האימה בספרות האנונימיים ועוד סיפורים

דמותו של המספר בכרוניקה זאת תהיה משום מה מעורפלת. פעמים יהיה המספר בבחינת אותה מקהלה יוונית יודעת־כול, החוזה עבר ועתידות לא נראים בקרקע המציאות, פעמים יהיה הוא עצמו מופתע ממהלכם של האירועים, והרי הוא ידע על מהלכם. אין כאן עיסוק בטכניקות סיפוריות משוכללות ואין כאן מלבטיו של כותב המנסה ליצור עניין מלאכותי בעזרת בלבול ומסורת התשבצים, הנלבבים כל כך על כותבי הרומנים הבלשיים. הסיבות לעירוב מוזר זה, שבין המספר היודע את מהלכם של האירועים לבין מעמדו של הקורא המופתע מהתפתחותם של הדברים, נובעות מעילות אשר תפקידו של סיפור זה הוא לחושפן.

מקווה אני, אדוני הקורא, שבמהלך קריאת שורות אלה תחוש קִרבה לאותו “איש מוזר וחסר אונים” – כהגדרת פקיד משרד העלייה שטיפל בבואו של הנ”ל לארצו – ואולי גם תוכל להוסיף טפח מניסיונך למען הבהר את הסיבות וזרמי התעלומות היותר תחתונים שחרשו וחרצו לו, לאותו יצור, את גורלו.

היה זה בוקר ב־13.5.56, וסימניו של חג הפסח שחלף עמדו עדיין במטבח הקטן. פירורי מצות לבנים ניקדו את מפת השולחן, המוכתמת בטביעות מרק. העיקה עליו הציפייה הארוכה, בעיה שהחלה כאירוע רגיל שנפתר בדרך כלל באמצעות פגישה עם פקיד הדואר או פקידי המכס והאוצר. השנה לא היו הרדופים ליד הבית. יהושע פרץ, מהגר יהודי מאלג’יריה, סובב ליד מבנה האזבסט הלא מטופח, חש בכבדות בראשו, שהאפיר בשבועות המעטים שבהם שהה בארץ ישראל.

מעין דרמה החלה כאשר התבונן בארגזים הגדולים מלאי המיטלטלין שהביא עימו. חשב, ארץ ישראל לבטח זה חבל אדמה ששם דיו יקרה להשגה, כי הרי איכרים ברובם הם בני הארץ. נייר היה מצרך שבתודעתו ההיסטורית הקצרה – המלחמה הגדולה השנייה – נחשב לבעל ערך, קל וחומר בארץ ישראל. והרי את שנטל על עצמו למלא בחבל ארץ נידח זה לא יוכל לבצע ללא אותם מצרכים שארז ושימר תקופה כה ארוכה, שבה הכין עצמו למסע. כשסקר את החפצים, חש בהפתעה ובפחד כבוש שצימק את בטנו. החבילה העטופה בד כותנה, שבה הניחה אימו את תשעת אלפי העמודים שאותם רשם סבו, דוִד בן סולטנה פרץ, נעלמה.

חסר אונים הסתובב בבית האזבסטון שקיבל בקרבת נחל חדרה, בשכנות לאנשים שאת שפתם לא הבין ואת מנהגיהם עוד פחות. תחושת זרות כָּבדה בו, השמש הקופחת כל היום, האור המסמא. התבונן בקירות הבית המסוידים לבן, את עיניו הקיפו מעגלים כהים, שקמטים לאורכם. החלון המכוסה רשת שִׂרטט את מראה הגינה שגדלה פרא בעשבייה לא מזוהה. הוא בהה במרובעים הירוקים והצהובים חליפות. על אף מצבו הגופני, הירוד מחמת המבנה שבו גר ושאר צרכיו שסופקו לו במשורה, היה מוחו מרוכז (כן, מוחו, מפני שחש את הכאב שחלף בו בקודקוד) בשאלה המטרידה, “מה יחשבו אימא והדוד אנדרה ג’וזף פרץ? זה כמאה שנים שאסופת נייר זו נשמרת בידי המשפחה, אלה – אם לסכם – כל נכסיה של משפחת פרץ... לבטח היה אנדרה יכול להעביר את אסופת הנייר הזאת בדרך בטוחה יותר...” ריחות לא נעימים נישאו מן הנחל עם הרוח החמה שבאה ממזרח, שכבת האוויר מעל שכונת האזבסטונים כאילו עמדה מלכת. ריחות הזיעה והשפכים של דרי המעברה נמהלו והיו כדבק שסגר על השכונה, שהתפארה בשם “חמאם אל פשה” על שם המקלחות הציבוריות המלוכלכות שבקצהָ. יהושע פרץ הרכיב את משקפיו באיטיות על תמוֹכת אפו הארוך, והחלון החל מתבהר אט והחפצים לבשו אט – כאילו להכעיס – את צורת המסגרת של המשקפיים השחורים (שעליהם שמר בקפידה, יהיה זה חלום בלהות אם יאבדם או ישברם).

זה שלוש שנים שהוא עסוק בעריכת הדפים האלה, מחקר שהיקפו רב ממדים (מספיקה הכמות של הנייר שהצטברה) אשר תפקידו להבהיר את “ספרות האנונימיים” למיליוס. הבעיות הרבות שעניין זה עורר בו נבעו מצוואתו של הסבא, דוִד פרץ, אשר בשנת השמונים ואחת לחייו דרש כי האדם המתאים ביותר מבין בני משפחתו יטפל בכתביו ויוציאם לאור. מחקרו השתרע על כתשעת אלפי עמודים. עיסוקם היחיד היה מעמד הכתבים הביבליוגרפיים “בהבהרת האמת”, אך בין מסכתות העיסוק החולני והדקדקני עד אֵימה בפרטים ובסיבות של הקישור שבין שמו של מחבר טקסט מסוים ובין ההצדקות הביוגרפיות וההיסטוריות – רכילות ושמועה – שהיוו את גוף הרשימות, מצויות היו הערות אגב שהתפתחו לכדי סיפורים וכרוניקות מעין־היסטוריות, שבנה סבי סביב מקרהו של אוריאל ד’אקוסטה ואפיזודות מחייו של הפילוסוף איש האלוהים בנדיקטוס דה שפינוזה, הוא “ברוך הצעיר” בלשון סבי.

שפינוזה והמאמר הקצר “על אלוהים, האדם ואושרו” תפסו כשליש מעיסוקו. המעניין שבמחקרו בעל החזות האקדמאית והפרטנית (בשולי עמודי הנייר היה מסמן באינדקס, שרק הוא הכיר, את המקורות לטענותיו בדבר המכלול הביוגרפי, שעליהן ביסס הוא את הארגומנטים) היה הדיון ב”מכתבים אבודים” אשר לא נכללו בקובץ האיגרות של שפינוזה Opera Posthuma משנת 1677 (רמז עובדתי לעניין זה נמצא בשנת 1900 במכתביו של המוציא לאור מרטינוס ניהוף, המפרט את תוכנם ודרך מציאתם). האיגרת שעליה פרץ מבסס את הסברו החושני ואת הביוגרפיה שלו על שפינוזה קשורה בחילופי דברים שבין מדאם טרכטנברג, הגרה ברחוב האצילים שבסמוך לבית הקברות הגרמני באמסטרדם, ובין הנער חובש בית המדרש, מי שעתיד להאיר את שמש התבונה האחרונה שלפני העת החדשה, הפילוסוף הגאון בנדיקטוס דה שפינוזה, המנודה.

...חלון בצידו הצפוני של ביתה פנה אל תחתית החצר האחורית של בית הכנסת והמדרש של האנוסים הפורטוגזים. כיאה לאלמנה צעירה ישבה הגברת טרכטנברג בחלון הקדמי, כדי שבאי הקהילה יבחינו בחזותה העצובה של “האלמנה הצעירה”. כמקובל בקהילת אמסטרדם, כאשר ימלאו למוֹת בעלה מעגלֵי השמש תהיה חופשייה על פי דין לחפש לה בעל או מאהב. זאת התקופה שעליה פרץ מבסס את חישוביו, את האיגרת היחידה שמצא כאבן תמוֹכה בחומה דמיונית שעליה הציב את התיאור “הגברת טרכטנברג מודיעה לעלם הצעיר על הפסקת יחסי הרעות וכיוצא מזה בקשתה להפסיק את פגישותיהם עקב אי הסכמתו (של העלם הצעיר) לקבל את הצעתו של ידידה, הסוחר ושוע בקהילה מר ___ (שמו מחוק בדיו שחורה, שהוספה בשנים מאוחרות יותר, כנראה על ידי הרופא המלומד מוניקהוף בערך בשנת 1767, משפטים שהוא, ‘המלומד’, חשב שיאזרחו את הגאון כבן חוקי לכנסייה, ניסוחים כגון ‘בדוגמת האדון המשיח, מורנו הכי נעלה...’), שטען שיחסיה של מרת טרכטנברג עם יהודי הלומד את רזיה של החוכמה היהודית שאינה אלא מינות עלול לפגום ברום מעמדה. יחסים אלה עלולים להסתיים באסון כלכלי בו תֹאבד הירושה המכובדת שהותיר לה בעלה, ‘איש נוצרי וישר דרך’”.

הסגנון החברי, וכן העובדה שהמכתב כתוב בשפת גרמניה של השפֵלה, הוסיפו לפרץ את האישור “המדעי” ותחושת ה”אֵווידֶנציה” (מילה חשובה במילון של פרץ) שלא מדובר כאן ביחסים אפיסטולריים שבין רֵעים אקדמיים (הוא מציין את הנוהג המקובל של משלוח מכתבים בשפת המלומדים, היא לטינית) אלא ביחסי קִרבה וידיעה אישית. על כך מוסיף פרץ: “...זה הוא מוקד כוחות של העלם הצעיר שקיבל על עצמו בחוצפה ובהעזה כה רבה את החרם והנידוי מקהילת אמסטרדם ... והרי אין עניין החרם דבר של מה בכך, נידוי הקהילה את אחת הנפשות ... הוא נידוי פיזי ונידוי רוח המשוטטת לה בין הרקיעים לעד...”

קבלת החרם באורך רוח שכזה, מקרה אוריאל ד’אקוסטה, התאבדותו ועוד פרטים שונים מוסברים על ידי פרץ מתוך המכתב של הגברת טרכטנברג אל העלם הצעיר (פרץ מזהה את המכתב, המאוזכר בספר התרשומת של ספרי החשבונות מפני חוב שעמד בין הגברת לבין מנהלה העסקי, מר שפינוזה, על פי כתובת הנמען – גבריאל, אחי שפינוזה). על פרטים אלה ואחרים מדווח לנו פרץ בהערותיו ל”ספרות האנונימיים” בפרק המכוּנה “תאולוגיה ופחד”, ובהקדמה נרשם: “...האֵימה היא בשורש הצמיחה של נפשות, הבדידות היא החומר המזין לנפשות אשר חפצה רוחם בהתאגדות עם נפש האלוהים...” בסוף הפרק מופיע עמוד שברובו התערבבה הדיו ונמחקה, אך בקצהו רשם המשיב unio mystica.