דברים רעים 1: דברים רעים

בפעם הראשונה ששמעתי את קולו של טריסטן, טלטל את גופי רטט משונה ביותר של תחושה מוקדמת. שמעתי אותו ממרחק של חדר כשאמר משהו באגביות לבוס שלי, ג׳רי, ובכל זאת ידעתי איכשהו שהוא ישנה את חיי.

ידיי היו עמוסות בערמה מבולגנת של כביסה נקייה וחמישה כלבים הצטופפו סביב רגליי בחדר הכביסה הצפוף של הבוס שלי, כששמעתי את הדלת הקדמית נפתחת ושני גברים מפטפטים נכנסו לבית. לא נבהלתי. זה היה בית מהסוג הכאוטי. אנשים מכל הסוגים נכנסו ויצאו בכל שעות היום, וזיהיתי מיד את צליל קולו של ג׳רי.

האיש השני שדיבר היה זר, אבל קולו היה עמוק וכאילו רעם דרך הבית עד שהגיע אלי. התגובה שלי לקולו היתה מיידית וחיובית. באופן כללי היו לי רגשות מעורבים כלפי גברים, כי היה לי איתם עבר די מטונף וגם כי לא מזמן עברתי פרידה איומה מאיזה טיפוס מגעיל. האקס שלי היה לוזר סטלן ומובטל, והוא לא היה הלוזר הראשון שבזבזתי עליו את זמני. למרות זאת, ידעתי מיד שהקול העמוק והגברי ההוא ממש מוצא חן בעיני.

הפלתי את הכביסה אל ערמת הבגדים המכובסים בפינה הנקייה של החדר. כישורי הכביסה שלי היו דלים, אם לומר את זה בנימוס. עבדתי בשביל ג׳רי ואשתו לשעבר, בוורלי, כאומנת/מנהלת משק בית/מוליכת כלבים/נערת בריכה/גנן/כל דבר אחר שהיו צריכים שאעשה. היה מובן לכול שכישורי כמנהלת משק בית די גרועים, אבל נראה שהסידור התאים לכולנו. עבדתי בשבילם שנתיים והכול עבד מעולה. בוורלי וג׳רי, שהיו אקסים לא מתפקדים והורים-שותפים מדהימים, הפכו לחבריי הקרובים ביותר ולשני האנשים האהובים עלי בעולם.

הייתי לבושה ברישול במכנסונים שחורים קצרים מדי וחולצה אפורה דהויה של אוניברסיטת נבאדה, שערי השחור החלק היה משוך לאחור בקוקו מבולגן ולא היתה עלי טיפת איפור, אבל בכל זאת הלכתי לפגוש את האורח. חמש החיות האהובות עלי בעולם נצמדו אלי כשצעדתי בשקט במסדרון.

גבו של ג׳רי היה מופנה אלי כשפניתי במסדרון אל הכניסה השחורה, המרוצפת באבנים. פניו של הזר היו מופנות אלי. ממבט חטוף ראיתי שהוא צעיר, סקסי בטירוף והתגלמות הצרות, בה״א הידיעה.

יכולתי לזהות צרות כשראיתי אותן, כי הן היו חברותיי משכבר הימים. בשבילי, צרות היו הנטייה הקטנה והמגעילה שלי להרס עצמי שאף פעם לא הצלחתי לנער מעלי לגמרי. אפילו היה לי שיר נושא שהתנגן אצלי בראש כשהרגשתי את הצרות מתקרבות. השיר היה Four kicks, ובפעם הראשונה שראיתי אותו הוא התנגן בשיא העוצמה.

הוא היה גבוה ובנוי כמו שחקן פוטבול, גם שרירי וגם מוצק. הוא לבש טי-שירט שחורה שהדגישה כל סנטימטר שרירי של חזה. זרועותיו המקועקעות היו שלובות על החזה שלו בעמדה ערנית ונינוחה, אבל הנוכחות שלו שלטה בחדר.

פניו היו נאות, ועיניים זהובות חיוורות משלו על תווי פנים נקיים ותואמים. האף שלו היה קו ישר עם קצה מעוגל שהיה הופך אותו מבחור נאה ליפה ממש אילולא היה גדול כל-כך. שפתיים מלאות ופה רחב חשפו מולי גומות רצחניות כשפיו התעקל למעלה בשובבות. הגומות האלה היו צרה צרורה. שערו השחור כזפת היה קצוץ, וזיפים כהים כיסו את הלסת שלו. החיוך הקליל שלו היה שובב, ולמרות זאת הצליח להיות מאיים.

זה היה שילוב משכר עבור מישהי שהיתה מקורבת מאוד לצרות.

ג׳רי הסתובב לראות למה הבחור מחייך. הוא היה בגיל העמידה, נמוך ומקריח, בעל מבנה גוף צר. הפנים שלו בשום אופן לא היו נאות, העיניים שלו היו קרובות מדי זו לזו והאף שלו גדול מדי, אבל לדעתי החיוך שלו היה אחד החיוכים הטובים ביותר בעולם.

״דניקה,״ ג׳רי אמר בדיוק בחיוך הזה, שהיה ברמה עולמית. ״זה החבר שלי, טריסטן. הוא הולך להתנחל על הספה לכמה ימים. הוא... אה... בין דירות.״

נאנחתי לעצמי. בוו תהרוג אותו. מבט אחד בטריסטן הבהיר לי שהוא לא סתם חבר. לג׳רי היתה היסטוריה בעייתית של עזרה לאנשים שלדעתו עומדים להיות הכוכב העולה הבא. היו לו חלומות גדולים על ניהול להקת הרוק הגדולה הבאה, והוא לקח את החלומות האלה עד לקצה. טכנית, הוא ובוו היו עורכי דין, אבל היא היתה עורכת הדין היחידה בבית שאפשר היה לקרוא לה מועסקת. ג׳רי היה עסוק מדי באיסוף להקות בלי חוזה הקלטות, ולא היה לו זמן לעבוד כעורך דין.

נעצתי בג׳רי מבט יוקד. ״בוו הולכת לתלות אותך. היא אמרה שאם עוד פעם אחת תביא הביתה מוזיקאי מובטל, היא תעיף אותך ואז אני אקבל שדרוג לחדר הגדול.״

הוא עיווה את פניו. ״נו, נו, אל תקפצי ישר למסקנות. לטריסטן יש עבודה. תראי, הוא אפילו לא מחזיק גיטרה.״

הסתכלתי על טריסטן. ״איזו עבודה?״

ג׳רי ענה במקומו, וככה ידעתי שהוא מבלבל את המוח. ״הוא יחצן מועדונים.״

גלגלתי עיניים. ״זה הכי טוב שהצלחת למצוא? בווגאס זאת מילת הקוד למובטל, ג׳רי. אפילו האקס הסטלן שלי קורא לעצמו יחצן מועדונים, ולא נראה לי שהוא יוצא בכלל מהבית שלו. תצטרך לחשוב על משהו יותר טוב לפני שבוו תגיע הביתה.״

טריסטן צחק, ונראה שחילופי הדברים בינינו בכלל לא פגעו בו. ״אני באמת יחצן מועדונים ובמקרה אני גם בלהקה,״ הוא אמר בדיבור אטי, נמוך וסקסי.

אוי אלוהים, חשבתי, ו- Four kicksשל קינגס אוף ליאון התנגן לי בראש בשיא העוצמה כששמעתי את קולו מקרוב. והשתדלתי להעמיד פנים שבכלל לא שמעתי את הצחוק הסקסי בטירוף שלו. ידעתי שנהיה שילוב מסוכן. דברים רעים יקרו אם נבלה ביחד יותר מדי זמן.

״רק שבוו לא תשמע אותך אומר את זה,״ הזהרתי אותו. האמת היא שרק ניסיתי לעזור לג׳רי. לא רציתי שהוא יסתבך שוב עם בוו, ונראה שאף פעם לא היה לו מושג מה ירגיז אותה, אפילו שבעיניי זה היה מאוד ברור.

נאנחתי בידיעה שלא יהיה קל לפתור את הבעיה הזאת. נדרכתי כששמעתי את דלת החניה הרועשת נפתחת בצד השני של הבית. הבית של בוו היה בנוי בסגנון חווה, ענקי ומשתרע, אבל דלת החניה עשתה כל-כך הרבה רעש עד שתמיד בישרה על נוכחותה בבית.

נעצתי בג׳רי מבט תקיף והרגשתי קצת כמו אימא שלו, אפילו שהוא היה בן ארבעים וחמש ואני הייתי בקושי בת עשרים ואחת. הצבעתי עליו. ״אני יודעת מה נעשה, אבל אתה תהיה חייב לי. אני שונאת לשקר לבוו.״ זה היה נכון. לגמרי לא הייתי אדישה להונאה שעמדתי לבצע, ורציתי שהוא ידע זאת. בוורלי היתה הגיבורה שלי. אף אחד מעולם לא עזר לי או תמך בי כמוה. חוץ מזה, פשוט אהבתי אותה. היא היתה חברתי הקרובה ביותר ופיתחתי הערצה קשה לאישה המצליחה הזאת, בת הארבעים ושמונה.

״טריסטן הוא ידיד שלי,״ אמרתי להם. ״אל תזכירו בכלל את המילים יחצן מועדונים או להקה. הוא פשוט סטודנט מובטל והוא הולך להתנחל לנו על הספה לשבוע אחד. נפגשנו באוניברסיטה בסמסטר שעבר. הבנתם?״

ג׳רי הנהן וחייך אלי חיוך אסיר תודה. ״אין עלייך, דניקה. אני חייב לך.״

הוא לגמרי היה חייב לי. התבוננתי בטריסטן, שחייך אלי את החיוך השובב ההוא, כאילו לא נפגשנו זה עתה.

״את יצור קטן ולוחמני. זה מוצא חן בעיניי,״ הוא מלמל בדיוק כשבוו ובניה הגיחו מעבר לפינה במסדרון שהוביל מהחניה אל אזור המגורים המרכזי. איוון ומאט ראו אותי ואת הכלבים שהתגודדו סביב רגליי ורצו אלי בקריאות שמחה קולניות. איוון היה בן שמונה, טיפוס שטני באופן חסר בושה, ומאט היה בן שש בוגר לגילו, ושניהם יחד היו פראי אדם, אבל אהבתי אותם בטירוף.

מאט הסתער ישר על מותניי ואיוון תפס את הכלבה הגדולה ביותר, מנגו, בחיבוק דוב. מנגו היתה כלבת ציד בצבע בז׳ מזן בלאדהאונד. היא היתה בת תשע והשאירה אחריה עקבות של רוק בכל אשר הלכה. בתור כלבת שמירה, היא היתה איומה. כולנו היינו משוכנעים שאם מישהו יפרוץ לבית, היא תראה בכך רק הזדמנות ללקק עוד כמה פרצופים.

מאט חיבק את המותניים שלי חזק כל-כך עד שהוציא ממני גניחה קטנה. הכלב השני בגודלו, דוט, לא אהב את היחס הגס. הוא נהם באיום על הילד. דוט היה רועה בלגי שחור וגדול ולאיש מאיתנו לא היה ספק שהוא כלב שמירה טוב. קצת יותר מדי טוב, למעשה. הוא מינה את עצמו לשומר האישי שלי, גם נגד שאר דיירי הבית, כולל הבנים.

היסיתי אותו וחיבקתי את מאט בחזרה. הוא היה ילד בלונדיני ורזה עם עיניים כחולות משגעות.

״אמרת שתכיני לנו עוגיות כשנחזור!״ מאט אמר לי בהתרגשות.

הנהנתי. ״בסדר. אתה רוצה לעזור לי להכין אותן או שאתה רוצה לשחק כשאני אופה אותן?״

״לשחק!״ הוא צעק. אני לא יודעת אם זה היה אופייני רק למאט, או לגיל שש, אבל לילד היו בעיות רציניות ביותר בוויסות עוצמת הקול שלו. אותי זה פשוט הצחיק.

״בסדר. אני מתערבת איתך שתוכל להריח אותן כשיהיו מוכנות.״

״כן!״ הוא צעק, עוד יותר חזק, ואז התחפף לחדר שלו.

איוון הזדקף, הסתכל סביב על כל המבוגרים וקפץ שפתיים. הוא היה גבוה לגילו, השיער שלו היה חום בהיר ועיניו היו חומות ורכות כמו של אביו. הוא היה ילד מצחיק. היו לו רגעים שבהם הוא היה פרחח חסר בושה, אבל לא פחות רגעים של קסם מוחלט. ״גם אני רוצה לשחק, דניקה, אבל אני אעזור לך אם את ממש, ממש צריכה אותי.״

חייכתי אליו. ״אני מטפלת בזה, חמוד. לך לשחק.״

הוא הסתלק, בלי לומר אפילו מילה אחת לאביו או לטריסטן. ילד בן שמונה טיפוסי, מתייחס רק לזאת שמכינה את העוגיות.

בוורלי ואני החלפנו מבטים. היא הפנתה אל הבנים שלה גלגול עיניים צחקני לפני שפנתה בכיוון שהם הלכו אליו, לחדר השינה שלה. היא בקושי העיפה בטריסטן מבט. זה לא היה סימן טוב.

״ג׳רי, מילה,״ היא קראה, עדיין מתקדמת אל חדרה. גם זה לא בישר טובות.

הוא קילל בשקט, אבל הלך אחריה.

הלכתי למטבח. חשתי את טריסטן הולך בעקבותיי.

הבית תוכנן כחלל אחד גדול ופתוח. הוא היה עצום אבל הכניסה, הסלון, חדר האוכל, המטבח וחדר המשפחה חלקו את החלל הגדול הזה, כך שזאת היתה הליכה ישירה למטבח מרגע שהקפתי את ספת הריש הענקית שחלשה על הסלון.

הבית היה שילוב משונה של שיק ורישול, עם נטייה חזקה יותר לכיוון הרישול. בוורלי הצליחה מאוד בעבודתה כפרקליטה המתמחה בפיצויים ממקומות עבודה והיא באה ממשפחה עשירה, כך שלא חסר כסף בבית. הוא היה עצום ושכן באחת הקהילות הסגורות הנחמדות ביותר בווגאס, אבל השטיחים בתוך הבית היו מהסוג המיועד לחצר, ולריהוט נדרש שדרוג דחוף. הדבר היחיד שעמד לזכותו של הבית היה עבודות האמנות המרהיבות שבוו אספה. קשה לתאר בכלל עד כמה הערכתי את טביעת העין שלה כשמדובר באמנים חדשים. הן היו נקודת האור היחידה, בכל הנוגע לאסתטיקה של הבית.

הבנתי למה היא לא הרבתה לחדש את העיצוב. שטיח חדש ייהרס תוך כמה שבועות על-ידי כלביה הפרועים וילדיה המשוגעים, וכל החלק האחורי של ספת העור הירוקה הכהה היה נגוס. תיארתי לעצמי שספה חדשה תזכה לטיפול דומה.

נאלצתי לפתוח את הבריח שהורכב על דלת המקרר לפני שפתחתי אותו. מנגו אהבה לאכול גושי חמאה כאשר דלת המקרר לא היתה נעולה כמו שצריך...

משכתי החוצה בצק מוכן של עוגיות שוקולד צ׳יפס. אנחת אכזבה ברורה נשמעה מאחוריי.

הסתובבתי להביט בטריסטן וזקפתי גבה. ״מה? אתה לא אוהב עוגיות שוקולד צ׳יפס?״

הוא הניד בראשו לעברי, עדיין מציג גומה אחת מסוכנת בחצי חיוך. ממש רציתי שיחזיר את הגומות האלה למקומן. הן לא הועילו לשקט הנפשי שלי.

״את צוחקת, נכון?״ הוא שאל בהדגשה.

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. ״הממ, על מה?״

״בצק עוגיות מוכן מראש?״

משכתי בכתפיים. ״זה קל ומהיר, והטעם שלהן בסדר גמור.״

הוא הניד שוב בראשו. ״תראי לי את מצרכי האפייה שלך. אני לא יכול לעמוד מנגד ולצפות בזה.״

הזעפתי פנים. ״אתה שתלטן יחסית לאורח מובטל.״

״יש לי עבודה. האמת שיש לי כמה עבודות. אבל כן, אני שתלטן. עכשיו תראי לי איפה הקמח שלך.״

המשכתי עם ההבעה הזעופה, אבל עשיתי זאת תוך כדי הליכה מהמטבח למזווה. נופפתי ביד לכיוון האזור שבו היו חומרי האפייה. המזווה לא היה ממש מאורגן כמו שצריך, אז הוא ודאי יצטרך לנבור קצת כדי למצוא את כל מה שצריך בשביל העוגיות. עזבתי אותו לענייניו וחזרתי למטבח כדי לחמם מראש את התנור ולשמן נייר אפייה. הוצאתי קערת ערבוב גדולה, כוסות מדידה וכל דבר אחר שחשבתי שיצטרך לאפייה. זה היה המעט שיכולתי לעשות אם הוא עשה את ההכנה עצמה.

פשטתי את הסווטשירט שלי, כי פתאום היה לי חם. בחוץ היו ארבעים ושלוש מעלות, אבל אי אפשר היה לדעת את זה בתוך הבית, שהמזגן שלו בדרך כלל הקפיא אותי למוות. לא הייתי רגילה להתחמם סתם כך, משום סיבה.

ישבתי על דלפק המטבח, לבושה בגופייה לבנה דקה, כשטריסטן חזר למטבח, ידיו מלאות בחומרי אפייה .

הוא הניח אותם על הדלפק ליד קערת הערבוב וסידר אותם בשורה יפה. כל תנועה הכי קטנה הבליטה את שרירי הזרועות שלו. זה היה מרתק.

״מלח?״ הוא שאל אותי בגבות מורמות .

מצמצתי וניסיתי לעבד את דבריו. כעבור כמה שניות מביכות הצבעתי מאחוריי .

הוא זז לכיווני בלי לומר מילה, ואז הבחנתי בטעות שלי. הארון שהצבעתי עליו היה ממש מאחוריי. הייתי צריכה פשוט להושיט לו את המלח.

נראה שזה לא מפריע לו. הוא התקרב במידה מעוררת אי-נוחות ושלח יד מאחורי. החלק העליון של החזה שלו התקרב כל-כך לפני עד שיכולתי להריח אותו. היה לו ריח נפלא, כל-כך נפלא שעצמתי לרגע עיניים כדי להפנים זאת .

הוא נאלץ לשלוח יד למעלה, והאגן שלו התחכך בפנים הירך שלי, כשנע בלי בושה בין רגליי כדי להתקרב.

נשמתי בחדות.

״סליחה,״ הוא אמר ונסוג כשהמלח בידו. ראיתי את עיניו מרצדות במהירות במורד גופי לפני שפנה ממני והניח את המלח ליד שאר המצרכים.

״אז את האומנת, אה? את ממש לא מה שדמיינתי כשג׳רי אמר שגרה איתם אומנת.״

שלחתי מבט עצבני אל הגב שלו. ״מה דמיינת?״

״אני לא בטוח. לא היתה לי תמונה ברורה בראש. פשוט לא ציפיתי למישהי כמוך.״ הוא סובב את ראשו כדי לשלוח אלי עוד מבט מהיר וחתום .

נתתי בו מבט מאוד לא ידידותי, נעלבת וקצת פגועה. ״מה זה אמור להביע?״

״שום דבר רע. תפסיקי לשלוח אלי מבטים מרושעים. אומנות פשוט לא נראות כמוך בדרך כלל. את נראית כמו מישהי שבהוליווד היו מלהקים לתפקיד האומנת כדי להוסיף סקס אפיל לסרט. את סקסית. ממש סקסית. אל תשחקי אותה ביישנית. את יודעת שאת יפהפייה.״

הפסקתי להסתכל עליו בעצבים, אבל נזהרתי מהמחמאות.

״תירגעי, אוקיי?״ הוא אמר ובחן את פניי. ״אני לא מתחיל איתך וגם לא אתחיל איתך. בת כמה את, שמונה-עשרה? צעירה מדי בשבילי. אני רק מציין עובדות. בדרך כלל נשים לא אוהבות שאישה מדהימה כמוך מסתובבת להן בין הרגליים.״

שוב תקעתי בו מבט עצבני. ״אני בת עשרים ואחת ובוו היא החברה הכי טובה שלי. אני עובדת בשבילם כבר שנתיים.״

הוא הניף את ידיו באוויר וחייך אלי בהתנצלות. ״מצטער. לא התכוונתי להיות שמוק. פשוט הפתיע אותי שאת האומנת שג׳רי דיבר עליה. הוא לא רמז שאת... נו, חתיכה.״

״בן כמה אתה?״ שאלתי אותו, עדיין עקוצה מההערה שאני צעירה מדי.

״עשרים ושש.״

״זה לא זקן,״ אמרתי לו.

״אני יודע. פשוט מבוגר מדי בשביל בחורות בנות שמונה-עשרה, או אפילו בחורות בנות עשרים ואחת. למען האמת אני גרוע גם עם נשים בגילי כשמדובר במערכות יחסים, וזאת הסיבה שאני לא בקטע הזה.״

לא התאפקתי. הייתי חייבת לשאול. ״אז מה כן הקטע שלך?״

״סטוצים. סטוצים קצרים ולא מחייבים. מה איתך?״

הנדתי בראש וכיווצתי שפתיים לעברו. לא האמנתי שהגענו לזה כל-כך מהר. ללא ספק, הוא היה גבר שכדאי להיזהר ממנו. ״אני בקטע של מערכות יחסים. ללא יוצא מן הכלל. לא היה לי סטוץ בחיים.״

הוא נאנח ומדד קצת קמח לתוך קערת הערבוב. ״טוב, נראה לי שזה הופך את המצב לפחות מסובך. אז נהיה ידידים.״ הוא שלח אלי חיוך צדדי, שלגמרי אי אפשר היה לעמוד בפניו. חשבתי שזאת אחת השיחות המשונות ביותר שאי-פעם ניהלתי, בהתחשב בכך שכרגע נפגשנו. רק שלא הרגשתי כאילו הרגע נפגשנו. הוא דיבר אלי כאילו הכיר אותי מאז ומתמיד והיה קשה לסרב למשהו שהוא אמר בקול הנמוך הזה.

הנהנתי והשבתי לו חיוך קצת קפוץ. ״אוקיי, ידידים, רק כי נגור תחת אותה קורת גג בשבוע הקרוב.״

״אז בסדר. התפקיד הראשון שלי כידיד יהיה להראות לך איך מכינים עוגיות שוקולד צ׳יפס הכי טעימות בעולם.״