דובר למתים

דובר למתים הוא ספר המשך, אבל הוא לא התחיל כך את חייו — ודרך אגב, אתם לא חייבים לקרוא אותו כך. לאורך כל השנים, הכוונה שלי הייתה שדובר למתים יהיה ספר שעומד בפני עצמו, כך שתוכלו להבין אותו אם קראתם לפני כן את המשחק של אנדר וגם אם לא. ואכן, במוחי שלי, זה תמיד היה הספר "האמיתי". אילו לא הייתי רוצה לכתוב את דובר למתים כבר בשנת 1983, אז גם המשחק של אנדר מעולם לא היה הופך מסיפור קצר לספר באורך מלא.

אז איך דובר למתים נוצר? כמו כל הסיפורים שלי, סיפור זה התחיל עם יותר מאשר רעיון אחד. המחשבה של "דובר למתים" עלתה בראשי מהחוויות שעברתי עם מוות וטקסי לוויה. כתבתי על זה מאמרים שלמים במקומות אחרים, אך די שאכתוב כי לא הייתי מרוצה מהדרך שבה אנחנו משתמשים בלוויות על מנת לשנות את חייהם של המתים ומעניקים למתים סיפור כה שונה מחייהם אמתיים, כך שלמעשה, אנחנו הורגים אותם שוב. לא, זה היה חזק מדי. בואו ונגיד שאנחנו מוחקים אותם, אנחנו עורכים אותם, אנחנו הופכים אותם לאדם שהרבה יותר קל לחיות אתו מאשר האדם שבאמת חי במציאות.

דחיתי את הרעיון הזה. חשבתי שהלוויה נכונה יותר תהיה להגיד באופן כן ואמיתי מי היה אותו האדם ומה הוא עשה בחייו. אבל עבורי, "כנות" לא אומרת שפשוט אומרים את כל הדברים הלא נעימים במקום הדברים הטובים. זה גם לא אומר שצריך להשוות אותם ולחשב ממוצע. לא, כדי להבין מי האדם באמת היה, להסביר את המשמעות של חייו או חייה, הדובר למתים יצטרך להסביר את הסיפור האישי שלהם — מה הם התכוונו לעשות, מה הם באמת עשו, על מה הם התחרטו ומה שימח אותם. זה הסיפור שמעולם לא ידענו, הסיפור שלעולם לא נוכל לדעת — ועדיין, בעת המוות, זה הסיפור היחידי שבאמת שווה לספר.

קיבלתי מספר מכתבים, דרך אגב, מאנשים שנקראו לדבר בלוויות מעת לעת, ולאחר שקראו את דובר למתים, התאמצו כדי להפוך את טקס הלוויה לדיבור. אוסיף כאן מיד כי הם עשו זאת ברשות המשפחה או לפי בקשתו של המנוח (כמובן שלפני המוות עצמו!). כמה מהם אפילו שלחו לי את הטקסט שהם הקריאו במהלך הדיבור, ואני חייב להגיד כי כמה מהסיפורים היו מדהימים ומלאי עוצמה. אני מקווה שמישהו יעשה דיבור בלוויה שלי. אני חושב שבאמת יש כוח ואמת ברעיון הזה.

אבל זה לא היה המקור היחידי של דובר למתים. מזה שנים רבות אני חובב של מדע בדיוני אנתרופולוגי — סיפורים שבהם המדען חוקר תרבות חייזרית וחושף את הסיבות לזרות שלהם. הספר הראשון שקראתי בז'אנר הזה היה A Case of Conscience מאת ג'יימס בליש. שנים לא רבות לאחר מכן קראתי את הסיפור Death and Designation among the Asadi, שגם נכתב על-ידי ג'יימס בליש. לשניהם הייתה השפעה חזקה מאוד עליי. אז בתוך מוחי, היה בי רצון עז להוסיף משהו משלי לאותו הז'אנר.

אז כאשר חשבתי על גזע חייזרים, שעל מנת להתרבות, היה צריך לטבוח זה בזה במלחמות שבטיות נוראות, היה זה טבעי שהחלטתי שהסיפור יתואר מנקודת מבטו של מדען אנושי שחוקר אותם. רק בהדרגה, במשך מספר שנים, פיתחתי את הרעיון של החזרזירים ושל מחזור החיים המוזר שלהם, והרעיון של המלחמה הבין-שבטית דעך לאטו — עד כדי כך שלא הייתי צריך לפרט עליו בדובר למתים. אבל בכך שניסיתי לחשוב על סיבה אבולוציונית מדוע אותם חייזרים חזרזיריים יצטרכו לטבוח זה בזה על מנת לשרוד, הגעתי אל הפקיניוס שאתם פוגשים בדפי ספר זה.

חייתי עם אשתי, קריסטין (לשעבר אלן) באורם, יוטה, כאשר ביצעתי את פריצת הדרך הראשונה שלי ביצירת הספר הזה. שני הרעיונות היו נפרדים לגמרי, ורעיון הדובר למתים היה עדיין בצורה מאוד פרימיטיבית. למעשה, החלטתי ש"קריינות" של הלוויה תבוצע בצורת שיר — שהוא יהיה "זמר המוות". כנראה חשבתי על זה מכיוון ששרתי במספר הלוויות, וגיליתי כי זוהי חוויה מרגשת אפילו כשלא הכרתי את המנוח. אבל כאשר הזכרתי את זמר המוות הזה לקריסטין, היא עיוותה פניה. "כבר כתבת את 'סונטה ללא ליווי' ואת אומן השיר", היא הזכירה לי. "שניהם היו על מוסיקה. אם תכתוב עוד סיפור על מוסיקה, אז אנשים יחשבו שזה כל מה שאתה יודע לעשות".

הבנתי שהיא אפילו צדקה יותר מכפי שהיא ידעה! התברר ש"סונטה ללא ליווי" והסיפור הקצר המקורי, "השיר של מיקאל" שעליו אומן השיר התבסס גם היו שני הסיפורים שלי שהיו מועמדים לפרסים. למעשה, נובלה בשם "בית השירים", אשר למעשה הייתה הפרקים הפותחים של אומן השיר הייתה מועמדת לפרס ההוגו. הסיפור היחידי שלי שאי פעם היה מועמד לפרסים שלא היה קשור למוסיקה היה גרסת הנובלטה של "המשחק של אנדר"! אז קריסטין הצליחה לתפוס את תהליך המחשבה הבלתי מודע שלי של חיקוי ההצלחות הקודמות שלי. ידעתי שהיא צדקה — מוטיב המוסיקה זיכה אותי בתשומת לב טובה, אבל הגיע הזמן להניח את הקביים בצד ולנסות לעשות משהו אחר.

אז יהיה מדובר בדובר של המוות בסיפור שלי ולא זמר. זה הרגיש לי נכון. אבל הנה החלק המטופש. אולי עדיין ניסיתי להישען על העבודה המוצלחת האחרונה שלי, ומיד התחלתי לתהות לעצמי, מה אם הדובר למתים היה אנדר וויגין? היה לי ברור מה אני עושה — אם אני לא יכול לכתוב על מוסיקה, אז אני יכול להביא את הילד-שהציל-את-העולם לסיבוב נוסף! ועדיין הרעיון הזה נראה לי טוב. עדיין לא הסתמכתי עליו לחלוטין, אבל הוא קסם לי.

אחרי הכול, אנדר היה צריך לעשות משהו לאחר שהרג את הבאגים. מה אם אנדר וויגין יגיע לעולם זר כדובר למתים ובטעות יילכד בחידה הגדולה מדוע החזרזירים טובחים זה בזה? הייתה לכך סימטריה נהדרת — הגבר, אשר בהיותו ילד, השמיד מין חייזרי אחד, מנסה כעת להציל מין אחר.

המחשבה ישבה בתוך הראש שלי במשך חודשים רבים, ובמהלך אותה התקופה, הסיפור התרקם. יותר נכון, הדמות של אנדר וויגין. מעולם לא חשבתי מה הוא יעשה לאחר שניצח את המלחמה בסוף "המשחק של אנדר", אלא שחייו לעולם לא יהיו מעניינים שוב ויהיו לו קשה להתרגל אל החיים האנושיים הפשוטים. חבר סופר שלי, ג'ים טאקר, הציע לי פעם לכתוב המשך ל"המשחק של אנדר" שכלל להחזיר את אנדר לכדור הארץ, אבל עד כמה שהסיפור היה מעניין, ידעתי בליבי שהדבר היחידי שאנדר לעולם לא יעשה הוא לחזור לעולם האנושות. אבל לאחר שהפכתי אותו לדובר למתים, משוטט ממדינה למדינה ומעולם לעולם, חוקר ומדבר למען המתים — זה, חשבתי לעצמי, הייתה דרך נהדרת לגרום לו להתפייס עם הגזע האנושי שהשתמש בו בהיותו ילד.

בהדרגה, הרעיונות האלו התחילו להשתלב ביחד. כאשר הסוכנת שלי, ברברה בובה, אמרה שהם היו רוצים למכור ספר להוצאת הספרים החדשה של טום דוהרטי, Tor, הבנתי כי הספר הבא שרציתי לכתוב היה דובר למתים. אז כתבתי את תקציר העלילה וכמה פרקים ראשונים והחוזה נחתם. באותו הזמן התגוררתי באינדיאנה ועבדתי על הדוקטורט שלי באוניברסיטת נוטרה-דאם וסיימתי לכתוב את Hart’s Hope, Worthing Chronicle, ו-saints עבור אותו המוציא לאור. אבל המיתון קטע את מסלול הלימוד שלי (חוששני שלנצח — לעולם לא יהיה לי דוקטורט!) ושלח אותי לגרינזבורו, צפון קרולינה, כדי לעבוד בעבודת כפיים בפעם הראשונה מאז 1978, ואז הייתה לי הזדמנות נוספות לחזור אל דובר למתים.

מה שגיליתי אז — באביב 1983 — היה שלא ניתן לכתוב את הספר הזה. כדי שיהיה הגיוני שאנדר וויגין יהפוך להיות דובר, הייתי צריך לכתוב פרק ממש ארוך וממש משעמם שיוציא אותו מסוף מלחמת הבאגים אל תחילת הסיפור הזה, שמתרחש שלושת-אלפים שנה לאחר מכן! זה היה בלתי נסבל. לא הייתי יכול לכתוב את הספר.

כאשר compute!, המוציא לאור שבו עבדתי כעורך ספרים, שלח אותי לכנס איגוד מוכרי הספרים האמריקאי בדאלאס, ראיתי שטום דוהרטי עצמו נמצא בדוכן של ספרי Tor. בירכתי אותו לשלום ואז שאלתי אם אוכל לדבר אתו. לא הייתה לי תוכנית מגובשת בראש, והייתי מעט מפוחד כאשר הוא אמר, "בטח", וקבענו פגישה לזמן קצר לאחר מכן. הפגישה שלנו כללה ללכת בין האנשים כאשר הסברתי לו את הבעיה שיש לי עם כתיבת דובר למתים. הפתרון היחידי שיכולתי לחשוב עליו, אמרתי לו, יהיה לכתוב גרסת ספר של המשחק של אנדר כדי שאוכל להניח את כל החומר שכתבתי על כך שאנדר הופך להיות הדובר בסוף הספר הזה, וכך אוכל להתחיל לכתוב את דובר למתים בהתחלה האמיתית שלו.

ברגע שהצעתי את הרעיון (לאחר שחשבתי עליו זמן קצר בלבד לפני כן), זה נראה לי כל-כך ברור, עד שתהיתי מדוע מעולם לא ניסיתי למכור גרסת ספר של המשחק של אנדר כבר לפני שנים (רק מאוחר יותר הבנתי שרק כאשר התחלתי לעבוד על דובר למתים, הדמות של אנדר וויגין התפתחה על מנת שאוכל לכתוב עליה ספר). עדיין, טום הסכים אתי שגרסת ספר של המשחק של אנדר זה רעיון טוב. "בוא נעשה את זה", הוא אמר. "אותם התנאים כמו לדובר?"

"בטח", אמרתי, לא מאמין כי ההחלטה הזאת נעשתה כה בקלות — לא דיברתי אתו במשך יותר מחמש דקות.

"בסדר. אשלח את חוזה לברברה ברגע שאחזור לניו יורק".

הביטו וראו! זה קרה בדיוק כפי שהוא אמר! זה היה משהו שמעולם לא ראיתי בעבר — מוציא לאור שמגיע להחלטה בין רגע, ואז עושה בדיוק כפי שהוא אמר שהוא יעשה! אני עדיין נדהם מזה — מוציא לאור שהוא לא רק אדם הגון, אלא גם אוהב (וקורא) ספרים, מגיע להחלטות מהירות ואז יכול למכור את הספרים שהוא מוציא!

בשמחה רבה, הנחתי את דובר למתים בצד והתחלתי לתכנן את המשחק של אנדר. כאשר התפטרתי מהעבודה שלי ב-compute! באותו הסתיו, לאחר תשעה חודשים בלבד במשרה (אני לא בנוי לעבודות כאלו, חוששתני), הייתי מוכן לצאת לדרך. התחלתי לכתוב את המשחק של אנדר לפני חג המולד באותה השנה, לקחתי הפסקה כדי להגיע ליוטה כדי לקדם את הספר saints, ואז חזרתי הביתה וסיימתי את הספר לאחר שבועיים נוספים.

אז פניתי אל דובר למתים והסבל האמיתי התחיל. דבר ראשון, הייתי צריך לשנות את כותרת הספר מדובר של המתים לדובר למתים, מכיוון שהרעיון התמקד במהלך כתיבת סוף המשחק של אנדר. עכשיו הדמות של אנדר התפתחה כל-כך עד כי הטיוטה המקורית שלי והפתיחה של דובר למתים נראתה מגוחכת ממש. התחלתי (ללא "פרק המבוא") עם בואו של אנדר לפלנטה לוזיטניה, בדיוק בזמן כדי לספר על מותו של פרחח זקן בשם מרקאו. אבל הסיפור היה חלול וריק ופשוט לא עבד לי. אז חזרתי אל שולחן התכנונים והתחלתי מההתחלה.

התחלתי את הספר מספר פעמים נוספות, וכל פעם התקדמתי עוד קצת, אבל בכל פעם נחסמתי מכיוון שזה לא היה נכון. לא ידעתי מה היה "נכון" — אבל היו לי כמה מאות עמודים של משהו "לא נכון". (במהלך המאבק עם דובר למתים כתבתי את הספר wyrms, שבמובן מסוים היה ניסוי של הרעיונות המדעיים מאחורי דובר למתים ובסופו של דבר לקסנוסייד — שימוש של מולקולה תבונית למחצה שמתאימה את עצמה בקלות למין חייזרי על מנת להשתלט עליהם).

לבסוף ידעתי שאני צריך להתחיל את הספר עם נוביניה, שלא הייתה בכלל קיימת בטיוטה המקורית. והדמויות של פיפו וליבו גם הופיעו, יחד עם מותו של פיפו, די כפי שהתרחש בעמודים הראשונים של הספר שאתם עכשיו מחזיקים בידיכם. אבל לא סיימתי. זה עדיין לא היה מספיק. כתבתי בערך 200 עמודים והספר מת לי בידיים ולא ידעתי מה לעשות.

התברר שחבר טוב שלי, גרג קייזר, עבד עבור compute! למעשה, אני הייתי זה שלקחתי אותו לעבוד שם לאחר שגנבתי אותו ממשרת מורה לאנגלית בחטיבת ביניים (אני חושב שהוא סלח לי) והבאתי אותו לצפון קרולינה. פגשתי את גרג כאשר הוא היה התלמיד שלי בסדנת הכתיבת למדע בדיוני שלימדתי בבית הספר הערב של אוניברסיטת יוטה בשנות השבעים. הוא היה אחד מהסטודנטים המרגיזים האלו, אחד מהחכמולוגים שנכנסים לתוך הכיתה ויודעים הכול, כך שהמורה לא יכול לקבל קרדיט על מה שהם עושים בחייהם. הוא גם היה אחד האנשים הטובים ביותר שהיכרתי, ולכן אני מתנהג בחשש בסביבתו — כה חושש, עד כי הפעמים היחידות שבאמת ובתמים הלכתי לאיבוד היו כאשר הוא היה במכונית יחד איתי ואני הייתי צריך לדעת להיכן אנחנו צריכים להגיע. ממש מורה טוב!

(פעם הייתי כל-כך בטוח שאחד הסיפורים של גרג יימכר עד שעשיתי התערבות עם הכיתה שלי — אם הוא לא יימכר בתוך שנה אחת, אני ארוץ עירום במסדרונות אורסון ספנסר הול של אוניברסיטת יוטה, המקום שבו אנחנו נפגשים. הסיפור לא מכר מעל לשנה — קללה על ראשיהם של העורכים! — ואולי מתוך מחויבות מוגזמת לאסתטיקה האנושית, ביטלתי את ההתערבות. מכיוון שהסיפור כן נמכר זמן קצר לאחר מכן, גרג מעולם לא דרש ממני לעמוד בהתחייבות, אבל הוא כל הזמן תולה את החוב הזה מעל לראשי).

בכל מקרה, בדיוק בזמן שבו נתקלתי בבעיה הנוכחית של דובר למתים, גרג ואני החלטנו לנסוע לניו יורק לסוף השבוע של נבולה בשנת 1985. המשחק של אנדר בדיוק פורסם, ולוח הזמנים של שנינו היה פנוי. פשוט רצינו ללכת לניו יורק ולהשתתף בטקס הנבולה, אז למה לא? הבאתי איתי את הטקסט של דובר למתים כדי שיקרא אותו — או שאולי נתתי לו אותו מראש — אני לא זוכר עכשיו. אבל אני כן זוכר שישבתי לרגלי המיטה בזמן שהוא שכב שם והסביר לי את הבעיות שהוא מצא בדובר למתים.

היו לו הרבה רעיונות טובים. כמובן, רובם טיפלו בבעיות קטנות בלבד. אבל הערה אחת שלו האירה לי את כל המצב. "לא יכולתי להבדיל בין הילדים של נוביניה", הוא אמר. "אני לא זכרתי כל פעם במי מדובר".

היה לי מספיק ניסיון כדי לדעת בדיוק למה הוא מתכוון. הוא לא היה מסוגל להבדיל בין הילדים של נוביניה, בגלל שהם לא היו דמויות. הם היו רק בובות קרטון. בתחילה, השתעשעתי עם הרעיון שפשוט אחתוך אותם בעריכה. בספר שלי saints, נתקלתי בבעיה עם האחות הצעירה של הגיבור שלי — כל הזמן שכחתי שהיא קיימת והזנחתי אותה במשך מאות עמודים. הפתרון שלי היה לחסל את הדמות הזאת לחלוטין, בגסות רוח, וגרמתי לה למות בגיל צעיר. אבל לא יכולתי להיפטר מהדמויות במקרה הזה. בגלל שרציתי שנוביניה תבודד את עצמה מרצון, הייתי צריך שהיא תהיה מקובלת על-ידי שכניה. במושבה קתולית כמו לוזיטניה, זה אומר שלנוביניה צריכים להיות כמה ילדים.

אבל לא היה לי מושג מי הם או מה הם יעשו בסיפור. לאחר שאתם קוראים את דובר למתים, אתם שואלים את עצמכם איך הסיפור היה יכול להתקיים בלי הילדים של נוביניה, והתשובה שלי היא, הוא לא מסוגל להתקיים! אבל באותו הזמן, לא פיתחתי את התפקיד שלהם בסיפור, אבל היה משהו בסיפור שגרם לגרג לרצות שיהיה משהו נוסף — שגרם לו לרצות להבדיל ביניהם.

זה אומר שאצטרך לזרוק את כל הספר מלבד הפרקים הראשונים (ולמעשה, לכתוב את הספר מההתחלה), אבל הבנתי לאחר זמן קצר ששווה לעשות את זה, מכיוון שזה היה הרעיון הסופי, הרעיון שיעביר את הספר הזה. כבר מגיל מוקדם שמתי לב שאחד הדברים הבעייתיים במדע בדיוני היה שכמעט כל הגיבורים נוצרו במלואם מתוך ראשו של זאוס — לאיש מהם לא היו משפחות. אם הזכירו כלל את ההורים, זה היה כדי לספר שהם מתים או שהם היו כה נוראים עד שהגיבור היה כבר מת לצאת מהעיר שלו.

לא רק שלא היו להם הורים, למעט מאוד מגיבורי המדע בדיוני היו נשים או ילדים. בקצרה, הגיבורים של רוב ספרי המדע הבדיוני היו בני נוער נצחיים, נוודים נודדים ששוטטו ביקום ונמנעו מהתחייבויות. זה לא מפתיע. הגיבור הרומנטי הוא אדם שעובר את שלב ההתבגרות בחייו האנושיים. שלב הילדות — שבו עסקתי לרוב בכתיבה שלי — הוא הזמן של תלות מוחלטת באחרים על מנת ליצור את הזהות ותפיסת העולם שלנו. ילדים קטנים מקבלים בשמחה אפילו את הסיפורים המשונים ביותר שאחרים מספרים להם, בגלל שאין להם את ההבנה ואת היכולת לפקפק. הם הולכים עם הסיפור בגלל שהם לא יודעים איך להיות לבד, באופן גופני או תבוני.

אבל בהדרגה, התלות הזאת מתפרקת — וילדים מצליחים לראות את העולם השונה מזה שהם חשבו שהם חיים בו, הם מפרקים בעצמם את השליטה הבוגרת בהם בעצמם, כמו שגוזל משתחרר משברי הביצה. הגיבור הרומנטי אינו קשור לדבר. הוא לא שייך לאף קהילה. הוא נודד ממקום למקום, עושה דברים טובים (לפי ראות עיניו), אבל אז ממשיך הלאה. אלו הם חייו של המתבגר, מלאים בתשוקה, ברגשות עזים, בקסם באינסוף אפשרויות. אבל אין בהם אחריות ורק לעתים רחוקות הם נאלצים להישאר במקום ולחזות בתוצאות האימה של מעשיהם. כל העולם מתקדם במהירות כפולה וברעש חזק פי שניים בחייו — הרומנטיים — של המתבגר.

רק כאשר הבדידות הופכת לבלתי נסבלת, המתבגרים נועצים שורש, או מנסים להשתקע. זה יכול להיות בקהילת ילדותם אבל לאו דווקא שם, ויכול להיות שהם ממשיכים עם האנשים שאיתם הם יצרו קשר בשלב הילדות ויכול להיות שלא. ולמעשה, רבים מהם נכשלים בשלב הבגרות ונסוגים לאחור אל החופש והתשוקה של המתבגר. אבל אלו שמצליחים במשימה הם אלו שיוצרים את התרבות.

רוב ספרות המדע הבדיוני עוסקת בגיבורים מתבגרים, כן — אבל רק מכיוון שרוב הספרות עוסקת במתבגרים. אין להסיק מכך שספרות על מתבגרים היא בהכרח ספרות מתבגרים, במובן שהיא מיועדת לקהל מתבגרים או שהיא אינה מפותחת מבחינה ספרותית. למרות זאת, רוב מספרי הסיפורים ממציאים את סיפוריהם על חייהם של גיבורים נוודים — או גיבורים שהפכו לנוודים למען הסיפור. מי מלבד המתבגר עוד חופשי לצאת להרפתקאות שכולנו חפצים בהן כאשר אנחנו פונים אל מספר הסיפורים כדי שישביע את רעבוננו?

ועדיין עבורי, לכל הפחות, הסיפורים החשובים ביותר הם אלו שמלמדים אותנו כיצד להיות מתורבתים: הסיפורים על ילדים ומבוגרים, על אחריות ותלות. מכיוון שלא הייתי בוגר בעצמי, התרכזתי שנים רבות בנקודת המבט של הילד, אבל בדובר למתים, הייתי בוגר מספיק, ואולי (סוף כל סוף) גם מתורבת כדי ליצור קהילה קטנה של משפחה מנקודת מבט של בוגר — לא בהכרח מנקודת מבט של הורה, אלא מנקודת מבט של בוגר שחש אחריות כלפי המשפחה. הבוגר יהיה אנדר, כך ידעתי, והילדים יהיו שייכים למשפחה הסובלת, ככולה וכל אחד בעצמו. ולכן התייחסתי אל דובר למתים כהזדמנות מושלמת להראות משהו שניתן לראות מעט בתחום המופלא והנהדר שבו אנחנו עוסקים: יכולתי להראות את הפלא של משפחה בתהליך שינוי.

ועם ההחלטה הזאת, כמובן, המיקוד השתנה. הספר כבר לא עסק רק בחידה של הפקיניוס החייזרים. הוא עסק כעת לא פחות בגאולת משפחתה של נוביניה ובריפוי הקהילה הקטנה והפצועה שלהם. יתרה מכך, זה היה על רעיון הקהילה עצמה — הקהילה של מילאגר, הקהילה של שבט הפקיניוס.

זה לא היה קל. רוב הספרים מצליחים להראות מערכת יחסים בין שתיים, ואולי גם, שלוש דמויות. זה בגלל שהקושי של יצירת דמות גובר עם כל דמות ראשית שמתווספת לסיפור. דמויות, כפי שרוב הסופרים מבינים, מתפתחות באמת באמצעות מערכות היחסים שלהן עם דמויות אחרות. אם יש רק שתי דמויות חשובות, אז אפשר לחקור רק מערכת יחסים אחת. אם יש שלוש דמויות, אז יש ארבע מערכות יחסים: בין א' ו-ב', בין ב' ו-ג', בין ג' ו-א', ולבסוף מערכת היחסים של כל השלוש.

אפילו ההסבר הזה לא מתחיל לפרש את המורכבות — מכיוון שבחיים האמיתיים, רוב האנשים משתנים, לפחות במקצת, כאשר הם עם אנשים שונים. השינויים יכולים להיות גדולים — אני זוכר היטב את תקופת הקיץ שלי כשחקן בתיאטרון הקיץ של סנדנס ביוטה. הייתי בן 19 וניסיתי לשכנע את עצמי ואת האחרים שהייתי גבר, ולכן כשהייתי עם השחקנים האחרים הייתי גס רוח — לא, קיללתי ללא הפסקה וטינפתי בכל רגע נתון — כמו האחרון מביניהם. עבדתי קשה כדי לפתח שינויים וחוכמה בגסות שלי וזכיתי בתשואות מהאחרים. אבל במשך כל הזמן הזה שחיי הם הוריי, יורד מההר במהירות מטורפות בלילה, והגעתי לבית שבו פשוט לא היו מדברים את השפה הזאת. ומעולם לא אמרתי אותן. אפילו לא פעם אחת טעיתי והתבטאתי כך עם משפחתי, כפי שדיברתי כל הזמן עם השחקנים בסנדנס. וזה לא היה מאמץ עילאי. אני לא חשבתי על שינוי ההתנהגות הזאת, זה פשוט קרה. כשהייתי עם הוריי, לא הייתי אותו האדם.

ראיתי את זה שוב ושוב עם חבריי, עם בני משפחה אחרת. ההתנהגות שלנו משתנה, ההופעה שלנו, הדרך שבה אנחנו מדברים, כאשר אנחנו עוברים מנושא לנושא. הקשיבו למישהו שאתם מכירים כאשר הוא עונה לטלפון. יש לנו קולות מיוחדים עבור אנשים שונות. הגישות שלנו ומצבי הרוח שלנו משתנים בהתאם לאדם שאיתו אנחנו נמצאים.

אז כאשר מספר סיפורים צריך ליצור שלוש דמויות, כל מערכת יחסים שונה דורשת שכל דמות תשתנה באותה מערכת יחסים, אפילו בקצת, בהתאם לאופן שמערכת היחסים משנה את הזהות שלו או שלה. ולכן, בסיפור עם שלוש דמויות, המספר שרוצה לשכנע אותנו במציאות שבה הדמויות האלו מתקיימות, צריך למצוא תריסר פרסונות שונות, ארבע לכל אחת מהן.

מה שקרה אז, כשאתה מתחיל עם משפחה עם אימא, אבא מת וששה ילדים בעייתיים, ואז מוסיף זר שפולש לתוך המשפחה ומשנה כל אחד מהם? זה נשמע כמו משימה סיזיפית, מכיוון שנאלצתי לפתח (או לפחות לרמוז) על עשרות פרסונות, כולל הפרסונה שהם פיתחו על מנת להתמודד עם האב המת, ואז להראות, בבירור, כיצד כולם השתנו בגלל ההשפעה של אנדר על חייהם.

אבל הרבה מזה יצטרך להתרחש במהלך תהליך הכתיבה של הטיוטה החדשה של הספר. המשימה המיידית שלי הייתה להבדיל לגמרי בין הילדים של נוביניה כאשר הקורא נפגש איתם לראשונה. ישבתי שם בחדר שחלקתי עם גרג והענקתי את המאפיינים הברורים לכל אחד מהילדים שהקורא יוכל לעקוב אחריהם. הו, כן, אולהאדו הוא זה שיש לו עיני מתכת. קרה היא זה שאומרת דברים נוראים לאחר דממות ארוכות. גרגו הוא האלים. קים הוא הקנאי הדתי. אלה היא דמות האם העייפה. מירו הוא הבן הבכור, הגיבור בעיניי האחרים. ה"קרסים" האלו יעזרו לי להכיר את הילדים — הייתי צריך לפתח אותם יותר מעבר לנקודה זאת — אבל לאחר שמצאתי את הקרסים האלו, הייתה לי תוכנית שאוכל להתקדם בה בבטחון רב.

הספר שלי, סוף כל סוף, נפתח אליי והגעתי הביתה מהסוף השבוע של הנבולה וכתבתי את כל הספר, מההתחלה ועד הסוף במשך חודש אחד. וכפי שאני אומר לסטודנטים שלומדים אצלי כתיבה, ברגע שאתה מתחיל נכון את הספר, הסוף כמעט כותב את עצמו.

אבל עוד דבר אחד. לא משנה כמה תכננת היטב את הספר — ובמקרה שלי לפחות, הוא חייב להיות מתוכנן טוב מאוד לפני שאני כותב אותו — ישנם מספר דברים שמופיעים במהלך הכתיבה שאתם פשוט לא תכננתם. בספרי אלווין מייקר שלי, לדוגמה, הדמויות של פגי הקטנה וארתור סטיוארט לא היו קיימות באף אחת מהטיוטות שלי, ועדיין הם עכשיו נמצאים בלב הסיפור. ובדובר למתים, הדמות של ג'יין לא הייתה בתכנון. הו, כן, הענקתי לו קשר למחשב באמצעות התכשיט שבאוזנו, אבל לא ידעתי שזה היה אדם. ג'יין פשוט צמחה בגלל שהיה כיף לכתוב על מערכת היחסים שלה ושל אנדר. היא עזרה להביא אותו לחיים(הוא היה יכול להיות אדם בוגר ומשעמם) ובתהליך גם היא קמה לתחייה. כאשר סיימתי לכתוב את דובר למתים, ג'יין הייתה אחת הדמויות החשובות ביותר בספר, ורוב הספר השלישי קסנוסייד, עוסק בה.

הו כן. הספר השלישי. מעולם לא תכננתי לכתוב ספר שלישי. למעשה, אני באמת לא תכננתי לכתוב את הספר הראשון — דובר למתים היה צריך להיות ספר בודד. אבל בדיוק כשכתבתי את הפרקים האחרונים של דובר למתים, ברברה בובה התקשרה אליי ואמרה לי שהיא מכרה את טרילוגיית אנדר למוציא לאור באנגליה.

"טרילוגיית אנדר?" שאלתי אותה. "ברברה, יש רק שני ספרים".

באופן טבעי, היא הייתה מעט נבוכה. כמובן שהיא יכולה לחזור אל המוציא לאור ולשנות את תנאי העסקה לשני ספרים. אבל קודם כל, אולי אוכל לחשוב קצת ולראות אם אפשר לכתוב גם ספר שלישי?

ובאותו הרגע ידעתי בדיוק איזה סיפור אני רוצה לכתוב. הוא לא היה קשור לאנדר וויגין או לדמויות בדובר למתים. זה היה אחד מהפרויקטים העתיקים שלי מהתקופה המוקדמת של הקריירה שלי, שאותו ג'ים פרנקל, שאז עבד בהוצאת dell, דחה בגלל שלא הייתי בוגר מספיק ככותב על מנת לעסוק בפרויקט כה קשה. לאחר שפתרתי את הבעיות של דובר למתים, הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם כל דבר. עברו שנים מאז שאפילו חשבתי על הסיפור הזה, שאז נקרא Philotes, אבל האם לא אוכל להכניס את אנדר וייגין לתוכו, ולהקים אותו לתחייה כמו שעשיתי עם דובר למתים לאחר שהוא נכנס גם אליו? יכול להיות שאיכשל, כמובן, אבל למה לא לנסות?

מלבד זאת — והנה אתם עומדים לגלות משהו נוראי לגביי — אם אצטרך לכתוב ספר שלישי זה אומר שלא אצטרך לסגור את הקצוות הפתוחים שידעתי שיישארו לאחר סוף דובר למתים: מה קרה למלכת הכוורת? ומה קרה לצי שקונגרס הכוכבים שלח?

בכך שהסכמתי לספר אנדר שלישי, אוכל להשאיר את התשובות לשאלות האלו לספר ההמשך, ומכיוון שאני עצלן במידה נוראית, קפצתי על ההזדמנות. אבל קפצתי מוקדם מדי — הספר היה קשה בדיוק כמו שג'ים פרנקל אז אמר לי, ולקחו לי שנים עד שהצלחתי לסדר אותו — ואפילו אז הוא אחד הספרים הדברניים והפילוסופיים שלי ביותר, שזה בדיוק היה הטיוטה המקורית של philotes. במרוצת השנים, השם של הספר השלישי השתנה, מילדיו של אנדר לקסנוסייד, והוא גם צמח והפך לשני ספרים, כך שאפילו שקסנוסייד לא מסיים את הסיפור (על אף שהבא אחריו מסיים, נשבע לכם!)

ובדומה לדובר למתים שבא לפניו, קסנוסייד היה הספר הקשה ביותר שאי פעם כתבתי. אתם מבינים, העבודה של המספר לא הופכת להיות קלה יותר עם הניסיון, בגלל שברגע שלמדנו איך עושים משהו, אנחנו לא מתרגשים לעשות בדיוק את אותו הדבר — או לפחות חלק מאיתנו לא יכולים. אנחנו רוצים להגיע לסיפור שיותר קשה לנו לספר ולגלות איך מספרים אותו. אם אנחנו מצליחים, אז אולי נוכל לכתוב ספרים טובים יותר ויותר, או לפחות מאתגרים יותר, או לכל הפחות לא נשעמם את עצמנו.

הסכנה שגורמת לי קצת לפחד עם כל ספר שאני כותב היא שאגזים יותר מדי ואנסה לכתוב סיפור שאני פשוט לא מוכשר ולא מיומן לכתוב. זאת הדילמה שעומד לפני כל סופר. כואב מאוד להיכשל. אבל הרבה יותר עצוב שהסופר פשוט מפסיק לנסות.

עכשיו אני חושש שאמרתי לכם יותר ממה שאי פעם רציתם לדעת על דובר למתים. חייו של סופר הם אכן משעממים. אני כותב סיפורים על אנשים שלוקחים סיכונים, שמשנים את העולם. אבל כאשר זה מגיע לחיים שלי, אני בדרך כלל נשאר בבית, כותב כאשר אני צריך, משחק משחקי מחשב או מסתכל בטלוויזיה בכל הזדמנות שיש לי. החיים האמיתיים שלי הם להיות עם אשתי וילדיי. ללכת לכנסיה וללמד את השיעורים שלי בבית הספר של הכנסייה. להיות בקשר עם המשפחה והחברים. והחובה הראשית של כל אב, לכבות את האורות בכל הבית ולמלמל מדוע אני היחידי שאכפת לו לכבות אותם בגלל שאני היחידי שאחראי להחליף את הנורות. אני לא חושב שיש משהו מרתק ששווה לספר עליו.

אבל אני מקווה שבחייהם של וויגין, נוביניה, מירו, אלה, אדם, ג'יין, מלכת הכוורת ורבים אחרים בספר הזה, תמצאו סיפורים שירתקו את דמיונכם, אולי אפילו את לבכם. זאת העסקה החשובה יותר מכל רשימות רבי המכר, הצהרות על תמלוגים, פרסים או ביקורות. בגלל שבדפים של הספר הזה, אני ואתם נפגשים אחד-על-אחד, המוח שלי ושלכם, ואתם נכנסים לעולם שאני יצרתי ומתגורר בו, לא כדמות שאני שולט בה, אלא כאדם עם עולם משלו. אתם הופכים את הסיפור שלי למה שאתם צריכים. אני מקווה שהסיפור שלי אמיתי וגמיש מספיק על מנת שתוכלו להפוך אותו לעולם שתרצו לחיות בו.

אורסון סקוט קארד

גרינזבורו, צפון קרולינה

29 למרץ, 1991