האישה באגם

המשרד הפרטי היה כל מה שמשרד פרטי אמור להיות. ארוך, אפלולי, שקט וממוזג, עם חלונות סגורים ותריסים ונציאניים מוגפים למחצה מפני האור העז של יולי. וילונות אפורים הלמו את השטיח האפור. בפינה היו כספת גדולה, צבועה בשחור ובכסף, ושורה נמוכה של ארוניות תיוק נמוכות שהתאימו לה במדויק. על הקיר נתלה במעוקם תצלום קלוש גוון של ברנש בא בימים עם חרטום מחודד, זקן לחיים וצווארון זקור דשים. הגרוגרת שבצבצה מבעד לצווארון הזקור נראתה נוקשה יותר מכל סנטר ממוצע. על הלוחית מתחת לתצלום נכתב: "מר מתיו גילרליין, 1860–1934".

דירייס קינגסלי פסע בזריזות אל מאחורי שולחן מנהלים של שמונה מאות דולר ונטע את אחוריו בכיסא עור גבוה. הוא שלף סיגר דק מתיבת נחושת ומהגוני, קטם את קצהו והצית אותו במצית נחושת שולחני כבד. שעתו לא אצה לו; ושעתי לא אצה אִתה יחד. כשסיים נשען לאחור, נשף מעט עשן ואמר:

"אני איש עסקים. אין לי זמן לשטויות. הכרטיס שלך אומר שאתה בלש מורשה. תראה לי משהו שמוכיח את זה."

שלפתי את הארנק והושטתי לו דברים שיוכיחו את זה. הוא בחן אותם והשליך אותם בחזרה לרוחב השולחן. נרתיק הצלולויד ובו עותק הרשיון נפל על הרצפה. הוא לא טרח להתנצל.

"אני לא מכיר את מָגי," הוא אמר. "אני מכיר את שריף פּיטרסן. ביקשתי שם של איש אמין שיוכל לבצע איזו עבודה. אני מניח שאתה האיש הזה."

"מָגי הוא סניף הוליווד של משרד השריף," אמרתי. "אתה יכול לבדוק."

"אין צורך. אני מניח שאפשר להסתפק בך, אבל אל תתחצף לי. ותזכור, כשאני לוקח מישהו לעבודה, הוא שלי. הוא עושה מה שאני אומר לו והוא שומר על פה סגור. או שהוא עף כמו כלום. זה ברור? אני מקווה שאני לא יותר מדי קשוח בשבילך."

"אולי נשאיר את השאלה הזאת פתוחה?" אמרתי.

הוא הזעיף פנים. הוא אמר בקול תקיף: "כמה אתה לוקח?"

"עשרים וחמישה ביום, לא כולל הוצאות. שמונה סנט למייל במכונית שלי."

"מגוחך," הוא אמר. "הרבה יותר מדי. חמישה-עשר ביום, כולל הכול. וזה המון. על נסיעות אני משלם, בגבולות הסביר, בהתחשב במצב. אבל בלי לטייל סתם."

נשפתי ענן קטן ואפור של עשן סיגריות ופיזרתי אותו בידי. לא אמרתי כלום. הוא נראה מופתע מעט שלא אמרתי כלום.

הוא רכן מעל לשולחן והצביע בסיגר שלו. "עוד לא סגרתי אתך," אמר, "אבל אם כן, העבודה סודית לגמרי. אף מילה לחברים השוטרים שלך. זה מובן?"

"מה בדיוק אתה רוצה שאעשה, מר קינגסלי?"

"מה אכפת לך? אתה עושה עבודות בילוש מכל הסוגים, לא?"

"לא מכל הסוגים. רק ההגונים במידה."

הוא נתן בי מבט ארוך בלסתות מהודקות. עיניו האפורות נראו אטומות.

"אני לא מטפל בענייני גירושים, לדוגמה," אמרתי. "ואני לוקח מקדמה של מאה — מזָרים."

"נו, טוב, טוב," הוא אמר בקול שהתרכך פתאום. "טוב, טוב."

"ובכל מה שנוגע לאפשרות שאתה קשוח מדי בשבילי," אמרתי, "רוב הלקוחות קודם כל מתייפחים לי על החולצה או צועקים עלי כדי להבהיר מי הבוס. אבל בדרך כלל, בסופו של דבר מתברר שהם אנשים נוחים למדי — אם הם עוד בחיים."

"נו, טוב, טוב," הוא אמר שוב באותו קול רך והמשיך להביט בי. "אתה מאבד הרבה מהם?" שאל.

"לא אם הם מתנהגים אלי יפה," אמרתי.

"קח סיגר," הוא אמר.

לקחתי סיגר והכנסתי אותו אל הכיס.

"אני רוצה שתמצא את אשתי," הוא אמר. "היא נעדרת כבר חודש."

"בסדר," אמרתי. "אני אמצא את אשתך."

הוא טפח על השולחן בשתי ידיים. הוא הישיר אלי מבט. "נראה לי שזה בדיוק מה שתעשה," אמר. אז חייך. "אף אחד לא דיבר אלי ככה כבר ארבע שנים," הוא אמר.

לא אמרתי כלום.

"לעזאזל הכול," הוא אמר, "זה מצא חן בעיני. זה ממש מצא חן בעיני." הוא העביר יד בשערו הסמיך הכהה. "היא נעדרת כבר חודש שלם," אמר. "היא נעלמה מהבקתה שלנו בהרים. ליד פּוּמָה פּוֹינט. אתה מכיר את פּוּמָה פּוֹינט?"

אמרתי שאני מכיר את פּוּמָה פּוֹינט.

"הבקתה שלנו נמצאת חמישה קילומטר מהכפר," הוא אמר, "וחלק מהדרך הוא כביש פרטי. היא ליד אגם פרטי. ליטל פוֹאְן לֵייק. יש שם סכר שהצבנו, שלושתנו, בשביל להשביח את הנכס. אני שותף בשטח עם עוד שניים. הוא גדול למדי, אבל אין שום פיתוח, ולא יהיה שום פיתוח בזמן הקרוב, כמובן. לידידים שלי יש בקתות, לי יש בקתה, ואיש ששמו ביל צֶ'ס גר עם אשתו בבקתה אחרת, בלי לשלם שכר דירה, ומטפל במקום. הוא חייל משוחרר, נכה, עם קצבה. וזה כל מה שיש שם. אשתי עלתה לשם באמצע מאי, ירדה פעמיים בסופי שבוע, היתה אמורה לרדת שוב ב-12 ביוני למסיבה ולא הופיעה. מאז לא ראיתי אותה."

"מה עשית בעניין?" שאלתי.

"שום דבר. שום דבר בכלל. אפילו לא עליתי לשם." הוא חיכה, רצה שאשאל למה.

אמרתי: "למה?"

הוא דחף את הכיסא שלו לאחור ופתח מגֵרה נעולה. הוא שלף דף נייר מקופל ומסר לי אותו; פתחתי אותו וראיתי שמדובר במברק. המברק נשלח מאל פּאסוֹ ב-14 ביוני בשעה 09:19. הוא מוען אל דירייס קינגסלי, קַרְסוֹן דְרַייב 965, בוורלי הילס, וזו לשונו:

"חוצה הגבול להוציא גירושים מכסיקניים נקודה מתחתנת עם כריס נקודה בהצלחה ולהת' קריסטל"

הנחתי את זה על השולחן, בצד שלי, והוא הושיט לי תצלום בזק גדול ובהיר מאוד על נייר מבריק, ובו גבר ואישה יושבים על החול תחת שמשיית חוף. הגבר לבש מכנסיים קצרים, האישה לבשה מה שנראה כבגד ים נועז מאוד מבד אל-קמט לבן. היא היתה בלונדינית צרת גזרה, צעירה ונאה ומחייכת. הגבר היה בחור מגודל, כהה ויפה תואר, עם כתפיים ורגליים טובות, שיער חלק וכהה ושיניים לבנות. מטר שמונים של הורס משפחות מהסוג הרגיל. זרועות שיאחזו בך חזק ושׂכל שכולו על הפרצוף. הוא החזיק זוג משקפי שמש וחייך אל המצלמה חיוך קליל ומתורגל.

"זאת קריסטל," אמר קינגסלי, "וזה כריס לֵייברי. היא יכולה לקבל אותו והוא יכול לקבל אותה ושילכו שניהם לעזאזל."

הנחתי את התמונה על המברק. "בסדר, אז מה הבעיה?" שאלתי אותו.

"אין שם טלפון," הוא אמר, "והעניין שבשבילו היא היתה אמורה לרדת לא היה חשוב במיוחד. כך שקיבלתי את המברק לפני שהספקתי להקדיש לעניין הרבה מחשבה. ולא מאוד הופתעתי. קריסטל ואני נשחקנו כבר לפני שנים. היו לה החיים שלה, ולי היו שלי. יש לה כסף משלה, והרבה. בערך עשרים אלף בשנה, הודות לחברת אחזקות של המשפחה, שמחכירה כמה בארות נפט בטקסס. היא אוהבת להשתעשע, וידעתי שלֵייברי הוא אחד החברים שלה למִשחק. אולי טיפה הופתעתי כששמעתי שהיא מתכוונת ממש להתחתן אתו, כי האיש הוא פשוט רודף שמלות למחייתו. אבל התמונה מתקבלת על הדעת, אתה מבין?"

"ומה אז?"

"שום דבר במשך שבועיים. ואז יצרו אתי קשר ממלון פְּרֶסְקוֹט בסן בֶּרְנַרְדינוֹ ואמרו שיש אצלם בחניה פָּקַרְד קְליפֶּר שרשומה על שם קריסטל גרייס קינגסלי, ואף אחד לא לוקח אותה ומה לעשות. אמרתי להם להשאיר אותה שם ושלחתי להם צ'ק. גם זה לא היה עניין גדול. הנחתי שהיא עוד מחוץ למדינה, ושאם הם בכלל יצאו ברכב, הם בטח לקחו את זה של לייברי. אבל שלשום פגשתי את לייברי בכניסה לאתלטיק קְלאבּ, ממש כאן ברחוב. הוא אמר שהוא לא יודע איפה קריסטל."

קינגסלי נתן בי מבט מהיר והושיט יד אל בקבוק ושתי כוסות זכוכית כהה שעמדו על השולחן. הוא מזג שני משקאות והדף אחד מהם לעברי. הוא הרים את שלו מול האור ואמר לאט:

"לייברי אמר שהוא לא נסע אִתה, לא ראה אותה כבר חודשיים, לא היה לו אִתה קשר משום סוג."

אמרתי, "האמנת לו?"

הוא הנהן והזעיף פנים, שתה את המשקה שלו והדף את הכוס מעליו. טעמתי את שלי. זה היה סְקוֹטש. לא סְקוֹטש טוב במיוחד.

"אם האמנתי לו," אמר קינגסלי, "אם כי זו בטח היתה טעות, זה לא כי הוא בחור שראוי לאמון. בפירוש לא. הסיבה שהאמנתי לו היא שהוא בן זונה עלוב שחושב שאין כמו להשכיב את הנשים של החברים שלו ולהתרברב בזה. אני חושב שאין דבר שהיה משמח אותו יותר מאשר להכניס לי ולהבהיר שהוא גרם לאשתי לברוח אתו ולעזוב אותי. אני מכיר בחורים כאלה, ואת האחד הזה במיוחד אני כבר מכיר יותר מדי טוב. הוא הפעיל בשבילנו מסלול חלוקה לתקופה מסוימת והסתבך בלי סוף. לא הצליח להוריד את הידיים מהבחורות במשרד. ונוסף על כל זה יש גם המברק הזה מאל פּאסוֹ, ואני סיפרתי לו עליו, אז למה שיחשוב שיֵצא לו משהו אם הוא ישקר בעניין?"

"אולי היא זרקה אותו," אמרתי. "זה היה פוגע בו בנקודה הכי רגישה — בתסביך קָזָנוֹבָה שלו."

פניו של קינגסלי אורו מעט, אבל רק מעט. הוא נד בראשו. "אני עדיין מאמין לו, לפחות חצי מהזמן," הוא אמר. "תצטרך להוכיח שאני טועה. זאת אחת הסיבות שרציתי אותך. אבל יש גם עניין אחר, והוא מדאיג מאוד. יש לי כאן עבודה טובה, אבל זאת רק עבודה. אני לא יכול לעמוד בשערורייה. אם אשתי תסתבך עם המשטרה, לא ישאירו אותי פה אפילו רגע."

"משטרה?"

"מפעם לפעם, בין יתר הפעילויות שלה," אמר קינגסלי בנימה קודרת, "אשתי מוצאת זמן לסחוב דברים מחנויות כלבו. אני חושב שזו פשוט מין הזיית גדלוּת שתוקפת אותה אחרי שהיא שותה יותר מדי, אבל זה קורה, והיו לנו כמה סצנות מבישות במשרדים של כמה מנהלים. עד עכשיו הצלחתי למנוע מהם לגשת למשטרה, אבל אם יקרה משהו כזה בעיר זרה, במקום שאף אחד לא מכיר אותה —" הוא הרים את ידיו ואז הניח להן לצנוח בחבטה על השולחן — "מקרה כזה עלול לגלגל אותה לכלא, לא?"

"לקחו ממנה פעם טביעות אצבעות?"

"אף פעם לא עצרו אותה," הוא אמר.

"לא לזה התכוונתי. חנויות כלבו גדולות מוכנות לפעמים לוותר על תלונה במשטרה בתנאי שנותנים להן טביעות אצבעות. זה מפחיד את החובבנים, ומאפשר לחנויות להקים מאגר משותף של קלפּטוֹמנים. וכשהטביעות שלך צצות שוב מספר מסוים של פעמים, הם כבר מגלגלים אותך הלאה."

"למיטב ידיעתי לא קרה שום דבר כזה," הוא אמר.

"טוב, אז אני חושב שסגרנו פחות או יותר את האפשרות שהיא הסתבכה בגנֵבה מחנות," אמרתי. "אם היו עוצרים אותה, כבר היו בודקים אותה. וגם אם השוטרים היו מאפשרים לה להשתמש בשם בדוי ביומן שלהם, בטח היו יוצרים אתך קשר. חוץ מזה, ברגע שהיתה מבינה שהיא הסתבכה, היא כבר היתה קוראת לעזרה." טפחתי על טופס המברק הכחול והלבן. "וזה כבר בן חודש. אם מה שאתה חושב עליו קרה בערך אז, העניין כבר היה מסתיים. אם זאת עבֵרה ראשונה, היא היתה יוצאת עם נזיפה ועונש על תנאי."

הוא מזג לעצמו עוד משקה לטיפול בדאגות. "אתה גורם לי להרגיש יותר טוב," הוא אמר.

"יש יותר מדי דברים אחרים שהיו עלולים לקרות," אמרתי. "יכול להיות שהיא באמת הסתלקה עם לייברי ושהם נפרדו. יכול להיות שהיא הסתלקה עם גבר אחר והמברק היה הטעיה. יכול להיות שהיא הסתלקה לבד או עם אישה. יכול להיות שהיא שתתה ועברה את הגבול ועכשיו היא מתחפרת באיזה סנטוריום פרטי. יכול להיות שהיא הסתבכה במשהו שאין לנו מושג מה הוא. יכול להיות שמישהו עשה לה משהו."

"אלוהים אדירים, אל תגיד דבר כזה," קרא קינגסלי.

"למה לא? אתה חייב לקחת את האפשרות הזאת בחשבון. אני כבר יכול לצייר לי תמונה מעורפלת למדי של גברת קינגסלי — היא צעירה, יפה, חסרת זהירות ופרועה. היא שותה, וכשהיא שותה היא עושה דברים מסוכנים. יש לה חולשה לגברים והיא עלולה להתחבר אל זר שעלול להתגלות כמנוול. זה מדויק?"

הוא הנהן. "כל מילה."

"כמה כסף סביר להניח שיהיה עליה?"

"היא אוהבת להסתובב עם לא מעט. יש לה בנק משלה וחשבון בנק משלה. יכול להיות עליה כל סכום."

"ילדים?"

"לא."

"אתה מורשה לנהל את העסקים שלה?"

הוא נד בראשו לשלילה. "אין לה כאלה — רק להפקיד צ'קים, למשוך כסף ולבזבז אותו. היא לא משקיעה אפילו סנט. ולי בפירוש לא יוצא אף פעם שום דבר מהכסף שלה, אם זה מה שאתה חושב." הוא עצר לרגע ואז אמר: "ואל תחשוב שלא ניסיתי. אני אנושי, ולא כיף לראות עשרים אלף בשנה נזרקים לפח בלי שנשאר מהם כלום חוץ מהֶנְגאוֹבֶרים ובני זוג ברמה של כריס לייברי."

"איך אתה עם הבנק שלה? תוכל להשיג פירוט של הצ'קים שהיא כתבה בחודשיים האחרונים?"

"הם לא מוכנים לספר לי. פעם כבר ניסיתי להשיג מידע כזה, כשחשבתי שסוחטים אותה. קיבלתי רק קרח."

"נוכל להשיג פירוט כזה," אמרתי, "ואולי גם נצטרך. זה אומר לגשת למדור נעדרים. משהו בזה לא נראה לך?"

"אם זה היה נראה לי, לא הייתי צריך אותך," הוא אמר.

הנהנתי, אספתי את המוצגים שלי והכנסתי אותם לכיסים. "לעניין הזה יש יותר זוויות ממה שאני יכול לראות עכשיו," אמרתי, "אבל אתחיל בשיחה עם לייברי ואז אקפוץ לליטל פוֹאְן לֵייק ואשאל שם שאלות. אני צריך את הכתובת של לייברי ופתק לאיש שלך בבקתה שם בהרים."

הוא הוציא נייר מכתבים מהשולחן, כתב והעביר אותו אלי. קראתי: "ביל היקר: זה מר פיליפ מרלו, שרוצה לבחון את הנכס. הראה לו בבקשה את הבקתה שלי והושט לו כל עזרה שיזדקק לה. שלך, דירייס קינגסלי."

קיפלתי את זה והכנסתי למעטפה שעליה כתב את המען בזמן שקראתי. "ומה עם הבקתות האחרות שם?" שאלתי.

"עד עכשיו אף אחד לא עלה לשם השנה. אחד עובד ממשלה בוושינגטון, האחר בפוֹרט ליבֶנווֹרת. הנשים שלהם אִתם."

"ועכשיו הכתובת של לייברי," אמרתי.

הוא הביט בנקודה גבוה מעל לראשי. "בבֵּיי סיטי. אני יכול למצוא את הבית, אבל את הכתובת אני לא זוכר. מיס פרומסט יכולה לתת לך אותה, אני חושב. היא לא צריכה לדעת בשביל מה. היא בטח תדע. ואתה רוצה מאה דולר, אמרת."

"זה בסדר," אמרתי. "זה רק משהו שאמרתי כשדרכת עלי."

הוא העווה את פניו בחיוך. קמתי והשתהיתי ליד השולחן והבטתי בו. אחרי רגע אמרתי: "אין שום דבר שאתה לא מספר לי, נכון? שום דבר חשוב?"

הוא הסתכל באגודל שלו. "לא. אני לא מסתיר כלום. אני דואג, ורוצה לדעת איפה היא. אני דואג נורא. אם בכלל תמצא משהו, תתקשר אלי בכל שעה, ביום או בלילה."

אמרתי שכך אעשה, לחצנו ידיים, ואני חציתי שוב את המשרד הארוך, הקריר, ויצאתי אל המקום שמיס פרומסט ישבה בו באלגנטיות ליד שולחנה.

"מר קינגסלי חושב שאת יכולה לתת לי את הכתובת של כריס לייברי," סיפרתי לה והתבוננתי בפניה.

היא הושיטה יד איטית מאוד אל ספר כתובות בכריכת עור חומה והפכה את הדפים. כשדיברה, קולה היה עצור וקר.

"הכתובת שיש לנו היא רחוב אַלְטֵייר 623, בֵּיי סיטי. מספר הטלפון הוא בֵּיי סיטי 12523. מר לייברי לא אתנו כבר יותר משנה. יכול להיות שעבר דירה."

הודיתי לה וניגשתי אל הדלת. משם העפתי בה מבט. היא ישבה בלי לזוז, ידיה אוחזות זו בזו על השולחן, ובהתה בחלל. שתי נקודות אדומות בערו בלחייה. עיניה היו מרוחקות ומרות.

נוצר אצלי הרושם שהמחשבה על מר כריס לייברי לא היתה מבחינתה עניין נעים.