? פסגות טורפי הקרניים הן חמות! חמות ונעימות״.

“האומנם?״ שאל קאלאדין בספקנות. זאת יכולה להיות אחת הבדיחות של סלע. לפעמים, רק סלע הבין את הבדיחות שלו.

“זה נכון״, אמר סיגזיל. “בפסגות יש מעיינות חמים והם מחממים את המקום״.

“אה, אלה לא מעיינות חמים״, אמר סלע והניף את אצבעו כלפי סיגזיל. “זאת רק מילה של מישורונים. האוקיינוסים של טורפי הקרניים הם מי החיים״.

“אוקיינוסים?״ שאל פיט וקימט את מצחו.

“אוקיינוסים קטנים מאוד״, אמר סלע. “אחד בכל פסגה״.

“פסגת כל הר יוצרת מעין מכתש״, הסביר סיגזיל, “והוא מלא באגם גדול של מים חמים. החום הרב יוצר כיס של קרקע פורייה, שמאפשרת חיים במקום למרות הגובה הרב. אבל אם תתרחקו מאוד מאחת העיירות של טורפי הקרניים, תיתקלו בטמפרטורות מקפיאות ובשדות קרח שנוצרו על-ידי סערות האימים״.

“אתה מספר סיפור לא נכון״, אמר סלע.

“אלה העובדות, זה לא סיפור״.

“הכול זה סיפור״, אמר סלע. “תשמע. לפני הרבה זמן, האונקאלאקי — בני העם שלי, שאתם קוראים להם טורפי קרניים — לא חיו בפסגות. הם חיו למטה במקום שהאוויר בו כבד וקשה לחשוב. אבל שנאו אותנו״.

“מי שנא את טורפי הקרניים?״ אמר פיט.

“כולם״, השיב סלע כאשר קה הביאה את המשקאות. עוד יחס מיוחד. רוב האנשים היו צריכים ללכת אל הדלפק כדי לקחת את המשקאות. סלע חייך אליה ואחז בכוס הגדולה שלו. “זה משקה ראשון. לופן, אתה מנסה לנצח אותי?״

“אני מתחיל, מאנצ׳ה״, אמר לופן והרים את הכוס שלו, שלא הייתה גדולה כל-כך.

טורף הקרניים הגדול שתה מהמשקה, שהותיר קצף על שפתו העליונה. “כולם רצו להרוג את טורפי הקרניים״, הוא אמר, הולם באגרופו על השולחן. “הם פחדו מאיתנו. לפי הסיפורים היינו טובים מדי במלחמה. אז צדו אותנו וכמעט השמידו אותנו לחלוטין״.

“אם הייתם טובים כל-כך במלחמה״, אמר מואש והצביע עליו, “אז איך כמעט השמידו אתכם?״

“היינו מעטים״, אמר סלע והניח יד בגאווה על חזהו. “ואתם הייתם רבים. הייתם בכל מקום למטה במישורים. אי אפשר ללכת שם בלי לדרוך על רגליים של אלת׳ים. אז האונקאלאקי כמעט הושמדו. אבל הוטאנא׳קאי — הוא כמו המלך, אבל יותר — הלך אל האלים וביקש מהם עזרה״.

“אלים״, אמר קאלאדין. “אתה מתכוון לספרנים״. הוא חיפש את סיל, שהעדיפה לשבת על קורות הגג והביטה בחרקים קטנים המטפסים על העמוד.

“אלה האלים״, אמר סלע, עוקב אחר מבטו של קאלאדין. “כן. אבל יש כמה אלים שחזקים יותר מאלים אחרים. הוטאנא׳קאי, הביא את החזקים ביותר. הוא הלך קודם כול אל אלי העצים. ׳האם תוכלו להסתיר אותנו?׳ הוא שאל. אבל אלי העצים לא יכלו לעשות את זה. ׳אנשים צדים גם אותנו׳, הם אמרו. ׳אם תסתתרו כאן, הם ימצאו אתכם, וישתמשו בכם כמו עצים בדיוק כמו שמשתמשים בנו׳״.

“ישתמשו בטורפי הקרניים״, אמר סיגזיל ביובש, “כמו עצים״.

“שקט״, השיב סלע. “לאחר מכן, הטאנא׳קאי, הוא ביקר את אלי המים. ׳האם נוכל לגור בתוך המעמקים שלכם?׳ הוא ביקש. ׳תנו לנו את הכוח לנשום כמו דגים, ואנחנו נשרת אתכם מתחת לאוקיינוסים׳. אבל המים לא יכלו לעזור. ׳אנשים חופרים בתוך הלבבות שלנו עם ווים, וחושפים את הדברים שאנחנו מגנים עליהם. אם תרצו לחיות כך, תהפכו להיות הארוחות שלהם׳. לכן לא יכולנו לחיות שם.

“לבסוף, הוטאנא׳קאי — נואש מאוד — הלך לבקר את האלים החזקים ביותר, אלי ההרים. ׳האנשים שלי מתים׳, הוא התחנן לפניהם. ׳בבקשה. תנו להם לחיות על המדרונות ולסגוד לכם, והשתמשו בשלגים ובקרח כדי להגן עלינו׳.

“אלי ההרים חשבו זמן רב. ׳אתם לא יכולים לחיות על המדרונות׳, הם אמרו, ׳מכיוון שאין שם חיים. זה מקום של רוחות, לא של האדם. אבל אם תמצאו דרך להגיע למקום של בני אדם וגם של רוחות, אנחנו נגן עליכם׳. וכך, הטאנא׳קאי חזר אל אלי המים ואמר, ׳תנו לנו את המים שלכם, כדי שנוכל לשתות ולחיות על ההרים׳. והובטח לו. הטאנא׳קאי הלך אל אלי העצים ואמר, ׳תנו לנו את הפֵרות שלכם כדי שנוכל לאכול אותם ולחיות על ההרים׳. והובטח לו. אז, הטאנא׳קאי חזר אל ההרים ואמר להם, ׳תנו לנו את החום שלכם, הדבר שנמצא בתוך לבכם, כדי שנוכל לחיות על הפסגות שלכם׳.

“וזה ריצה את אלי ההרים, שראו שהאונקאלאקי יעבדו קשה. הם לא יכבידו על האלים, אלא יפתרו את הבעיות שלהם בעצמם. וכך, אלי ההרים עזבו את הפסגות ויצרו מקום פתוח עבור מי החיים. האוקיינוסים נוצרו על-ידי אלי המים. הדשא והפרות המעניקים חיים ניתנו על-ידי אלי העצים, כמו שהובטח. והחום מלבבות ההרים העניק לנו מקום שנוכל לחיות בו״.

הוא נשען לאחור, לגם לגימה ארוכה מהכוס שלו ואז הטיח אותה בשולחן וחייך.

“אם כך, האלים״, אמר מואש, מחזיק את הכוס שלו בידו, “היו מרוצים שפתרתם את הבעיות שלכם בעצמכם... בכך שהלכתם אל אלים אחרים וביקשתם מהם עזרה במקומם?״

“שקט״, אמר סלע. “זה סיפור טוב. וזאת האמת״.

“אבל אמרת שהאגמים בפסגות מלאים במים״, אמר סיגזיל. “ומשמעות הדבר שאלה מעיינות חמים. בדיוק כמו שאמרתי״.

“זה שונה״, השיב סלע. הוא הרים את ידו והחווה אל קה, ואז חייך חיוך גדול והניף את הכוס שלו בבקשה.

“איך?״

“זה לא רק מים״, אמר סלע. “אלה מי החיים. זה הקשר לאלים. אם אונקאלאקי שוחה בהם, לפעמים הוא רואה את מקום האלים״.

קאלאדין רכן קדימה למשמע דבריו. מוחו היה טרוד בשאלה כיצד יוכל לפתור את בעיות המשמעת של גשר שמונה-עשרה. דבריו של סלע עוררו אותו. “מקום האלים?״

“כן״, אמר סלע. “זה המקום שהם חיים בו. מי החיים, הם נותנים לך לראות מקום. בתוכו, אתה מתקשר עם האלים, אם יש לך מזל״.

“ולכן אתה יכול לראות ספרנים?״ שאל קאלאדין. “כי שחית במים האלה והם עשו לך משהו?״

“זה לא חלק מהסיפור״, אמר סלע כאשר הגיעה כוס השיכר השנייה. הוא חייך אל קה. “את אישה נפלאה מאוד. אם תבואי אל הפסגות, אכניס אותך אל המשפחה״.

“רק תשלם את החשבון שלך, סלע״, אמרה קה וגלגלה עיניים. כאשר היא הלכה לאסוף כוסות ריקות, פיט קם לעזור לה, מפתיע אותה כאשר אסף כמה כוסות משולחן אחר.

“אתה יכול לראות את הספרנים״, התעקש קאלאדין, “בגלל מה שקרה לך באותם המים״.

“זה לא חלק מהסיפור״, אמר סלע, מביט בו. “זה... מורכב. אני לא אדבר עוד על זה״.

“הייתי רוצה לבקר שם״, אמר לופן. “לעשות איזו אמבטיה טובה בפנים״.

“חה! עונש מוות לכל מי שנכנס בפנים ולא מהאנשים שלי״, אמר סלע. “לא אוכל לתת לך לשחות. אפילו אם תנצח אותי הלילה בתחרות שתייה״. הוא הרים גבה אל המשקה של לופן.

“שחייה בברֵכות הברקת משמעותה עונש מוות לזרים״, אמר סיגזיל, “כי אתם מוציאים להורג כל זר שנוגע בהם״.

“לא, זה לא נכון. תקשיב לסיפור. תפסיק להיות משעמם״.

“אלה רק מעיינות חמים״, נהם סיגזיל, אבל חזר לשתות.

סלע פלבל בעיניו. “על הפסגה, יש מים. מתחת, אין. זה משהו אחר. מי החיים. המקום של האלים. הדבר הזה נכון. אני עצמי פגשתי אל״.

“אל כמו סיל?״ שאל קאלאדין. “או ספרן נהר?״ הם היו די נדירים, אבל נאמר כי הם יכולים לשוחח עם בני אדם במשפטים פשוטים, כמו ספרני רוח.

“לא״, אמר סלע. הוא רכן קדימה, כאילו כדי לספר סוד. “ראיתי את לונו׳אנאקי״.

“אה, נהדר״, אמר מואש. “פשוט נפלא״.

“לונו׳אנאקי״, אמר סלע, “הוא אל המסע והתחבולות. אל חזק מאוד. הוא הגיע מהמעמקים של אוקיינוס הפסגה, מממלכת האלים״.

“איך הוא נראה?״ שאל לופן, עיניו פעורות.

“כמו בן אדם״, אמר סלע. “אולי אלת׳י, אבל העור שלו היה בהיר יותר. פנים חדות מאוד. אולי אפילו נאה. בעל שיער לבן״.

סיגזיל הרים את ראשו בתנועה חדה. “שיער לבן?״

“כן״, אמר סלע. “לא אפור כמו שיער של זקן, אלא לבן — אבל הוא היה אדם צעיר. הוא דיבר איתי על החוף. חה! הוא צחק על הזקן שלי. שאל מהי השנה לפי המניין של טורפי הקרניים. חשב שהשם שלי מצחיק. אל חזק מאוד״.

“פחדת?״ שאל לופן.

“לא, מובן שלא. לונו׳אנאקי לא יכול לפגוע באנשים. האלים האחרים אוסרים על זה. כולם יודעים את זה״. סלע גמע את שארית המשקה בכוס השנייה והרים אותה באוויר, חייך ונופף בה שוב כלפי קה כאשר היא חלפה ממולו.

לופן רוקן בזריזות את מה שנותר בכוס הראשונה שלו. סיגזיל נראה מוטרד, והוא שתה רק מחצית מהכוס שלו. הוא הביט בה, אבל כאשר מואש שאל אותו מה לא בסדר, סיגזיל רק אמר שהוא עייף.

קאלאדין החליט ללגום מהמשקה שלו. שיכר לאביס, מקציף, מתוק במקצת. המשקה הזכיר לו את הבית, אף שהוא התחיל לשתות את המשקה הזה רק בצבא.

האחרים עברו לשוחח על ריצות המישורים. סאדיאס, כפי הנראה, סירב לפקודות לצאת בצוותים לריצות מישורים. לפני זמן-מה הוא יצא לריצה בעצמו, לכד את אבן הלב לפני שמישהו הספיק להגיע לשם, ואז זרק אותה הצדה כאילו הייתה חסרת חשיבות. אבל רק לפני כמה ימים, יצאו סאדיאס והנסיך הנעלה רות׳אר יחד לריצה — אף שהם לא היו אמורים לצאת אליה. הם טענו שהם לא הצליחו להגיע אל אבן הלב, אבל הכול ידעו שהם זכו בה והסתירו אותה מהמלך.

הסטירות הגלויות האלה בפרצופו של דאלינאר היו שיחת היום במחנות. יתרה מזאת, נאמר כי סאדיאס זעם משום שלא אפשרו לו לשלוח חוקרים אל המחנה של דאלינאר כדי לברר “עובדות חשובות״ הנוגעות לביטחון המלך. הכול היה משחק עבורו.

מישהו צריך לחסל את סאדיאס, חשב קאלאדין ולגם מהמשקה שלו, מערבב את הנוזל בפיו. הוא גרוע כמו אמראם — הוא ניסה להרוג שוב ושוב אותי ואת חבריי. האם אין לי סיבה, אפילו הצדקה, להשיב לו כגמולו?

קאלאדין למד לעשות את מה שהמתנקש עשה — לרוץ על קירות, אולי להגיע אל חלונות שנחשבו לבלתי חדירים. הוא היה יכול לבקר במחנה של סאדיאס בלילה. פועם בעוצמה, באלימות לא מתפשרת...

קאלאדין היה יכול להביא צדק לעולם.

תחושת הבטן שלו אמרה שמשהו אינו כשורה בטיעונים האלה, אבל הוא לא הצליח להרכיב אותם בצורה הגיונית. הוא שתה עוד קצת והביט סביבו בחדר, מבחין שוב כמה רגועים כולם נראו. אלה היו חייהם. עבודה, ואז משחקים. להם, זה הספיק.

לא לו. הוא נזקק למשהו נוסף. הוא הוציא כדור זוהר — רק שבב יהלום — והתחיל לגלגל אותו על השולחן.

אחרי כשעה של שיחה, שקאלאדין השתתף בה רק לעתים רחוקות, מואש משך אותו הצדה. “אתה מוכן?״ הוא לחש.

“מוכן?״ קאלאדין הזעיף פניו.

“כן. הפגישה, היא בחדר האחורי. ראיתי אותם נכנסים לפה לא מזמן. הם מחכים לך״.

“מי...״ הוא השתתק כשהבין את כוונתו של מואש. קאלאדין אמר שהוא ייפגש עם חבריו של מואש, האנשים שניסו להרוג את המלך. עורו של קאלאדין סמר, והיה נדמה לו שהאוויר קפא. “בגלל זה רצית שאבוא איתכם הלילה?״

“כן״, אמר מואש. “חשבתי שתבין את זה. קדימה״.

קאלאדין הביט בכוס המלאה בנוזל החום-צהבהב. לבסוף, הוא רוקן אותה וקם. הוא צריך לדעת מי האנשים האלה. חובתו כלפי המשימה דרשה זאת ממנו.

מואש התנצל בפני חבריו משום שהוא עוזב אותם, ואמר שראה חבר ותיק שהוא רוצה להכיר לקאלאדין. סלע, לא נראה בכלל שיכור, צחק ואמר לו ללכת. זה היה... המשקה השישי שלו? שביעי? לופן כבר התנודד אחרי השלישי. סיגזיל בקושי סיים את המשקה השני, וסביר להניח שלא ימשיך הלאה.

ממש תחרות, חשב קאלאדין ונתן למואש להוביל אותו. המקום עדיין היה סואן, אף שלא עמוס כמו קודם לכן. בחלק האחורי של המסבאה היה מסדרון שהוביל לחדרים פרטיים. אדם חסון עמד ליד אחד מהם. הוא היה כנראה ממוצא אזישי, או פשוט אלת׳י בעל עור כהה במיוחד. הוא חגר סכינים ארוכות מאוד על חגורתו, אבל לא אמר דבר כאשר מואש פתח את הדלת.

“קאלאדין...״ קולה של סיל. היכן היא הייתה? ככל הנראה נעלמה, אפילו מעיניו שלו. האם היא עשתה את זה לפנים? “היזהר״.

הוא נכנס אל החדר עם מואש. שני גברים ואישה אחת שתו יין סביב השולחן. שומר נוסף עמד בקצה האחר של החדר, עטוף בגלימה, חרב חגורה על ירכו וראשו מורכן, כאילו לא שם לב למתרחש סביבו.

שניים מהאנשים הישובים, ובהם האישה, היו בהירי עיניים. קאלאדין היה צריך לצפות לזה, בהתחשב בעובדה שחרב רסיס הייתה מעורבת בניסיון ההתנקשות, אבל הוא עדיין היסס כשהבחין בהם.

הגבר בהיר העיניים נעמד מיד. הוא כנראה היה מבוגר מעט מאדולין, והיה לו שיער אלת׳י שחור, מסופר בתספורת קצרה. הוא לבש מקטורן פתוח ומתחתיו חולצה שחורה יקרה, ועליה רקמת קנוקנות לבנות המשתרכות סביב הכפתורים ומתפתלות סביב צווארו.

“אז זה הקאלאדין המפורסם!״ קרא האיש, התקדם והושיט את ידו. “בשם הסערות, זה עונג אמיתי לפגוש אותך. להביך את סאדיאס בזמן שאתה מציל את הקוץ השחור בעצמו? מהלך טוב, בן אדם. מהלך טוב״.

“ומי אתה?״ שאל קאלאדין.

“אני פטריוט״, אמר האיש. “קרא לי גרייבס״.

“ואתה נושא הרסיס?״

“ישר לעניין, מה?״ אמר גרייבס והחווה לקאלאדין לשבת ליד השולחן.

מואש התיישב מיד והנהן אל האיש האחר שישב ליד השולחן — הוא היה כהה עיניים בעל שיער קצר ועיניים שקועות. שכיר חרב, ניחש קאלאדין, שהבחין בבגדי העור הכבדים שהאיש לבש ובגרזן שליד כיסאו. גרייבס המשיך להחוות בידו, אבל קאלאדין התעכב, בוחן את האישה הצעירה שליד השולחן. היא ישבה בגב זקוף ולגמה מכוס היין שאותה החזיקה בשתי ידיה, אחת מהן מכוסה בשרוול מכופתר. היא הייתה יפה, שפתיה מכווצות ואדומות ושערה מסורק כלפי מעלה, וקישוטי ברזל נעוצים בו.

“אני מכיר אותך״, אמר קאלאדין. “את אחת הפקידות של דאלינאר״.

היא הביטה בו בזהירות, אף שניסתה להיראות רגועה.

“דאנלן חברה בפמליית הנסיך הנעלה״, אמר גרייבס. “אנא ממך, קאלאדין. שב. שתה מעט יין״.

קאלאדין התיישב, אבל לא מזג לעצמו יין. “אתם מנסים להרוג את המלך״.

“הוא ממש ישיר, כן?״ גרייבס שאל את מואש.

“הוא גם משכנע״, אמר מואש. “בגלל זה אנחנו אוהבים אותו״.

גרייבס פנה אל קאלאדין. “כפי שאמרתי קודם לכן, אנחנו פטריוטים. פטריוטים של אלת׳קאר. האלת׳קאר שיכולה להיות״.

“פטריוטים שרוצים לרצוח את שליט הממלכה?״

גרייבס רכן לפנים, משלב את כפות ידיו על השולחן. מעט מההומור שלו נעלם מפניו, וזה היה טוב. הוא ממילא התאמץ יותר מדי. “בסדר גמור, אדבר איתך ישירות. אלהוקאר הוא מלך רע במיוחד. אין ספק שהבחנת בכך״.

“אין זה המקום שלי לשפוט את המלך״.

“הו, בבקשה״, אמר גרייבס. “אתה אומר לי שלא ראית איך הוא מתנהג? הוא ילד מפונק, רטנן ופרנואיד. הוא מתקוטט במקום לעשות שלום, הוא יוצא בדרישות ילדותיות במקום להנהיג. הוא מרסק את הממלכה הזאת״.

“האם יש לך מושג אילו החלטות הוא קיבל לפני שדאלינאר הצליח להשתלט עליו?״ שאלה דאנלן. “השקעתי את שלוש השנים האחרונות בקולינאר בסיוע לפקידות שם לסדר את אי-הסדר שהוא יצר מהחוקים המלכותיים. היו זמנים שבהם הוא חתם על כל הצעת חוק חדשה, אם המציעים רק ידעו איך לשדל אותו״.

“הוא חדל אישים״, אמר שכיר החרב כהה העיניים שקאלאדין לא ידע מה שמו. “אנשים טובים מתים בגללו. הוא נותן לממזר כמו סאדיאס לחמוק מעונש על בגידה״.

“אם כך, אתם רוצים לחסל אותו?״ שאל קאלאדין.

גרייבס הביט בעיניו של קאלאדין. “כן״.

“אם המלך משמיד את הממלכה שלו״, אמר שכיר החרב, “האם אין זאת לא רק זכותם אלא גם חובתם של האנשים להרחיק אותו מתפקידו?״

“אם הוא יורחק מתפקידו״, אמר מואש, “מה יקרה אז? שאל את עצמך, קאלאדין״.

“דאלינאר ככל הנראה יעלה על הכס״, אמר קאלאדין. לאלהוקאר היה בן בקולינאר, ילד קטן, רך בשנים. אפילו אם דאלינאר יכריז על עצמו רק כעוצר בשמו של היורש האמיתי, הוא ישלוט בממלכה.

“הממלכה תהיה במצב טוב בהרבה כשהוא עומד בראשה״, אמר גרייבס.

“הוא שולט בפועל גם עכשיו״, אמר קאלאדין.

“לא״, אמרה דאנלן. “דאלינאר עוצר את עצמו. הוא יודע שהוא צריך לתפוס את השלטון, אבל הוא מהסס מתוך אהבה לאחיו המת. הנסיכים הנעלים האחרים מפרשים את התנהגותו כחולשה״.

“אנחנו זקוקים לקוץ השחור״, אמר גרייבס והלם על השולחן באגרופו. “אם הוא לא יעלה לשלטון, הממלכה תתפורר. מותו של אלהוקאר יגרום לדאלינאר לפעול. אנחנו צריכים את האיש שהוא היה לפני עשרים שנה, האיש שאיחד מלכתחילה את הנסיכים הנעלים״.

“אפילו אם האיש הזה לא יחזור״, הוסיף שכיר החרב, “מצבנו בוודאי לא יהיה גרוע יותר מעכשיו״.

“אז כן״, אמר גרייבס לקאלאדין. “אנחנו מתנקשים. רוצחים, או לפחות במחשבתנו. אנחנו לא רוצים מהפכה, ואנחנו לא רוצים להרוג שומרים חפים מפשע. אנחנו רק רוצים להיפטר מהמלך. בשקט. ומוטב שזה יקרה בתאונה״.

דאנלן עיוותה את פניה, ואז לגמה מהיין. “לרוע המזל, עד כה לא היינו יעילים״.

“לכן רציתי להיפגש איתך״, אמר גרייבס.

“אתם מצפים שאעזור לכם?״ שאל קאלאדין.

גרייבס הרים את ידיו. “חשוב על מה שאמרנו. זה כל מה שאני מבקש. חשוב על פעולותיו של המלך, צפה בו. שאל את עצמך, ׳כמה זמן תחזיק הממלכה מעמד כשהאיש הזה בראשה?׳״

“הקוץ השחור חייב לעלות על הכס״, אמרה דאנלן בשקט. “זה יקרה בסופו של דבר. אנחנו רוצים לקדם את הבלתי נמנע, לטובתו שלו. לחסוך ממנו את ההחלטה הקשה״.

“אוכל להסגיר אתכם״, אמר קאלאדין, מביט בעיניו של גרייבס. מהצד, האיש העטוי בגלימה — שנשען על הקיר והאזין — הזיז את רגליו והזדקף. “הסתכנתם מאוד כשהזמנתם אותי לכאן״.

“מואש אומר שקיבלת הכשרה של מנתח״, אמר גרייבס, לא נראה כלל מודאג.

“כן״.

“ומה אתה עושה אם כף היד שלך נרקבת, מאיימת לחסל את כל הגוף שלך? האם אתה ממתין עד שהיא תתרפא או שאתה פועל מיד?״

קאלאדין לא השיב.

“אתה שולט כעת במשמר המלך, קאלאדין״, אמר גרייבס. “אנחנו זקוקים לפרצה, לזמן שבו השומרים עצמם לא ייפגעו, כדי לתקוף. לא רצינו את הדם של המלך על ידינו, רצינו שזה ייראה כמו תאונה, אבל אני מבין שזוהי פחדנות. אני אעשה את המעשה בעצמי. כל מה שאני רוצה זה רק את הפרצה, והסבל של אלת׳קאר יסתיים״.

“מוטב למלך שזה יהיה ככה״, אמרה דאנלן. “הוא מת מוות אטי על כס המלכות, כמו אדם טובע הרחוק מהיבשה. עדיף לסיים עם זה מהר״.

קאלאדין קם, מואש קם אחריו בהיסוס.

“אחשוב על זה״, אמר קאלאדין.

“בסדר, בסדר״, אמר גרייבס. “אתה יכול להשיב לנו באמצעות מואש. היה הרופא שהממלכה הזאת צריכה״.

“קדימה״, אמר קאלאדין למואש. “האחרים יתהו להיכן נעלמנו״.

הוא יצא החוצה, ומואש יצא אחריו אחרי שנפרד מהשאר במהירות. קאלאדין, בכנות, ציפה שאחד מהם ינסה לעצור אותו. האם הם לא חששו שהוא יסגיר אותם, כפי שאיים?

הם שחררו אותו. חזרה אל החדר הראשי הסואן והשוקק.

סערות, הוא חשב. הלוואי שהטיעונים שלהם לא היו טובים כל-כך. “איך פגשת אותם?״ שאל קאלאדין כאשר מואש רץ אחריו.

“ריל, הבחור שישב ליד השולחן, היה שכיר חרב באחת השיירות שעבדתי בהן לפני שהגעתי לצוותי הגשרים. הוא בא אליי ברגע שהשתחררנו מהעבדות״. מואש תפס את זרועו של קאלאדין, ועצר אותו לפני שחזרו אל השולחן שלהם. “הם צודקים. אתה יודע את זה, קאל. אני רואה את זה בעיניך״.

“הם בוגדים״, אמר קאלאדין. “אני לא רוצה שום קשר אליהם״.

“אמרת שתחשוב על זה!״

“אמרתי את זה״, אמר קאלאדין בשקט, “כדי שהם יתנו לי לעזוב. יש לנו חובה, מואש״.

“האם היא חשובה יותר מחובתך כלפי הממלכה?״

“אתה לא דואג לממלכה״, הפטיר קאלאדין. “אתה רק רוצה את הנקמה שלך״.

“בסדר, כן. אבל קאלאדין, שמת לב למשהו מיוחד? גרייבס נותן דעתו לכל האנשים באותו האופן, ולא משנה מה צבע עיניהם. לא אכפת לו שאנחנו כהי עיניים. הוא נשוי לכהת עיניים״.

“באמת?״ קאלאדין שמע על כהי עיניים עשירים שנישאו לבהירות עיניים ממעמד נמוך, אבל מעולם לא על נושא רסיס מדאהן גבוה שעשה זאת.

“כן״, אמר מואש. “אחד מבניו הוא אפילו חד-עין. גרייבס לא שם סערה על מה שאנשים חושבים עליו. הוא עושה את מה שצריך לעשות. ובמקרה הזה, מדובר —“ מואש הביט סביב. הם היו מוקפים כעת באנשים. “במה שהוא אמר. מישהו צריך לעשות את זה״.

“אל תדבר איתי שוב על זה״, אמר קאלאדין, שחרר את זרועו והלך בחזרה אל השולחן. “ואל תיפגש איתם יותר״.

הוא התיישב שוב ומואש שקע בכיסאו, מוטרד מדבריו. קאלאדין ניסה להצטרף שוב אל השיחה בין סלע ולופן, אבל לא היה מסוגל לעשות זאת.

סביבו, אנשים צחקו או צעקו.

היה הרופא שהממלכה הזאת צריכה...

סערות, איזה תוהו ובוהו.