1
אן־דן־די־נו.
אטלי פַּיין, סוכנת מיוחדת של האף־בי־איי, הרימה את מבטה אל חזיתו הקודרת של מתחם הכלא ששיכן כמה מהטורפים האנושיים המסוכנים ביותר עלי אדמות.
הערב היא הגיעה לפגוש אחד מהם.
בית הסוהר השמור אַדמָקס פְלוֹרֶנס, כמאה וחמישים קילומטר מדרום לדנוור, היה הכלא הפדרלי היחיד בדרגת סופרמקס. המתקן בדרגת אבטחה מרבית היה אחד מארבעה מתקני כליאה שהרכיבו את מתחם הענישה הפדרלי במקום. יותר מתשע מאות אסירים נכלאו כאן, על חלקת העפר הזאת.
מלמעלה, כשפנסי הכלא דולקים, נראה פלורנס כיהלומים ערוכים על בד קטיפה שחור. הגברים כאן – סוהרים ואסירים – היו נוקשים כמו אבנים יקרות. זה לא היה מקום לרכי הלבב או לנבהלים בקלות, אם כי אלה שמוחותיהם מעוותים עמוקות התקבלו בברכה, כמובן.
במתקן היו כלואים כרגע, בין השאר, רוצח מעטפות הנפץ, הרוצח שטמן פצצות במרתון בבוסטון, מחבלים מ־11 בספטמבר, רוצחים סדרתיים, אחד השותפים לפיצוץ באוקלהומה סיטי, מרגלים, מנהיגי תנועות עליונות לבנה ומגוון בוסים במאפיה ובקרטלי סמים. רבים מהאסירים כאן ימותו בין כותלי הכלא הפדרלי, בעודם מרצים כמה וכמה מאסרי עולם.
בית הסוהר שכן באמצע שום מקום. איש מעולם לא נמלט ממנו, אבל גם אם מישהו היה מצליח לעשות זאת לא היה לו היכן להסתתר. השטח שהקיף את הכלא היה שטוח ופתוח. סביב המתחם לא צמחו אפילו עץ, שיח או קצת דשא. בית הסוהר היה מוקף בחומות שגובהן שלושה מטרים וחצי ובראשן גדרות תיל עם חיישני מגע. שומרים חמושים מלווים בכלבי תקיפה מסיירים בשטחים הללו מסביב לשעון. אסיר שיגיע לנקודה הזאת כמעט בוודאות ימצא את מותו מפגיעת ניבים חדים או כדורים חיים. רק למעטים יהיה אכפת מרוצח סדרתי או מחבל או מרגל שימצאו את עצמם עם הפרצוף באדמת קולורדו בפעם האחרונה בחייהם.
בפנים היו חלונות התאים ברוחב עשרה סנטימטרים ובגובה מטר ועשרים, חצובים בבטון עבה. המראות היחידים שנשקפו בעדם היו השמיים וגג המבנה. פלורנס תוכנן כך ששום אסיר לעולם לא יוכל אפילו לדעת היכן הוא ממוקם במבנה. גודל התאים היה שני מטרים על שלושה מטרים וחצי, וכמעט כל מה שהכילו – מלבד האסירים – היה עשוי מבטון יצוק. זרם המים במקלחות הפסיק מאליו, את השירותים לא היה אפשר לסתום, והקירות היו מבודדים כדי שהאסירים לא יוכלו לתקשר זה עם זה. דלתות הפלדה הכפולות נפתחו ונסגרו בהחלקה, באמצעות כוח הידראולי, ומזון הוגש דרך חרך במתכת. מחוץ לתאים הייתה התקשורת אסורה, למעט בחדר הביקורים. אסירים לא ממושמעים מצאו את עצמם ביחידה Z, שנודעה גם בשם "החור השחור". התאים שם היו חשוכים לחלוטין, וכל מיטת בטון צוידה באמצעי ריסון וקשירה.
הבידוד היה הכלל כאן, ולא היוצא מן הכלל. הסופרמקס לא נועד לאפשר לאסירים ליצור חברויות חדשות.
הטנדר של אטלי פיין נבדק באריכות, ושמה והתעודה המזהה שלה נבחנו מול רשימת המבקרים. אחר כך ליוו אותה לכניסה הראשית, ושם הציגה לשומרים במקום את התג שלה, תג סוכנת מיוחדת של האף־בי־איי. היא הייתה בת שלושים וחמש, ובשתים־עשרה השנים האחרונות בחייה היה תלוי לה תג בוהק על החגורה. המגן המוזהב עוטר בעיט שכנפיו פרושות ומתחתיו אלת הצדק המצוידת במאזניים ובחרב. פיין חשבה שזה הולם שעל התג של סוכנות אכיפת החוק הטובה בעולם מתנוססת דמות אישה.
היא הפקידה את אקדח הגלוק 23 שלה אצל השומרים. את אקדח הברטה ננו שבדרך כלל חגרה על קרסולה היא השאירה בטנדר שלה. זאת הייתה הפעם היחידה ככל הזכור לה שבה מסרה מרצונה את הנשק שלה לידיים אחרות. אבל לכלא הסופרמקס הפדרלי היחיד באמריקה היו חוקים משלו, והיה עליה לציית להם אם ברצונה להיכנס פנימה – והיא רצתה. מאוד.
היא הייתה גבוהה. בלי נעליים היא התנשאה לגובה של למעלה ממטר שמונים. היא קיבלה את הגובה שלה מאימה, שהייתה אפילו גבוהה יותר בכמה סנטימטרים. למרות גובהה לא הייתה פיין אוורירית או גבעולית. ממש לא. היא לעולם לא תוכל לפאר מסלול ריצה או עמוד שער של כתב עת כדוגמנית רזה כמקל. היא הייתה חסונה ושרירית – תוצאה של הרמת משקולות מתמדת. הירכיים, השוקיים ושרירי העכוז שלה היו נוקשים כאבן, הכתפיים ושרירי הליבה – כברזל. נוסף על כך, היא התחרתה באמנויות לחימה משולבות ובקיקבוקסינג, ושלטה כמעט בכל שיטה המאפשרת לאדם קטן מידות להילחם באדם גדול ממנו ולגבור עליו.
היא למדה את כל המיומנויות הללו והעמיקה ושכללה אותן למטרה אחת בלבד: הישרדות בעודה עמלה בעולם שברובו היה עולם של גברים. כוח פיזי, קשיחות וביטחון עצמי היו צורך חיוני בעולם כזה. פניה היו זוויתיות, והצירוף בין תוויה השונים היה נאה במיוחד, כמעט מכשף. שערה השחור הגיע עד כתפיה, וצבען הכחול הבהיר של עיניה שיווה להן מראה עמוק במיוחד.
זה היה ביקורה הראשון בפלורנס, ובמסדרון ליוו אותה שני שומרים גברתניים שלא החליפו איתה אף לא מילה, והדבר הראשון שהבחינה בו היה השקט והשלווה במקום, שהיו כמעט מטרידים. כסוכנת פדרלית היא כבר ביקרה בעבר בבתי סוהר רבים. אלה התאפיינו לרוב בקקופוניה שלמה של רעשים, צרחות, יללות, קללות, מילים גסות, עלבונות ואיומים. אצבעות לפתו שם סורגים ומאפלת התאים נשלחו מבטים מהלכי אימים. גם למי שלא היה חיית אדם לפני שהגיע לכלא שמור ביותר היה מובטח שיהפוך להיות כזו עד שישתחרר. אחרת, הוא ימצא שם את מותו.
"בעל זבוב", ככה זה היה שם.
בתוספת דלתות פלדה ואסלות.
אבל כאן היא הרגישה כאילו היא בספרייה. פיין התרשמה. זה היה הישג לא מבוטל למתקן שדרו בו אנשים שטבחו במצטבר באלפי בני אדם אחרים באמצעות פצצות, רובים, סכינים, רעל או פשוט באגרופים חשופים. או, במקרה של המרגלים שבהם, בפעולותיהם הבוגדניות.
תפוס נמר בקצה זנבו.
פיין נהגה לכאן מסנט ג'ורג' שביוטה, שם גרה ועבדה פעם. לשם כך היא חצתה ברכב את כל מדינת יוטה ומחצית מקולורדו. לפי תוכנת הניווט שלה היא הייתה אמורה לצלוח את אלף הקילומטרים הללו באחת־עשרה שעות. היא עשתה זאת תוך פחות מעשר, הודות לרגל כבדה על דוושת הגז, מנוע רציני ברכב השטח שלה וגלאי מכמונות מהירות שסייע לה לחמוק מנוכחותן הבלתי נמנעת.
היא עצרה פעם אחת ויחידה לשירותים וכדי לקנות משהו לאכול במשך הנסיעה. מעבר לזה, היא פשוט לא הרימה את הרגל מהגז.
היא יכלה לטוס לדנוור ולנהוג הנה משם, אבל היה לה קצת זמן פנוי והיא רצתה לחשוב על מה שתעשה כשתגיע ליעד. זה בדיוק מה שאפשרה לה הנסיעה הארוכה באזורים השוממים ורחבי הידיים של אמריקה.
היא גדלה במזרח המדינה, אבל חייה המקצועיים עברו עליה ברובם במישורים הפתוחים של דרום־מערב ארצות הברית. היא קיוותה ששם תתגורר כל חייה, כי אהבה את החיים בחיק הטבע ואת המרחבים העצומים.
אחרי כמה שנים בבולשת הוצעו לפיין כמה אפשרויות להצבה. הסיבה לכך הייתה אחת: היא הייתה מוכנה להרחיק למקומות ששום סוכן אחר לא רצה להגיע אליהם. רוב הסוכנים השתוקקו להצבה באחד מחמישים ושישה סניפי השטח של האף־בי־איי. היו שאהבו מזג אוויר חם ולכן כיוונו למיאמי, ליוסטון או לפניקס. חלק ייעדו את עצמם לחלונות הגבוהים יותר במנגנון הבולשת, ולכן חתרו להגיע לניו יורק או לוושינגטון הבירה. לוס אנג'לס הייתה פופולרית ממגוון סיבות, וכמוה גם בוסטון. אבל פיין לא התעניינה באף אחד מהמקומות הללו. היא אהבה את הבידוד היחסי שהיה מנת חלקו של הס"מ, הסוכן הממונה, המוצב באמצע שום מקום. וכל עוד הראתה תוצאות והייתה נכונה לשאת בעול, העולם הניח לה לנפשה.
ובמרחבים רחבי הידיים היא הייתה לרוב נציגתו היחידה של החוק הפדרלי בטווח של מאות קילומטרים. גם זה מצא חן בעיניה. יש מי שאולי היו מכנים אותה מתבודדת, חולת שליטה, אנטי־חברתית – אבל היא לא הייתה שום דבר מכל אלה. למען האמת, היא דווקא הסתדרה היטב עם אנשים. למעשה, אי אפשר להיות סוכן אף־בי־איי יעיל בלי מיומנויות בין־אישיות גבוהות. אבל היא כן אהבה פרטיות.
פיין הסכימה להצבה כסוכנת ממונה בסנט ג'ורג' שביוטה. היא חלקה את התפקיד עם אדם נוסף, ונשארה שם שנתיים. כשצצה ההזדמנות היא הועברה לסניף שטח באחריותו של סוכן יחיד, בעיירה קטנטנה בשם שֶׁטֶרְד רוק. התקן שם לסוכן ממונה נוצר זמן קצר קודם לכן, בשל צורך בקיומו של סוכן כזה ממערב לטוּבָּה סיטי, וקרוב ככל האפשר לגן הלאומי גרנד קניון בלי להיות ממש בתחומיו. סייעה לה שם מזכירה אחת בלבד, קרול בלום. היא הייתה בת שישים בערך, ושירתה בבולשת עשרות שנים. ראש האף־בי־איי לשעבר, ג'יי אדגר הובר, היה הגיבור שלה לטענתה, אף שמת הרבה לפני שהיא עצמה הצטרפה לארגון.
פיין לא ידעה אם להאמין לה או לא.
שעות הביקור בפלורנס הסתיימו מזמן, אבל לשכת בתי הסוהר נעתרה לבקשתה של סוכנת עמיתה. למעשה, השעה הייתה חצות בדיוק – זמן ראוי, לתחושתה של פיין. מפלצות מגיחות ממאורתן רק כשהשעון מצלצל חצות, לא?
ליוו אותה לחדר הביקורים, והיא התיישבה על שרפרף מתכת מצידה האחד של יריעת זכוכית מחוסמת ועבה. במקום מכשיר טלפון שימש צינור מתכת עגול, שעוגן בתוך הזכוכית, כאמצעי היחיד לתקשורת מילולית. בצידה האחר של הזכוכית היה אמור האסיר לשבת על שרפרף מתכת דומה, שעוגן לרצפה. המושב לא היה נוח. הוא לא נועד להיות נוח.
אם יצעק, שחרר אותו.
היא ישבה וחיכתה לו, כשידיה אחוזות זו בזו ונחות על משטח הפלסטיק השטוח שמולה. היא הצמידה את תג סוכנת האף־בי־איי לדש בגדה, כי רצתה שיראה אותו. עיניה לא משו מהדלת שדרכה היו עתידים להוביל אותו אל המושב. הוא ידע שהיא מגיעה. הוא אישר את הביקור. זו הייתה אחת הזכויות היחידות שלו כאן.
פיין התקשחה מעט כששמעה קולות של צעדים מרובים מתקרבים. הדלת זמזמה ונפתחה, והאדם הראשון שראתה היה סוהר חסון, חסר צוואר ורחב כתפיים, שכמעט העיף את הדלת ממקומה כשפתח אותה. מאחוריו היה סוהר נוסף, ואחריו שלישי. שניהם היו גדולים ומאיימים בדיוק כמו הראשון.
היא תהתה לרגע אם דרישות תפקיד הסוהר כאן כוללות משקל מסוים. נראה שצריכה להיות דרישה כזו. כמו גם דרישה לחיסון טטנוס בתוקף.
היא זנחה את המחשבה הזאת באותה מהירות שבה עלתה בראשה, כי מאחוריהם הגיח, כשהוא כבול בשלשלאות, דניאל ג'יימס טוֹר – על כל מאה תשעים ושלושה הסנטימטרים שלו. אחריו השתרכה שלישיית סוהרים נוספת. יחד הצליחו השבעה למלא בקלות את החדר הקטן. כלל האצבע במקום, כך נאמר לפיין, הוא שאף אסיר לא מועבר ממקום למקום כשהוא מלווה בפחות משלושה סוהרים.
נראה שבמקרה של טור היה צורך להכפיל את כמות הסוהרים. היה לה ברור למה.
ראשו של טור היה קירח לגמרי. עיניו בהו במבט אטום לפנים בשעה שהסוהרים הושיבו אותו על השרפרף שלו ואזקו אותו לטבעת הפלדה שנקבעה ברצפה. גם זה לא היה חלק שגרתי ממדיניות הביקורים כאן, ידעה פיין.
אבל במקרה של טור בן החמישים ושבע זה כנראה כן היה שגרתי. הוא לבש מדי אסיר לבנים ונעל נעליים שחורות שסולייתן עשויה מגומי, ללא שרוכים. משקפיים במסגרת שחורה כיסו את עיניו. הם היו עשויים מקשה אחת, מגומי רך, ללא כל פיני מתכת בחיבורים. העדשות היו עשויות מפלסטיק דק. יהיה קשה להשתמש בהן כנשק.
בבתי סוהר צריך להשגיח גם על הקטנים שבפרטים, כי לאסירים יש ימים ולילות שלמים להגות בדרכים לפגוע בעצמם או באחרים.
היא ידעה שמתחת למדי האסיר גופו של טור מכוסה כמעט כולו בקעקועים, שאת רובם קעקע בעצמו. את אלה שלא ביצע בעצמו ביצעו כמה מקורבנותיו, שאולצו להפוך לאמני קעקוע לפני שטור שלח אותם אל העולם הבא. אומרים שכל קעקוע גולל את סיפורו של הקורבן.
טור שקל 127 קילוגרמים, ופיין חישבה שרק עשרה אחוזים מגופו יכולים להיחשב שומן. ורידים השתרגו על אמות ידיו ועל צווארו. מה כבר יש לעשות כאן מלבד להתאמן ולישון, חשבה. והוא היה ספורטאי עוד בתיכון – כוכב, למען האמת, שחונן גנטית בגוף בעל יכולות מופלאות. כמה חבל שלגוף העילאי הזה נלווה מוח מעוות, אם כי מבריק.
אחרי שווידאו לשביעות רצונם שטור אזוק כהלכה יצאו הסוהרים מהחדר כפי שנכנסו אליו. אבל פיין שמעה אותם מחוץ לדלת. לא היה לה ספק שגם טור שומע אותם.
היא דמיינה אותו מצליח איכשהו לשבור את הזכוכית. האם תצליח להתמודד איתו? זו הייתה השערה מעניינת, והיה בה חלק שרצה שינסה.
לבסוף נח מבטו עליה והשתהה.
אטלי פיין כבר הביטה מבעד לזכוכית עבה או דרך סורגי ברזל במפלצות רבות, שכמה מהן היא עצמה הביאה למשפט.
אבל דניאל ג'יימס טור היה שונה. הוא היה כנראה הרוצח הסדרתי הסדיסטי והפורה ביותר בדורו, ואולי בכל הדורות.
הוא הניח את ידיו האזוקות על המשטח המצופה פלסטיק והטה את צווארו ימינה עד שנשמע צליל פקיעה, ואז שב והביט בה, אחרי שהציץ לרגע בתג שלה.
שפתיו התעקלו להרף עין למראה סמלם של החוק והסדר.
"נו?" שאל, בקול נמוך וחדגוני. "את ביקשת את הפגישה הזאת."
הרגע שלו המתינה נצח שלם הגיע סוף־סוף.
אטלי פיין רכנה לפנים, כששפתיה רחוקות כדי סנטימטרים מעטים מהזכוכית.
"איפה אחותי?"
אן־דן־די־נו.
שוש (verified owner) –
דרך ארוכה
ספר מצויין, כתוב לעילה ולעילה, כמו כל ספריו של דיויד באלדאצ’י. העלילה מתפתחת במהירות, והאירועים רודפים זה את זה. אין רגע דל. למרות שהרעיון בבסיס הספר נשמע הזוי, הסיפור עצמו כתוב כל כך טוב, שההנאה מהספר מובטחת. הוא מרתק והוא מותח. תאלצו לפנות ערב או שניים לקריאה, כי קשה מאוד להפסיק לקרוא בו.