דואט הדמים 1: שבועה

פרק 1 כעבור שתים־עשרה שנים אייברי

עמוק בתוככי ניו אורלינס, הפכתי להיות שומרת הסף של אלה שכבר אינם בין החיים.

האישה שישבה מולי רכנה לעברי והשעינה את מרפקה על השולחן המתקפל המתנודד שלי. אצבע מטופחת אחת תופפה על קלף המוות, וטבעות קטנות של עשן הסתלסלו מפיה כשינקה מסיגריית מרלבורו רד כאילו הייתה משהו הרבה יותר מגונה.

״אני הולכת למות, נכון?״ כשדיברה, לחייה שקעו פנימה סביב הסיגריה. ״הנה, כאן? אני לא מאמינה שהשלד מנבא לי עתיד טוב, מיס וושינגטון. הוא לא אומר שום דבר טוב.״

לפני שנים למדתי את אומנות הטארוט מקוראי קלפים אחרים בכיכר ג׳קסון. בשבילי, זו הייתה מטרה שמקדשת את האמצעים. לא הייתה לי היכולת לקרוא את העתיד כפי שהייתה לעמיתיי. לא היו לי את הכישורים להביט בקלף ולראות רשת סבוכה של תשוקות, שקרים ואהבה – ראיתי את העיטורים שעל הקלפים, ידעתי מה משמעותם אחרי שנים של לימוד, ולא היססתי לקחת לעצמי מעט חירות יצירתית.

ככל שהקריאה טובה יותר, כך גדול יותר התשר, והוא היווה תוספת נאה לתשלום הלא מוגזם שגביתי עבור שירותיי כדי למשוך אל שולחני יותר לקוחות, בניגוד לכמה מהאחרים.

במילים אחרות, כוחות השוק שבהם החזק שורד.

״לא, גבירתי,״ גרגרתי בקול גרוני, ״לא מוות.״

כתפיה התרפו בהקלה.

״לא תמיד, בכל מקרה.״ עיניה התרחבו ואני הסתרתי חיוך מנצח. ערבבתי את הקלפים ובחרתי מתוכם קלף נוסף. ״קלף המוות מסמל צמיחה מחדש, שינוי. הסרת כל מה שישן ושינוי הדרגתי לקראת החדש.״ הפכתי את הקלף החדש על גבו, הנחתי אותו בסמוך לקלף המוות וחייכתי חיוך כן. ״תשוקה, גבירתי. האם חזרת באחרונה להיות רווקה?״

פיה של האישה נפער והסיגריה נתלתה ממנו. אפילו בחשכת הצללים שהטילה כנסיית סט. לואיס המתנוססת גבוה מעלינו, אי אפשר היה שלא לראות את לחייה המוורידות ואת המצמוץ המהיר של עיניה. ״גרושה.״ היא שלפה מפיה את הסיגריה, השליכה אותה על המדרכה לצד שולחני ודרכה עליה. ״איך ידעת את זה?״

בגלל שראיתי אותך בעבר.

לא אותה ספציפית, ודאי שלא, אבל נשים כמוה. גם גברים. לכולם אותה הבעה מרוחקת – אצל חלקם היא צינית יותר מאשר אצל אחרים – שמעידה על הגיהינום מעשה ידי אדם שקרוי נישואים. מלכודת שהחברה האנושית טוענת שאנו זקוקים לה, שאנחנו צריכים להשתוקק אליה יותר מכל דבר אחר.

אני לא השתוקקתי למלכודת הנישואים.

לעזאזל, בקושי השתוקקתי לגברים בכלל – בגלל שחייתי ברחוב במשך רוב שנות העשרה שלי, חלאות אדם נגעו בשדיי, תפסו בתחת שלי, ויותר מדי פעמים אמרו לי שאני ילדה כל כך יפה שבטח איראה נהדר כשארד על הברכיים לפניהם.

אני אעדיף למות לפני שארד על הברכיים בשביל איזה גבר ולא משנה מי.

המהמתי איזה צליל של התלהבות מעושה וליטפתי באצבעי את הקצה המשונן של קלף התשוקה. ״הקלפים, גבירתי. אין ספק שבאת לניו אורלינס בחיפוש אחר הרפתקה חדשה. את רוצה ללכת לאיבוד, וגם –״ הצבעתי על הקלף הראשון שבחרתי, אס המטבעות – ״את מוכנה להוציא כסף על הדברים שאת רוצה. המטבעות מייצגים דברים חומריים, כסף, דברים מהסוג הזה. אבל אני רוצה להזהיר אותך לא להיכנס חזק מדי לענייני התשוקה.״

עיניה עקבו אחר תנועת ידיי כשאספתי את הקלפים ביד אחת והנחתי את כולם על השולחן. ״אני רוצה להיות נחשקת.״ היא התקשתה להסתיר את נימת ההשתוקקות שבקעה מקולה השקט. ״אני רוצה שוב להרגיש.״

״כמו כולנו, לא?״

כששמעה את זה, היא מצמצה ונסוגה מעט ושילבה את ידיה על בטנה. היא הטתה ימינה את סנטרה והסבה את מבטה אל שאר קוראי הקלפים שלאורך הכיכר. זה היה מוצאי שבת, והמשמעות הייתה כסף. המון כסף, למי שעשה את עבודתו כמו שצריך - וניכר שאני לא עמדתי בציפיות.

היא רצתה את השקרים, את ההבטחה שתפגוש את ״האחד והיחיד״ שלה במהלך שהותה בניו אורלינס. היא חד וחלק רצתה. ואני, או שאשחק את המשחק ואכניס את הכסף לכיס, או שאחזור לדירתי ואצטרך למצוא דרך אחרת לשלם את שכר הדירה החודש.

תשכחי מרגשות האשם ותגידי לה מה שהיא רוצה לשמוע.

תעשי את זה, אייברי, קדימה תעשי את זה.

שנאה עצמית מילאה את קרביי כמו חלב חמוץ, כמו גם התזכורת הכבדה לכך שאין לי אף אחד. לא היו לי בני משפחה או חברים. מחקתי כל זכר לקיומי, מלבד מראה פניי כשהסתובבתי ברובע הצרפתי. נמלטים כמוני היו עשרה בגרוש בניו אורלינס, אבל גם הידיעה הזאת לא הצליחה למחות את המרירות כשחשבתי על מה שיכול היה להיות.

אייברי וושינגטון היה רק אחד מהשמות הבדויים שאימצתי לעצמי במהלך שתים־עשרה השנים האחרונות. במשך רוב שנות נעוריי הייתי סמנתה לאבלייס – טמבלית קטנה ונאיבית שבטחה בכל האנשים הלא נכונים. הייתי רובי מתיסון בשנה שבה מלאו לי עשרים – קצת יותר מנוסה, אבל לא פחות טיפשה.

לקח לי זמן מה להבין שאנשים רוצים להגן על האינטרסים שלהם, ואף אחד לא שם קצוץ על האינטרסים שלי.

הפכתי לאייברי וושינגטון אחרי שגבר חשוד למראה עקב אחריי הביתה באחד הלילות, כשהוא מדקלם את שמי כאילו לא היה מתנגד לקחת אותי לאיזו סמטה אפלה ולהתעלל בי להנאתו. הוא היה זר שבלבל במוח לקוראים בקלפים בכיכר, לפני שנעצר באשמת תקיפה. פחדתי לצעוד ברחובות החשוכים לבדי גם אחרי שהאזיקים ננעלו סביב מפרקי כפות ידיו. אבל לא היה מי שיגן עליי אז, בדיוק כפי שאין מי שיגן עליי עכשיו.

ההגנה שבשינוי שם מוגבלת למדי.

כפור טיפס במעלה גבי והשנאה העצמית נעלמה כלא הייתה.

פגשתי את מבטה של האישה והתעלמתי מהבזק התקווה שראיתי עמוק בעיניה. ״את תפגשי אותו.״ ההתנשפות הרכה שלה נהדפה מלב הפלדה שלי. ״תפגשי אותו בדיוק כפי שאת מדמיינת את זה, ואת תהיי נחשקת, גבירתי, בדיוק כפי שאת חולמת.״ בהחלטיות של ברזל, טפחתי על קלף אס המטבעות פעם נוספת. ״אבל האהבה תחמוק ממך שוב ושוב אם תתמקדי אך ורק בדברים גשמיים. חפשי מעבר לחיצוני ותגלי את הגבר שמחכה לך.״

״אבל איפה אמצא אותו?״

פעמוני מגדל הכנסייה של סט. לואיס צלצלו כמו על פי הזמנה. שעת חצות.

״בכנסייה. את תפגשי אותו בכנסייה.״

שפתיה של האישה נפשקו בהבעה קודרת וחשפו שיניים קדמיות מצופפות. ״אני לא הולכת לכנסייה.״

״אז תתחילי ללכת לכנסייה, אם את רוצה לפגוש אותו.״

היא לא אהבה את זה, זה היה ברור כשמש. אבל מלבד הסבת מבט מהירה לעבר המבנה המתנשא מאחוריה, היא לא נלחמה בי. אצבעותיה נשלחו לתוך תיקה ותרו אחר מה שנועד להיות התשר שלי, כך קיוויתי.

שטר דולר קמוט נשמט על השולחן.

נראה שלא הייתי צריכה למצוא השראה בסובב אותי.

״שיהיה לך לילה טוב.״

היא לא החזירה ברכה דומה, אלא רק סגרה סביבה את הז׳קט שלה, שמטה את כתפיה ועקפה את שאר הקוראים בקלפים. התבוננתי בה כשקפצה מעט כאשר חסר בית הזדקף על ספסל ברזל והושיט לעברה קופסת פח.

לא הייתי צריכה לשמוע אותה כדי לדעת שהגיבה בקללה כלשהי.

האיש נסוג והצמיד את הקופסה לחזהו, ושמי הלילה נטולי הירח השחירו את הבעת פניו. הרגשתי התעוררות מוכרת של כעס.

אני עמדתי בעבר במקומו של הגבר הזה, אני קיבצתי נדבות, ביקשתי סנדוויץ׳, התחננתי לשביב תקווה.

ברכיי השמיעו מחאה כשקמתי, והכיסא הקל שלי נע על רגליו האחוריות לפני שהנחתי יד על הריפוד המלוכלך וייצבתי אותו.

אל. אל תיגשי לשם ואל תתעסקי בדברים שהם לא עניינך.

קולה של האישה הגיע אליי עם הרוח המתגברת: ״אל תיגע בי, אידיוט.״

כן, לא יכולתי לתת לזה לעבור בשקט. שתתעלם ממנו, זה בסדר, שתעקוף אותו ותרים את סנטרה בבוז ותעמיד פנים שהוא לא קיים.

אבל לא הייתה לה זכות ליצור קשר עין ולהתנהג כמו בת זונה.

״אייברי.״

כתפיי נעו באופן לא רצוני כששמעתי את שכנתי הקבועה, טביטה, קוראת בשמי. זה לא שינה שהייתי ״אייברי״ כבר שלוש שנים, עדיין לא עניתי כשקוראים לי. את כבר לא לורל, את חייבת לזכור את זה.

לא פשוט כל כך לעשות את זה.

״אני חושבת שכדאי לך ללכת הביתה.״

״למה?״ פגשתי את מבטה של טבי. ״שמעת משהו?״

היא נגעה בחזה שלה, ממש מעל התג שלה, ואז הצביעה בכיוון שאליו צעדה הלקוחה שלי.

האישה חלפה על פניו של חסר הבית ועצרה לדבר עם אדם אחר. פנסי הגז המהבהבים לא הצליחו להסתיר את מבנה גופו המרשים – גבוה, רחב כתפיים וצר מותניים. הייתה לו עמידה של חייל או שוטר או משהו, ברצינות, והחיישנים שלי לא אהבו את זה במיוחד.

האישה הניחה יד אחת על זרועו, הסתובבה בחזרה ו... הצביעה. עליי.

אוי, שיט.

״עופי מכאן, אייב.״

כן, טבי לא הייתה צריכה לחזור על זה פעמיים.

זה היה הקטע שבהפעלת דוכן קלפי טארוט לא חוקי בכיכר ג׳קסון. לא הייתי ממליצה על הפעלה ללא אישור, אבל באמת, הצלחתי להסתדר לא רע במהלך השנים האחרונות.

הסיכה של התג המזויף שלי דקרה אותי בחזה כשארזתי את הכיסא שלי ודחפתי את חלקי השולחן המתקפל לתוך התרמיל שלי. נר (כבוי), קלפי טארוט, קריסטלים, מטוטלת. רוכסן התרמיל נשמע רועש באופן לא טבעי כשנתקע, ואני משכתי ו – פאק.

תליתי את רצועת התרמיל על כתף אחת.

משכתי במהירות את מפת הקטיפה המהודרת והשלכתי את הבד הכבד על זרועי.

הגיע הזמן לזוז.

עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, האוויר כאילו התעבה כשהוא התקרב אליי מאחור, כאילו מדובר באיזו סצנה מטורפת מסרט אימה.

יד גברית נחתה על כתפי ואצבעותיה היו רחבות וחזקות.

לא צרחתי – אני לא מאלה שצורחות.

אבל כל המילים נתקעו לי בגרון, ואז לא נותר דבר מלבד צליל הבריטון של קולו השקט.

״ממהרת לאיזה מקום?״