דברי ימי בלקוול 2: העורבים של אודין

1 מאט "ברוכים הבאים להל"

אם היה דבר גרוע יותר מאשר לראות ראש של ענק מתרומם מהאדמה, היה זה לראות שני ראשים. פולטים אש. מצד שני, אם הם יהרגו את מאט הנשמה שלו לא תצטרך לנדוד רחוק מדי... בהתחשב בכך שהוא נמצא כבר עכשיו בעולם הבא.

"לפחות זה רק ענק אחד," אמר מאט כשהם כרעו מאחורי סלע.

פן נעץ בו מבט.

"מה? זה נכון. ענק אחד עם שני ראשים עדיף על שני ענקים עם ראש אחד."

עד כדי כך, קלט מאט, הידרדר העולם שלהם. לפני שבוע הדאגה הכי גדולה שלו הייתה שהוא ייכשל בפרויקט ליריד המדע. כעת הוא התנחם במחשבה שהוא מתמודד רק עם ענק אחד המתנשא לגובה חמישה־עשר מטרים ופולט אש מפיו.

זה היה יֶטוּן מהמיתולוגיה הנורדית. היטונים הכי מפורסמים היו ענקי כפור, אבל הם חיו בעולם של קרח, ולא היה שום קרח בשממה אפופת העשן הזאת, רק עוד ועוד סלעים שהתפרשו לכל עבר.

היטון נראה כמו מתאבק ראווה דו־ראשי שלוקח סטרואידים שמכילים קרינה גרעינית. היו לו שרירים מפותחים בטירוף ועור כתום־אדמדם שקרן כאילו הוא עולה באש. הענק עמד בתוך סדק באדמה שהגיע לו עד הירכיים, ולמרות זאת מאט נאלץ להטות למעלה את צווארו כדי לראות את הראשים שלו.

מאט נגע בקמע שעל חזהו. הקמע רטט כדי להזהיר אותו שמשהו מסוכן נמצא בקרבתו, רק למקרה שהוא איכשהו פספס ענק פולט אש בגובה חמישה־עשר מטרים. הקמע היה פטיש של תור, וכל בני משפחת תורסן מבלקוול שבדקוטה הדרומית ענדו קמע כזה, כי הם אכן היו "בניו של תור" כפי שמרמז שמם – צאצאים רחוקים של האל הנורדי... מה שסיבך את מאט בכל העסק הזה מלכתחילה.

מאט שמע במעורפל את לורי אומרת שהם יצטרכו לעבור את היטון – בתגובה למשהו שפֵן אמר. הוא הציץ בפן בּרֶק ובבת דודו לורי בּרֶק, גם הם תושבי בלקוול וצאצאיו של האל התחבולן לוקי. מאט עמד לומר משהו, אבל שאגה מרוחקת הקפיצה אותו ממקומו.

"זה בסדר," לחשה לורי. "הענק עדיין מדבר עם עצמו. זה היה משהו אחר."

כמובן. הוא צחק קצת לנוכח הרוגע שבו היא אמרה את זה. אבל היא צדקה. היטון עדיין לא הבחין בהם.

"הוא עסוק," הוא מלמל. "יופי." מאט הצביע על שורה של סלעים משוננים לשמאלם. "לשם. מאחורי הסלעים. מהר!"

"אנחנו לא אמורים – ?" התחיל פן לומר, אבל מאט סימן לו להתקדם ולורי זירזה אותו בדחיפת מרפק.

מאט המשיך להביט בענק בזמן שהם רצו לעבר הסלעים. הוא ניתב את פן ואת לורי אל מאחורי הסלעים הכי גדולים וסימן להם להתכופף. גם הוא התכופף. ואז הוא העיף מבט נוסף.

"לא היינו אמורים לרוץ לכיוון הזה?" פן הצביע לכיוון הנגדי. "יכולנו להתכופף מאחורי הסלעים ההם."

מאט הניד את ראשו. "זה היה מוביל אותנו ישר אל הענק."

"אמממ... כן. זה כל הרעיון, תורסן. איך נצליח להתנפל עליו מפה? הסלעים האלה מרחיקים אותנו ממפלצת האש המוזרה."

"נכון, כי זה מה שאנחנו עושים. מתרחקים ממנו."

"אבל בולדווין נמצא בכיוון ההוא," אמרה לורי והצביעה אל מעבר לענק.

הם כבר גילו שאחד מכוחותיה של לורי הוא היכולת לאתר צאצאים אחרים של אלי הצפון. במקרה הזה היא התבייתה על חברם בולדווין, שהיה תקוע בעולם הבא.

"לורי צודקת," אמר פן. "זה לא עיקוף קטן ואין לנו מושג מה נמצא בדרך. אולי עוד ענקים. כדאי שפשוט נילחם בענק הזה."

"ראית מה הגודל של הדבר הזה?" אמר מאט. "הוא יכול לבלוע טרול."

"אבל נלחמנו נגד שלושה טרולים."

"ובקושי יצאנו מזה בחיים," אמרה לורי. "מאט צודק. כדאי שננסה לא להיתקל בו."

"יופי. תתמכי בתורסן עוד פעם," רטן פן.

למאט היה ברור שפֵן חושב שהוא מתנהג כמו פחדן. לפני כמה ימים זה היה מפריע לו מספיק כדי שישקול את החלטתו מחדש. אבל מאז הוא הספיק ללמוד כמה דברים. לפעמים תפקיד המנהיג דרש ממך להתנהג כמו פחדן ולהתחמק מקרב. זה לא משחק. הם עלולים למות. חברם בולדווין אכן מת, ולכן הם הסתובבו פה בעולם הבא, כדי להחזיר אותו לחיים. וגם ככה אף אחד לא הבטיח להם שהם יצליחו במשימתם.

פן הסכים למסלול הארוך. לא הייתה לו ברֵרה, בהיותו במיעוט, אבל הוא המשיך לרטון שהם בטח ייתקלו עכשיו בשני ענקי אש. בסופו של דבר מאט נאלץ לבקש ממנו, בחביבות, להנמיך את הקול לפני שהענק ישמע אותו. גם מזה פן לא התלהב במיוחד.

מאט סידר את המגן על כתפו והוביל את חבריו לאורך שורת הסלעים המשוננים. לפעמים הם יכלו ללכת זקוף. פעמים אחרות הם היו צריכים להזדחל ולהתכופף. מדי פעם הם היו צריכים לרוץ בין סלעים. ככל שהם התקרבו יותר ליטון כך החמיר הסירחון. גופרית. מאט זיהה את הריח עכשיו, משיעורי כימיה. בתוך זמן קצר הוא לא רק הריח את האש – הוא שמע אותה מתפצחת, עמוק בתוך הערוץ, וחש בה, בגלים שגרמו לזיעה לזלוג על פניו. האוויר רעד מרוב חום ומאט נאלץ למצמץ שוב ושוב כדי למקד את מבטו.

לורי הציצה לעברו, אבל מאט סימן לה להמשיך ללכת. הם היו ליד היטון עכשיו והסירחון והחום היו בלתי נסבלים. והענק עדיין היה עסוק בדיבור עם... עצמו, כך מתברר. שני ראשיו היו שקועים עמוק בשיחה. מאט שמע את הקולות, מתפצחים ומתפרצים ושואגים, מילותיהם סתומות, נשמעות כמו אש.

לא משנה מה הם אומרים. הם עסוקים מדי ולא יכולים לשים לב –

אחד מהראשים הפסיק לדבר. והסתובב לעברם... בדיוק כשמאט יצא מאחורי סלע. הוא מעד לאחור, ידיו נפרשות לצדדים כדי למנוע מהאחרים לעשות כמותו.

"אחד מהם מסתכל," הוא לחש.

מאחוריו זחלה לורי אל הצד האחר של הסלע כדי להציץ מהכיוון ההוא. מאט התאפק לא למשוך אותה בחזרה. הוא בקושי הצליח לראות משהו מהכיוון שלו – זאת לא הייתה זווית טובה. נראה ששני הראשים פונים לעברם. אחד אמר משהו לאחר והענק משך בכתפיו. בזמן שהראשים המשיכו לדבר לורי זחלה בחזרה אליו.

"נראה לי שהם מנסים להחליט מה לעשות," היא לחשה. "אם אנחנו רוצים לנסות לברוח, זה הזמן."

מאט הנהן. אכן נראה שהראשים דנים בצעד הבא שלהם. הראש השמאלי רצה לבדוק מה הוא ראה. הראש הימני לא היה מעוניין בכך. ואז לפתה היד השמאלית הענקית את שפת הערוץ כאילו כדי לחלץ מתוכו את הענק. הראש הימני זז מצד לצד והתיז משהו, אבל החצי השמאלי התחיל לטפס מתוך הערוץ בתנועות מוזרות ולא מאוזנות. בסופו של דבר הראש הימני נכנע, בנשיפת עשן, והיד השרירית העצומה האחרת התרוממה...

"עכשיו אפשר כבר לרוץ?" אמרה לורי.

מאט התכופף והוביל אותם אל הסלע הבא ואז אל הסלע שאחריו. כשהאדמה רעדה מאט חשב שזה רק הקמע שלו שרוטט. ואז פן סינן קללה ומאט ידע שגם הוא מרגיש את זה. הוא הזדקף וראה –

ענק אש. זה כמובן לא הפתיע אותו, אבל לראות את הענק ממרחק כמה עשרות מטרים לא היה אותו הדבר כמו לראות אותו ממש לידו. טוב, אולי לא "ממש לידו", אבל די קרוב. יותר מדי קרוב. הוא היה במרחק שישה מטרים ממנו לכל היותר, קרוב כל־כך עד שמאט הריח אש.

כשראש אחד דיבר אל הראש האחר יצאו מפיו סלסולי עשן. ניצוצות עפו כשהראש האחר השיב לו. מאט ראה להבות בתוך פיותיהם. האם הם יורקים אש? זה לא הופיע בסיפורי המיתולוגיה שהוא קרא, אבל הם כבר גילו שלא כל דבר הוא בדיוק כמו בסיפורים הישנים.

"חרב?" לחש פן. "באמת? הוא צריך גם חרב?"

מבטו של מאט צנח אל חגורתה של המפלצת. "לא, הוא צריך שתי חרבות, מסתבר. חרבות בוערות."

"ברור," רטן פן.

"אתה עדיין רוצה להילחם בו?" אמר מאט. "כי זאת ההזדמנות שלך."

פן עשה פרצוף.

"הֵי, אולי תסיח את דעתו," אמר מאט בחיוך. "תחטוף קצת לטובת הקבוצה."

"חשבתי שזה התפקיד שלך, תורסן."

"תפסיקו כבר," לחשה לורי. כשהם השתתקו היא אמרה, "אתם חושבים שכדאי שנרוץ?"

מאט הציץ שוב מעבר לסלע והניד בראשו. "הוא לא יודע איפה אנחנו. הוא עדיין מחפש. לכו אחריי."

הוא יצא לדרך, כפוף מאחורי הסלעים. כשהעז להציץ הוא ראה שהיטון עדיין נמצא בתנועה אבל מתקדם לאט ומביט מצד לצד. הם הגיעו לנקודה שבה הסלעים היו רק אבנים גדולות, ובשלב זה הם נאלצו כמעט לזחול והשתדלו מאוד לא לנשום אבק וחול מהקרקע הסלעית תוך כדי התקדמות. זה לא היה קל, בעיקר למאט שנשא על גבו מגן ויקינגי עתיק. הוא היה צריך לשמור קצת מרחק מהסלעים כדי שהמגן לא ישתפשף בהם. גם הקמע שלו לא הועיל. הוא רטט חזק כל־כך עד שמאט היה מוכן להישבע שהוא שומע אותו.

למראה שורה של סלעים גבוהים יותר מאט נשם לרווחה... עד שהוא התקרב עוד וראה שיש רווח של שלושה מטרים בין השורה שלהם לשורה ההיא.

"זה לא כזה נורא," לחשה לורי. "אנחנו רק צריכים לתזמן את זה."

מאט הנהן. "אני אסתכל על הענק. את תלכי לפניי. כשאני אגע לך בגב תרוצי. פן – "

"לך אחריה. כן, הבנתי." הוא נראה מעוצבן? מאט לא הצליח להחליט ולא היה לו זמן לדאוג בגלל זה כרגע.

לורי התקדמה בזהירות ותפסה את מקומה, שפופה ככל האפשר, מוכנה לרוץ ברגע שהוא ייתן לה סימן. מאט הציץ מעל הסלעים. היטון הפסיק לנוע. שני הראשים הביטו לשני כיוונים שונים – שאף אחד מהם לא היה הכיוון שלהם. מאט נגע בגבה של לורי. היא רצה בשיא המהירות, ופן ממש מאחוריה.

מאט הניח להם לעבור חצי מהדרך ואז התקדם צעד אחד, כשמבטו נעוץ בענק האש. צעד שני. צעד שלישי...

אור כחול הבזיק. זה כל מה שהוא ראה, הבזק ממש חזק, כמו רימון הלם. הוא התנודד לאחור. לורי התחילה לפלוט יללה אבל החניקה אותה.

הן לורי והן פן בהו בו. בחזה שלו. הוא השפיל את מבטו וראה שהקמע שלו מתיז ניצוצות כחולים בוהקים. ידיו נשלחו לכסות אותו. שאגה הדהדה באוויר – שאגה על־טבעית, מתפצחת. מאט הסתובב מהר וראה את היטון מסתער היישר אליהם. לא, היישר אליו.

הוא העיף מבט מהיר בחבריו. "תברחו!"

כשמאט הסתובב לכיוונו של היטון ורץ לעברו פן צעק, "טעית בכיוון! אולי תפסיק כבר לרוץ אל הסכנה, תורסן?"

כשמאט רץ הקמע רטט, אבל הוא לא היה חם כהרגלו. הוא היה כמעט קר. צריבה של קרח. הקמע בהק עכשיו כל־כך עד שהוא חדר את העשן המיתמר והאיר את השממה האפלולית כמו שמש בצהרי יום.

היטון הפסיק לרוץ. כעת הוא עמד במקומו כששני ראשיו מוטים והביט בו בבלבול. מאט הסיר את המגן מכתפו והשחיל אותו על זרועו. כל ארבע העיניים של היטון נפערו.

"וינגתור," הרעים אחד מהראשים.

וינגתור. תור הלוחם.

לא בדיוק... אבל מאט בכל זאת חייך. האדרנלין שצף בגופו, רוחש ומתלקח כמו הקמע שלו, וכשידו נשלחה זאת לא הייתה אפילו פעולה מודעת. הוא פשוט עשה זאת בטבעיות גמורה. קול פיצוח מחריש אוזניים נשמע כשקרח נורה מקצות אצבעותיו. כן, קרח. משב של לובן שקפא והפך תוך כדי תעופה לרסיס של קרח מוצק. נטיף הקרח פגע בבטנו של היטון והעיף את הענק ארצה בעוצמה כה רבה עד שהרעד מהנפילה כמעט הפיל את מאט עצמו על התחת.

מאט עמד במקומו וחייך.

אני יכול לעשות את זה. אני באמת יכול לעשות...

היטון קם בקפיצה. הוא לא התאמץ לקום, מטושטש כולו, כמו הטרולים – הוא זינק על רגליו כמו מתעמל והתנפל על מאט. ידו של מאט נשלחה לשגר ברק קפוא נוסף. וזה עבד – הקרח ניתז מאצבעותיו ועף היישר אל היטון. אבל הענק הניף את אגרופו הכבד, פגע בברק הקפוא וניפץ אותו לאלף רסיסים בלתי מזיקים.

"מאט! בוא כבר!" צעקה לורי.

מאט הסתובב ורץ. הוא רץ מהר ככל יכולתו, בזמן שהאדמה רעדה מתחת לרגליו. היטון שאג והחום מהשאגה חרך את גבו של מאט.

"רוצו!" הוא צעק לפן וללורי. "תברחו!"

הם הגיחו מאחורי שורת הסלעים והתחילו לרוץ. לפני שמאט הגיע אליהם הוא סטה שמאלה. הוא ניסה להגיע לשורה אחרת של סלעים, בהמשך הדרך, כדי להרחיק את היטון מפן ומלורי. ואז הוא ראה את הבקיע – סדק בסלעים, בערך ברוחב מטר. אם הוא יצליח להשתחל לשם, היטון לא יגיע אליו. הוא רץ אל הסדק והמשיך לרוץ לאורכו כשהוא מתבונן פנימה. הסדק הפך צר יותר ככל שהעמיק. הנקודה המרוחקת ביותר שהוא הצליח לראות הייתה אולי בעומק שלושה מטרים. עמוק מדי בשביל לקפוץ. הוא צריך –

היטון שאג ומשב הרוח שנפלט מפיו היה חם כל־כך עד שנשימתו של מאט נעתקה. ניצוצות ניתכו עליו, חרכו את עורו וחוררו את חולצתו. מאט הסתובב לאחור וראה את הענק ממש מולו, חרב בוערת בכל אחת מידיו. להב אחד עמד לפגוע בו. מאט הניף את המגן אבל קלט מיד שזאת טעות. חרב בוערת. מגן מעץ.

הקמע שלו זהר שוב וקרח קר חלף בזרועו והגיע אל ידו. משב של לובן פרץ ממנה ושלג החל להתערבל סביב היד האוחזת במגן. החרב הבוערת פגעה בעץ בקול חבטה רועם. המכה הפילה את מאט מהרגליים. הוא נפל לאחור ותוך כדי כך נזכר היכן עמד. על שפת נקיק.

לא היה זמן להיאחז בשום דבר. לא היה אפילו זמן להחזיר לעצמו את שיווי המשקל. הוא נפל אחורה, לתוך הבקיע, וראשו פגע בשפת הסלע בהתפרצות כה עזה של כאב עד שמאט התעלף. כשהוא חזר להכרתו הוא גילה שהוא תקוע עמוק ככל האפשר בתוך הסדק. הוא שכב שם והביט למעלה. הוא לא העז לזוז כי היה משוכנע ששבר משהו, בטח את כל הגוף. ואז הופיעו שני ראשיו של היטון מעל שפת הנקיק. פה אחד נפער. אש פרצה ממנו. מאט הרים את המגן ברגע האחרון. שכבה של קרח עטפה את העץ והאש חזרה ממנו.

הפה האחר נפער. עשן היתמר ממנו ומאט חשב, זה הכול? באמת? ואז העשן פגע בו והוא היה סמיך כל־כך עד שמאט נחנק והשתעל, ועיניו דמעו מהמאמץ לנשום.

מאט הרים את חולצתו וכיסה את אפו ואת פיו. אחר כך הוא התגלגל הצדה והתחיל לזחול בסרבול כשהמגן תלוי על כתפו ומסוכך על גבו. לא משימה קלה בהיעדר קרקעית שטוחה. כפות הרגליים שלו שוב ושוב החליקו עמוק יותר אל תוך הבקיע ויותר מפעם אחת הנעל שלו כמעט נתקעה בפנים.

הוא הרגיש כאילו באמת נשבר לו כל הגוף, אבל הוא המשיך לנוע מהר ככל האפשר. הבקיע הלך והעמיק ובתוך זמן קצר מאט כבר לא חש את החום בגבו. הוא הציץ מעבר לכתפו וראה את היטון שולח יד אל תוך הנקיק, אבל מאט היה עמוק מדי בפנים.

"הֵי!" צעק קול. "הֵי, אתה! טינופת אש!"

קולו של פן הדהד ברחבי השממה. כשמאט הרים את מבטו הוא ראה את שני ראשיו של היטון מביטים לכל עבר, כאילו לא הצליחו לאתר את מקור הקול. מאט הגביר את קצב זחילתו. פן המשיך לצעוק. בסופו של דבר הענק נהם והתחיל לרוץ, הקרקע רועדת מתחת לרגליו.

מאט נאחז בשפת הבקיע והתחיל לזחול כלפי מעלה. כששרבב את ראשו החוצה הוא ראה את היטון במרחק כמה מאות מטרים ממנו, מביט סביבו בבלבול.

"מאט!" זאת הייתה לורי, שלחשה בקול.

יד הופיעה מאחורי סלע. מאט זרק מבט אחרון ביטון ואז התרומם אל מחוץ לבקיע ורץ לתפוס מחסה מאחורי הסלעים, שם חיכתה לו לורי. כשהגיע אליה הוא בדק את מצבו של פן, כדי להיות בטוח שהוא בסדר. הוא נראה בסדר. הוא שמר על מרחק מהענק ושתק עכשיו, אחרי שמאט הצליח לברוח.

היטון המשיך להתבונן סביבו, וראשיו מלמלו זה אל זה אחרי כל סקירה של המישור הסלעי. הוא בדק את הסדק כמה פעמים, כאילו מאט עשוי להופיע שם פתאום. בסופו של דבר גרר הענק את רגליו בחזרה אל הערוץ שמתוכו הגיח מלכתחילה. בזמן שהוא נכנס אליו פן רץ בשקט מאחורי הסלעים לעבר מאט ולורי. מאט חיכה עד שהוא הצטרף אליהם ואז שלושתם יצאו שוב לדרכם.

♦

"אתה צריך לנוח," לחשה לורי כשחצו את המישור הסלעי. הקרקע סביבם השתטחה והעשן התפוגג, אבל העיר ההרוסה עדיין הייתה כתם מרוחק על רקע הדמדומים האינסופיים. ביתה של הלן, שליטת העולם הבא. לשם היו פניהם מועדות, בהנחה ששם ימצאו את בולדווין.

"אתה בקושי מצליח ללכת," היא המשיכה. "היינו ערים כל הלילה והלכנו כל היום."

מאט הניד בראשו. "יש לנו עוד דרך ארוכה – "

"בסדר." היא הרימה את קולה כדי שפֵן ישמע. "אני מצטערת, אנשים, אבל אני צריכה הפסקה."

מאט ידע שזה לא נכון. הוא גם ידע שאם יעז לומר זאת, פן יחשוף שיניים וינהם עליו שהוא לוחץ מדי על בת הדודה שלו.

הם התמקמו על הקרקע הסלעית, כי לא היה להם מקום אחר להתמקם עליו, אפילו לא תלולית קטנה להתיישב עליה או עמק רדוד להסתתר בתוכו. הם יכלו רק להתיישב במעגל על הקרקע השטוחה ולהשגיח ששום דבר לא יתקרב אל חבריהם מאחור. היה טוב לעצור; שריריו הדואבים של מאט נאנחו לרווחה. אחרי שנפל לתוך הנקיק הוא אכן היה זקוק למנוחה, אבל בהתחשב במשימה שלהם לא היה לו נעים להגיד את זה.

המשימה שלהם: לעצור את ריינרק, אחרית הימים הנורדית. בסיפורים הישנים כל האלים מתו בריינרק. אלא שהפעם הם כבר מתים מראש. אודין, בלדר, לוקי... כולם אינם. ולכן מאט והאחרים יצטרכו למלא את מקומם, בתקווה שבלי החלק של המוות. ואם הם ייכשלו? אז העולם ישקע אל תוך חורף אינסופי.

מאט שפשף את זרועותיו. אם כבר מדברים על חורף, שרר כאן קור שהוא לא שם לב אליו כל עוד הם היו בתנועה. קור לח. מאט הרגיש כאילו הקור התיישב עליהם והוא מקפיא אותו כעת עד לשד עצמותיו. הוא עמד לפתוח את פיו, אבל לורי לחשה משהו לפן ומאט הניח להם לנפשם וחזר להרהר.

כשסבא שלו הכריז שריינרק מגיע ושמאט יהיה "האלוף של תור" – ימלא את מקומו של תור בקרב – מאט היה... הוא היה רוצה לומר מוחמא, אבל כנראה יהיה מדויק יותר לומר מבועת. אבל הוא ידע שכולם סומכים עליו, ולכן הוא קיבל את תפקידו והיה מוכן להתאמן, להילחם, לנצח. ואז הוא שמע את סבא שלו ואת זקני המשפחה האחרים אומרים שהם לא מצפים שמאט ינצח את נחש מידגרד. הם בעצם רוצים שהוא יפסיד. כי אם הוא יפסיד, פימבולווטר יגיע והעולם ייברא מחדש, טרי ורענן... אחרי שכמעט כל תושביו ימותו.

מאט עדיין לא הצליח להבין איך סבא שלו יכול לרצות שדבר כזה יקרה. אבל לא הייתה לו שום כוונה לעזור לזה לקרות. ולכן כשהוא נשלח למצוא את שאר צאצאי הצפון הוא לקח איתו את לורי ואת פן ויצא לדרך.

"בררר," אמרה לורי הרועדת. "עוד מישהו מרגיש את זה?"

"כן," אמר פן, שהביט בה בדאגה. "כדאי שנזוז בקרוב."

הוא העיף מבט לכיוון העיר ומאט ידע שהוא חושב על בולדווין. החבר שלהם היה צאצא של בלדר, האל הכי פופולרי. לפי סיפורי המיתולוגיה, אחרי מותו של בלדר האלים הלכו להל אבל לא הצליחו להחזיר אותו וכך התחיל ריינרק. בשביל זה הם היו פה עכשיו. בשביל לשנות את הסיפור. להחזיר את בולדווין. לעצור את ריינרק.

מאט השקיף על העיר ההרוסה שניצבה במרחק. כן, בתור האלוף של תור עצירת ריינרק ניצבה בראש סדר העדיפויות שלו. אבל בתור מאט תורסן הוא לא הפסיק לחשוב על בולדווין.

"כדאי שנזוז," הוא אמר.

"עוד כמה דקות." לורי שפשפה שוב את זרועותיה ורעדה. "אתם יודעים מה אנחנו צריכים? מדורה."

"ענקי האש האלה פלטו הרבה חום," התגרה בה מאט. "אפשר לחזור ולשחק איתם קצת."

לורי התחלחלה. "לא, תודה. פשוט חבל שהכוחות שלי לא כוללים הצתת אש."

"בטח התאומים היו יכולים להצית אש," אמר מאט בשקט ובהה במרכז המעגל.

פן פלט נחרה. "אני בספק. הם היו חסרי תועלת. אנחנו נמצא מחליפים טובים יותר."

לורי הציצה במאט ופניה אמרו שהיא יודעת שפֵן טועה. אפילו פן ידע שהוא טועה – זה היה ברור למאט מהטון הרברבני שהוא אימץ כשניסה לשכנע את עצמו שמוטב להם בלי ריי וריינה, צאצאיהם של פריי ופרייה. פן לא השתגע על התאומים, אבל הקסם שלהם הביא תועלת ונראה שהם סוף־סוף מתאמצים להשתלב בקבוצה. ואז בולדווין מת והתאומים החליטו שהם בעצם לא כל־כך מעוניינים להציל את העולם. לא אם משמעות הדבר היא לבקר בעולם הבא. ובטח לא אם משמעות הדבר היא שהם עלולים למות בעצמם.

"טוב," אמר מאט. "אנחנו באמת מוכרחים כבר ללכת. נראה לך שאת מסוגלת, לורי?"

היא הנהנה והם יצאו לדרך.

הם הלכו פרק זמן שנראה כמו שעות עד שלבסוף העיר התחילה לתפוס צורה ותוך זמן קצר הם ראו את השערים הענקיים חוסמים את דרכם.

"השערים להל," מלמל מאט. "אומרים שברגע שעוברים דרכם, אי אפשר לחזור."

"אז במקום זה פשוט נעמוד בחוץ ונצעק להלן?" שאל פן, שנשמע כמעט רציני.

מאט הצליח לחלץ משפתיו חיוך עקום. "הלוואי."

הם התקרבו לשערים כשהם מפלסים את דרכם בין חורבות. הם התכופפו מבעד לפתחים וטיפסו על שברי בניינים ובדיוק כשעמדו לזחול מתחת לשברי בניינים פֵן הרים את ראשו ושאף בפתאומיות.

"אתה מריח משהו?" אמר מאט.

הכוח שפֵן ירש מלוקי היה היכולת לשנות צורה לזאב, והיה לו חוש ריח מחודד אפילו כשהיה בדמותו האנושית.

"לא, סתם היה נדמה לי שאני – "

לורי קטעה את דבריו בצעקה. "מאט! תיז – !"

משהו תפס את מאט מהחלק האחורי של המכנסיים. הוא עף באוויר, ידיו ורגליו מתנופפות בפראות. ואז הדבר שתפס אותו הרפה ממנו והוא נחת על ערמה של סלעים. כאב טרי פרץ מכל סנטימטר בגופו.

מאט הסתובב והרים את מבטו אל זוג עיניים. שני זוגות עיניים, בעצם, זה מעל זה – ארבע עיניים אדומות שרשפו עליו מתוך פרווה שחורה מדובללת. ואז נפערו מלתעותיו של היצור וניבים לבנים הופיעו כשהוא שאג – אותה שאגה שמאט שמע כשהיה ליד היטון, אבל כעת היא הייתה במרחק סנטימטרים ספורים ממנו וגרמה לאוזניו להצטלצל ולעיניו להיעצם בכוח. כשהוא פקח שוב את עיניו הוא ראה מה נמצא מעליו. כלב. כלב שחור ענקי עם ארבע עיניים אדומות זוהרות.

"מאט!" אמרה לורי. "תשתמש בפטיש שלך!"

מאט היסס. הוא בהחלט היה מסוגל לאזור מספיק פחד וכעס כדי להפעיל את הכוח שלו, אבל... הקמע לא רטט, ולכן הוא היסס. הקמע תמיד רטט בתגובה למפלצות. אלא אם כן הכלב הזה הוא לא מפלצת מהסוג של הטרולים והענקים...

כלב ענקי. השומר על שערי הל.

"גַארם," הוא מלמל כשהסתכל ליצור בעיניים. היצור נהם, רוק נוטף ממלתעותיו, אבל הוא לא עשה דבר שהעיד על כוונה להדק אותן סביב גרונו. "זה גארם."

"לא אכפת לי איך קוראים לדבר הזה," אמר פן. "זה כלב גדול שרוצה לאכול אותך לארוחת ערב, תורסן. תשתמש כבר בפטיש שלך. או שאני עוד פעם צריך להציל אותך?"

"הקמע שלי לא מגיב," אמר מאט. "זה אומר שהוא לא מסוכן."

"ברור. הוא לא נראה מסוכן בכלל," אמר פן בעוקצנות, בקול מורם כדי להתגבר על שאגתו של גארם.

גארם קירב את חוטמו אל פניו של מאט. ריר נטף ממלתעותיו. מאט מיהר לסגור את פיו.

"מאט!" אמרה לורי. "תעשה משהו!"

מאט כחכח בגרונו. "שמי מאט תורסן. אני צאצא של תור, ואני צריך לדבר עם – "

"אתה רציני, תורסן?" התערב פן. "אתה מנסה לדבר איתו?"

"אני צריך לדבר עם הלן," המשיך מאט. "אין לי שום כוונות רעות כלפיה. אם תוכל לקחת אותי אליה – "

גארם קטע אותו בשאגה מחרישת אוזניים.