פרק 1
שיחת טלפון היא אף פעם לא עניין פשוט
ווהן האריס
שיחת טלפון פשוטה יכולה לשנות לך את החיים.
אני זוכר שהתקשרתי כדי להזמין אמבולנס כשאשתי, וילמה, מתה.
אני זוכר שהתקשרתי לבית הלוויות כדי לתכנן את הלוויה שלה.
אני זוכר שהתקשרתי למנצ'סטר יונייטד כדי לומר להם שלא אחזור לשחק אצלם. לעולם.
אני זוכר את כל שיחות הטלפון האלה, וכל אחת מהן סדקה עוד קצת את החיים שאהבתי פעם.
אלה לא שיחות שרציתי בהן. לא רציתי להתקשר לאיש. רציתי למות באותה מיטה עם החברה הכי טובה שלי, שהשאירה אותי לגדל לבדי חמישה ילדים. ארבעה בנים פרועים ובת רגשנית אחת. לבד לגמרי.
לפני שנאלצתי לעשות את השיחות האלה, חשבתי שהילדים שלנו הם חלום שהתגשם. המשפחה שלנו הייתה כל מה שהפך בעיניי את החיים לראויים. ראיתי את וילמה יולדת אותם, וכל מה שהקיף אותנו נצבע פתאום בצבעים עזים, נועזים ויפהפיים.
הייתי משוכנע שאיש בעולם אף פעם לא אהב בעוצמה שבה אני אהבתי את אשתי. את משפחתי. תכננתי לבלות את חיי במחיצתה ולראות את ילדינו גדלים.
תכננתי לחבק אותה במיטתנו עד שנזדקן יחד.
זה העניין עם תוכניות. יש להן חיים משל עצמן. החיים עלולים לומר לכם, 'שיזדיינו התוכניות שלכם, ככה זה הולך להיות'.
החיים לקחו אותה ממני.
את החברה הכי טובה שלי.
ובגלל זה לא רציתי לעשות את השיחות האלה. לא רציתי ליצור יותר שום קשר. רציתי להסתתר ולקלל את היום שבו התאהבתי בכלל. את היום שבו נתתי למישהי לשלוט בליבי.
שיחת טלפון פשוטה עלולה לשנות את כל מה שחשבתם שאתם יודעים על עצמכם.
צלצול צווחני שעולה מהטלפון הנייד שלי שמונח על שולחן הכתיבה, גורם לי להביט ולראות את פניה של בתי, וי, מאירות את המסך. אם אתם רוצים להתגבר על הפחד שמונע מכם לענות לשיחות טלפון, תהפכו למנהלי קבוצת כדורגל או להורים לחמישה ילדים בוגרים שעזבו את הבית. די מהר תבינו שאתם חייבים להמשיך בחיים.
המשרד שלי ב'טאוור פארק' חשוך. הגעתי לכאן קודם כדי לפקח על כמה פועלים שמתקנים את לוח התוצאות, וזה ארך יותר זמן מהצפוי. בזמן שחיכיתי, התחלתי לבחון את צילומי הקרסול של החלוץ שלנו, רואן דה־וולט. הכלה שלי, אינדי, אומרת שהוא יוכל להחלים לגמרי מהפציעה שספג בשבוע שעבר, אבל אני לא בטוח. בקרוב ייפתח חלון ההעברות, ואני חושב שאולי הגיע הזמן שהוא ימצא קבוצה אחרת.
אני מציץ בשעון שעל המחשב ורואה שהשעה היא כמה דקות אחרי אחת־עשרה. וי בוודאי עדיין לא חזרה ממנצ'סטר. אני מחליק באצבע על מסך הטלפון ומכחכח בגרוני. "היי, יקירתי. חזרת ללונדון? איך היה טקס הענקת הפרס של גארת'? הוא נשא נאום?"
"אבא."
מילה אחת בלבד נדרשת כדי לגרום לי לזנק לעמידה. מדהים כמה טוב אתה מכיר את קולם של ילדיך אחרי כל כך הרבה שנים כאבא. אפילו אם מביאים בחשבון את השנים שנמחקו לי אחרי מותה של וילמה, אני עדיין מזהה בוודאות את נימת החירום בקולה של וי.
"מה קרה?" אני שואל במהירות.
"זה גארת'... ואולי גם סלואן. אני לא בטוחה. היינו כבר במרחק של שעה ממנצ'סטר, וקיבלתי טלפון משוטר. גארת' נפצע, אבא. זה... חמור."
"איך הוא נפצע?" אני נובח. לא היה לו בכלל משחק. שישי בערב עכשיו. הוא קיבל היום פרס, הוא לא שיחק כדורגל. איך יכול להיות שהוא נפצע?
"תקפו אותו בבית שלו."
"מה?" אני שואג ומושך בכוח את שערי האפור הקצר עד שהוא כמעט נתלש. "איזו תקיפה? ומי זה סלואן, לכל הרוחות? אני לא מכיר שחקן כדורגל בשם סלואן."
"סלואן היא... עם גארת'."
"וי, אני לא מבין שום דבר!" אני קורא בקול ומצמיד את כף ידי לחזה שלי כשכאב מתחיל להתפשט בו. לגארת' אין חברה. הייתי יודע. לגארת' אין איש שאיתו הוא חולק משהו, מלבד אחותו ואחָיו. ואלוהים יודע כמה הוא בכלל חולק איתם. הוא דלת נעולה.
"אבא, תירגע," קולה של וי נשמע עמום מעבר לקו ושולף אותי מהרהוריי. "סלואן היא הסטייליסטית של גארת'. היא זו שהלבישה את הבנים בחתונה של טאנר."
"אה, הקניינית האישית," אני אומר, ולאט־לאט מתחילה להתבהר בראשי התמונה. "למה לכל הרוחות היא הייתה אצלו בשעה מאוחרת כל כך?"
"זה חדש. פגשנו אותה רשמית רק הלילה."
"רשמית? על מה את מדברת, לכל הרוחות, וי? פשוט תגידי לי מה קרה."
"אני לא יודעת בדיוק מה קרה!" היא קוראת, וקולה עולה אוקטבה. "השוטר רק ביקש שנגיע מייד לבית החולים, אבל אנחנו תקועים בפקק תנועה נורא. הייתה איזו תאונה בכביש, ואנחנו לא זזים. זה סיוט. מתחשק לי לצאת מהמכונית ולרוץ. השוטר לא היה מוכן אפילו להגיד לי מה מצבו של גארת', רק שפרצו לו הביתה ושהוא סובל מהרבה חבלות."
"פאק," אני נוהם. גוש חונק את גרוני.
"אבא, אני מפחדת," קולה של וי נשבר. "הוא לא היה מוכן להגיד לי אם גארת' בסדר, וזה בטח לא סימן טוב. מה אם..."
"וי," אני שואג וקוטע את קו המחשבה שלה, "תני לי לדבר עם אחד האחים שלך."
"אבא," וי ממשיכה למלמל, "זה גארת'... הוא בלתי שביר, נכון?"
"תעבירי אותי לאחד האחים שלך, מתוקה," אני מסנן בשיניים חשוקות.
צליל עמום נשמע ואז קולו של קאמדן מגיע לאוזניי. "אבא?"
"קאמדן, מישהו חייב לעזור לאחותכם. היא מתמוטטת."
"בוּקר מטפל בה. הוא מחבק אותה."
אני מושך באפי ועוצם את עיניי חזק. "טוב. אז באיזה בית חולים?"
"אבא," קאמדן נשמע מהוסס יותר מכפי שהיה לפני רגע, "הוא בבית החולים הכללי של טראפורד."
ליבי צונח לרצפה.
לא בבית החולים הזה.
בכל מקום, רק לא שם.
קאמדן מוסיף, "זה בסדר, אבא. אנחנו בדרך לשם. נתקשר לעדכן אותך."
הוא יודע מה הבעיה שלי עם בית החולים הזה. קאמדן סבל מפציעת ברך לפני יותר משנה, ונאלצתי לגייס את כל כוחי כדי להיכנס לתוך בית החולים 'רויאל לונדון', שם הוא עבר ניתוח. אבל הצלחתי, כי בית החולים הזה לא מעורר בי זיכרונות.
בית החולים הכללי של טראפורד מעורר בי את הזיכרונות האיומים ביותר בחיי.
ברקע אני שומע את בתי בוכה בקולי קולות. אני מדמיין את בוּקר מחבק אותה חזק, והתמונה מעוררת בי זיכרונות איומים.
"אני מגיע," אני מסנן, וידי כבר נתחבת לכיס כדי לשלוף מתוכו את המפתחות.
"מה?"
"אני מגיע," אני חוזר, והפעם בקול נחוש קצת יותר.
"אתה... תהיה בסדר?" קאמדן שואל בנימה מתוחה ובאי־אמון.
אני מהנהן בביטחון אף שאני לא לגמרי מרגיש כך. "אני אהיה בסדר. אתקשר כשאנחת."
אני מסיים את השיחה בלי להוסיף דבר ויוצא מהחדר, ותוך כדי כך מתקשר למזכירה שלי, לילי. מטוס סילון כבר מחכה לי בגלל פגישה עם משקיע עתידי שנקבעה לבוקר. היא כבר לא תקרה.
רק כשאני מגיע לכביש המוביל לשדה התעופה, אני מבין שידיי איבדו כל תחושה כי אני אוחז בהגה בכוח. כשאני משחרר את האצבעות, הרעד שלהן מבהיל.
כבר עשרים וחמש שנה לא הייתי במנצ'סטר. גארת' נפצע במשחק כדורגל לפני ארבע שנים, ולמרות זאת לא יכולתי להביא את עצמי לחזור לעיר שרודפת אותי בזיכרונות של וילמה – אהבת חיי המושלמת.
ובית החולים הכללי של טראפורד הוא בדיוק המקום שבו הסיוט הזה התחיל.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.