דואט נדירה 1: הזדמנות נדירה

אומרים שמחוץ לכפר הקטן שלנו השטן שולט, אבל לי יש דאגות דחופות יותר כרגע.

"שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, ושהטוב ינצח!"

קולו של יולו מהדהד בין העצים ואני מחייכת לעצמי ממרום מחבואי בצמרת העץ. אנחנו משחקים בערך מאז הייתי בת שלוש והוא היה בן ארבע ואני כבר בת עשרים ועדיין משחקת מחבואים ומטפסת על עצים. מה הפלא שאני מרגישה כמו ילדה? מבין העלים אני מצליחה לראות אותו צועד ישירות אליי.

"אחת־שתיים־שלוש, שיילה. אני רואה אותך!"

אופס. מהר כל־כך? הוא מגיע אל מרגלות העץ ומרים את ראשו, חיוך זחוח על פניו. עיניו החומות, הרגילות, ננעצות בי, נוצצות מניצחון. "אתה כבר מכיר את כל התרגילים שלי," אני מתלוננת, אבל כבר מתכננת את הצעד הבא. המשחק הזה עוד לא נגמר. אם רק אצליח להגיע לעץ שלידו עמד כשיצא לחפש אותי ואגע בו, אנצח. "אפילו לא חיפשת," אני ממשיכה בקול מאוכזב כשאני עושה את דרכי מטה, על פניי ארשת תבוסתנית. אני נאחזת בגזע, מגששת ברגלי אחר הענף הנמוך הבא ונמתחת עד שאני מצליחה לייצב אותה. הרגליים שלי לא ארוכות, אבל מגיל צעיר אני מקפידה לתחזק את הגמישות שלי וזה נותן לי יתרון בלתי מעורער בטיפוס על עצים.

"את לא יכולה להסתתר מפניי, שיילה. אני מכיר אותך. אני יכול להריח אותך ממרחק של קילומטר," יולו מתרברב בזמן שאני ממשיכה בדרכי מטה. עוד ענף אחד והוא יוכל לשלוח יד ולגעת בי ואז המשחק באמת יגיע לסופו. אני מחמיצה פנים כמי שכבר הפסידה, מנסה כמיטב יכולתי לשכנע בשפת הגוף שנכנעתי.

נכנעתי... בחיים לא! אני מכירה את היער כמו את כף ידי; אני מתהלכת בו במשך שעות ארוכות בימי הקיץ, מקפידה להסתיר את שערי ומשתדלת שלא להיראות כשאני מלקטת פירות וצמחים. אבי לימד אותי לצוד, אבל הנפש שלי עדינה מכדי שאוכל ליהנות מפעילות כזאת.

נפש עדינה או לא, יתהפך העולם לפני שאתן ליולו לנצח אותי בלי מאבק. אני נאחזת בבליטה בגזע העץ, מסתובבת כאילו אני מתכוננת לגלוש מטה היישר לידיו של היריב שלי ובתנועה מהירה ומפתיעה אני מסתובבת שוב, קופצת הרחק קדימה ונתלית בתנופה על ענף. כפות ידיי נשרטות, אבל זה לא מה שיעצור אותי. אני מתעופפת מעל יולו ומשחררת את הענף מאחיזתי. כפות רגליי נוחתות על האדמה ואני פותחת בריצה מטורפת, יודעת שסיכויי לנצח אינם גדולים. עם כל הכבוד לגמישות, הרגליים שלי קצרות מאלה הדוהרות מאחוריי. אני דוחקת בעצמי עוד קצת. אני יכולה להשיג אותו!

אני כבר רואה את העץ שבו עליי לגעת. הניצחון בידיים שלי! אני מתקרבת ליעד במהירות ושולחת יד קדימה והנה –

אני מתרסקת על האדמה ויולו נופל עליי, תופס בחולצתי. אאוץ'. הברך שלי ספגה את רוב הנפילה והשתפשפה כהוגן. אני דוחפת אותו מעליי ומתיישבת, מתנשפת, מעריכה את הנזקים. האמה הימנית נשרטה ממפרק כף היד ועד המרפק, כפות ידיי שורפות ואדומות ואני בטוחה שהברך שלי תכחיל תוך כמה דקות.

"שיט, שיילה, עיקמתי את הקרסול בגללך," יולו מאשים ומושך בשולי מכנסיו, בודק את רגלו.

"איך זה בגללי? לא היית חייב להפיל אותי כמו בריון," אני מוחה, אף שאילו נהג אחרת הייתי כועסת עליו.

"ניצחתי אותך," הוא אומר ברוגז ומשפשף את קרסולו, "תפסידי בכבוד."

אני מתכווצת בהפתעה כשקול נוסף מפר את שלוות היער.

"ואני ניצחתי אותך, יולו!" קוראת דיאה ומכה בידה על גזע העץ שמסמן את נקודת המוצא והסיום של המשחק. היא מנתרת במקום, מתרגשת וצוחקת. העיניים המיוחדות שלה, אחת בצבע סגול והאחרת בצבע ירוק בהיר מאוד, זורחות באושר. העיניים האלה מודיעות לכולם שהיא נושאת גנים מהזן החדש, הזן שנוצר בעקבות המגיפה ששינתה את הדי־אן־איי האנושי.

מרוצה מההתפתחות הבלתי צפויה אני מצטרפת לצחוקה ומעיפה מבט אל יולו. על פניו שפוכה הבעה חמוצה כל־כך, שצחוקי הולך וגובר. "אחותך הקטנה ניצחה אותך," אני קוראת בין פרצי הצחוק, מרוקנת מיולו כל פיסת עונג שהספיק לחוות כשניצח אותי. אף שעורו שחום, צבע ארגמן מתפשט על פניו.

"שיילה!" הוא זועם, "את המפסידה הכי גרועה שפגשתי בחיים שלי." אני מתרוממת בחיוך, מנערת את בגדיי ושולחת יד אל יולו בהזמנה מפייסת. הוא מעיף את ידי המושטת. "אני יכול לקום בעצמי!"

אוי, יולו, אתה כזה תינוק, אני רוצה לגעור בו, אבל מתאפקת. אני יודעת לזהות מתי האגו של החבר הכי טוב שלי מראה סימני מצוקה.

"אני הלכתי," מודיעה דיאה בהתגרות, "הבטחתי לאימא שאעזור לה ואני לא יכולה לחכות עד שאספר לה שניצחתי אותך, יולו." היא פונה לדרכה.

"עוד סיבוב?" אני שואלת בנימה מבודחת, יודעת מראש את התשובה.

"את מתכוונת להודות שניצחתי אותך?" הוא שואל, ואני בטוחה שגם הוא יודע מה תהיה התשובה.

"דיאה ניצחה," אני מצהירה בשמחה. זה חזק ממני. אני יודעת שזה מטריף אותו.

"דיאה ניצחה רק כי שיחקת מלוכלך. עיקמתי את הרגל בגללך."

בדרך חזרה יולו צולע בצורה שנראית לי מוגזמת ודרמטית, אבל אני לא אומרת דבר. אנחנו מתיישבים לנוח באחת מנקודות הישיבה הקבועות שלנו.

"הגיע הזמן שנפסיק כבר עם המשחקים המגוחכים האלה. זה לא נורמלי." יולו נאנח.

"מה זה נורמלי, יולו?" אני שואלת ברצינות, "יש בכלל דבר כזה 'נורמלי'?" אני באמת ובתמים תוהה כמה נורמליות יכולה להיות בעולם שבו האנוכיות היא ערך חיובי ואף מקודש, והעיקרון המוביל והבולט ביותר הוא 'החזק קובע'. אף אחד מאיתנו לא באמת חזק.

"בטח שיש," הוא אומר בביטחון, "לחיות בתנאים טובים וליהנות מחשמל וממים זורמים זה נורמלי. להיפגש עם חברים זה נורמלי. אנחנו חיים פה באיזו בועה פרימיטיבית שלא קשורה למציאות."

"אבא שלי אומר שהכול עניין של תפיסה, של השקפה. בשבילי לחיות בסתר זה נורמלי." אני לא מבינה למה אני צריכה בכלל להסביר לו את זה. הוא יודע שהחיים בסתר הם האפשרות היחידה שלי. המראה שלי הוא שלט פרסומת ענק לכך שאני בעלת מטען גנטי מקורי וטהור.

"קבלה של המצב כפי שהוא זאת גישה תבוסתנית. בעיקר כשהיא באה ממישהי שלא יודעת להפסיד בכבוד," הוא מעיר.

זה כבר מעליב. "אני יודעת להפסיד בכבוד!" אני מכריזה, "ואני לא רואה איך הרהורים בחיים שאין לי וגם לעולם לא יהיו לי יקדמו אותי לאיזשהו מקום!"

"איך תתקדמי למקום טוב יותר אם לא תשאפי להגיע לשם? איך את יכולה להסתפק במציאות כזאת עגומה?"

"מה חסר לי בחיים?" אני שואלת בכנות, "יש לי הורים שאוהבים אותי ושדואגים לי. יש לי את אחי ויש לי גם אותך!"

"מה חסר לך בחיים? בואי נחשוב... את יכולה לנסוע לראות את הים? לבקר בעיר הבירה? להחליט עם מי תתראי ומתי? להיכנס לחנות ולקנות לעצמך בגד? לנהל את חייך? לזכות בכך שמישהו יכיר בקיומך?"

"ברגע שמישהו מלבד המשפחה שלי ושלך יכיר בקיומי זה יהיה הסוף שלי," אני אומרת את המובן מאליו בקול חמוץ.

"תגידי לי, איך אפשר לחיות ככה? אלה לא חיים. זה להיות לא קיימת. הכפר הזה כולו, כולנו, כאילו לא קיימים. שמעתי שבערים הרבה יותר טוב. יש להם תנאי מחיה טובים ועבודה מסודרת. אומנם הם משלמים מיסים כבדים כל חודש, אבל הם משלמים מתוך המשכורות שלהם ואף אחד לא מגיע כדי לבזוז אותם ולרוקן את כיסיהם מתי שמתחשק לו."

באמת רע לו כל־כך? למה? "הם... הם עבדים! הם עובדים בשביל המשטר וחיים מהפירורים שמשאירים להם וזה בלי לציין שלנשים בכלל אין מה לחפש בעיר אם לא מתחשק להן להפוך לחפץ לשימוש ההמון."

"ואנחנו לא עבדים, שיילה?" הוא שואל במרירות, מתעלם מהעובדה שעבורי העיר היא לא אפשרות בכלל, "יש לנו לאן לשאוף? יש לנו חיים פה, במקום השומם הזה? אפילו חיי חברה אין לנו."

"אנחנו חיים בחברה האנושית ביותר מבין החברות שעדיין קיימות על פני כדור הארץ. יש פה משפחות. גדלת בבית עם הורים. אם היית נולד בעיר זה לא היה קורה. היית מעביר את הילדות שלך בפנימייה מטעם השלטון."

"ואולי אנחנו אלה שצריכים להתקדם? העולם השתנה ואנחנו לא מסתגלים למציאות החדשה."

איך ייתכן שהוא לא מעריך את מה שיש לנו פה? את חלקת האלוהים הקטנה הזאת, את נווה המדבר, את החירות ואת האושר שלא יכולתי לחוות בשום מקום אחר בעולם הגוסס הזה?

אני קמה על רגליי, כועסת מכדי שאוכל להמשיך לשבת. יולו מתרומם מייד אחריי ואנחנו נעמדים זה מול זה. "אז למה אתה נשאר פה?" אני מטיחה בו, "למה אתה לא פשוט קם והולך? קדימה, קח את עצמך ולך." אני שולחת את ידי לחזהו והודפת אותו.

"בגללך," הוא מסנן מבין שיניים חשוקות, "אני נשאר פה בגללך!" הוא תופס בכתפיי ומושך אותי אליו בכוח, מצמיד את פיו אל פי ומנשק אותי באופן מכאיב, מעניש.

אני המומה מכדי להגיב. מאיפה זה בא? אנחנו חברים מהסוג שמטפס על עצים ומשחק מחבואים! אני לא מחזירה נשיקה, אבל גם לא מתנגדת. מעולם לא התנשקתי. האם אני אמורה לקפוא כפי שאני קופאת עכשיו? להתחלחל? להרגיש שאני עושה משהו שמנוגד לטבע שלי? לרצון שלי? בדבר אחד אני בטוחה, אני לא אמורה להרגיש ככה! הוא כמו אח עבורי, והוא מציק ויונק את שפתיי ללא רשותי. אני מצליחה לדחוף אותו ממני. "מה אתה עושה?" אני מתפרצת בזעם, "השתגעת?"

הוא מעביר את ידו בתלתליו השחורים, נראה נסער באופן מבהיל כמעט. הוא מפנה כלפיי את גבו, מתרחק שני צעדים ומסתובב אליי בחדות. "השתגעתי?" הוא מצביע על עצמו, "אם השתגעתי? מה חשבת שאני עושה פה עדיין? שלושת אחיי הגדולים עזבו ברגע שיכלו, הייתי צריך רק להחליט אל מי מהם מתחשק לי להצטרף כדי לבנות לעצמי חיים טובים יותר. יאן זכה אפילו לקבל מספר אישי ואני נשארתי פה בשבילך, אבל מתברר שאת בכלל לא שווה את זה!"

עיניי מתמלאות דמעות של עלבון צורב. "למה אתה אומר את זה?"

"למה? כי את ילדה קטנה, אנוכית ומפונקת. הולכת אותי שולל!"

הדמעות גולשות ומרטיבות את פניי. מעולם לא רבתי איתו. לא ככה. כן, לפעמים התווכחנו בקולי קולות, לפעמים הרגזנו זה את זה בכוונה, אבל לא חשבתי שאי־פעם אומר לו את המילים הקשות שנשפכות מפי. "אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר בחיים! תסתלק מהכפר, אולי זה עדיף."

אני עוקפת אותו ומתרחקת, אך לא בריצה. ההליכה שלי איטית מספיק כדי שהוא יעצור אותי. כדי שיתחרט. שיתנצל.

זה לא קורה.