האהבה הכי גדולה בעולם

 הדרך למלרוז פלייס 1

שוב אני נוסעת אליו, הפעם באוטו הדפוק הזה שלי שלא ערוך לכזאת נסיעה. מתחת להגה יש פקעת משונה של חוטי חשמל שכל הזמן נוגעים לי בברך. אין לי מושג אם זה מסוכן או לא, אני מעצבת פנים, לא מכונאית. מה שכן מסוכן זה שהמד־מהירות והמפשיר־אדים והנורת־אזהרה של הדלק לא עובדים פה. עמרי לוחץ עלי לטפל בהם, אבל למרות הסכנה הם לא מפריעים לי כל כך. גם עמרי לא מפריע לי כל כך. חוץ מאשר עכשיו, שעצם קיומו עושה לי נקיפות מצפון רציניות לגבי המאהב שלי. כלומר, הגבר שאני אוהבת בטירוף מאז שהייתי ילדה. שהוא גם הסיבה לנסיעה עכשיו למלרוז פלייס הזה. כי אחרי שלוש שנים יחד איתו, מגיל אחת־עשרה עד גיל ארבע־עשרה — פתאום הוא נעלם, ונשארתי לבד לראות פרקים מהסדרה מלרוז פלייס במיטה. עשרים שנה חלפו מאז שהוא נעלם לי פתאום בבת אחת, ולפני שנה, ללא כל הכנה מוקדמת, הוא חזר אלי. ובשבוע שעבר אמרתי לו, שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו בתור פיצוי זה רק לרחוץ איתו בלילה בברֵכה של מלרוז פלייס, כמו שבילי ואמנדה וג'ייק ואליסון היו עושים בטלוויזיה. כשהם היו רוחצים בברֵכה בחצר הפנימית של הבניין שלהם עם השלט מלרוז פלייס בכניסה, זה היה תמיד לגמרי הפוך מהמצב שלי. אני הייתי שוכבת במיטה ורק מסתכלת על המסך. כל הזמן שכבתי במיטה על הסדין עם ההדפס של הפרחים הכחולים. שכבתי על הסדין ההוא כמה חודשים בלי להחליף, כי לא ידעתי איך עושים כביסה. זה היה התפקיד של אמא שלי, אבל אחרי שאבא עזב את הבית לא היה לה כוח אלי.

2

השעה עכשיו אחת־עשרה וחצי וקבענו בשלוש. עד למלרוז פלייס יש בסך הכול שלוש שעות וחמישים וחמש דקות נסיעה, מה שאומר שאני מאחרת. אני יודעת שאני הולכת לאחר, כי יש לי אפליקציה של וייז באייפון, ולמטה כתוב עוד שלוש שעות וחמישים וחמש דקות נסיעה עד ליעד. אני נוסעת בדרך הכי מהירה שעליה הווייז ממליץ לי. מחלף קסם ואז כביש 6. אני צריכה לשמור על ריכוז מלא לאורך כל הדרך, כי אם אטעה ולוּ פעם אחת — האיחור שלי יהיה ממש מוגזם. אני מדגישה במיוחד את העניין של הריכוז, כי הראש שלי תמיד חושב על כל מיני דברים שבקלות מסיחים את דעתי מהדרך. וברור לי שהפעם אסור שזה יקרה, כי אין לי רזרבות של זמן. אני גם לא טובה בניהול זמנים. זאת הסיבה שרק עכשיו יצאתי מהבית. משום־מה היה לי בראש שיש עוד ארבע וחצי שעות עד הפגישה בשלוש, שזה מספיק זמן כדי להגיע מרמת השרון עד למלרוז פלייס, כולל עצירה, ועכשיו אני רואה באפליקציה של וייז שאגיע לשם רק בשעה שלוש עשרים וחמש, שזה עשרים וחמש דקות איחור.

3

כמובן שאני לוקחת בחשבון שכל המאמץ לפגוש אותו שם, במלרוז פלייס הזה שהוא סידר לי עכשיו בתור פיצוי למלרוז פלייס ההוא שהיה בטלוויזיה, יסתכם בעוד אכזבה. הרי איך שלא הופכים את העניין, בן אמיר הוא גדול המאכזבים. אני לוקחת את זה כל הזמן בחשבון למרות שהסיכוי שאתאכזב הוא נמוך, כי למדתי איך צריך לצַפות לו. צריך פשוט לסתום את האוזניים כמו שסותמים לפעמים את האף כשיש ריח רע שעוד מעט יחלוף. באוטו, עכשיו אני שמה לב, יש ריח רע של משהו מת. אולי זה מהשקית שוקו שתמר השאירה כאן, אני לא בטוחה. אולי משהו כאן מת באמת.

וכן, בן אמיר זה ה־בן אמיר. הזמר.

4

עשרים שנה חלפו מאז שבן אמיר נעלם לי פתאום בבת אחת, ולפני שנה הוא נכנס לגור בדיוק בדירה שנמצאת מעל הדירה של עמרי ותמר ושלי. מאז שבן אמיר נכנס לגור בבניין שלנו אני רואה את השם שלו בכל מקום — בן אמיר — בן אמיר — בן אמיר — בן אמיר — כמו הכתמים שרואים מול העיניים אחרי שמסתכלים יותר מדי על האור. או כמו הטפטים הבלתי־נסבלים שאנשים מבקשים ממני לשים בבתים שלהם ואני לא מסכימה.

5

ולמרות שאני רואה בכל מקום את השם — בן אמיר — בן אמיר — בן אמיר — בן אמיר — אפילו שלא רוצה בזה, יש לי דעות מאוד נחרצות בעניינים של אהבה. הנה הדעות הנחרצות שלי:

א. לעולם, אבל לעולם־לעולם (גם אם יתלו אותי הפוכה כמו עטלפית ויצעקו — תיכנעי!) לא אוהַב מישהו יותר ממה שהוא אוהב אותי.

ב. כשמישהו אוהב אותי אני תמיד יודעת את זה. אפילו אם הוא טוען את ההפך.

ג. אסור להאמין לאנשים שאומרים בקול רם "אני אוהב". דווקא אנשים שלא אומרים שום דבר הם אנשים יותר אמינים.

ד. אהבה היא לא נושא לוויכוח. זה דבר שאפשר לגעת בו, כמו בכל דבר אחר. כמו בתפוח אדמה. זה הנוזל שמסביב לאישונים של העיניים. לפעמים הוא יבש, לפעמים הוא רטוב, לפעמים הוא נוצץ כמו זיקוקים. לפעמים הוא נשפך החוצה.

6

מאלף תשע מאות שמונים ותשע עד אלף תשע מאות תשעים ושתיים/שלוש עוד לא היו לי דעות כאלה, וזאת הסיבה שאהבתי את בן אמיר בטירוף ובחוסר אחריות. הייתי ילדה. ועוד ילדה עם ציצי. ואם אני צריכה לתאר מה הכוונה ב"ילדה עם ציצי", אז הייתי אומרת שזה כמו דירת גן, שהמוח שלה זה הבפנים של הבית והציצי זה הגינה. ובמצב כזה — המוח כל הזמן עסוק בגינה. כי נכנסים דברים מהגינה הביתה ויוצאים דברים מהבית לגינה, וכל זה בשביל להגיד שהייתי ילדה חרמנית. לא הכרתי את המילה חרמנית, והיום כשאני מכירה אותה אני שונאת אותה, אבל זה מה שהייתי, בתכלס, חרמנית. כל הזמן חשבתי על בנים. חיפשתי דרכים לקבל מתנות מהגוף שלהם. הם היו ילדים אז, הבנים, כולם. חוץ מבן אמיר. שהרבה תמונות שלו בדו־ממד היו תלויות בחדר שלי והרבה סרטים שלו בתלת־ממד היו מוקרנים לי מהצד הפנימי של העיניים. בתלת־ממד ראיתי אותו מנשק לי את הפה כמו שאליסון פרקר ובילי קמפבל היו מתנשקים בברכה של מלרוז פלייס בטלוויזיה. ונכנס איתי למיטת יחיד וחצי ולא היתה בעיה של צפיפות כי הוא היה עלי. הוא היה לוחש — אני גדול מדי בשבילך, אורֶן — והייתי עונה לו שעוד כמה שנים זה יסתדר. ושנאתי את זה שצריך לגדול בשביל לגעת בגוף של בנים. ושנאתי את זה שצריך לגדול בשביל לעזוב את הדירה של ההורים ולעבור לגור בדירה נפרדת. ושנאתי את זה שגם אם דוחפים את הראש עם הטייפ מתחת לכרית ושרים בשקט את כל הקסטה של בן אמיר, עדיין שומעים את אמא ואבא צורחים מהצד השני של הקיר, תסתכלי לי טוב־טוב בעיניים, דפנה, איך אני עומד פה ליד הארון, ותכניסי לך לראש שזה זמני כל זה, ועוד מעט אני עוזב אותך, דפנה, שלא תגידי שלא הזהרתי! בעיניים של בן היה כחול גשום כמו בעיניים שלי. והיה לו קול מעוך כשהוא שר. והוא הכי אהב לקחת לי את הראש ולשים אותו בין השריר שלו לבית־שחי־פאקו־רבאן שלו.

7

יש לי בעל שקוראים לו עמרי, וילדה שקוראים לה תמר. אנחנו גרים ברמת השרון בדירה של שלושה חדרים. בן אמיר נכנס לגור בבניין שלנו, והוא גר שָם לבד. בדירה שלו יש מאות בובות בכל מיני גדלים. אבירים. ציידים. ילדות מפורצלן עם שמלות נפוחות. פיות. מלאכים. כלבים. סוסים. הוא קורא להם פסלים, לא בובות. בפעם הראשונה שביקרתי אצלו בדירה הזאת חשבתי שכל הבובות האלה הן הדרך שלו לצעוק בקול רם שהוא ואני לא מכירים. מה שהיה הפוך למציאות, כי באלף תשע מאות תשעים ושתיים/שלוש הוא ואני הכרנו ועוד איך, אבל כנראה שהיה לו עדיף עכשיו בובות מאשר לזהות שאני זאת אני. נכון שלמרות שהכרתי אותו לא ידעתי שיש לו כאלה בובות (פסלים), אבל זה לא אומר כלום כי ידעתי דברים יותר חשובים, כמו למשל שיש לו נקודת חן על המרפק. וידעתי שכשהוא הולך קדימה, הראש שלו מכוון לאדמה. וידעתי להבדיל בין הצחוק האמיתי לצחוק המנומס שלו. ושבתוך העין יש לו בור שחור. ושאין לו הרבה שערות על החזה. ושהפה שלו חם כשהוא רוצה משהו. ושכשהוא אומר את המילים מצד שני הוא מושך את ה־י' למעלה. באותו הביקור הראשון שלי אצלו בדירה הוא אמר לי, זאת בעיה שיש לי שכנה כל כך יפה, מצד שנייייי את נשואה אז זה בסדר. הוא גם ניגן בפסנתר ושר לי את השיר שהכי אהבתי ושקוראים לו פעם מחר. ומזג לי בירה ושתיתי בטעות וגיליתי לו כמה אהבתי אותו פעם, כשהייתי ילדה, וכמעט שהזכרתי לו מי אני, אבל סתמתי את הפה בגלל שהוא אמר, אם הייתי יודע שאת חלק מכל הילדות המטומטמות, לא הייתי מזמין אותך לכאן. ככה הוא אמר, ומיותר לציין שאם הוא היה מושך לי את הקצוות של המעיים וקושר אותם מאחורי הגב, זה היה פחות כואב.

8

הסיבה שבן אמיר הזמין אותי אז אליו הביתה היתה שאני מעצבת פנים שאנשים מכירים, וגם הוא מכיר את השם שלי, ואיזה כיף שאני שכנה ויכולה לייעץ לו בבית. חשבתי לעצמי שאם הוא מכיר את השם שלי אז זה רק בזכות המוניטין המקצועי שלי ולא מפעם, כי כשהייתי ילדה אף פעם לא אמרתי לו את השם. לפגישה הראשונה ההיא אצלו בדירה לבשתי את השמלה בחום־בהיר שיש לה כתפיות נוזלות למטה, לא ללקוחות, ויכול להיות שביחס למוניטין המקצועי שלי זה היה דווקא לא מקצועי. אבל גם אם זה היה קצת לא מקצועי זה לא היה מספיק לא מקצועי בשביל שהוא ירשה לעצמו להגיד מילים כאלה, כמו שהוא אמר, על הילדות המטומטמות ועל לא להזמין אותי אליו הביתה. גם הוא כנראה חשב ככה, כי אחרי שחלפו כמה ימים מהביקור ההוא אצלו בדירה, הוא התנצל בפני על איך שהוא דיבר. אולי בגלל שקשה לקרוא ילדה מטומטמת לאישה שגרה איתך בבניין, ואולי בגלל שהוא נהנה מהביקור הזה שלי מאוד, כי הצחקתי אותו. לא הצחקתי אותו בכוונה. הוא צחק ממני, לא בגללי. הוא אמר, את מדברת מצחיק. אחר כך נפגשנו עוד כמה פעמים כדי לחפש לו צבעים לקירות, וספות לסלון, ושולחן אוכל, ובכל המפגשים האלה צחקתי יחד איתו, ואז גם התחלנו לדבר על דברים. וגם אחרי שסיימנו לעצב לו את הדירה המשכנו לדבר על כל מיני דברים והתחלנו להיפגש ככה סתם. הייתי מזיזה פגישות עם לקוחות כדי שנטייל ברמת השרון באמצע הבוקר ואוכל להראות לו איפה כל דבר נמצא. סופר, בנק, דואר, ירקן, ספסלים מוצלים. בן קם כל יום בעשר בבוקר כי בלילה הוא עובד בפאב שלו, ולטיולים שלנו היינו יוצאים בשעה עשר שלושים וחמש. הוא היה בא בטי־שרט וברמודה ונראה כל פעם כמו ילד שרוצה שירימו אותו על הידיים. הייתי יכולה להסתכל שעות איך השמש ממיסה לו את השיער. פעם היה לו קוקו צהוב, והיום יש לו צהוב־אפור־לבן בתסרוקת קופצנית ומבולגנת כזאת, כמו של השף גורדון רמזי. בטיולים שלנו הברכיים שלו נעשו אדומות והיה לו חיוך על הפנים רוב הזמן. החיוך שלו היה מפסיק אם הייתי אומרת לו משהו כמו, אני אוהבת אותך. פעם שאלתי, למה אתה לא אומר כלום, אתה לא מרגיש אלי משהו גם אתה? והוא אמר, את נחמדה, אבל חוץ מזה לא, אני לא מרגיש שום דבר. בכל זאת לא הפסקתי לדבר על אהבה, כי למרות המילים שלו מאז ועד היום, הידיים שלו תמיד אמרו את ההפך. בסוף הטיולים היינו מתיישבים בשווארמה בוויצמן, והוא היה עושה לי נעים בקרסול. וכל זה בזמן שבבית עמרי היה משגע אותי. בואי נעשה עוד ילד כבר, תמר כבר בת ארבע ואין לה אחים. מי אמר שצריך אחים, לי אין אחים וזאת לא בעיה.

9

אני אומרת עכשיו שאין לי אחים וזאת לא בעיה, אבל כמעט כן היה לי אח (או אחות) כי פעם אחת אמא הייתה בהריון מלארי, המאהב שלה. היא לא ידעה שאני יודעת את זה, כי היא לא ידעה שהרמתי את השפופרת בחדר שלי כשהטלפון צילצל, ושמעתי אותה מספרת לחברה שלה שקבעו לה תור לניתוח למחר. ושמעתי אותה מספרת לחברה שלה שלארי לא יודע מכלום, ושגם אבא לא יודע מכלום. ובערב שמעתי אותה מספרת לאבא שיש לה תור מחר לרופא בגלל ציסטה ברחם. ישבתי ליד השולחן במטבח ואכלתי דני הפוך על צלחת, ושמעתי אותה אומרת לו, יגאל, יש לי תור מחר לרופא, כנראה שיש לי ציסטה ברחם, הוא יוציא לי אותה. ואת אבא אומר, שיוציא לך את כל הרחם מצדי. לפעמים אבא היה שואל אותי על לארי. פעם אחת הוא לקח אותי בבוקר לבית ספר ושאל אם אמא עדיין לומדת עם לארי. הם למדו יחד באוניברסיטת חיפה והיו יושבים גם אחר הצהריים, היא היתה לוקחת אותי איתה לבקר אותו בַּחוות סוסים שלו, והייתה מסתגרת איתו שעה בחדר השינה, וסוגרת את הדלת, ואני הייתי מחכה בחצר, או רוכבת על סוסה לאורך הגדר. כן, הם עוד לומדים, אמרתי לאבא, ואחרי פעמיים או שלוש כאלה למדתי שזה עושה אותו אדום, ושהאדום הזה סודק לי מאוחר יותר בערב את הקיר שבין החדר שלי לסלון. תפסיקי לזיין לי את המוח, דפנה, תפסיקי לעשות ממני מפגר, תזדייני מבחינתי עם כל העולם, אבל תפסיקי לעשות ממני מפגר. ככה הוא היה צועק עליה, ואפשר היה לשמוע דרך הקיר גם צעדים כבדים ודברים נופלים.

אבל הייתי באמצע הסיפור על בן אמיר.

10

עמרי כל הזמן דיבר על עוד ילד ואני כל הזמן חשבתי על בן, מה הוא אמר ומה הוא יגיד ומתי נטייל והאם הייתי רוצה עוד ילד אם הייתי גרה עכשיו איתו, כי בן כבר בן חמישים ואחת ואין לו ילדים. וכשהוא מנגן, זה כאילו יורד לי בתוך הגוף גשם שמרטיב דברים שמי בכלל זוכר שהם שם. או חס וחלילה מתגעגע אליהם. פעם שאלתי את בן אמיר למה בעצם אין לו ילדים. הוא לא ענה, רק הצמיד את הכתפיים שלו לאוזניים, בתנועה שמבדילה אחד שהוא אבא מאחד שהוא לא. אני אומרת שזאת תנועה שמבדילה אחד שהוא אבא מאחד שהוא לא, כי הכתפיים של עמרי, שהוא כן אבא, כל הזמן למטה. אפילו אם אני מעצבנת אותו. הוא תמיד עונה לשאלות, האוזניים שלו תמיד פעורות והעיניים שלו בגודל קבוע. מה שיכול להוביל לשאלה, איך הוא לא רואה את הרומן שגדל לו מתחת לאף. לפעמים נדמה לי שגם אם הייתי שואלת אותו, אתה מבין שאני מגדלת לך רומן עם בן אמיר מתחת לאף? הוא היה עונה, הגיע הזמן שנעשה כבר עוד ילד, בלי להזיז את הכתפיים. בן, לעומתו, כשהוא לא אומר כלום, זה לא רק כי אין לו מה להגיד אלא גם כי אין לו מושג מה לעשות. אחרי ששאלתי את בן על ילדים הוא נראה מבולבל, אז לקחתי את היד הימנית שלו אלי והחזקתי אותה בין שתי הידיים כמו שמחזיקים אפרוח. העור שלי נמס לתוך הדם והלב שלי הלם, וידעתי שככה נראה העולם כשעושים דברים נכונים.

11

ולא, אני לא אומרת את זה בשביל לתרץ למה מותר לי לגעת בבן אמיר אפילו שאני נשואה. ועובדה שעד היום, כלומר, מאז הפגישה המחודשת שלנו לפני כמעט שנה, חוץ מידיים פה ושם לא עשינו כלום. כלום כמו כלום כמו כלום כמו כלום כמו הכלום שיש על הנייר פרגמנט שעליו רוצים לשרטט תוכניות. זה לא מוזר ולא מפתיע אם לוקחים בחשבון שמגיל שש־עשרה אני עם עמרי, ולא בגדתי בו אפילו פעם אחת. ואם לוקחים גם בחשבון שעד שבא העניין עם עוד ילד, היינו צוחקים והיינו מבשלים והיינו עושים טיולים בעצמנו והיינו מזדיינים פעם־פעמיים בשבוע לפחות. לעמרי יש שיער חום ותלתלים עליזים ועיניים בצבע אבוקדו בהיר שהוא גם צבע העיניים של תמר, והוא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון לכל האנשים. חוץ מאשר לי, כי הוא אומר, אני אוהב אותך, הרבה יותר מדי.

12

אני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב עליהם, על עמרי ועל תמר. זה שיש לי בעל וילדה לא אומר שאני צריכה כל הזמן לחשוב עליהם.

13

עכשיו נעשה סדר: קוראים לי אורֶן פישמן. אני בת שלושים וארבע, מעצבת פנים, נשואה פלוס אחת. הגובה שלי הוא מטר שבעים, יש לי שיער בצבע אדום, אף קטן ומצח מבריק שאני מנסה להסתיר עם פוני. עד השנה הרוב היה בסדר, אבל בשנה האחרונה האהבה שהייתה לי מאלף תשע מאות שמונים ותשע עד אלף תשע מאות תשעים ושתיים/שלוש, חזרה אליי והתגלתה כעכשווית. קוראים לו בן אמיר. תמיד כשאנחנו ביחד בא לי להיכנס אליו עם פטיש הביתה ולשבור לו את הקירות של ההול בכניסה — בכל הדירות בבניין שלנו הורידו את הקירות האלה כבר מזמן, חוץ מאשר בדירה של בן אמיר — ולהחליף לו את הברמודה בג'ינס משופשפים, ולמצוץ לו את נוזל האהבה הנוצץ שיש לו בעיניים, שאמרתי כבר קודם שזה דבר שרואים ואין עליו ויכוח. חשוב לי מאוד להדגיש את זה כאן, כי מכל מה שסיפרתי עד עכשיו אפשר כבר להבין שלבן אמיר יש בעיה שהמילים שיוצאות לו מהפה הפוכות מהדברים שיש לו בלב. וגם עכשיו, בדרך למלרוז פלייס, אחרי שאני כבר מומחית גדולה באיך צריך לצַפות לבן אמיר, ואני לוקחת בחשבון שבמלרוז פלייס עצמו הוא יגיד לי את כל המילים הרעות שהוא יודע להגיד, כשנשב יחד צמודים מול המים, ואגלה לו סוף־סוף את מה שאני מתאפקת לא לגלות לו כל הזמן הזה, מי אני ומאיפה הוא מכיר אותי באמת, ורוב הסיכויים שהוא יכחיש את הכול. השתגעת, מה פתאום, הייתי זוכר אם היה כזה דבר, את לא נורמלית. או שחלמת או שאת הוזה.

14

זה היה ערב ראש השנה, ובבוקר היה בבית ספר יום ספורט שנגמר מוקדם. הייתי רעבה וכל הדרך הביתה דמיינתי חביתה וחומוס בפיתה. אבל כבר במדרגות יכולתי לשמוע את אמא ואבא צועקים זה על זה; בלוקים של קללות בנו חומה מהצד הפנימי של הדלת שלנו. בת זונה. אימפוטנט. סדיסטית. אוטיסט. אגואיסטית. מזוכיסט. בקומה השלישית מתוך ארבע הידקתי את הכתפיות של התיק שלי וירדתי חזרה. עליתי על קו עשרים וחמש שהיה לוקח אותי אל בן אמיר בימים שהיה לי אומץ לזה. באוטובוס עמדתי עם הגב למעקה. כאבו לי הירכיים. כמו תמיד בדרך אליו הרגשתי כמו אחת שהולכת לגנוב. בתחנה של בן אמיר כפות הרגליים משכו אותי למטה, ושאר האיברים נצמדו למעקה. כמעט שנתלשו לי המותניים מהפופיק כשירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת ברחוב. תמיד זו היתה אותה ההרגשה, אבל ביום ההוא היא רתחה כמו חלב. כמו משהו שעומד לקרות.

בכל הפעמים שנסעתי אליו אף פעם לא ראיתי אותו, ודווקא באותם צהריים רעבים הוא הלך בשביל הכניסה לבניין וראה אותי על ספסל האבן שסמוך לדלת הכניסה הראשית, ואמר לי, ילדה, את מחכה למישהו? אני חושבת שעשיתי לא עם הראש ושאפשר היה לשמוע את העורף שלי חורק או נשבר. אני מבקש שתקומי עכשיו מהספסל ותלכי מכאן, זריז. לא קמתי. אני מבקש יפה עכשיו, כי אחר כך זה לא יהיה יפה, הוא אמר. לא קמתי. יש כאן כל יום איזה מאה בנות, אני מאוד מצטער שאני לא נחמד, אבל זה ההכי־נחמד שתקבלי, אני מציע לך ללכת. בן אמיר פתח את תיבת הדואר שלו שהיתה ריקה, ואז נכנס לבניין. נשארתי לשבת. אולי עשר דקות. אולי שעתיים. הייתי כמו קליפה של אגוז שריסקו ואכלו לו את הבפנים. בפעם הבאה שהוא יצא מהדלת הוא חלף על פני והתעלם מקיומי. נפטר משקית כתומה של זבל ונכנס לבניין. ויצא חזרה. איפה את גרה? הוא שאל עם הקול שהכרתי בעל פה, בלי משקפיים, בלי כובע. לא הצלחתי לדבר. איך הגעת לכאן? העיניים של הפוסטר שהיה לי בחדר הבריקו מולי כמו זוג פירות ים. אם רק הייתי מספיקה לאכול הייתי מצליחה למנוע את ההמשך, את הראש שלי שצנח לרצפה והקיא את עצמו דרך הנחיריים בשני נחלים אדומים. הדבר הראשון שראיתי אחר כך היה צמרת של עץ. ומתחת לצמרת שני ראשים. אחד של בן אמיר. אחד של זקן אחד. ואת הסנדלים הלבנים שלי בתוך הידיים של בן. ובתוך הסנדלים את הרגליים שלי שנזלו למטה כמו שני חוטים של רוק. כאב לי הראש. אבל בן אמיר חייך. את בסדר? הוא שאל. כואב לי הראש, אני חושבת שאמרתי. הזקן הגיש לי מים בכוס. היה להם טעם של שיניים. לגמתי לגימה ועזבתי את זה. ראיתי דברים בהפסקות ארוכות. עלים. הפסקה. נמלים. הפסקה. בן אמיר. הפסקה. סוסים. הפסקה. אבא נוהג באוטו. הפסקה. לארי רוכב עם אמא. הפסקה.

עכשיו בן אמיר ישב על הדשא, הירך שלו היתה צמודה לאוזן שלי. איפה את גרה? ליד פארק הירקון. איך הגעת לכאן? בקו עשרים וחמש. היום זה ערב חג, עד איזה שעה יש אוטובוסים? לא יודעת עד איזה שעה. את רוצה להתקשר להורים שלך? לא (אני רוצה להישאר כאן איתך לתמיד, יש לך ריח של נזלת עם דם ופאקו רבאן). הוא הניח את הזרוע מתחת לכתפיים המפוזרות שלי, ועזר לי לשבת. לקום מהדשא היה כמו ללחוץ על סימנים כחולים עם עפרון. רק בעמידה יכולתי לראות שהחולצה שלי ספוגה בדם. לא אמרתי כלום, רק החזקתי את הבד כשהוא הסתכל. יכולתי להישבע שהוא מתלבט אם להציע לי חולצה משלו, או לא להציע, מתוך כוונה חינוכית. שאני לא אחשוב שמגיע לי פרס. רוצה לשטוף את זה במים? הוא שאל ועניתי שכן, והוא כיוון אותי אל החצר האחורית. הוא הלך רחוק ממני, לא נגע בי יותר. בחצר האחורית הוא הצביע על צינור, הצביע על ברז, הוא לא פתח את הברז בשבילי. הניח את הידיים על המותניים שלו, סובב אלי את הגב. פתחתי את הברז, המים זרמו על החול המטונף אבל לא נספגו בו. הקוקו של בן התנדנד כמו הצינור שהחזקתי ביד. הורדתי את החולצה ושטפתי את הדם שהפך לכתם כתום יותר גדול. פרשתי אותה על אבן גדולה. בן עדיין היה עם הגב. בצורה הזאת, כשהוא עמד לידי בחצר של הבניין, הוא יכול היה להיראות כמו כל אחד. לא נתתי לזה לבלבל אותי. שטפתי פנים. רוח קרה דקרה את הטיפות וזה עשה לי עור ברווז. הסתכלתי על הגב היפה שלו כשהורדתי חזייה. אף אחד עוד לא ראה לי את הציצי, ויכולתי רק להתפלל לאלוהים שהם נראים יפה. התקדמתי אליו ועצרתי סנטימטר לפני הגב שלו. הסנטר שלי הגיע לקו המרפקים. נקודת החן הגדולה שהכרתי נחה ליד הלחי שלי. הנחתי את הידיים על המותניים שלו והוא נבהל והסתובב. קפצתי לאחור. הוא הסתכל לי על החזה. עמדנו ככה יותר מדי זמן. מה את עושה? תתלבשי חזרה! החולצה שלי רטובה. זה לא טוב שאת עומדת ככה בלי כלום עלייך! אתה חושב שאני לא יפה. לא, את כן, את יפה מאוד, אין לזה קשר, שימי בבקשה את החולצה. החולצה שלי רטובה, אני לא יכולה ללבוש אותה ככה. שימי אותה ובסוף היא תתייבש. אני יהיה חולָה. עדיף שתהיי חולה מאשר שתהיי ערומה. אתה רואה? אתה חושב שאני לא יפה. זה לא מה שאמרתי, את יפה מאוד. מה יפה בי? אני לא מתכוון לענות לך על זה, שימי חולצה. אני אוהבת אותך. את לא מכירה אותי. אני מכירה אותך טוב מאוד ולא אכפת לי להיות ערומה, אתה הבן הראשון שרואה אותי ככה. את ילדה, על מה את מדברת? אני אוהבת אותך וכל הימים וכל הלילות מתפללת שכבר תראה אותי ככה.

בן אמיר הסתכל ולא זז, והיה לו את הפרצוף שהוא היה עושה כשהוא שר שיר על אהבה. יכולתי לדעת באופן ברור שהוא רוצה מאוד לאהוב אותי. התקרבתי אליו והצמדתי את הבטן לטי־שרט שלו. זה חימם לי את העור. את המתחת לעור. את הדם. את הרוק. כל הנוזלים שהיו לי בגוף רתחו וגלשו והרטיבו את החולצה החמה שלו בדמעות ונזלת. די, הוא לחש. הוא ניגב לי את האף עם קצה החולצה. את הלחיים הוא ניגב בכף היד שלו. ארזתי את כף היד שלו בין הידיים שלי ונתתי לה לנשור מהלחי לצוואר, ושחררתי אותה ברווח בין הציצים. לא ידעתי שבנות בגיל שלך, יש להן כבר ככה הכול, כל כך — הוא לחש ועצם את העיניים. הידיים שלי היו תלויות מהכתפיים כמו שני חרובים. העיניים שלו נשארו עצומות כשהוא טיפס עם אצבעות על ציצי אחד ועם אצבעות אחרות על ציצי אחר. הוא צנח על הברכיים. וניתק את היד הימנית שלו לרגע בשביל לעצום את העיניים שלי. שפתיים של מים טיילו לי הלוך וחזור על החזה. זה היה הדבר הכי נעים שקרה לי בגוף מאז שנולדתי. אבל פתאום זה הפסיק. מצטער, הוא אמר. וירק לשיחים. וניגש לאבן ומשך את החולצה הרטובה שלי. תחזרי מהר הביתה, הוא מסר לי את החולצה ונעלם במבואה של הבניין.

15

זה היה ערב ראש השנה וכבר לא היו אוטובוסים יותר. הלכתי ברגל שעה וחצי את הדרך חזרה. החולצה הרטובה הייתה שקופה וכל העולם ראה לי את החזייה החדשה עם הלבבות האדומים.

16

אני נוסעת על כביש 6 כבר למעלה משעה, ועכשיו אני צריכה שוב לשמור על ריכוז לקראת הירידה במחלף הבא. בגלל האיחור אין לי זמן לעצור, אבל אני חייבת להשתין ויש כאן תחנת דלק. אני מאותתת למשאית שבנתיב מימין שתיתן לי לפְנות לתחנת הדלק בשביל להשתין. הנהג מחייך ומזדקף בכיסא כדי להיראות גבוה יותר, ומחווה על הדרך שהוא מפנה במיוחד בשבילי. ומזכיר לי כמה גברים נהיים דפוקים כשהם מקבלים יחס מאישה, ושאפשר ממש לראות את הדפיקוּת שנמרחת על הפנים שלהם. כשאני אומרת דברים כאלה, עמרי אומר שעל כל דבר יש לי מה להעיר. ואני אומרת שעל כל אלף דברים שהוא רואה, אני רואה עשרת אלפים דברים, אז זה לא הערות, אלא פשוט ראייה יותר חדה. אנחנו מתווכחים על זה הרבה, על העניין של הראייה. אני, למשל, למרות מה שאמרתי על זה שאני רואה פי עשר ממנו, לוקחת יחד עם זה בחשבון שכל העניין הזה של ראייה הוא שקר גדול. זיון מוח שהטבע המציא נגד בני האדם. שנוכל לחשוב שאנחנו באמת מבינים מה קורה סביבנו, בזמן שאנחנו לא מבינים כלום. אישה יכולה להיות מאוהבת כמו ילדה קטנה ומרופדת בפֶרוֹמוֹנים, המוח שלה הוא עיסה חרמנית והנוזל של העיניים ברתיחה אינסופית, והבעל שלה לא יראה שום דבר.

17

העצירה בתחנת הדלק היתה מהירה ומרעננת. קניתי שוקו קר בשקית מהסוג שהיה מנחם אותי כשהייתי ילדה, ועכשיו הוא תלוי לי מהשפתיים, כמו נבלה בפה של טורף. ברדיו יוגשו עוד מעט החדשות של אחת בצהריים. למרות שאני מתקדמת בדרך, האיחור נעשה יותר רציני. לא נורא, בן אמיר יחכה בסבלנות. החגורה לוחצת לי על החזה ואני מסדרת אותה באלכסון ונזכרת איך מאותו ערב ראש השנה ועד יומיים לפני יום כיפור לא רחצתי את הציצי שלי. התקלחתי בזהירות כדי לא להוריד את מה שנשאר לי מבן על הגוף. הבטחתי לעצמי לשמור על זה עד הפעם הבאה שהוא ייגע בי. שהיתה אחרי שבוע בערך, כשנסעתי אליו ונפגשנו שוב.

18

הפעם התכוננתי לפגישה שלנו מראש. זייפתי פתק מחלה למורה וקיוויתי לכפֵּר על הזיוף הזה בבקשת סליחה ביום כיפור. קיוויתי שבן אמיר יזכור ששבוע אחד קודם לכן הוא אהב אותי כל כך. כבר מהשעה עשר וחצי הייתי מוכנה על אותו ספסל אבן שממנו נפלתי בערב ראש השנה לרצפה. בן אמר לי אז שכל יום באות אליו איזה מאה בנות, אז כנראה שהיה לי מזל או משהו, כי גם עכשיו הייתי שם הבת היחידה. ולא רק זה, ללא ספק היה לי מזל, כי באחת ורבע ראיתי את הכובע של בן בולט מעל הגדר־חיה. החזקתי חזק את הקצה של הספסל ואת האף למעלה כדי לא ליפול שוב. בכניסה לבניין בן ראה אותי ונעצר. אני מבקש ממך ללכת, הוא אמר.

אם מישהו אומר, אני מבקש ממך ללכת, נהוג לחשוב שהוא פשוט מבקש ממישהי ללכת, אבל עמוק בלב הייתי בטוחה שבן אמיר רוצה שאשאר.

למה אתה מבקש ממני ללכת? כי אני מבקש. אתה זוכר אותי? תלכי, בבקשה. זאת אני, אתה זוכר? איך אפשר לשכוח, הוא אמר ויצא לו החיוך הראשון. את לא אמורה להיות בבית ספר? אני חולה. רואים. הוא הסתכל בתיבת הדואר שלו שהיתה שוב ריקה. אני לא רוצה לפגוע בך, בבקשה תלכי. זה פוגע לבקש ממישהו ללכת. את ילדה, את צריכה להיות בבית ספר ולא להסתובב ברחובות. אז תיתן לי לעלות אליך הביתה. תשמעי, את מגזימה, אני מתחיל להתרגז.

לא תיכננתי להיראות עצובה אבל הייתי עצובה, ובן הפנה אלי את הקוקו ונכנס לתוך הבניין. כאילו זה לא אותו בן אמיר שאהב את הציצי שלי כמו שהוא אהב רק שבוע קודם. דברים כאלה יכולים לבלבל, יכולים לגרום לאנשים לחשוב שמה שקרה לא באמת קרה, לעשות מהם מטומטמים. הרגליים שלי ריחמו עלי והרימו אותי ולקחו אותי לחצר האחורית להראות לי שהכול קרה באמת. פתחתי את הברז והרמתי את הצינור ושטפתי פנים. השפרצתי לעצמי על הבגדים. ישבתי על האבן שפעם קודמת ייבשה לי את החולצה כדי להתייבש בעצמי. תגידי, אין לך בית? הוא צץ פתאום, הוא היה יחף ועמד במקום שהדשא הסתיים והפך לחול. אני חושבת שהוא שאל את השאלה שלו לא בשביל תשובה, ולמרות זאת עניתי, יש משהו, אבל אי־אפשר להיות שם. מה זאת אומרת יש משהו אבל אי־אפשר להיות שם? יש לי בית אבל ההורים שלי צורחים בתוכו. על מי, עלייך? לא, על עצמם. בת כמה את? שלוש־עשרה. קיבינימט. למה קיבינימט? אסור לך להיות כאן. אני אוהבת אותך. את נראית יותר מבוגרת משלוש־עשרה. אני יפה בעיניך? כן, אמרתי לך, תפסיקי לשאול, זה לא קשור לכלום. אז מה זה משנה בת כמה אני. הסתכלתי על השפתיים שלו וחשבתי איך הן ייגעו בי שוב ונזכרתי שלא רחצתי שבוע שלם את החזה ונבהלתי מעצמי ומהריח שלי, וניסיתי למצוא תירוץ טוב לפתוח את המים ולרחוץ את הגוף ולקוות ששארית של אבקת כביסה עוד ספוגה בחולצה ותסבן לי את הציצי. ובמקום זה אמרתי, לא רחצתי את הציצי שלי מאז שאתה נגעת בהם.

19

אני מזכירה לעצמי שוב ושוב: גם בפגישת העיצוב ההיא שהיתה לי עם בן אמיר לפני שנה, כשישבנו בסלון הדירה שלו עם כל הבובות, סליחה, הפסלים, שהיו סביבנו, ודיברנו על עיצוב, גם בפגישה הראשונה ההיא אצלו בבית, ולא משנה מה הוא יגיד, הוא התאהב בי שוב ממבט ראשון. בדיוק כמו שהוא התאהב בי אז, כשהייתי ילדה. הוא בטח שואל את עצמו עכשיו למה הוא מאוהב בי כל כך, ולא מחבר אותי לילדה שהיתה בחצר לפני עשרים שנה. אבל גם אני, שהיו לי מספיק הזדמנויות לאחרונה לחבר לו את עצמי, בחרתי לא לעשות את זה. לפעמים אנשים מעדיפים רהיטים שאין ביניהם קשר על פני סטים של הכול־שייך.

20

הרבה דברים עשינו יחד, בן ואני, בשנה האחרונה. אחרי הטיולים ברמת השרון, ובגלל ששאלתי אותו שאלות על למה הוא לא מוציא יותר שירים, הוא הזמין אותי ללוות אותו להקלטה של שיר חדש. הוא ישב לידי באוטו הדפוק הזה (שעכשיו, פתאום אני שמה לב, נדלקה לו הנורה האדומה של השמן, כאילו שזה מזיז לי בכלל) והורה לי את הדרך לאולפן ההקלטות. תמשיכי ישר, וברמזור הזה, אני חושב, תני לי לראות, רגע, כן, בזה, שמאלה. כן, זה, זה. עכשיו ישר עד הסוף. התסרוקת גורדון רמזי שלו נמעכה מהתקרה של האוטו. הברכיים שלו היו פשוקות לצדדים כמו של שחקן כדורסל על הספסל. אני זוכרת שהרחתי את הגילוח שלו וחשבתי שאולי אני נושמת תאים שנושרים לו מהלחיים. ימינה עכשיו, עד שתראי איי־אם־פי־אם, ואז עוד ימינה. העיניים שלי נתקעו על הציפורניים הגזוזות (כסוסות?), ומהצד שלו זה יכול היה להיראות כאילו אני בודקת אם עומד לו. אז אם כבר, אז באמת בדקתי גם את זה. התוצאה של הבדיקה הייתה חיובית. איי־אם־פי־אם. פניתי ימינה. יופי, תמשיכי ישר, הרבה ישר. (למה, בעצם, אני זו שנוהגת?) אם עוד החושך רב, ואין כוכב לי, ואם הים גועש, על תורן ספינתי הדליקי, אמא, שושנה של אש. זה מה שאת שומעת, אורן? סתם, יצא ככה, אתה יכול להחליף. כיפת זהב מעל, תחתי תהום ודלי. דמי. מה? דמי, בן, לא דלי. אה, דמי, ברור, שָׂאֵנִי, גל, שָׂאֵנִי, גל, אל ארץ חלומי. שמאלה... ואל תשאל נא מה לי. מה? שמאלה, פה. ציפור קטנה, ציפור קטנה, באופק מחכה לי.

ככה שרנו ודיברנו וצחקנו עד שהגענו לאולפן. לא הקלטתי אף שיר חמש־עשרה שנה, לא יודע מה פתאום נהיה לי עכשיו חשק. נהיה לך חשק בגללי, יא סתום, רציתי להגיד, אבל אמרתי, מה זה משנה, העיקר שיש חשק. אני רק מקוֶה שאני זוכר מה עושים, הוא חייך וגירד מעל הגבה, ורציתי ללחוש לו לתוך האישונים, יהיה בסדר, אישונים כחולים, אורן פישמן תשמור עליכן, עיניים של פעם. אבל כמו לאורך כל השנה לא אמרתי לו כלום, וכמו לאורך כל השנה לא נגעתי בו בכלל, כי ברגע שאת אישה נשואה יש הבדל גדול בין הקלטה של שיר לבין ליקוקים עם הלשון, נניח. שזה כבר, כמו שאמרתי, בגידה.

21

שמרתי לא לגעת בו גם בעוד הזדמנויות, והיו הרבה הזדמנויות כאלה. בשלב הזה בן אמיר כבר נהנה מאוד לבלות איתי, וכבר לא חיפש תירוצים של עיצובים או של הדרכה ברחובות רמת השרון בשביל להיפגש איתי בבקרים ולנסוע איתי לכל מיני מקומות. שמרתי לא לגעת בו כשישבנו על ספסל בשדרות ויצמן, או כשרכבנו על סוסים ביומולדת שלו, או כשטיפסנו על ערמה של חציר ואכלנו ביסלי גריל על הפסגה, כמו שהייתי עושה אצל לארי, או כשמצאנו קיפוד שאחד הילדים נעץ עליו תותים וכל הזבובים של רמת השרון הטריפו אותו, או כשעליתי איתו לַבית שלו לעזור לו לסדר ארגזים. הוא גרר את הגרביים שלו על הרצפה, חלף על פנֵי הסלון שלו בלי להביט בציידים, באבירים, בילדות מפורצלן, בכלבים ובסוסים שאני כן הבטתי בהם והם הביטו בי בחזרה. בן הזמין אותי לחדר שאצלנו הוא החדר של תמר, ואצלו הוא, כך הסתבר לי עכשיו, אנדרטת זיכרונות. בחדר ההוא צילומים של הפנים שלו פרחו מתוך קרטונים כמו אבעבועות. הוא התחיל למשוך החוצה תמונות, יומנים, חולצות מודפסות, פוסטרים, מחברות, והכול חתום בחתימה שלו — נזכרתי בשעות שהעתקתי אותה, חתימה עגולה כמו תינוקת שמנה — תראי, הוא אמר, ופרש את הזרועות כמו שני מחוגים של שעון שוכב, אחד משוויץ ואחד מאשים, עמד באמצע בין כל הקופסאות והסתובב סביב עצמו. את מבינה? הוא שאל, ובטח שהבנתי, את יודעת מה זה? מה זה? זה מחסן. זה נראה כמו ארכיון של מועדון מעריצים. ואת יודעת למה זה נראה כמו ארכיון של מועדון מעריצים? למה? כי זה היה באמת שייך למועדון מעריצים! הם ישבו בתל אביב באיזה חושה מסריחה, ויום אחד הם קיפלו את הכול, ואחד השכנים מצא את זה זרוק ליד הזבל. ובגלל שהכול היה תמונות שלי הוא התקשר להתלונן. וככה, את יודעת, המפיק שלי נסע לשם עם הטנדר ואסף את הכול. ארגזים, את מבינה? כל עוד הייתי בבית הקודם הוא שמר את זה במשרד שלו, אבל עכשיו הוא אמר שכבר אין לו מקום. אז מה אני אמור לעשות איתם כאן. יש לך רעיון בשביל זה, מעצבת? הוא שלף קלסר עם כתבות עיתונות, ותחתיו זיהיתי מקופל את הפוסטר, ה־פוסטר של בן אמיר, שהיה שומר עליי בלילות. מתוך גליל הוא שלף תחתונים שבחזית שלהם היה הוא. את מבינה? תחתונים, ילדות בנות שלוש־עשרה בקושי, עם הראש שלי בזה שלהן. אז מה את אומרת? זה פסיכי, לא? והידיים שלי תפסו לי את החולצה וכמעט שהרמתי אותה למעלה אולי הוא יזהה, והתאפקתי חזק, וכבר לא ידעתי לָמה בעצם, כי בכל הפעמים שהרמתי אותה בחצר שלו — בפעם השנייה ובפעם השלישית, גם הוא וגם אני שמחנו כל כך.

22

זה לא נכון שאני לא יודעת לָמה לא הרמתי למעלה את החולצה כשעמדנו ביחד בחדר ההוא. אם הייתי מרימה למעלה את החולצה הייתי מוצאת את עצמי עומדת עם הפופיק בחוץ כמו מטומטמת, והוא היה עושה את עצמו שהוא לא יודע מכלום. לפעמים אני חושבת, הלוואי שהיה לי שרטוט טוב להראות את הפְִּנִים של בן אמיר בשביל להוכיח שיש שם דברים שהוא מכחיש שישנם. שרטוט פשוט וקל להבנה, כמו השרטוטים של הפְִּנִים של הבתים שאני מראה תמיד ללקוחות. אם יש משהו שלמדתי עד היום במקצוע שלי, זה שרוב האנשים צריכים שרטוטים וצריכים תמונות של איך הפנים נראה, כי הם כן מאמינים לשרטוטים ולתמונות אבל לא מאמינים למילים שמתארות להם את הפנים. כן, הלוואי שהיה לי שרטוט טוב להראות את הפנים של בן אמיר. שתהיה הוכחה לדברים הפנימיים שעכשיו הם עדיין מילים שלי מול מילים שלו.

23

פעם מחר

מילים ולחן: בן אמיר

בבוקר תקומי שוב לבדך

ולא תשאלי

ושוב תְצַפּי לחושך

שיחזור

שייגע בך במקומי

תהיה לך תוכנית איך לגשת אלי

אבל אל תגלי

שמרי את הסוד לפעם מחר.

אל תרשי לדברים שאמרתי לבלום אותך

יש בי מן הזמני

וזמן שהוא לך

אצבעות הבוץ שלכלכו את מה שבך

הן רק חול ומים

הסתכלי על זה כך.

24

לא הפריע לו שלא רחצתי את הציצי שבוע, זה אפילו הצחיק אותו קצת. אמרתי, רק את הציצי לא רחצתי, את שאר הגוף כן. הוא שאל איך הצלחתי לשטוף את הראש והכתפיים והבית־שחי בלי להרטיב את החזה. לקחתי את הצינור והראיתי לו. משכתי חזק אחורה את הראש ועצמתי עיניים וככה שטפתי את השיער והפנים. לכתפיים ולזרועות אספתי מים בכפות הידיים והרטבתי אותן בעדינות. ושמחתי שהחלק התחתון הוא קל. התחלתי לפתוח את האבזם בסנדלים, ובן שאל, מה את עושה? אמרתי, שוטפת את החלק התחתון. הורדתי את הסנדלים והנחתי אותם בצד ומילמלתי בשפתיים סגורות, אמן שגם בן יוריד מכנסיים אמן שגם בן יוריד מכנסיים אמן שגם בן יוריד מכנסיים. אבל דווקא כשהתחלתי להוריד מכנסיים, הוא עוד פעם אמר, מה את עושה? ועוד פעם אמרתי, אני שוטפת את החלק התחתון. הוא אמר, תעצרי, לא צריך. הסתכלתי על האצבעות ברגליים שעמדו בתוך קן נמלים. כמה נמלים טיפסו לי על הרגל ובעטתי אותן לעזאזל. את חייבת להפסיק לבוא לכאן. אבל טוב לי פה. מה טוב לך? טוב לי להיות קרובה אליך. את ילדה. אז מה, אני כל הזמן גודלת. אבל עכשיו את ילדה. אני לא ילדה, תַראה לי ילדה שרוצה להזדיין. בן לקח צעד אחורה והניח את הידיים על המותניים שלו. מאיפה את יודעת מה זה בכלל? שתקתי. גם אם הייתי רוצה לענות לא הייתי יודעת מה. בן הכניס והוציא אוויר. והלך לשבת על האבן בשמש. תשמעי, אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, ואל תגידי לי גם. את ילדה מקסימה, באמת מקסימה, ובוגרת, ומצחיקה, ואת נראית טוב, את יודעת, אבל אסור לך להיות פה ואסור לי לגעת בך גם אם אני רוצה.

אתה רוצה?

סיכמנו שהוא לא ייגע בי. שנלך מאחורי המחסן בפינה ורק נסתכל.

25

אפשר לומר שהסתכלתי הרבה בתקופה ההיא. אני אומרת את זה בהקשר של אמא שלי ושל לארי, שהייתי מסתכלת בהם בלי סוף בכל ביקור שלנו בחווה. לארי היה קאובוי של כיף, הוא היה לוקח אותנו לרכוב על סוסים בשדות. הוא היה רוכב על מאסטרו, סוס אלוף עם כתם תלתן לבן על האף; אמא הייתה רוכבת על מדונה, סוסה לבנה, עדינה וידידותית; ואני הייתי יושבת על מאסטרו ברווח שבין הרגליים של לארי לגבול הקדמי של האוכף. אהבתי להרגיש את הירכיים של לארי משני הצדדים של הטוסיק שלי. היו פעמים שהוא היה מרשה לי לרכוב על אמנדה, סוסה עצלנית ומעולה עם ילדים, לגמרי לבד, בלי אוכף ושמיכה, אבל רק בגבולות החווה שלו ולאורך הגדר.

26

אסור היה להם יותר להיפגש, זה היה התנאי — זה התנאי שלי, דפנה, אני חוזר בתנאי אחד: אם. עוד. פעם. אחת. תשקרי. לי. לא. אתן. לך. יותר. הזדמנות. אבל ביום ההוא שבו הכול התפוצץ היא הורידה אותי בקיוסק עם רִצפה דביקה וקנתה לי גלידת שוקו־וניל, והצביעה על הקפה, ממול. לארי חיכה לה בתוך הקפה, יכולתי לראות אותו יושב מהצד הפנימי של הזכוכית. לשבֶת לִשמוֹר שאבא לא בא. לשבת לשמור שאבא לא בא, וגם לא מישהו אחר שאבא מכיר. כי אם אבא בא או מישהו אחר שאבא מכיר בא, צריך לרוץ לדבר עם אבא או עם המישהו האחר שאבא מכיר עד שאמא תצא מהקפה.

לא היה טעם לשוקו־וניל בטעם שוקו־וניל. מאחורי הזכוכית יכולתי לראות את היד של לארי מטיילת לה בתוך השיער — אבא בא — בקצה המדרכה בצד שלי — רצתי אליו ועשיתי תנועות שאמא תצא — אבל היא לא הספיקה לצאת מהקפה לפני שאבא נכנס לשם.

27

אחרי הפעם ההיא כבר היה ברור שאנחנו ממשיכים, ויכולתי לשטוף את הגוף בלי לחשוש שמשהו יימחק. עמדתי במקלחת בלי לסגור את הווילון כדי לראות את עצמי במראָה. שמחתי לגלות שהקצה של הראש שלי יוצא מהמסגרת. אחר כך הורדתי את הפוסטרים של בן מהקירות בחדר, כי זה אידיוטי שבת תתלה על הקירות את הפוסטרים של החבר שלה. הוא הזמין אותי להופעה שלו, ונכנסתי עם כרטיס מיוחד. ישבתי במקום מאורגן עם כיסאות שכולם בו היו אנשים מבוגרים. הוא היה עסוק בלשיר לכולם, אז לא הצלחנו לדבר. הסתכלתי סביב וחייכתי כשחשבתי שאני היחידה שיודעת איך בן אמיר נראה בלי בגדים. אחרי שנגמרה ההופעה ההיא הוא נעלם מאחור, ושומרים דפוקים לא נתנו לי להיכנס לחדר שלו. כשאבא בא לאסוף אותי התיישבתי על המושב האחורי והדבקתי את המצח שלי לחלון שהוא לא יראה אותי בוכה.

28

כמה ימים לפני שאבא עזב את הבית, פגשתי את בן אמיר בפעם האחרונה לתקופה ההיא. לא יכולתי לסבול את המחשבה שבן עצוב בגלל שלא התראינו בהופעה שלו. ושאין לו דרך לטלפן אלי, שאין לו מושג איפה אני גרה ואיך קוראים לי בכלל. ולא יכולתי לסבול את המחשבה של לשבת אצלו על הספסל בבניין כמו כל הילדות. אז כתבתי לו פתק, היי בן, זאת אני, מהמים, מאחורי הבניין, תתקשר אליי לטלפון הזה. נתתי לו את הקו השני של הבית, שאף אחד כמעט לא מכיר. ככה יכולתי להיות בטוחה שלכל צלצול אני אענה. אבל לא היה צלצול. לא ביום ההוא, ולא ביום אחרי, ולא היה ספק שעשיתי טעות, או באיך שרשמתי את המספר או בתיבה שאליה דחפתי את הפתק שלי. אז נסעתי אליו וחיכיתי על הספסל. ועוד פעם היה לי את המזל הזה, שלא היו שם עוד בנות. שכנים שכבר הכירו אותי אמרו לי שלום בכניסה. אבל את בן לא ראיתי. לא לפני הצהריים, לא בזמן הצהריים, לא אחרי הצהריים. רק בערב הוא נכנס לשביל ונעצר כשהוא ראה אותי מחכה לו. היי! היי. הייתי בהופעה! איזה הופעה? שלך, שנתת לי כרטיס. אה, איך היה? יפה, אבל לא נתנו לי לגשת אליך. כן, ככה זה. כן, ככה. נורא מאוחר, איך תגיעי הביתה? זה לא משנה, אני לא מתכוונת ללכת הביתה. מה זאת אומרת את לא מתכוונת ללכת הביתה? אני לא מתכוונת ללכת הביתה כי אי־אפשר להיות שם. אז מה תעשי? מהאור הכחול שדלק בכניסה יכולתי לראות את העיניים שלו, שסיפרו שהוא רוצה להזמין אותי אליו אבל אין לו אומץ לעשות את זה. לא יודעת, יש לך רעיון? יש לךְ סבתא? סבא? משפחה? חברים? אני יכול להזמין לך מונית. למה אתה עומד רחוק ממני? איפה את רוצה שאני יעמוד? אנחנו יכולים ללכת לדשא, יש חושך. למה שנלך לדשא בחושך? נו, אתה יודע. מה אני יודע? למה אתה מדבר ככה? איך?

הבנתי. בן פחד שמישהו ישמע. קמתי מהספסל ולקחתי את היד שלו בעדינות ומשכתי אותו אל הדשא. מה את עושה, לאן את הולכת? אני רוצה אותך עוד פעם, היה לי נעים. על מה את מדברת, תגידי, ילדה, אה? על מה את מדברת?

אם לא היה לי את כל הניסיון הצפוף שהיה לי באיך אנשים עושים דברים ואז מסתירים ומכחישים אותם, בטח הייתי בורחת חזרה לקו עשרים וחמש ונוסעת הביתה בלי להישען עם הגב למעקה בגלל הסכין שתקוע לי בגב. אבל היה לי ניסיון, אז שמתי את האצבע על הפה של בן ולחשתי לו, ששששששש, אל תדבר, וטעמתי לו את הקצה של הסנטר ומשכתי אותו עם היד למקום שהדשא נגמר והופך לחול וסיפרתי לו הכול, על אמא ועל לארי, על האח שלא היה לי, על אבא שאסור לי לספר לו שום דבר, על הטייפ שצמוד לי בלילה לאוזן, רק לשמוע אותך שר, על הגוף שלי, שרוצה אותך יותר מכל דבר, על זה שאני גדלתי כבר, שיש לי רצון של אישה. סיפרתי לו הכול כמו לאח גדול והורדתי את החולצה והשחלתי את האצבעות שלו לתוך החזייה ונשכתי לו את המותניים עם הפה. ואחרי איזה שעה שהיינו ביחד, הבטחתי לבוא אליו שוב. אבל אז היה את הסיפור בבית־קפה ואחר כך אבא עזב את הבית ואמא בכתה בלי הפסקה ויצא שיותר לא באתי אליו.

29

הראש שלי הולך הלוך ושוב לכל הכיוונים, כאילו שאני מכירה בעל־פה את הדרך למלרוז פלייס שבן סידר לי בתור פיצוי למלרוז פלייס ההוא שהיה בטלוויזיה, וכאילו שלא צריך עכשיו ריכוז בגובה של האלְפִּים להקשיב לווייז, ולמצוא ולקרוא את כל השלטים. לכיוון מצפה רמון, צריך לקחת פה.

30

חשבתי על משהו שאולי אני כן יכולה לעשות: להקליט את בן אמיר בטלפון שלי ולצלם אותו צילום סמוי ולהשיג הוכחות לכל הדברים האלה שישנם בינו לביני. אבל גם אם אצליח להקליט את בן אמיר ולצלם אותו צילום סמוי, לא בטוח שאצליח להשיג הוכחות טובות כמו שהייתי רוצה. וזה די חרא, העניין הזה, כי לפעמים גם לְמה שיודעים מבפנים צריך חיזוקים מבחוץ. וחוץ מאירועי תשעים ושתיים/שלוש — כל ההוכחות מהשנה האחרונה לְמה שקורה בינו לביני זה מעט מאוד מילים שהוא אמר, ויש אפשרות להתווכח עליהן:

1. אני אוהב את השיער שלך

2. חלמתי עלייך. לא זוכר מה

3. ראיתי בית שעשית ביבנה וחשבתי הלוואי שהיית מתכננת בית כזה בדיוק בשבילי

4. אני חייב שתבואי איתי להקלטה

5. משהו בך מעורר בי משהו

6. נזכרתי מה חלמתי. חלמתי שאני בחפירה ארכיאולוגית ופתאום אני מגלה קצה של גג, אני חופר וחופר, ככה, עם הידיים, ויוצא מן בית כזה כמו של מיץ פטל, וילונות צהובים, חלונות ירוקים ותריסים אדומים, ובתוך הבית אין טיפת חול, הוא נקי כזה, מבריק, ואז אני מסתכל מהחלון ורואה אותך ואותי גרים בפנים

7. איזה כיף לבעל שלך שיש לו אותך

8. אין לי אסתמה

וכמה דברים שראיתי בעיניים:

1. נשימות קצרות כאילו יש לו אסתמה למרות שאין לו אסתמה

2. נוזל האהבה שיש לו בעיניים שהולך ומתרבה מפעם לפעם כשאנחנו נפגשים

3. הברמודה שלו עם הנפיחוּת מלפנים

4. איך שהוא צוחק מהבדיחות שלי

5. איך שנמתחים לו הקמטים בפנים כשאנחנו מדברים. כאילו גם הוא בן שלושים וארבע איתי (בזכותי)

6. הוא הולך לידי ישר באוסישקין אבל הגוף שלו באלכסון אלי והזרוע שלו בכתף שלי

7. הוא מנשק לי היי וביי על השפתיים

8. וכל הזמן, אבל כל הזמן שאנחנו יחד, יש לו את החיוך הטיפשי הזה

31

אין לי כוח לספר לאנשים (בסוד, הכוונה, לאנשים קרובים) את כל העובדות שמופיעות לעיל ואת כל האירועים מאז ועד היום, כי אני כבר יודעת איזה עיקום יתפוס להם את התווים בפרצוף, כשאני אנסה לשכנע אותם שבן אמיר רוצה אותי באמת. הם יגידו שכל זה לא אומר כלום, שתמיד הייתי ילדה חולמנית ואחר כך אישה שמדמיינת שטויות. העיניים שלהם יטפסו להם למצח ויסתכלו עלי מלמעלה. הם יעשו הכול כדי לתת לי את המבט שהם נותנים לאנשים שמשקרים לעצמם.

32

השעה עכשיו ארבע ועשרה. שמרתי על ריכוז בצמתים החשובים ולא התבלבלתי בכלל בדרך, והנה אני בכניסה לאילת. למרות האיחור אני יודעת שבן עדיין מחכה לי. אפשר לראות תיירים ורודים ורטובים כמו דגי סלמון הולכים לאט על המדרכות. בכניסה למלון מלרוז פלייס אילת יש מחסום מטומטם ששומר חניות רק לאורחים. אני עוקפת אותו וחונה במגרש חניה ציבורי, תולה על עצמי את התיק באלכסון ויוצאת מהאוטו. חם.

בחורה עם משקפיים ושיער אסוף וקשקושים כסופים על הלק בציפורניים מחייכת אלי מאחורי הדלפק, מחכה שאני אדבר. היי. אני אומרת. היי. היא אומרת. איך אני יכולה לעזור לך? היא שואלת. אני לבן אמיר.

אה, הקדמת.

מה פתאום, איחרתי.

ממש לא, הקדמת המון, ביותר מחמש שעות הקדמת.

לא, איחרתי. איפה הוא?

בתשע וחצי באולם רויאל פלייס.

עוד לפני שהיא פתחה את הפה הגדול שלה יכולתי לנחש שציפורני־קשקושים יקשקשו לה מהפה כל מיני שטויות. אז חייכתי ואמרתי, תודה. ונכנסתי לנישה קטנה עם טלפונים שהתחבאה מאחורי החנות של המלון, וחייגתי לקבלה ותקפתי אותה מהאוזניים הבולטות והסתומות שלה.

מלון מלרוז פלייס אילת שלום.

שלום, תוכלי בבקשה להעביר אותי לאורח שלכם, אמיר בן?

מי מבקש?

אמא שלו.

אני מיד מעבירה אותך גברת, שבת שלום.

שבת שלום.

איחרתי. בן כבר לא בחדר. אני יכולה להישבע שכשהוא יצא מהמלון, הוא התלבט אם להשאיר לי איפשהו פתק, ושהיה לו את החיוך המעצבן הזה שלו כשהוא החליט בסוף לא להשאיר. (אם יש לו הזדמנות לגרום לי לחכות, הוא יטרוף אותה וילקק את הצלחת.)

יש לי אפשרות לנצל את הזמן להתקשר לעמרי ולחזק את התירוץ שמכרתי לו בבית — אני צריכה לנסוע בשישי לדרום לראות איזה פסל חדש ללקוח — אבל רק המחשבה עליו ועל תמר דוקרת לי חורים בשק של האומץ שמתחיל לנזול לי החוצה גם ככה. בן אני הילדה מהחצר בן אני הילדה מהחצר בן אני הילדה מהחצר בן אני הילדה מהחצר בן אני הילדה מהחצר בן אני הילדה מהחצר

בן!

היי! לא זיהיתי אותך!

היי, מה קורה?

מה את עושה פה?

הקדמתי, הייתי צריכה לחכות. כלומר, איחרתי. הקדמתי.

מה?

מה שלומךָ?

מה יכול להיות רע, שמש, ים, עוד מעט אני מופיע כאן.

כן, שמעתי.

רוצים לבוא?

כן, בכיף.

איפה הם? בעלך והילדה?

לא יודעת, בטח מבלים.

היינו יכולים לנסוע ביחד.

כן, היינו יכולים.

טוב, אני עולה לנוח קצת, לפני ההופעה.

רגע.

מה?

שב רגע.

מה?

נו, שב שנייה.

אני צריכה לגלות לך משהו.

33

על החוף, מול הים, האצבעות ברגליים שלי שתולות בתוך קן נמלים. כמה נמלים מטפסות עלי ואני בועטת בהן לעזאזל. כן, יש נמלים על החוף. עובדה, הן הולכות לי על הרגל. השעה שש וחצי, והשמש נמוכה מעל ההרים מאחורי הגב שלי. משונה לראות ים שאין בו שקיעה. כמו שצפיתי עוד בהתחלה, בן לא הסכים לשמוע אותי. למרות שביקשתי ממנו לשבת הוא נשאר לעמוד, ולמרות שהזכרתי לו מה שהיה, את הדשא החול המים החולצה המחסן הברז הלשון הסנדלים, ולמרות שהרמתי את קצה החולצה שיראה את הפופיק הבולט שלי (כי נזכרתי שפעם הוא לחץ עליו עם האצבע שלו ואמר ביפ־ביפ) — הוא מיהר להכחיש את הכול. הוא אמר, את מדמיינת. וגם: את ממציאה. וגם: אני לא מאמין שזה קורה, זה לגמרי הזוי, אני לא מאמין. וגם: איפה בעלך. וגם: שיקרת לי קודם כי אמרת שהוא כאן וגם הילדה. וגם: מה את עושה כאן בכלל. וגם: איך הגעת עד אילת ואיך את מתכוונת לחזור. הוא אמר את כל הדברים האלה ולא קלט איך כל השאלות וכל העברות המשקל המהירות שלו מרגל לרגל מבריקות לו שוב את הנוזל שבעיניים ומגַדלות לו בחזרה את הקוקו בשיער, ואיך כרגיל המילים יוצאות לו הפוכות מהדברים שיש לו בלב.

החול דוקר לי בין האצבעות והנמלים עוקצות. הרגליים שלי מתקדמות אל המים. שני ערסים חוצים את הים על בננה צהובה ומרטיבים את הנוף. אם לא היה לי את כל הניסיון הצפוף שיש לי באיך אנשים עושים דברים, ואז מסתירים ומכחישים אותם, בטח הייתי בורחת הביתה. אבל יש לי ניסיון, ואני נשארת כאן.

רוח חמה פוגעת לי בגב. זה בן אמיר שעומד מאחורי, אני יודעת את זה. הוא בטח תפס את עצמו והתחרט ואזר אומץ ובא. כפות הידיים שלו מהססות סנטימטר אחד מהמותניים שלי, והנשימה שלו פולטת חום שמפייס אותי מעל העורף. אני שומעת אותו ממלמל בלי קול, אני אוהב אותך, אבל לא מסתובבת. בטח לא עכשיו. עכשיו אני נכנסת לים ומשאירה אותו בודד על החול. לא נורא. שיסבול קצת.